_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

במליצה ובחיים

בן-אביגדור

לתוכן הענינים

 

(סקיצה)

(א)

באחד מערבי הקיץ לשנת תרנ"א.

רוח חרישית ונעימה מסלסלת בעלי העצים אשר בגן הצמחים בעיר.N.  העצים מתלחשים בדממה.  הלבנה הברה מבטת מעל לעצים וכמו תטה את אוזניה להקדיש סוד שיחתם, הכוכבים ינוצצו ויקרצו עין.

ובאחד השדרות הקיצונות אשר לגן מטיילים גבר ועמלה, אחוזי זרוע ומשוחחים פעם חרש ופעם בקול.

– מאתמול ועד היום לאחרת הייתי, גבריאל יקירי! – נשמע קול הנערה כקול פעמון דק וראשה צנח לרגעים על שכם האיש – אהבתך אותי אשר גילית לי אתמול עשתני לבריאה אחרת, לבריאה רוממה ונשגבה, כמו רוח ממרום נפחה בי האהבה ולבי מלא המון מחשבות חדשות ורגשות חדשים...  אהבתך אצלה עליי מהרוח הכביר המפעם אותך ואהי לציונית אמיתית, והאידיאל המרומם, אשר יעסיקך כל הימים, היה היה עתה מטרת חיי גם אני.  הן אמנם, כאשר תדע גם אתה, זה כשנה וחצי אשר לקח האידיאל הזה את לבי.  אבל יש אשר אדמה, כי לא הכרתי עד כמה לדעת את כל יפעתו ורוממותו, כמו כיסהו איזה מסווה, איזה צעיף-מסתרים, ומבעד לצעיף התבוננתי אליו.  ולכן לא היטבתי לראותו.  אמנם דיברתי השכם ודבר על אודות האידיאל הזה וערכו הרב לעמנו, אבל דיברתי ולא ידעתי מה.

צחוק קל ריחף על פני האיש לשמע דבריה האחרונים. 

– כן, כן אהובי! לא אבוש להודות לך על האמת.  חיבת ציון נישאה על שפת כל לשון ותהי למודה ואגרר גם אנוכי אחרי המודה הזאת; רוב העלמות אשר בעירנו נספחו על אגודת "בנות ציון" ואעש גם אני כמוהן...  הנה כי כן נתתי את ידי אל האגודה הזאת כמעט בבלי דעת.  לאט לאט אמנם החילותי ללמוד את תורת הלאומיות העברית ולהכיר את ערך התנועה הציונית בייחוסה לתחיית העם – ובכל זאת לא ירדתי לסוף דעת הציוניות, יסודות אחדים נגלו לפניי ורבים נשארו מכוסים בצעיף עלטה ולא ראיתים או ראיתי אפס קציהם, ויהיו לי איפוא מושגים כוזבים בתורת השיטה הזאת, עד...  אשר

באת אתה, זה כשנה בשובך מדארפאט הנה ותהיה לרוח החיה באופני פעולות האגודות הלאומיות פה, ותחל לפקוח את עיניי, להסיר לאט, לאט את המסווה מעל פני האידיאל הזה ולהעביר על פניי את כל טובו האמיתי ויפעתו הטבעית, ועיניי נפקחו לראות נכוחה...  ברוחך הכביר, בקסם אשר על שפתיך, במדברך המחוכם גילית לפניי עולם חדש, עולם נשגב ומרומם, עולם מלא חיים של כבוד, חיי ענקים – ואת העולם הזה גילית לפניי בדעה הציונית.  ראיתי ועיניי אורו...  המושגים הכוזבים החלו להישמט מקירבי איש אחרי אחיו והכרה ברורה וצרופה מערך האידיאל הזה  החלה לקחת את מקומם.

– כן, חוה יקירתי! – הסכים האיש בהניעו ראשו ממעלה למטה – אמנם ראיתי כי לבך תופס את התורה הזאת יותר מכל רעותייך, ואשר על כן מצאת חן בעיניי להכירך לטוב מכל העלמות אשר בגילך ותלבביני לאט לאט גם לאהבה אותך כיום הזה.

היא הסבה את פניה לעבר פניו ותבט אל תוך עיניו בצחוק אהבים ומבטיה הביעו חיבה עזה. 

– ואולם – הוסיפה לדבר אחרי דומייה רגעים אחדים בקמטה את מצחה מעט כמתאמצת להעלות על זכרונה את סוף דבריה – לא את העולם החדש הזה בלבד הראית לי, כי עוד עולם חדש גילית לפני, עולם חדש בחיי הפרטיים, עולם מלא אור ויקרות, וגם הוא מלא חיים של כבוד, חיי ענקים – אתה יקירי, שבית שבי לא אך את רוחי כי אם גם את נפשי, את לבי; אתה היית לאידיאל בחיי אני ובך ראיתי תעודת חיי ואושרי עלי אדמות – ומה מאושרה אנוכי מיום אתמול!                 

– ועד יום אתמול, חוה היקרה, האם לא יכולת להכיר כי אוהב אני אותך? – שאל האיש ועיניו חדרו לתוך עיני העלמה. 

             – אמנם עלה כזאת על לבי פעמים רבות – השיבה העלמה – אבל להחליט כדבר הזה לא יכולתי, ובכל פעם התגנב השפק בלבי, אולי אשגה בחשבי כזאת, אולי יקרתי בעיניך אך בעולם הכללי ולא בעולם הפרטי, ובייחוד בדעתי כי לפנים, בטרם החלה התנועה הלאומית בקרב בנות עירנו, בבואך הנה לימי החופש לא רדפת אחרי חברתי, אף כי שמעת את שמעי וגם ידעתני פנים.  – לכן אי אפשר היה לי להחליט על פי הליכותיך ודבריך איתי, כי גם אהוב תאהבני.  ואולם מה חפצתי להגיד?...  כן! חפצתי להגיד לך, כי אף אם במשך העת אשר הכרנו לדעת זה את זה היטב נתת בינה בלבי להכיר את ערך האידיאל הלאומי כמו שהוא, בכל זאת לא ירדתי לכל עומקו כבעת הקצרה – מאתמול עד היום התגלות לבך על דבר אהבתך אותי אשר אישרתני בה אתמול הסירה את שארית הצעיף מעל פני האידיאל הזה והנהו ניצב עתה לפני כמו שהוא חי וטבעי, ורוחי מלא עתה ממנו ואהי לאחרת.  הוא לקח עתה כל חושיי ורגשותיי בקירבי, הוא זורם עתה במירוץ הדם אשר בקירבי וממלא את כל תאי מוחי.

הוא הביט אליה בעין חודרת.

– אבל, חוה, האין זאת התרגשות בת רגע? – שאלה אותה גבריאל בכובד ראש – האם לא תהיה ההתרגשות הזאת בת רגע באמת?.  האם לא תחלוף מקירבך בין רגע כאשר נולדה בין רגע, ובעבור ההתרגשות האם לא יחלוף גם האידיאל מקירבך? הגידי נא, חוה!

– הכלמתני יקירי! – ענתה הנערה בהניעה ריסי עיניה ובעקמה את שפתיה מעט לתלונה – הכה קלה דעתי בעיניך להאמין כי מסוגלת אני להחליף את אידיאלי לרגעים? אם כזאת תחשוב, יקירי, תשגה מאוד.  בכל התפתחות איזו פעולה, בכל צמיחה טבעית יש רגע אחרון, רגע הגמילה וההשלמה, אם אמנם כי מראשית הגמילה עד סופה תעבור עת רבה.  ורגע כזה היה לי היום הזה.  ביכור דעת האידיאל החל בקירבי מעת בואי בחברתך, אבל היום – נשלם.

– הנני משווה לנגד עיניי, יקירי – הוסיפה לדבר אחרי דומיית רגעים אחדים – תמונה נהדרה מהעתיד, בעת אשר חינו יתלכדו ולא יתפרדו – ואנחנו נשכון בארץ אבותינו, וראינו שמה חיים טובים, חיי אהבה ונועם, שקט ושלווה, חיי עבודה לטובת הכלל.

פני גבריאל כמו הועמו מעט ומבטיו הפיקו אי-רצון.

– האין האידיאל הלאומי אשר לך, חוה, אחוז וקשור כולו בהאידיאל הפרטי שלך, ואם נצייר במחשבתנו, כי אידיאלך הפרטי נכזב – אף כי היה לא יהיה כדבר הזה – האם לא ייחדל אז גם אידיאלך הכללי, הלאומי? – הוא הביט אליה בעין חודרת ויוסף לדבר – האם האידיאל הכללי שלנו, תחיית ישראל בארץ אבות, אינו אידיאל נחמד ומרהיב לב לבדו, גם מבלי תערובות העצמיות, התקוות הפרטיות?

– אמנם צדקת יקירי! – ענתה חוה כמצטדקת – אבל שני האידיאלים האלה, אתה ותחיית הלאום, חזקים בקירבי כל כך, עד כי לא אוכל לצייר עתה במחשבי את האחד בלעדי השני.  שני האידיאלים האלה היו בקירבי לאידיאל אחד, כביר ונעים, ועתידותינו המשותפות מעורבות בדמיוני, מבלי משים כמעט, בעתידות הלאום.

– כן! כן! – קרא גבריאל וינענע לה בראשו – גם אנוכי יודע כי האיש בתור אינדיווידואי גם בהתרוממו אל הכלליות לא יוכל להסיח את דעתו בהחלט מהעצמות הפרטיות, ומבלי משים נגררת גם היא אל הכלליות, והן כלולות יחד.  אנוכי אמרתי אך את זאת, כי אין על האידיאל הכללי להיות תלוי ועומד בהאידיאל הפרטי.

המה יצאו מהשדרה הקיצונה ויבואו אל אחת השדרות התיכונות, ובעברם על פני הפנסים המאירים אור מסביב נראו פני ההולכים.  היא נערה כבת עשרים שנה, בעלת קומה ממוצעת, פניה עגולים וזכים, עיניה תכלת, אפה קצר, שערותיה צהובות ויורדות במקלעה ארוכה על שכמה, מבטיה מפיקים חום ורגש; היא לבושה, שמלה אמוצה ועליה מעיל קיץ צהוב-כהה, על ראשה מגבעת תבן נמוכה.  והוא איש כבן עשרים ושש שנה, גבה הקומה, פניו שחרחרים וארוכים, עיניו שחורות, מבטיו מפיקים עוז רוח, שערות ראשו וזקנו הקצר והחד שחורות, והוא לבוש בגדים שחורים ומעיל קיץ לבן-כהה עליהם ועל ראשו מגבעת שחורה, נמוכה ועגולת השוליים. 

המה נגשו אל אחד הספסלים ויישבו.  היא נשענה עליו מעט.

– מה תערוג נפשי – קראה חוה אחרי דומייה ממושכה – אלה ימים הנעימים העתידים שבהם נבוא לשכון בארץ אבותינו, אתה תהיה שם לרופא, לרפא את חולי הגוף והנפש, להמציא מזור ותרופה חינם אין כסף לעניי אחינו המשדדים את אדמת ארצנו ולהטיף אמרותיך הנשגבות לטוב למוסר וצדק – ואנוכי לעוזרת על ידך ככל אשר תהיה לאל ידי; התקווה הנעימה הזאת מלאה קסם רב והנני שואפת אליה בכל חושיי בי.

היא לא כילתה את דבריה, כי ברגע הזה נמשכו עיניה אחרי שמלת אחת המטיילות, אשר עברה על פניה, ומראה השמלה אשר לבשה, המצויינת בגזרתה ותכניתה, הסב את לבה אליה, להתבונן אליה ולחשוב בה רגעי מספר.

 

(ב)

עבר חצי שנה.

באחד מימי החורף בערב.

גבריאל זילברמן הרופא וחוה יושבים שניהם בחדר המשכית אשר לה בבית אבותיה למשפחת גולדשטיין.

קירות החדר מכוסים ביריעות ניר צבועות ויפות, הסיפון מלובן בסיד ומצוייר ציורים שונים בקצוות ובתווך, ועששית דולקת תלויה בו המאירה את פני החדר.  לאורך הקיר האחד ספה רכה ולפניה שולחן קטן אחד, אשר אלבום לתמונות וספרים אחדים מכורכים הדר מונחים עליו, ומשני עברי הספה שני כסאות רכים, ואחרי כל אחד שולחן קטן אחד, צבוע שחור; לאורך הקיר השני ארון נמוך ועליו צעצועים שונים ומראה קטנה ביניהם ושני נרות צבועים בלתי דולקים משני עבריו.  מעבר הארון מזה עטג'רה יפה לספרים, ומעבר השני תנור קטן ולבן.  בקיר האמצעי ממול הפתח חלון אחד הפונה אל הרחוב, המכוסה ביריעה יפה ומשני עבריו תמונות שונות תלויות על הקיר.  הספה והכסאות מכוסים סמיט אדום.

גבריאל יושב על הספה היפה וראשו אחוז בזרועו הימנית הנשענת על משען הספה הקיצוני, וחוה יושבת על ידו ומתרפקת עליו לרגעים.

היא התבוננה פעמים אחדות אל פניו העגומים ותיחרד.

– מדוע אתה עצוב רוח, גבריאל יקירי? – שאלתהו חוה ותנח את ידה על שכמו ותתאמץ להביט לתוך עיניו.

 הוא נשא את ראשו ויבט אליה בליאות ומבטיו הביעו איזה כליון נפש.

– מדוע אני עצוב רוח תשאליני? – קרא גבריאל בקול ממושך – מדוע?

– הגד נא, הגד נא, יקירי, אל תכחד ממני דבר!  – התחננה לו.

– התזכרי, חוה, איפה חברנו זה את זה ומי קירב את נפשותינו זו לזו? קולו הביע איזו תלונה עמוקה.

– איפה? – שנתה חוה את שאלתה מבלי משים.

– בחיק האידיאל! – קרא גבריאל בקול תוכחה – אנוכי ידעתיך אך מעט ובהיפגשנו אחרי כן בשדה הפעולה הכללית קירב הרעיון את נפשותינו זו לזו, אז הכרתיך ואז אהבתיך, ובבואנו בברית האהבה אמור אמרנו – וגם את הן לא שכחת את הדברים הם – כי האהבה תוסיף עצמה למשאת נפשנו, כי האהבה תשפוך עלינו רוח קודש, רוח מרום יינשא, וכי בהיותנו לאגודה אחת נוסיף עוז וחיל בעבודתנו הכללית? ועתה?...  מה אנחנו עושים עתה? האהבה הרפה לאט לאט את מקדש הרוח אשר לנו; האהבה שפכה עלינו רוח חול, רוח קטנות ופרטיות, ואנחנו חדלנו כלה מעבוד עבודתנו הכללית וגם מחשוב על אודותיה, האהבה לא רוממה אותנו כי אם השפילתנו, היא כלאה אותנו בקירבנו פנימה ותחזק את "אהבת עצמנו", ומפניה נדחתה האהבה האחרת, האהבה הכללית.

פני חוה אדמו וחוורו חליפות.  קצף וכלימה ומבוכה רבה כולם נתנו אותותיהם בפניה.

– מדוע אני עצב תשאליני – שב גבריאל לדבר ויקם מעל הספר וייחל להתהלך בחדר אנה ואנה – האוכל להיות שבע רצון בחיינו הפשוטים האלה? ואני לא תורגלתי בחיים כאלה, אמנם זמן קצר הייתי כשיכור האהבה וארדם תרדמת שיכרון, האהבה לכדתני בקסמיה ועוצמת כשפיה.

– ועתה כבר נקעה נפשך מן האהבה הזאת – שיסעה חוה את דבריו בחמה עצורה ופניה חוורו מאוד.

– עתה – שב גבריאל לדבר ויישר מבטיו נכחה – עתה פג שכרוני ואיקץ מתרדמת האהבה – ואחל להרגיש ריקות עצומה בלבי, וכמו תשמענה אוזני פיהוקי הבטלה באפס כל חזון והלך רוח.  ואמנם נפשי איננה קטנה ולא תוכל התכווץ בחוג צר לאורך ימים, היא לא תוכל מצוא חפץ בחיים פרטיים בלבד, היא שואפת למרחב, לגדולות.

– גם נפשי לא תוכל התכווץ בחוג צר – ענתה חוה ואודם רב כיסה את פניה.

– גם אנוכי אינני "אוהבת עצמי" במידה מרובה כאשר תדמה אתה, ואנוכי יודעת כי כל הדברים שדיברת הפעם לא נכונים הם, אנוכי לא הושפלתי על ידי האהבה, כי אם עוד התרוממתי ברוח.

– אבל, חוה, הן כל אלה אך "מליצות יפות"  – קרא גבריאל

בביטול – ואנוכי אינני רואה כל התרוממות הרוח בדברי אהבה ושעשועי חיבה כל היום.

– איך לא תיבוש לדבר דברים גסים כאלה, גבריאל – קראה חוה בקצף גדול.

– הן זה דרכי מאז לדבר תמיד כאשר עם לבבי – ענה גבריאל במנוחה ויעמוד נכחה – מבלי כל התגברות ומבלי שום מסווה משי על דבריו.

– אין זאת כי היתה לך אהבתי לזרא ותבחל בה – קראה חוה בתוכחת מגולה.

– לא אכחד ממך, חוה, כי אהבה פשוטה כזאת המצמצמת את הנפש אך ב"אגואיזם" ובחמדה פשוטה בלבד אמנם – אמנם נופלת עליי למשא.  לא זה הוא האידיאל אשר שיוויתי לנגדי באהבתנו.

– הלא הברירה בידך ויכול תוכל לנתק את מוסרות האהבה "הפשוטה" הזאת בכל עת ובכל שעה – קראה חוה בקול מלחשים, אשר הביע עלבון גדול ולעג מכאיב, ועיניה הביטו ארצה.

– אל נא בחמתך, חוה! – קראה גבריאל בהחזיקה בידה – אני לא אנתק את מוסרות האהבה הזאת, כי אוהב אני אותך כמו אז כן עתה, אנוכי אמרתי לך את זאת, כי סרנו מדרך הטוב והתרחקנו מהעבודה האידיאלית אשר לכל בה חיי רוחי.

חוה החשתה ולא ענתה מאומה וגם את ידה הוציאה מכפו.

– הן את בחנת את לבי, חוה – שב גבריאל לדבר רכות וינח ידו על שכמה – וידוע תדעי, כי אוהב אני אותך בכל נפשי ובכל עזות רגשותיי, ועם זאת לא תוכל האהבה הזאת בלבד להשביעני רצון, כי אם גם אהבה אחרת לקחה את לבי, הלא היא האהבה הכללית.  האהבה הכללית ההיא תנעים לי גם את מנעמי האהבה הפרטית – ובלעדיה נפשי ריקה עד מאד.  ואת, אהובתי, הן יודעת, כי מעודי איש אידיאלי אנוכי, לפנים מצאתי את אידיאלי באומנתי, בנשאי את נפשי להקדיש את עיתותיי ועבודתי להכלל, לגהות מזור מכל נגועי חולי חינם; ומעת אשר לקחת הדעה הציונית באידיאלי הישן בלבד, כי נוסף עליו אידיאל חדש, גדול וכביר, אשר כל מעייני בו – ובלעדי האידיאלים האלה חיי אינם חיים.

– ואני רואה, גבריאל – קראה חוה בתלונה – כי נקלותי בעיניך, ואולי לא יקרתי בעיניך מעודי, ואשר על כן האידיאל הכללי עיקר אצלך ואנוכי טפלה לו, ואם נחדל מהגות בו, יירד גם כבודי בעיניך וחדלת מאהבני.

– לא כן הדבר – ענה גבריאל – אמנם בחיי החברותיים האידיאל הכללי עיקר אצלי, אבל בחיי הפרטיים את אידיאלי, את – העיקר, ואולם לא אכחד ממך, יקירתי, כי ההרמוניה שמצאתי בהלך רוחנו, השיתוף בעבודה הכללית, בעבודת הלאום שפכו עליך קסם מיוחד, והם המה נתנוך לן ואהבה בעיניי בעצם וראשונה ואם תחדל ההרמוניה הזאת...

– אז תחדל גם אהבתך אליי! – שיסעה חוה את דבריו ותבט אליו בעין חודרת.

– לא אוכל לערוב לה כי לא תחלש! – ענה גבריאל חרש.

– אוי לאהבה התלויה במוח ולא בלב, בדעה ולא ברגש – קראה חוה בלעג ותסב את עיניה מנגדו.

– מדוע?

– יען כי הדעה איננה בת אלמוות ובמרוצת עת יש אשר תיחלף בדעה חדשה הטובה ממנה!

– והרגש?

– את רגשותיי לא אחליף לעד!

– אבל את דעותיך תחליפי! – מיהר גבריאל להחליט ממנה – אמנם כן הוא! לפנים היית ציונית נלהבת מאוד ולבך בער אז באש האהבה להאידיאל הנישא, תחיית עמנו בארץ אבותינו, עוד גם טרם תביני אותו כראוי; ועתה, אחרי אשר כבר תפס לבך את כל עומקה ורומה של הדעה הלאומית, עוממה אש האהבה ההיא בקירבו, עד כי חושש אני פן תעזבי את האידיאל הזה בקרב הימים כלה.

– שמע נא, גבריאל! קראה חוה בהחלט ותחזק בידו – ואחרי כל אלה לא על הרוח בלבד יחיה האדם, וגם החיים דורשים את שלהם..  ואחרי כל "מליצותיך" ותוכחותיך יודעת אני, כי לא חטא גדול יחטאו אנשים צעירים כמונו בהתענגם על נועם אהבת הנוער אשר תיקח את לבם...  ואף אם תביא אלפי ראיות והוכחות לדבריך, אוהבי איש הרוח, לא אחדל מחשוב, כי לא רשעים וחטאים אנחנו, אם נלך אחרי רגשות לבנו הטהורים והחפים מכל פשע.

את הדברים האלה דיברה בקול צחוק והיתול נחמד, אשר ריכך גם את התוכחה והמענה הנמרץ אשר בפי גבריאל, ויחשוב רגע להמתיק את דבריו; אך ברגע הזה נשמע קול דופק על דלת החדר.

– יואילו האדונים לבוא למשתה החמים, נשמע קול השפחה בפתחה את הדלת ותעמוד על הסף.

והשיחה נפסקה.

 

(ג)

אחרי חצי שנה.

יום אביב לפנות ערב.  השמש נטתה לערוב, קוויה האחרונים מפזזים על ראשי הבתים אשר בצדו האחד של הרחוב, רוח צד משובב נפש יפוח לרגעים, ועל המעקה הפונה אל הרחוב אשר למעון גולדשטיין יושב הרופא גבריאל זילברשטיין, ועל ידו איש צעיר אחר לבוש בגדי סטודנט, קצר קומה ובעל פנים שחורים וארוכים ותוויהם בולטים, עיניו שחורות ולוהטות, והוא מדבר בחום ורגש.

– אכן חדשות לא פיללתי אני שומע הפעם! – קרא הסטודנט בתימהון והניע בכתפיו, ועיניו אזרו זיקות – אתה, גבריאל איצקוביץ הציוני הנלהב, אתה – אתה היית עתה למתנגד לציונים ותהיה לארגנטיני נלהב, חי נפשי! כי לא אדע אם בהקיץ או בחלום אני שומע כל אלה.

– בהקיץ! בהקיץ! – קרא גבריאל בצחוק לעג.  כן, ליאון גריגורוביץ אנוכי מתנגד עתה לדעה הציונית ומודה בכל לבי אחרי היישוב הארגנטיני.

– אתה? – שב ליאון להתפלא – ואיך היה כדבר הזה פתאום? הלא לפני שנה...

– כן; כן, ליאון גריגורוביץ יקירי! – שיסע זילברשטיין את דבריו בצחוק – לפני שנה עוד נואלתי לשגות בחלומות ולנהות אחרי היישוב בפלשתינה, אבל זה היה לפני שנה, ועתה כבר נפקחו עיניי והחלומות התעופפו מעל פניי, ואתה, ליאון, הלא תדע כי יש אשר יחליף האדם את דעותיו, ומה שיקרב היום ירחק מחר ולהיפך.  אך משמרים אדוקים ופראים אחוזים בחבלי אמונה ומשפטים קדומים, לא ישנו את דעותיהם, לא כן אנשים משכילים ונאורים...  אני את יסוד הדעה הלאומית לא החלפתי.  כמו אז כן עתה שואף אנוכי לעמדת עמנו ברשות עצמו – ורק שינוי מקום יש בזה, כי נוכחתי לדעת שלתכלית הזאת טובה ארץ ארגנטינה ולא פלשתינה.

– ומה הן הסיבות אשר המריצוך לשנות את דעותיך אלה ולהסיר את לבך מאחרי רעיון היישוב בארץ ישראל? – שאלהו ליאון בלעג נסתר.

– כי הכרתי לדעת, אשר טובה לעמנו ארגנטינה הנאורה מלשוב לאסיה, ולהתיישב בארץ תוגרמה הפראית  – קרא זילברשטיין בהטעימו כל מלה  ומלה.

– הפראית? הנאורה? – שנה ליאון את דבריו.

– מי לא ידע, כי לא נגה אור ההשכלה על ארצות תורגמה ויושביהן עודם שקועים בבערות? – קרא גבריאל בבטחה.

– אבל בשביל זה איננה עוד פראית – ענה ליאון – אמנם לא נגה עוד אור ההשכלה על הארצות ההן: אבל כבר החל לבקוע גם אליהן; ואם יבואו שמה בני-ישראל, בטוח אני, כי היה תהיה ארץ ישראל לארץ קולטורית מלאת דעת וחכמה.  ואולי עוד יתרון לנו, כי עוד לא התרחבה שם ההשכלה האירופית.  באופן כזה יצלח לנו להחל שם את עבודת ההשכלה מראשיתה, לפתח שם השכלה מקורית וטבעית, השכלה עצמית – ולא השכלה קופית ומלאכותית הזרה לרוחנו ותכונתנו המכחדת מקירבנו לאט לאט את כוח העצמיות.  שם נוכל לחנך את ההשכלה ברוח המוסר הנפלא אשר לנו – והיתה השכלתנו השכלה אמיתית, מקור כל המידות הטובות והמשובחות בתבונת האדם.

– הן גם אנוכי נתתי לפנים היתרון לפלשתינה  – קרא זילברשטיין – יען כי חשבתי שאין לנו ארץ טובה הימנה, אבל עתה בהיות יכולת להתיישב בארגנטינה...

– ובעיני רבים – שיסעהו ליאון בדבריו – תיחשב ארגנטינה לארץ פראית, ההשכלה המעטה אשר פילסה לה נתיב בארץ ההיא השחיתה את דרכה ותקבל צורה כעורה ומנוולת, יושב הארץ ההיא הוא פראי ושואף לדם לגזל ורצח, לשלמונים ומעשקות, וכל הארץ מלאה סוטה וחמס.  ההשכלה השפנית ההיא איננה מסוגלת לתכונת עמנו ורוחנו.  כן יאמרו רבים.

– אבל השכחת, כי יישוב חדש של עם שלם דורש כסף תועפות – קרא גבריאל בהתלהבות – והכסף הזה לא יימצא לעת עתה ליישוב ארץ ישראל, בעוד אשר ליישוב ארגנטינה נמצא נדיב גדול כהברון הירש, אשר הקדיש לזה סכום גדול ועצום של נשמע כמוהו – ולאיזה ייתנו איפוא היתרון?

– הכסף! חא! חא! – קרא ליאון בהניעו בראשו ממעלה למטה בצחוק לעג – כן זוהי באמת הסיבה הראשית המושכת לב העם ולבך גם אתה אחרי היישוב הארגנטיני.  אבן החן הזאת, הכסף, היא מושכת מאז מעולם לבות רבים אחריה.  ברק הזהב הזה יעוור את חובבי ארגנטינה כל כך, עד כי יתנפלו בחרפות וגדופים על כל איש המנסה להטיל ספק גם בטיב הארץ וטוב יישובה לעמנו.  המידה הזאת היא מידה מגונה מאוד, היא מראה באופן בולט את מידת השנוררות אשר דבקה בעמנו במשך ימי הגלות; את הכריעה וההשתחוות לכל מטבע של כסף ועגל זהב.  התבונה הזאת מעוררת גועל נפש בלב נקיי הדעת; אבל אגב, אודה ולא אבוש, יקר לי העם מאלפי מיליונים.  עם שלם אינו נקנה בכסף.  אנוכי לא אמכור את טובת העם ועתידותיו בכסף, ואני מכיר ויודע, כי תחיית העם תוכל לצאת לפעולה אך בארץ ישראל ולא בכל ארץ אחרת.

– לא! קרא גבריאל – זה משפט קדום, העם יכול להיות לעם חי בכל ארץ שתהיה.  אך האדוקים חושבים וחולמים על דבר ציון וירושלים אבל בעיני איש משכיל אחת היא: פלשתינה וארגנטינה או ארץ אחרת.

– גם האדוקים על בני העם ייחשבו – השיב ליאון – להם רוב מניינו ובניינו של העם והמשכילים לא יוכלו להוציאם מכלל העם, ואחרי כי החלק הגדול של העם שואף לארץ אבותיו, אינני רואה כל עתיד לאומי ביישוב ארגנטינה – אם גם ניווכח לדעת כי טוב היישוב בחומר מאוד, ולוא גם אודה לך, כי בעיני המשכילים אחת היא: פלשתינה או ארגנטינה הנה כידוע לך יש אך מרכז אחד לעם חי ולא שני מרכזים.  אך בהיות עם אחד ושלם ייחשב לעם, ולא בהישברו לשברים ובהירסקו לאיברים...  אדמה, כי גם אתה תודה, כי אי אפשר להשכיח מלב כל העם את ארץ אבותיו, למען ייחדל כולו מחלום עליה ושאוף אליה ומה איפוא החלום אשר חלמתם לכם בדבר תחיית האומה בארץ השפנים וגם בדבר המשכילים...

– ואנוכי אומר, כי אפשר להשכיח מלב העם את הארץ שלפני אלפיים שנה גרו בה אבותיו ושזה כבר ניתנה לזרים.  אפשר ואפשר.  השכחה הזאת תלויה בהשכלתו.  כל אשר נוסיף להשכיל את העם ולהביא בינה בלבו תחדלנה הזיותיו ואמונותיו.  ואם יהיו כל בני עמנו מקצה משכילים ובני-דעת, יכירו בעצמם, כי אין כל קדושה לארץ זו או אחרת.  ואין כל יתרון לארץ שבה נמצא "בית העלמין" הישן שלו מן ארץ חדשה, העם איננו חי למען העבר המת, כי אם ההווה והעתיד.  והאות כי בני עמנו המשכילים באשכנז וצרפת ויתר הארצות הנאורות כבר שכחו את פלשתינה ולא יחלמו עוד עליה.

– לא נכונה ההחלטה הזאת – קרא ליאון – התנועה הציונית פילסה לה נתיב גם בקרב אחינו אשר בארצות ההן.  שכחת ארץ אבותינו עד כה לא היתה טבעית, כי אם מלאכותית, ולכן לא האריכה ימים.  ציון קשורה במשאת נפש העם ועתידותיו המקוות מעת לכתו בגולה ועד עתה, והקשר הזה היה חזק כל כך, עד כי התעורר החפץ הלאומי, הציוני גם בלב אלה, אשר פסה כל אמונה דתית מלבם.  והינך רואה, כי ראשי נושאי העדה הציונית בארצנו ובארצות אחרות הם משכילים ובני דעת, אשר על דגל אדוקי הדת לא יתחשבו.

– גם זה יעבור! – קרא גבריאל בהניעו ראשו ובידו לאות ביטול בלב.

– בהשערות כאלה הן לא נוכיח איש את רעהו.

רגעים אחדים החשו היושבים ואחר פנה גבריאל אל ליאון בשאלה:

– הנה כי כן, לפי דעתך, כל היישוב בארגנטינה בנוי על אדני תוהו ועלינו להתנגד לו?

– מי אמר לך כזאת? התחשבו כי הציונים יתנגדו לכל קולוניזציה בארץ אחרת? חלילה! אדרבה הם שמחים על החפץ להושיב רבים מנודדי עמנו על האדמות בארצות שונות, בדעתם היטב, כי היישוב הציוני, אשר ממנו לעתידות הלאום ותחייתו תוצאות, אם יהיה בהמון רב; בבלבול הדעות והמעשים, בערבוביא וחיפזון, יקלקל תחת לתקן ולא יגיע אל המטרה הניצבת לפניו לעולם, ומה יעשו איפוא רבבות אחינו הגוועים ברעב ב"תחום המושב" ונודדים ללחם איה? ואם יימצאו נדיבים החפצים להושיב את רבבות האנשים האומללים ההם על האדמה, לעבדה ולשמרה, להרחיק מקרב רבים מאחינו לאט לאט את ה"חיים מן הרוח" את התגרנות והסרסרות ולהרגילם לעבודת האדמה – היש די תודה בפינו להנדיבים הגדולים האלה? וכמובן, טוב עושים הנדיבים, כי לא יאמרו לפזר את הנודדים לארצות שונות לשבור את עמנו לעוד אלפי שברים, כי אם לאספם למקום אחד, לארץ אחת – במקום אשר יוכלו לחיות חיי קיבוץ וחברה מסודרת, ואם אך ניווכח באמת, כי טובה ארגנטינה ליישוב אחינו, אין ערוך למפעל הגדול והכביר, אשר הברון הירש עושה ביום הזה.  ואולם אנוכי מתנגד אך לאלה בעלי ההזייה, אשר בשעה שהם לועגים להשואפים לתחיית העם בציון המה חולמים על דבר תחיית העם בארגנטינה.  ואנוכי לא כן עמדי, אנוכי אינני רואה בכל ארץ אחרת, ומה גם קתולים מבני השפנים, כל עתידות לאומיות ומדיניות לעמנו.  ואם יש לדון בדבר תחיית העם בציון, על כל פנים בארגנטינה בוודאי לא יחי העם ולא ירכוש לו עמדה עצמית ומדינית.

  ואנוכי איננה חפצה ללכת גם לארגנטינה וגם לפלשתינה – קראה חוה, אשר נראתה ברגע הזה בפתח האולם על מפתן המעקה ותצחק בדברה – רק פה נשבה ופה נשתקע.

– הגם את, חוה פנית עורף לאידיאליך – שאלה ליאון בלעג – התזכרי את אשר דיברת באוזניי לפני שנה?

– לפני שנה! השיבה חוה בצחוק – ואולם עתה...  עתה בואו גם אדוניי ונשת חמים תחת להתווכח על דבר אידיאליכם...

עברו שלוש שנים.

 

(ד)

באחד מימות הקיץ לפנות ערב.

על מעקה בית אחר ברחוב אחרת יושבת הגברת חוה זילברשטיין ומתלחשת את עלמה בכירה ממנה לימים היושבת על ידה.  שתיהן לבושות שמלות קיץ קלות תפורות בתבנית אחת, וחגורות משי שחורות ורחבות מכתירות את מותניהן, אך שמלת הראשונה לבנה ושמלת השניה צהובה ומנוקדת נקודות שחורות, וגם במראה פניהן הינן נבדלות בהבדל דומה לזה.  פני הראשונה זכים ויפים ופני השניה ירקרקים מעט ומלאים בהרות ובכל אופן קשה מאוד לקרוא להם פנים יפות.

– הלא ראית חוה – קראה העלמה בלחש – כי לא סר מעליי כל הנשף, ובשבתו על ידי לא חדל מפזר לי תהילות רבות אשר הכרתי, כי לא אמרות חלקות מן השפה ולחוץ אלא ממקור לבו נבעו.

– מאוד ישמח לבי על הדבר הזה – קראה חוה בשמחה גלויה – כי אמנם גבר יפה ומורם טעם הוא ומאושרת את, ליזה, אם איש כזה אוהב אותך.

פני העלמה הביעו עונג לשמוע דברי חוה ותקרא: כן, הוא אוהב אותי אהבה עזה; אף כי לא הגיד לי עוד כזאת, ועוד מעט בלי ספק יגלה לפניי את אהבתו אליי, ואני – למה אכחד – גם אני לא אשנאהו, כי מצא חן בעיניי.

וכמו להשיב תודה לרעותה על דבריה הטובים הוסיפה העלמה ותאמר: התדעי חוה כי גם את מצאת חן בעיניו ויהללך בפניי. 

– האמנם ליזה? – שיסעה אותה חוה בדברה ופניה התאדמו ועיניה הביעו נחת גיל – מה אמר לך על אודותיי?

כי עלמה יפה ורבת חן את – השיבה ליזה בצחוק – ולא הכיר כלל שכבר נשואה את.

פני חוה הביעו רצון רב ותאמר: האמנם, ליזה? אכן גם עורך הדין גולד שיצא איתי במחול חשב אותי לנערה פנויה, ועוד רבים כמוהו שנפגשו איתי בפעם הראשונה טעו כזאת, ואולם ליזה, ספרי לי מה אמר עוד האדון רייכברג על אודותיי?

בדבריה אלה עוררה קנאה בלב רעותה ותקרא: ולה תחפצי לדעת זאת? הלא כבר נשואה את וכבר יש לך אליל אחד...

– הלא טובים הרבים מן האחד! – קראה חוה בלצון – ובאמת התדמי, כי אשה נשואה נזירה היא מכל העולם הגדול? גם אשה כזאת חפצה לדעת מה דעת אחרים עליה, ומלבד זאת, ליזה, הלא שמעת מפי כי לא יזיק כלל לאשה אם רואה אישה כי רעיתו נושאת חן בעיני אחרים...  מה שטוב לאחרים טוב גם לו יותר.  התביני? הלא סיפרתי לך את קנאת אישי בראותו את התקרבות עורך הדין גולד אליי, והקנאה הזאת לא תזיק כלל לרעיה...

– אכן צדקת! – קראה ליזה ותהי ברגעים האלה כתלמידה מקשבת – ואולם נדבר נא הפעם על אודות ענייני דיומא הקרובים, הכבר החילות לעשות הכנות לחג הפרחים הקרוב? כבר תפרתי לי שמלה חדשה ללבוש ביום ההוא, והשמלה באמת יפה והדורה, כאשר תודי בעצמך, גם מגבעת קיץ חדשה ומחסה משרב חדש בטעם השמלה קניתי, ואנוכי ואישי כבר ערכנו תכנית נפלאה ומצויינה למקלעות הפרחים אשר ללבושי ולמרכבתנו; אשר נוכל לקוות, ליזה, כי נזכה בגללם באחד מפרסי הכבוד...  ולך ליזה, לא אראה את כל אלה לפני המועד – קראה לאחרונה בצחוק ובקריצת עין אל הנערה – לבל תתחרי איתי.

– הכבר מריבות אתן בדבר פרסי הכבוד בחג-הפרחים אשר לא נפלו עוד

לאחת מכן למנה? נשמע פתאום קול הרופא גבריאל זילברשטיין בהיראותו בפתח הפתוח אל המעקה בפנים צוחקים – ואני בטוח כי יש אמנים יותר גדולים ממנו במקצוע זה ובגורלנו לא ייפול אף צל פרס כבוד...

– הס! – קראה חוה בסטרה בכפה על פי אישה בחיבה    אל תפתח פה לשטן.

גבריאל ישב אל המעקה גם הוא ושיחה ארוכה ומפורטת נסבה על אודות זכרונות מענייני החג הזה בשנה הקודמת והשערות שונות על אודות הליכות החג הבא, ואחר נפרדה ליזה מעל בעלי הבית לשוב לבית אבותיה, ואחרי לוות אותה גבריאל וחוה עד פתח המסדרון שבו אחוזי זרוע אל המעקה ויישבו.

– ההיו לך חולים רבים הפעם יקירי? – שאלה חוה את אישה.

– הלא תדעי יונתי, כי אין לי מחסור בחולים הבאים לשאול בעצתי – קרא גבריאל באחזו בכפה בחיבה – גם הפעם היו חמישה עשר חולים וכולם שילמו בכסף מלא.  אחד ניסה להשתמט ולבלי שלם מאומה בהתחננו כי ארפאהו חינם כי עני הוא; אבל אנוכי אמרתי לו כי אנוכי אינני מקבל עתה חולים עניים כל עיקר, ועליו לשאול בעצת הרופאים החדשים מקרוב באו, שאין להם עוד כל עבודה ושימוש במלאכתם, וכך ירפאו אותם חינם.

– חא! חא! חא! צחקה חוה בכל פה – אכן זאת עצה ישרה! ובאמת הלא ריפוי חולים עניים, בעת שאין עוד לרופא חולים שואלים לעצתו בשכר, מועיל לו מאוד, לפרסם את שמו ברבים וגם אתה הן השתמשת בתחבולה הזאת לפנים.  ורק כאשר נתפרסם שמך ברבים ורבו החולים השואלים בעצתך חדלת מן החולים העניים המתרפאים חינם.

– כן, כן, – הסכים גבריאל לדברי רעיתו – התחבולה הזאת היא בדוקה ומנוסה בתור תחבולה מועילה לרופא חדש מקרוב בא, שאין יודע אותו עוד.  ומלבד זאת הנה הדין וההיגיון נותנים כי תהי חלוקת העבודה בין הרופאים בשווה, כי ירפאו הרופאים החדשים ההולכים בטל באין עבודה, את החולים העניים, מבלי אשר ייפלו למשא על הרופאים המומחים שידיהם מלאות עבודה גם בלעדיהם.

– לפנים! הוסיף גבריאל בצחוק – לפנים הלא הייתי "אידיאליסט" – את המלה האחרונה ביטא בלעז ובוז – יען כי אז לא ידעתי  עוד את החיים וגם לא חסר לי דבר; אולם מעת אשר מתו אבותייך ואבותיי ירדו מנכסיהם, וארא כי עליי לפרנס אותנו ואת ילדינו וגם את הוריי בעבודתי,

אז נוכחתי לדעת כי האידיאליות איננה מטבע עוברת לסוחר כלל, ובכן הייתי ל"בעל תכלית" כדברייך.

– כן, כן, –  קראה חוה  גם אני לא ידעתי אז את החיים וגם אנוכי יכלתי להשתעשע באידיאלים.

– העוד לא שבו הילדים מטיולם? – שיסע גבריאל את דבריה בשאלתו.

– הנני רואה שם מרחוק את האמה עם הילדים השבים, קראה חוה בשמחה ותבט אל העבר ההוא בחיבה וכליון נפש.

גם גבריאל הביט למרחוק ברצון ועונג.

פתאום נשא גבריאל את עיניו אל מעקה הבית אשר ממולם וישאל: מה השאון שמה במעון ליאון גריגורוביץ?

– הלא אין עוד עבודה לו וכמעט שאין לו אף חולה אחד שואל בעצתו – קראה חוה בצחוק בוז – ולכן יילך לבו עוד אחרי הבלים ריקים, אחרי פלשתינה או ארגנטינה...  וגם הפעם בלי ספק אסיפת פלשתיניים במעונו, ולכן רבו עתה הבאים אליו.

– אכן טוב לגבר צעיר ההולך בטל להשתעשע גם באידיאלים כאלה – קרא גבריאל בנחת – כי הבטלה מביאה לידי שיעמום, ומלבד זאת...  בבואו אחרי כן באנשים, אל עולם המעשה, לא יזיק לו מאומה דבר היותו אידיאליסט לפנים...  ולא נכחד ממך יקירתי.  כי גם לי אין להתחרט על היותי לפנים פלשתיני ואחר ארגנטיני...  אמנם אז בעת ההיא הלך לבי אחרי הדעות הללו באמת ולב תמים, אבל בדיעבד, הביאו לי טובה רבה, כי על ידם נתפרסם שמי בתור "עוסק בצרכי הכלל" ודואג לטובת העם, ונודעתי לרבים והייתי ממילא גם לרופא מפורסם...  ואולם עתה אין לי עוד צורך בפרסומים כאלה, האף אין זאת יקירתי?

 – ואנוכי אדמה, כי זה האיש ליאון גריגורוביץ לא ייחדל תמיד מהחזיק בדעה הפלשתינית –  קראה חוה אשר לא שמעה את דברי אישה האחרונים – ומעודי לא ראיתי פלשתיני אדוק כמוהו, הן האיש הזה היה לפנים אחד מ"אוהבינו" ועתה יתרחק מאיתנו ככל אשר יוכל; ובהיפגשו איתי פעמים אחדות בנשפי חשק, נס מפניי ממש כאשר ינוס איש מפני הארי והלא אין כל סיבה אחרת לזאת בלתי אם כי פנינו עורף לאידיאליו.

– פנטיק – קרא גבריאל בלעג – ואולם נראה נא אם יהיה כה כל

הימים, גם בדעתו עת עול החיים ובהיות לו אשה ובנים...

– קול צחוק פרוע התפרץ פתאום מפי חוה.

– למה תצחקי? שאל אותה גבריאל בתימהון.

– מחזה אחד מחיינו לפנים עבר הפעם לנגדי ברוח – השיבה חוה בצחוק – הלא הוא הערב ההוא בחורף לפני שלוש שנים ומחצה בהתמרמרך אליי על התמכרנו ירחי מספר לאהבה ועל הסיחנו את דעתנו זמן קצר מאידיאלינו, הדעה הציונית...  התזכור, יקירי, את תוכחתך והתנצלותי אז?

גבריאל לא ענה מאומה ופניו האדימו מעט...

ברגע הזה שבה השפחה עם הילדים, ילדה כבת שנתיים וילד כבן שנה היושב על זרועה, ותגש אותם אל ההורים.

חוה חיבקה את הילדים ותישקם חליפות ותקרא: אלה הם הפלשתיני וארגנטיני שלי...  אך לא! פלשתינה וארגנטינה הן הבל הבלים וילדיי הנחמדים הם סגולות נחמדות אשר אין ערוך להן.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה