_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משה או שלושת הנביאים

בן-אביגדור

לתוכן הענינים

 

(חיזיון)

[א]

צהרים!

השמש עומדת בחצי השמים ומשם היא מראה פנים שוחקות להבריאה ושולחת אליה מבטים חמים ומאירים, קווי אור וזוהר, השופכים אור בהיר על פני הכיכר הנחמד והנעים המשתרע מסביב והמרהיב כל עין ביופיו ובכל חמודותיו הנגולות כספר לעין כל עובר...  שם גבעות מכוסות בירק דשא ועמקים עוטפי בר, שדמות ארוכות עוטפות מעטפות ירוקות, ירקרקות, צהובות ולבנות ונראות מרחוק כדומינות משובצות בצבעים שונים.  השיבולים מהן עולות ימים, ניצבות בקומה זקופה ומרימות ראשיהם בגאון והודף מהן באות בימים כופפות  ראש כענווים ושפלי ברך ומהן זקנות, שוכבות בעצלתיים כעייפות מחום היום וישנות שנת צהריים...  כל רוח קל לא יפוח בחוץ, כמו המלאך הממונה על הרוחות חס הוא על השיבולים הזקנות ואיננו חפץ להפריען משנתן...  השושנים והחבצלות עוצמות עיניהן ונותנות לחייהן לנושקים, לקווי השמש הנושקים אותן בחום ורגש, ואודם חכלילי יכסן, כעלמה תמה בנשק אותה אוהבה...  היער הזקן לא ימצא, לפי הנראה, חפץ בחברת קווי השמש הנלהבים, השואפים לחמדות ארץ ותענוגותיה ולא ייתן להם לבוא אל תוכו, לפזז ולכרכר בו כמעשיהם בשדות והנהו מתבודד במועדיו ותפוש במחשבותיו וזכרונותיו העתיקים, אשר ירהיבוהו וימלאו כל קרביו רגשי גאון...  אך ילדיו הקטנים, הציפורים וכל בעלי כנף, מבלי שים לב לאביהם הזקן ומנוחתו, הינם רוקדים ועופפים מענף לענף, צוהלים ושמחים, מצפצפים ומהגים, משוחחים בקול, שרים ומזמרים...  ואביהם הזקן לא יתרגז עליהם, אם מ אשר לא יקפיד בדבר משחקי הילדים, בדעתו כי ילדים הם ועליהם לשמוח בילדותם ואם מאשר יודע הוא כי לא  יהיה לו שומע בקרב הילדים...  ומפה ומשם יישמע קול המיית הנחלים ההולכים לאט ושוטפים בקול המולה נעימה, ופני המים מוזהבים פה ו שם – קרני השמש רוחצות בהם לרגעים, שחות הנה והנה ומשחקות את הדגים השוטטים מתחת לפני המים...

דומיה נעימה שפוכה על פני כל הכיכר...  היקום מתענג בחיק המנוחה הנעימה ושלוות השקט הפרושה מסביב...  ופני הטבע מפיקים אורה והרחבת הנפש...

אך שמה ממול הכיכר הנחמד הזה ישתרע כיכר עזוב ושומם, אין בו כל עץ וכל שיח, כל פרח וצמח הארץ, כי אם ערבות חול וסלעים...  ואין כל צל להיסתר בו מקרני השמש הלוהט שמה...  בכל עבר ופינה בארות מים וחמר המעלות מקירבן אדים ולח, צחנה ובאשה, ובמקומות רבים תטבע הרגל ברפש ומדמנה.  גם שם שוררת דומיה, אך לא דומייה נעימה כי אם דומיית המוות, ולעיתים יישמע קול העורבים ובנות היענה, הצורחים מר בקול מוזר והשורט שרטת בנפש...  הטבע ייראה שם כמת עירום בלי תכריכם, כנבלה סרוחה, ומסביב לה מקוננים ומספידים שכירים...  ובאחת הפינות תיראנה מצבות מפוזרות פה  ושם, בלחיי רבות מהן עלו עשבים ירוקים והכתובות שעליהן נמחקו...  המקום ההוא מועד לכל חי הוא...

וקול ניחר ומר, קול בכי ויללה, קול העוצר בקירבו עצב עתיק יומין, עצב של אלפי שנה, יפריע לרגעים את דומיית המוות אשר מסביב...  הקול הזה בוקע ועולה מבית הקברות אשר בירקתי הכיכר השומם...  והוא עולה ויורד, מתגבר ורפה חליפות...

הקול הזה הוא קול איש זקן היושב שם על הארץ, על יד אחד הקברים, ומקונן ובוכה מאין הפוגות...

ופני האיש החוורים כשיד מפיקים יגון מר, אימה וזוועה, מצחו מלא קמטים, עיניו רכות מבכי, שמורותיהן אדומות וריסיהן כבר נשרו מעליהן, מבטי עיניו כהים ונלאים ותועים הנה והנה, והוא עטוף בגדי אבל ומטפחת גדולה חבושה מסביב לראשו.

ראשו נשען על שתי כפות ידיו ולפניו ספר פתוח ועיניו נטויות אליו לרגעים, ודמעות עיניו נושרות כפעם בפעם על גיליוני הספר...

הזקן הזה הוא המקונן הלאומי ירמיהו הנביא!

היום הזה הוא יום התשיעי לירח אב – והוא יושב ומקונן את הקינה הלאומית  מעשה ידיו.

וקול מילים בלולות באנחות ויללות יישמע לאוזן:

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה רבתי בגויים שרתי "במדינות היתה למס – דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד כל שעריה "שוממין – איכה יעיב באפו אדוני את בת-ציון השליך משמים ארץ תפארת "ישראל – כלו בדמעות עיני חמרמרו מעי נשפך לארץ כבדי על שבר "בת-עמי – מה אעירך ומה אדמה לך הבת  ירושלם מה אשוה לך ואנחמך "בתולת בת ציון כי גדול כים שברך מי ירפא לך – במחשכים הושיבני "כמתי עולם, גדר בעדי ולא אצא הכביד נחשתי – סחי ומאוס תשימני "בקרב העמים, פצו עלינו פיהם כל אויבינו – בני ציון היקרים המסלאים "בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר.

דומיית מוות...  קינת המקונן תישפך בכל מרחבי הכיכר ומתחתיות ארץ יענה לעומתה הטבע השומם בהד קולו, הד מת, הד איום ונורא...

והעורבים ובנות היענה צורחים מר...

ושמה בכיכר הנחמד אשר ממולו ירנן וירועע...  השמש מראה שם פנים שוחקות, הנחלים ייהמו בהמולה נעימה, הצפרים צוהלות ונותנות בשיר קולן ופני הטבע מפיקים אורה והרחבת הנפש...

מה להטבע הצוהל ולקינת המקונן?... 

 פתאום נשא המקונן את עיניו למרום וייחל לשפוך שיחו לפני ה': "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה – ראה ה' והביטה למי עוללת כה – "זכר עניי ומרודי לענה וראש – אל תעלם אזנך לרוחתי ולשועתי – זכר ה' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו, נחלתנו נהפכה לזרים בתינו "לנכרים, יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות, על צוארינו נרדפנו "יגענו ולא הונח לנו – עבדים משלו בנו פרק אין מידם – למה לנצח "תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

עיני המקונן אורו מעט...  התפילה הקלה את יגונו ותשב את נפשו...

"חלקי ה' אמרה נפשי – דובבו שפתיו בלחש – על כן אוחיל לו, "טוב ה' לקוו נפש תדרשנו, טוב ויחיל ודומם לתשועת ה', טוב לגבר כי "ישאעל בנעוריו, ישב בדד וידם כי נטל עליו, יתן בעפר פיהו אולי יש "תקוה, יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, כי לא יזנח לעולם ה'".

– אוריד כנחל דמעה יומם ולילה – הוסיף המקונן לדבר אל נפשו – לא אתן פוגת לי, לא תדם בת עיני אשפך כמים לבי נכח פני ה' – אולי חוס אולי ירחם.

ולאט לאט התרומם ויקם מעל הארץ, התבונן אל כל סביבותיו בעיניים מפיצות מבטים עגומים וישתטח על הקברים וירם קול בוכים וישאג, וינהם כלביא: "עצמות חביבות מה אתן שוכבות? בניכן גלו ובתיהם חרבות "ואיה זכות אבות בארץ תלאובות? – תנו קול, אבות, בבכי הצבי, "תעו בניכם והריהם בשבי, אם כאדם עברו ברית, איה זכות כרותי ברית?

היום רד ויהי לילה.

 

[ב]

וידום המקונן...  הבכייה חדלה...  עייף ויגע השתרע על הארץ והתרדמה סגרה שמורות עיניו ויישן...

ותידום כל מקהלת האבל...  גם העורבים ובנות היענה חדלו מצרוח...  וגם מכיכר השני, הנחמד, לא נשמע כל קול.  גם שמה שבתה ההמולה, כולם שכבו לנוח...

המקונן שוכב פרקדן...  הוא  ישן; אבל גם בשנתו לא ינוח לבו...  פניו מפיקים איזה יגון מר, יגון קורע לבבות, יגון אשר לא יתואר באומר ודברים, ורוח תחנונים, תחנוני אומה שלמה מרחפת עליהם: "מה פשעי ומה חטאתי? מדוע לא תתנו מנוח לי? החטאתי כי חלשה אני ורפת כוח?...  עד מתי אשבעה נדודים ואקוצה בחיי?...  הה, עד מתי?"...

מחזה אבל!...  גם הטבע מתאבל ומתחנן...

פני השמים מכוסים בעבים קטנים, הלבנה ממרום השמים מתבוננת בדממה אל הכיכר השומם מתחת ופניה עצובים...  אך לבה הרך לא ייתנה להתבונן זמן רב אל מחזה האבל אשר מתחת והינה מסתתרת מתחת לעבים, לבל תראינה עיניה את מחזה האבל.  היא מליטה את פניה ובוכה בסתר...

המקונן ישן; אבל גם בשנתו לא ינוח לבו.  רוחו יחזה לו המון חזיונות ונפשו חולמת...

גם המראות אשר יראה בחלום עצובים ומוגים... 

פתאם הופיעה נהרה על פני הישן...

חלום נעים יחלום לו...  בחלומו והנה שמע ה' את תפילתו: "הנה "ימים באים נאום ה' – הוא שומע קול ניחומים משמים – והקימותי לדוד "צמח צדיק, ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ, בימיו תושע "יהודה וישראל ישכון לבטח, וזה שמו אשר יקרא ה' צדקנו – ואני אקבץ "את שארית צאני מכל הארצות אשר הדחתי אותם שם והשבותי אתהן " על נוהן ופרו ורבו – ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה אמר ה' צבאות "אל הארץ אשר נתתי לאבותם וירשוה –  הנני מביא אותם מארץ צפון " וקבצתים מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו – "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו –  ורויתי נפש הכהנים "דשן ועמי את טובי ישבעו נאם ה' – ונתתי להם לב אחד ודרך אחד "ליראה אתי כל הימים – ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני, מעלה "עולה ומקטיר מנחה ועשה זבח כל הימים"

צחוק נעים מרחף על פני המקונן היעף.

 

[ג]

עפעפי שחר נבקעו...  ומלכת היום יצאה מחדר משכבה בפנים אדומים ומצוחצחים ותיתצב שמה בפאתי קדים...

היקום פקח את עיניו...  הבריאה הקיצה משנתה...

וקול המולת דברים, שיחות, רננה, המיה, צפצוף נשמע מכיכר המחמד, עצי היער מניעים ראשיהם, שואלים איש את רעהו לשלום ומברכים זה את זה בברכת הבוקר...  הילדים, הציפורים וכל בעלי כנף, צוהלים וצוחקים בקול, פוצחים רינה,  מצפצפים ומהגים, רוקדים וסובבים במעגלה כילדים שובבים..  השיבולים מתלחשות והולכות רכיל אשה ברעותה כנשים...  השיבולת ההיא פורצת גדר הצניעות, היא פושטת צווארה לאהובה, הרוח, הנושק אותו באין הפוגות...  והשיבולת ההיא עצלה ושוכבת בחיבוק ידיים עד נכון היום...  השושנים והחבצלות מתעלסות באהבים את קרני השמש דמעות גיל נוצצות בעיניהן היפות...

גם העורבים ובנות היענה אשר בכיכר השומם הקיצו משנתם והינם משתעים ומשוחחים בקולם המוזר.

בוקר...  טל ילדות פרוש על פני כל הבריאה!...

הס, הס מסביב!...  הטבע מתפלל תפילת שחרית!...  היער הזקן הוא החזן העובר לפני התיבה ומקהלת המשוררים, הציפורים, השיבולים השושנים ויובלי המים, תען אחריו בקול.  גם העורבים ובנות היענה יצרחו בתפילה לעומתו.

הטבע אומר שירה למלך הכבוד!...

והזקן המקונן כבר הקיץ משנתו וישב לקונן...

מה להמקונן ולשירת הטבע?...

והנה קול זמרה נשמע בכיכר השומם, קול נעים מרנין לב, קול ניחומים משיב נפש, קול מקהלת המלאכים במרום, והקול יגדל ויתקרב מרגע לרגע...  והמון מילים בלולות עולות בקול...  עוד רגע והמילים נשמעות לאוזן:

"נחמו נחמו עמי! יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה "כי מלא צבאה כי נרצה עונה  כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה – "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם – "פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו, כל גיא ינשא וכל הר וגבעה "ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה".

"נחמו נחמו עמי!"

וההר יענה בקול לעומתו: נחמו! נחמו!

"מה זאת? מה הוא הקול המגיע לאוזניו? שלמי הוא? המלים אינן מוזרות לו; אבל מפי מי הן יוצאות הפעם?" המקונן מלא השתוממות ותימהון.

"אל תירא כי אתך אני – יוסיף הקול להשמיע – ממזרח אביא "זרעך וממערב אקבצך, אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני "מרחוק ובנותי מקצה הארץ". 

"נחמו נחמו עמי"!

– מה אנוכי שומע? – יקרא המקונן לנפשו בתימהון – היקויים עתה דבר חלומי שחלמתי בלילה הזה? היבוא עתה "צמח צדיק"? – הוא נוטה אוזנו ומוסיף להקשיב:

"אנוכי אנוכי הוא מחה פשעיך למעני וחטאותיך לא אזכר – מקים "דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה וחבותיה אקומם – צאו מבבל  ברחו מכשדים בקול רננה – אמרו "גאל ה' עבדו יעקב – עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך "ירושלם עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל ותמא, התנערי מעפר "קומי שבי ירושלם התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון – עניה סערה "לא נחמה הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים, ושמתי כרכר "שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך אבני חפץ".

"נחמו נחמו עמי!"

עברו רגעים אחדים והנה איש מלא כוח עלומים, פניו מלאים ומפיקים אומץ לב ורוח, אורה ושמחה, ועיניו מזרות זיקי איש ומפיצות מקירבן מבטים לוהטים ומהירים, קומתו זקופה ורגלו ישרה, נראה מרחוק הולך וקורא את הקריאות האלה, והוא הולך וקרב אל המקונן.

– רב לך ירמיהו אחי! – קרא האיש ההוא בגשתו אל המקונן – רב לך שבת על הארץ וקונן! בקינות לא ייוושע עמנו, עלינו לעורר את רוח העם לפעולה ומעשה, כי יושיע העם את עצמו, כי עזרתו אך בו בעצמו, ואם לא ינסה בעצמו לעשות חיל ברוח חכמה ובלב מתנה לא ייוושע עד עולם.

– מי אתה, בן אדם! כי תלך בגדולות ונפלאות כאלה? – קרא אליו ירמיהו בעינים מפיקות זעם ובוז כאחד ומבלי מוש ממקום שבתו.

– ישעיהו הנביא  אנוכי  – ענה האיש – "ורוח ה' עלי "יען משח ה' אותי לבשר ענוים שלחני לחבש לנשברי לב לקרא לשבים "דרור ולאסורים פקח-קוח – לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו על "דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם – ה' יצרי מבטן לעבוד לו לשובב "יעקב אליו וישראל לו יאסף ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עוזי, ויאמר נקל " מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב – לשלם "לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל מעטה תהלה "תחת רוח כהה וקרא להם אילי הצדק  מטע ד' להתפאר, ובנו חרבות "עולם שממות ראשנים יקוממו וחדשו ערי חרב שממות דור ודור".

– שקר תדבר! – קרא אליו ירמיהו בקצף וייסב את עיניו ממנו – לא ישעיהו אתה ולא ה' שלחך! הנה כאחד הבוגדים, אשר "ידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ", תדבר! סור לך מזה, נביא השקר! לא אובה ולא אשמע לך! חלילה לי מתת ידי למושיעי ברית ול"דוחקים את הקץ", חלילה! פה אשב ואקונן במר נפשי ואתחנן לה' עד אשר ישלח אלינו את משיח צדקנו!

– אם כן אלך לי בעצמי אל העם! – קרא ישעיהו וייפן מאיתו ויילך הלאה – אקרא בגרון ולא אחשך כשופר ארים קולי ואגיד לעמי פשעו ולבית יעקב חטאתם, כי יחכה לניסים, ולא יעשה מאומה בעצמו ולרווחתו לישועתו, ולא אנוח ולא אשקוט עד אם יתעורר העם לפעולה ומעשה, או אז יבקע כשחר אורו וארכתו מהרה תצמח.

וירמיהו נשאר על מקום שבתו, על הארץ, והינהו בוכה, מתפלש בעפר ומקונן כבראשונה...

וישעיהו נעלם ואיננו...

ובעוד רגעי מספר נראה מרחוק עוד הפעם ישעיהו ואחריו להקת אנשים צעירים לימים הולכים ומרננים אחרי ישעיהו: "נחמו נחמו עמי"! ומבלי סור למקום מושב ירמיהו הולכים להם הלאה, הלאה...

– אתם בניי היקרים! – קרא אליהם ישעיהו בדרך – אתם תחיו את ארץ אבותינו מעפר שממותה, אתם תבנו חורבות ציון, ואתם תהיו למופת לכל יתר אחיכם אשר בגולה.

– ציונה! ציונה! – מילאו אחרי דבריו צעירי הימים בתרועת ששון.

עוד לא עברה עת מעטה וישעיהו נראה עוד הפעם עובר על פני הכיכר, פניו מפיקים רצון ועליצות והוא צועד צעדים גדולים ורחבים ומדבר לבו: "עת לעשות היא! מספר אנשים מבני ישראל כבר העלתי לארץ אבותינו וכבר באו שמה אל המנוחה ואל הנחלה, ועתה הנני לשוב אל העם ולעורר עוד רבים מבני הגולה לעשות גם המה כמעשי אחיהם ולעלות לארץ אבותיהם".

ובעוד רגעי מספר שב ישעיהו ועמו להקת אנשים גדולה מאוד, וכולם עושים דרכם בחיפזון ומרוצה, וקוראים ומריעים: "לארץ אבותינו! לארץ אבותינו!..."

 

[ד]

והנה מאחד ההרים אשר על פני הכיכר נשמע פתאום קול אדיר וחזק קורא: "ישעיהו! ישעיהו!

ישעיהו הרים את עיניו למעלה והנה איש אחד לבוש בגדים לבנים ניצב על ראש ההר, ומראה פני האיש כמראה פני אלהים, קווצותיו תלתלים לבנות כשלג וזקנו הלבן יורד על פי מידותיו, עור פניו קרן ומאיר כאור שבעת הימים, מצחו רחב ולבן ומפיק הוד נורא, עיניו כוכבים נוצצים וקרני הוד על ראשו, והוא גבה הקומה וחסון כאלון, קומתו הזקופה ומראה פניו מפיקים גבורה ואומץ לב ורוח, ועוד לא כהתה עינו ולא נס לחה – והוא קורא אל ישעיהו בכוח.

– הני! הנני! – אמר ישעיהו ויגש אל ההר בחרדה.

– משה עבד ה' אנוכי! נשבע קול האיש מראש ההר.

– משה איש האלהים!! – קרא ישעיהו בחרדת קודש וייפול לרגלי ההר, מלוא קומתו ארצה.

ויתר האנשים אשר הלכו אחרי ישעיהו ניגשו אל ההר גם הם ויטו אוזניהם שמוע דברי איש האלהים.

– קום לך, בני, מעל הארץ! – קרא משה בקול נעים וערב בהחילו לרדת מן ההר – לא איש אלוהים אנוכי, כי אם אדם כמוך וככל איש  ישראל.  ועתה שמע נא, בני ישעיהו! ראה ראיתי את אשר אתה עושה לטובת עמך ואבוא לנחותך בעצתי, והודעתי לך את הדרך תלך בה ואת המעשה אשר תעשה.

וירד משה מן ההר אל העם.

דממה מסביב...  חדלה השיחה בין עצי היער והשיבולים, השושנים והחבצלות חדלו מהתעלס באהבים את קווי השמש.  הציפורים חדלו מזמר, גם העורבים ובנות היענה חדלו מצרוח – כוללם נטו אוזניהם לשמוע את דברי המחוקק הגדול מכל מחוקקי העולם, את דברי המורה לכל בני האדם...

– שמע נא, בני ישעיהו! – קרא איש האלהים ברדתו מן ההר – הנה אתה אומר להושיע את עמך, לקבץ את נידחיו מארבע רוחות השמים ולהעלותם לארץ אבותיהם, ברוך תהיה לה' על מחשבתך הטובה הזאת, הן שמעתי רבים מבני עמנו אומרים: עוד מעט ויזרה אור החופש על כל בשר וכל העמים יאירו אלינו פניהם ויחיו אתנו בשלום ואחווה; אבל דע לך, בני, כי כל עוד אשר יהיו בני עמנו החלשים מכל בני האדם, כל עוד אשר יהיו מפוזרים ומפורדים בכל הארצות ונודדים בגויים, לא יהיה להם מנוח והיו האומללים והנדכאים מכל בני האדם.  עליהם איפוא לתור להם פינה אחת בתבל, אשר שם יוכלו, בחסד הממשלות אשר בצל כנפיהן ייחסו, לשוב לכבודם הראשון ולהיות לעם.  אז יהיו בטוחים מפחד, וגם אלה אשר יתגוררו עוד בארצות העמים האחרים לא יראו רע, כי לא יהיו עוד כיתומים עזובים.

וכאשר ראיתי את עוני עמי בחומר כן ראיתי את עוניו ברוח, רוח עמנו ירד פלאים, ה"גלות" מארצו והנדודים, זה שנות אלפיים, הכחידו כל חלקה טובה בו, שירשו מקירבו את המידות הטובות שהיו לו לפנים וישרישו בקירבו מידות שפלות ורעות.  הרעות יחבלו בו רוח האדם והטובות רוח הגוי.  בהיות בני עמנו נעדרי מתנות הטבע, אשר חלק בשווה לכל בני האדם, ולמדו להונות, לרמות, לשקר, לריב, להרע ולהזיק לעשות תחבולות עורמה, למען השג להם משפטיהם במזימות רעה ואורחות עקלקלות, וכאשר יאירו אליהם העמים פניהם ייוואלו לחשוב כי חסד יעשו העמים איתם, ועליהם להצמיד להם חנף, להקריב להם שלמי תודה יקרים, להתכחש לעמם ולרוחו, לעזוב את הסגולות היקרות אשר להם, כל אל ה ישחיתו את רוח העם וירחיקו מקירבו את רוח תורתי, תורת אל חי, אשר ציוויתי להם, מורשה קהילת יעקב, את התורה אשר עשתם לעם חכם ונבון; כי גם אלה המתיימרים בכבודה ושומרי משמרתה לא ידעוה, לא יחדרו אל תוכה, לדעת רוחה, המה רואים רק את קליפתה החיצונית ולא את גרעינה הפנימי.  הקליפה אשר שמו עליה נוספות מדור לדור יקדישו ויעריצו כתורה שלמה, ואת התורה בעצמה, את מקור המים החיים יעזבו – עד כי בראותי את מומי בני עמי בימים האלה תאבל עליי נפשי.  "שחת לו" עמי "לא בניו"! – העברים אשר אני רואה לא ייראו כיוצאי חלצי העברים הקדמונים, אשר היו לשם ולתהילה...  וכל עוד אשר יוסיפו לשבוע נדודים יילך רוחם, כרוח האדם כרוח הגוי, הלוך וירוד...  ואך כאשר ייקבצו הרבה מים במקום אחד וחיו על חשבון עצמם מבלי צפות לחסד לאומים יוכלו לחיות ברוחם, רוח העם העברי הקדמוני, להרחיק מקירבם את מידותיהם הרעות, ולסגל להם את כל המידות הטובות שהיו להם לפנים.

הארץ הטובה בעד נודדי עמנו לבנות להם שמה את ביתם ההרוס היא אך ארץ אבותיהם, כי אין מקום יותר נאמן, כלאיש אחד כלאומה שלמה, מנחלת אבות.  בארץ ההיא לא ייחשבו, גם בעיני אחרים גם בעיני עצמם כזרים.  שמה יידע העברי כי על אדמתו הוא יושב.  בה היו גם אבותיו ובה יחיה גם הוא.  בה יהיה מושבו איתן...  הארץ הזאת תרומם גם את רוח העם.  כל מראה עיניים בארץ הזאת תעורר בקרב העברי הלך נפש, זכרונות העבר, זכרונות העם בימים עברו, והזכרונות האלה יעוררו בקירבו רגשי עם.  שמה החלה תולדות ישראל ושמה גם תכלה; לא כן בארץ אחרת.  אף אם תינתן להם ארץ מיוחדת, ארץ טובה ומבורכת, לא יהיה שם מצבם איתן, וגם בעיני אחרים וגם בעיני עצמם ייחשבו כזרים.  העברי ירגיש שם איזה רגש נכר כי הארץ ההיא איננה ערש ילדותו.  שמה לא יעורר מראה עיניו בקרב העברי הלך נפש, זכרונות עם ורגשי עם, ובאין רגשי עם אין עם.  שם יהיה העם לעם קטוע בלי ראש, בלי ילדות...

ארץ ישראל היא הארץ אשר תשאף אליה כל נפש עברי באשר הוא שם, גם מקצווי ארץ וים רחוקים, הנטייה הטבעית הזאת לא תוכל היכחד כלה. 

וטוב אתה עושה, בני ישעיהו, כי תעורר את העם לפעולה ומעשה, כי יקום בעצמו לעזרתו, כי אמנם כבר חלפה עברה עת הפלאות וה' לא יושיע לאלה החובקים יד בצלחת באפס כל מעשה...  ואם לא יתעורר העם בעצמו לעשות לו שם ושארית בארץ לא יוושע לעולם.

אבל, בני ישעיהו, אם מחשבתך טובה מעשיך לא טובים.

לא זה הדרך!

הדרך הזאת אשר ברת לך ללכת ולהוליך בה את בני עמנו לא תוביל אל המטרה הנישאה אשר הצבת לך.

עליך לא אך למצוא ארץ לבני עמך כי אם גם לברוא עם; להעלות את בני עמנו ממדרגת עדר צאן התועים איש לעברו, למדרגת בני אדם אשר רגש כללי יאחרם ויתן להם לב אחד, שפה אחת ודברים אחדים, למדרגת בני עלייה ובני תרבות.  עליך לחיות את העם, עליך  לאסוף את העצמות היבשות, להעלות עליהן בשר, לקרום עליהן אור ולפחת בהן הרוח למען תחיינה  ומדוע לא תשים לבך אל דבריך אתה אשר קראת לפנים: "אם ייוולד גוי בפעם אחת?" כי תבהל ברוחך ותעשה את דרכך במרוצה וחיפזון? העבודה הזאת,עבודת תחיית העם, עבודה גדולה ונכבדה היא, עבודה קשה וכבדה, ואין עליך לדחוק את הקץ, עליך איפוא לצעוד צעדים קטנים אבל בטוחים.  עליך להביא את צעדיך ומעשיך בחשבון, כי כל משגה קטן בעבודה כזאת יכול לחבל את כל המעשה!

דע לך בני, כי הראשונים העולים לארץ המה יהיו אבני המוסדה לבנין בית ישראל, ועליך לדעת איפוא כי לא כל האבנים טובות ליסוד, וכי היסוד דורש גם חומר טוב, גם סידור ומערכה טובה ואז אך אז יוכל להבנות עליו בית נכון ונישא – אבל אם תיקחנה ליסוד אבנים שבורות ולחות וחומר טפל והאבנים תצרבנה בלי כל משטר וסדר, לא ייכונן יסוד, כי אם גל אבנים, ערמהמוציאה ריקבון ולח, והבניין אשר ייבנה עליו ייהרס וייפול למשואות...  גרעין טוב אם יינטע בארץ יוציא פרי טוב ולא גרעין נרקב...  עליך גם להעמיד מנצחים אמנים על עבודת בניין-העם, אשא  ידעו את כל חוקי הבנייה, גם כי יהיה רוח אחד לכל המנצחים על העבודה, כי יידעו כולם את תעודת הבניין, כי אם האחד יאמר לעשות את הבניין לבית מושב אדם, השני – לבית אסם או גורן והשלישי לאורוות סוסים – מה דמות נערך לבניין כזה?...  ולהיפך, הבונים בעצמם טוב כי יהיו אנשים פשוטים, בעלי ידיים גסות, והמה לא יבקשו להם חשבונות רבים, כי אם ישמעו בקול המנצחים על העבודה ויעשו ככל אשר יצוום.

ומה אתה עושה? אתה לוקח מכל הבא לידך, להעלותם לארץ אבותיהם מבלי לשים לב אם מסוגלים הם להיות לאבני המוסדה לבניין בית ישראל.  הנך מעלה שמה ערב רב, אנשים העושים שמה את מעשיהם המנונים והרעים אשר הסכינו בהם בארצות נודם, אנשים אשר יהיו למפגע ולמכשול לתחיית העם; אתה לוקח לך חומר תפל, הנך מפתה את בני עמך לעלות לארץ אבותיהם באמרים נעימים, בשירי זמרה והבטחות טובות, לא כי על  ידם ייוושע העם כולו, כי אם, כי שמה יתענג כל אחד עלרוב טוב ועדן שמים, אבני פוך וספירים, כרכור ואבני אקדח – בחומר תפל כזה לא תדבקנה אבן אל אבן, כי בבואם שמה וראו כי הבטחותיך הטובות שהבטחתם לא באו או כי תיאחרנה לבוא ורגזו, והתקצפו וקיללו בעמם ובארצם...  והאבנים לא תיערכנה במשטר וסדר.  העולים לארץ לא יתנחלו על האדמה בחשבון ודעת, לא  יכוננו את יישובם על יסודות חזקים ונאמנים והבנייה עזובה לנפשה, באין מנצחים אמנים על העבודה, בלי תכנית ותרבות ידועה.  ויש אשר ימצאו לה מנצחים בלתי קרואים אשר לא יידעו בין ימינם לשמאלם, ולכל אחד רוח אחרת ודעה אחרת, וכל אחד מהם יערוך לה תוכנית לפי רוחו; ולהיפך, לבונים תיקח לך רבים שאין להם ידיי גסות ובריאות, כי אם לב הוגה דעות ורוח דמיון, והמה יבקשו חשבונות רבים ויחבלו את מלאכת הבנייה...

לא! לא זה הדרך!

דע לך, בני, כי אך חלק קטן מבני עמנו מסוגל עתה לעלות לארץ אבותינו...

אבל רבנו! – שיסע ישעיהו את דברי איש האלהים – בני עמנו בימים האלה המה עניים מדוכאים וחסרי לחם, והרבה מהם נודדים ממקומותיהם מבלי מצוא כל מקור מחייה לנפשם, ואנה איפוא יפנה הרוב הזה אם לא לארץ ישראל?

לא בני! – ענה משה – היישוב בארץ ישראל אשר אתה מכונן איננו בשביל עניי אחינו שאין להם ממה להתפרנס.  המה אם ירעבו בארץ מולדתם יבקשו להם לחם בארצות אחרות; אבל לא בארץ ישראל, הישוב הזה הינהו בשביל טובת האומה כולה, לעשות חלק  ידוע מבני ישראל לעם חי על אדמתו, ולא נוכל להקריב את טובת כלל האומה על מזבח הפרט.  גם את זאת עליך לשים אל לב, כי אין ישראל קטנה היא ודלה ולא תוכל עתה לקלוט אל קירבה  מספר רב מאחינו, כי לא תתן להם גם מחייה לנפשם כי אם מספר קטן.

אחרי דומיית רגעים אחדים הוסיף לדבר: "עליך לדעת כי המטרה עודנה ממך והלאה, כי תחיית העם לא תוכל עתה וגם בזמן קרוב לצאת לפעולות – ולוא גם תוכל, הנה הדור הזה החי עמנו כיום איננו מסוגל לזה.  מורך-לב, רפיון-רוח, עבדות מוסרית, שפלות פרוד הלבבות, מחלוקת, שנאה, קנאה, אהבת עצמו יותר מן המידה ועוד ועוד, כל אלה המידות הרעות שדבקו בבני עמנו בנדודיהם זה מאות בשנים, אינן מכשירות אותם לחיי-עם, ואך הדור הבא, בני שילשים או ריבעים, אשר יקום מאחריהם, אם ישימו עליו עין כראוי, יש תקווה, כי יהיה מסוגל להוציא את תחיית העם לפעולה ורוב הדור הזה איננו מסוגל גם לעלות לארץ אבותינו, גם מבלי אשר יחיה שמה חיי-עם, כי יביא איתו שמה את כל מידותיו הרעות והשפלות, ומנהגי ארץ הקדם, אשר החוקים יירמסבו שם ברגלים,  עוד יגדילו משובתו...  ובהיותו למופת לבניו אשר יילדו על ברכיו לא יקום לעולם הדור המבוקש אשר יהיה  מסוגל לחיי-עם – ואם גם יקום דור כזה והיה לעם, לא יהיה העם אשר אנחנו מבקשים, העם העברי, החכם והנבון, המצויין במידותיו ותכונת נפשו, כי אם עם חדש, עם פרא ומושחת...

גם הדור אשר הוצאתי ממצרים, דור העבדים, לא היה מסוגל לחיי עם וגם לעלות לארץ כנען, ומה עשיתי אנוכי? רוח ה' היתה בי ואמאס בדור ההוא, וגזירה יצאה מלפני ה', כי נרעה ארבעים שנה במדבר, כל היוצאים ממצרים ימותו במדבר, עד תום כל דור העבדים ואך הדור החדש, אשר העבדות היתה זרה לו, אשר גדל  ויחונך ברוח תורתי, הוא עלה לארץ נחלתו והוא ירשה, ובני עמנו עתה עוד גרועים מיוצא מצרים, כי הם היו בני עבדות בת מאתיים שנה ואלה סבני עבדות בת אלפיים שנה.  הדור ההוא היה יונק רך, ילד, אשר נקל להטותו לכל רוח והדור הזה הוא זקן והנהו גפן סרוחה, ארז ישן, אשר אם נבוא להטותו לרוח אחר ייעקר משורש כלה.  הדור ההוא היה נבער מדעת ויהי הנקל להורותו תורה ולתת לו לב חדש והור הזה הוא בן דעת ומתיימר בשם ה"השכלה" וכל מגרעותיו נחשבו בעיניו למעלות טובות.

האנשים האלה – הוסיף איש האלהים אמריו לו – ברובם לא יסכנו להיות מן העולים אל ארץ הקודש, ואם צר להם מ קומם, אם אין להם מוצא אחר כי אם לעזוב מקום מושבם לבקש אוכל לנפשם, יילכו באשר יילכו אך לא לארץ ישראל.  ורק חלק קטן ממנו, אלה האנשים התמימים והישרים אשר עוד לא עפלה נפשם בם, האוהבים חיי שלום והנכונים לשמוע בקול מדריכיהם ומוריהם להועיל, אלה אם יצא יצאו מארצות מגוריהם, אותם תעלה לארץ ישראל, ולא בחיפזון, כי אם לאט לאט, בחשבון ודעת.  ולא די כי תביאמו לארץ נחלתם, כי גם תיטעמו, כי תכונן שמה את יישובם על  יסודות נאמנים.  עליך להושיבם שמה על האדמה לעבדה ולשמרה.  על-ידי הדבר הזה תברא בקרב עמנו המפלגה שבלעדיה לא  ייכון כל עם, היא מפלגת ממציאי החומר, מפלגת עובדי האדמה, המפלגה אשר לוקחה מאיתנו בידי אחרים, אשר עשונו אך ל"מעבדי החומר" ול"מעבידי החומר" ממקום למקום ומזמן לזמן, לאומנים ותגרנים, ומהאחרונים למידות רעות שדבקו בנו תוצאות.

הקיבוץ הקטן הזה בארץ אבותינו, אם יהיה ערוך ומסודר היטב, דרוש מאוד לחפץ תחיית העם.  הוא יהיה הראש לכל הגווייה, הוא יאצל מרוחו על כל בני הגולה והוא יהיה החוט אשר יקשר ויאגד את כולם לאחדים; ואם תאמר לחדול מזה כלה, לבלי כונן בארץ אבותינו כל קיבוץ עברי ולחכות עד אשר יצורפו ויזוקקו אז לא תגיע לעולם אל המטרה הניצבת לפניך, כי העברים אשר יתגוררו בארצות אחרות, באין להם כל דבר מאחד ומאגד, כל מרכז עברי, עלולים לשכוח במרוצת הימים את עמם ותורתם, מקור מחצבתם וארץ מולדתם כולה.

אבל ידוע אדע כי "כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך" נבל תבל גם אתה גם העם".  ו"עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך": אנוכי אבחר לך כוהנים מקרב העם אשר  יכהנו פאר במקדש עבודת-העם ואשר יישאו איתך בעול העבודה.  העבודה הזאת, תחיית העם, היא עבודה ארוכה לדורות.  העבודה הזאת נפלאה היא במינה, אין ערוך עליה בכל דברי העמים.  עבודה כזאת לא תוכל הימסר בידי הטבע להיעבד על ידו לבד.  עבודה כזאת לא תיעבד מאליה.  גם לפנים בחרתי לי כוהנים לעבודת העם, להורות את העם תורה  ודעת ולחנך את רוח העם.  אך לפנים בחרתי את הכוהנים משבט מיוחד, שבט לוי, אשר היה חופשי במצרים ועול העבדות לא עלה עליו, והיה הוא למקור הרוח והחכמה בישראל, הכוהנים אשר בחרתי לא עבדו את האדמה ולא עסקו  בענייני החומר ויחיו על חשבון העם, ויהיו מסוגלים להיות מורים להעם ולהאציל מרוחם עליו.  ועתה אין עוד בקרב עמנו שבט מיוחד אשר יעלה על אחיו במעלות הרוח, ולכן דרוש לבחור כוהנים מכל פינות העם: אנשי חיל, אנשי אמת, שונאי בצע, אנשים אשר אהבת עמם מצאו קן לה בלבב אנשים הנכונים להקריב קורבנות מחים, חלק גדול מאהבת עצמם והנאתם, על מזבח האומה והמה יהיו לכוהנים טובים במקדש-העם.  המה יורו את העם תורתי הצרופה ויביאו בקירבו את רוחה; המה יעוררו את רגש העם בקרב אחיהם, והרגש הזה יכשירם לחיי– עם; המה יחנכו את הדור הבא, ידשרשו בקירבו את מידותיו הרעות וישרישו בקירבו את המידות הטובות שהיו לאבותיו – ועל כל אלה ינצחו על עבודת בנין בית ישראל בארץ ישראל, כי תיקחנה אבנים שלמות וחזקות ליסוד ולבנין, כי תיערכנה במשטר וסדר, כי יחמרו אותן בחומר טוב – למען יהיה הבניין בניין מרום ונישא, בניין עדי עד.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -  - - - - - - - - - - - - - -

 

משה כילה לדבר.  דממה מסביב.  הטבע עודנו נוטה אוזן להקשיב את דברי המחוקק...

השמש האירה את פניו ויקרן אורם שבעתיים...

– קירבו נא אלי! – קרא משה בהתבוננו לכל עבר וברמזו באצבעו.\, למתי מספר אנשים מקרה העדה אשר עם ישעיהו, כי יקרבו אל ההר.

האנשים קרבו אליו.

– בכם אבחר לכוהנים במקדש עבודת-העם – קרא אליהם משה בגשתם אליו – אתם שמעתם את אני שואל מעינכם ואותה תשמרו לעשות

– נעשה ונשמע! – קראו האנשים קול אחד.

ובעוד רגעים אחדים עזב איש האלהים את העדה ויעל על ההר ויעלם...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה