_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ישעיהו ברשדסקי – בתור אדם ובתור מספר

בן-אביגדור

לתוכן הענינים

 

הקדמה לכל כתביו

אי אפשר להעריך את ערכו של סופר כל זמן שלא למדנו לדעת את האדם שבו.  אפשר לנסח את הפתגם הידוע באופן כזה: "אם חפץ אתה לדעת את המשורר עליך לדעת ראשונה את האדם שבמשורר!" אפיו של כל יוצר, דרכי חייו, עולמו הפנימי, השקפתו על העולם, יחסו לכל הסובב אותו – משתקפים תמיד ביצירותיו, בצורה זו או אחרת.  גם היצירה היותר אוביקטיבית היא באמת רק ראי נכון לנשמת יוצרה; הוא הספוק הסוביקטיבי של נפש היוצר, הספקת השאיפה הפנימית היותר חזקה והיותר נוגשת שבקרבו.  היצירה האמיתית אינה קפריז, איזה שעשוע חיצוני – כי אם צורך פנימי מוכרח הנובע ממעמקי נפשו של היוצר.  הדעת המקדמת של האדם שביוצר היא אפוא הפתרון לחידת היצירה שלו, המפתח שבו נפתח את היכל בת שירתו.

ברשדסקי בתור אדם היה חזיון בלתי מצוי אצלינו.  הוא היה איש המעלה באמת, איש בעל אצילות רוחנית.  הגלות לא הטביעה את חותמה עליו כלל.  בפניו, בהליכותיו ובכל ארחות חייו לא נכרו סימני ה"נעֶביִך" שאנו פוגשים אצל רבים מחבריו, אותו הצער העלוב, אותה האנחה הטפוסית של רבים מן הסופרים העברים על עלבון האימה, על גלות השכינה, על חיי הדלות והשפלות – היו זרים לו לגמרי.  הוא היה איש אוהב את החיים ומלא ששון החיים.  וכבן-חורין גמור התהלך בסביבתו, בקומה זקופה ובדעת ערך עצמו.

ברשדסקי היה רחוק לגמרי מן הבטלנות המצויה אצל רבים מסופרינו.  הישיבה וה"קלויז" לא נגררו אחריו.  בכל היותו יהודי מכף רגל ועד ראש היה קודם כל אָדם, איש אירופי נאור, בעל נפש אנושית כללית המתענינית בחיים הכלליים וכל הנוגע לאדם לא זר לה.

ברשדסקי היה מלא גאוה פנימית – אבל גאוה אצילית ונמוסית.  הוא לא ידע מה זו הכנעה ומה זו זחילה והתרפסות, לא ידע מה זו חנופה ומה זה משא-פנים; אולם הוא היה רחוק ג"כ מאותה הגאוה הריקה, אותה הגאוה הבטלנותית של היושב מאחורי התנור בבית המדרש ומבטל בלבו את כל העולם, אותה הגאוה הבטלנותית, שמעבר אחד היא מלאה זחילה והכנעה בפני התקיפים, ומעבר השני, בינה לבין עצמה, היא מתנפחת, מבטלת בבטול גמור את כל אלה שאין אומנותם עבודת-סופרים ומביטה על עצמה כעל סלת האומה, כעל "אתה בחרתנו"ים.  לברשדסקי היה גאון פנימי בתור אדם בכלל, אך לא בתור סופר, אם כי ערכו בתור סופר לא נכחד ממנו.  הוא לא חבש לראשו תמיד את הפאה הנכרית של הסופר.  בבואו בחברת לא-סופרים לא הביט על הסובבים אותו מגבוה, להפך, התהלך אתם כאלו היה אחד מהם, התהלך אתם בפשטות וברעות, התענין בכל עניניהם והשתתף בכל לב בשיחותיהם.  הגאון הפנימי שבקרב לב ברשדסקי היה לא ביחס אל אחרים, כי אם אליו בעצמו.  הוא לא התגאה על אחרים, אך גאותו הפנימית לא נתנה לו להתרפס לפני אחרים.  היא עצרה אותו מבקש עזרה מאחרים גם בשעה שהיה צריך לה; היא הניאה אותו מכל מעשה המסוגל לעורר עליו חמלה בלב אחרים, רחמים ומנוד ראש.  הגאוה העדינית והאצילית הזאת היתה למקור תלאות וצרות לו לעצמו – שאולי גם קצרה את ימי חייו, – אבל לא לאחרים.  גאותו זו המריצה אותו להתהלך בכל עת ברצינות הראויה, לשמור את הנימוס ואת הטקט הנכון, לשמור את דברו תמיד להיות מבטיח ומקיים, להיות תקיף בדעתו ולבלי נטות לכל רוח, ובכלל להמנע מכל מעשה העלול להטיל כתם על שמו ולהשפיל את כבודו, כבוד האדם שבו.

ברשדסקי היה פקח אמתי.  בשכלו החריף חדר לעומקו של כל דבר ומבטו החד הקיף אותו מכל צד.  הוא הבין תמיד דבר מתוך דבר.  תפיסתו המהירה עמדה לו להכיר במעוף עין את אשר מסביב לו, את כל החדש והזר, בהשקפה ראשונה, שהיה פוגש בדרכו.  הסתכלותו בחיים היתה חדה וחודרת, והיא גלתה לפניו תמיד בכל דבר את הסבות והמסבות הכמוסות שיצרוהו ואת השתלשלות המעשים הטבעית והתוצאות המוכרחות. 

ברשדסקי היה בעל הגיון חזק, ועל פיו הסתכל בחיים ושפט על הכל.  בכל ראה לא קפיצות ופתאומיות, כי אם התפתחות והשתלשלות טבעית ומוכרחת על פי חקי הברזל של ההגיון.  הם היו לו לקנה המדה למוד בהם את כל המתהוה בחיים, בחברה וגם בקרב נפש האדם.

הסבה והמסובב היו לו לעינים בלכתו ובהובילו אותנו דרך הפסיכיקה העמוקה והנפתלה של האדם הפרטי ושל החברה הסובבת אותנו.  וההגיון הזה היה לו לאיזמל חד של מנתח לנתח בו את כל החיים אשר מסביב, את לב האדם ואת לב החברה.

ברשדסקי היה חושב והוגה דעות.  מוחו היה תמיד עסוק בעבודה: סתר ובנה, בנה וסתר.  עבודת המוח היתה לו העבודה היותר חביבה בחייו.  גם בשבתו לבדו בחדרו, גם בשיחות ווכוחים במסבת רעים, גם בהעלותו את רעיונותיו על הגליון העסיק את מוחו בעבודת הסתירה והבנין שברוח.  זה היה לו למין ספורט רוחני המשיב את הנפש.  הוא היה קורא לעבודת-מוח כזו: גימנסטיקה רוחנית, ורוב עתותיו עברו עליו בגימנסטיקה זו...  מוחו היה כעין טחנה רוחנית, הטוחנת וטוחנת בלי הפסק, והסתכלותו החדה והבלתי פוסקת בחיים המציאה לה תמיד חומר וכח לעבודתה – והטחנה היפה והמקורית הזאת הוציאה לנו בכל פעם קמח בהיר וטוב בדמות מחשבות הגיוניות, שהיה מפזר לפנינו ביד רחבה בשיחות, בוכוחים וביצירות ספרותיות..

במקצוע זה, מקצוע המחשבה ההגיונית, היה ברשדסקי משכמו ומעלה גבוה מרבים מחבריו.

ברשדסקי היה איש שלילה.  הוא התיחס בשלילה לכל הזרמים הסובבים אותו, בכל התנועות החברתיות שהיו בימיו מצא מגרעות ומומים, כלן לא זכו בעיניו; ובכל זאת לא היתה השלילה שבו מכאבת ומעליבה, בשביל נמוסיו היפים, בשביל הטקט הנכון שלו, בשביל היותו רחוק מהקנאות העורת, מהשוביניות.

ברשדסקי קרא ושנה הרבה, למד וחקר תמיד, אבל לא רק בספרים של ניר, כי אם גם, ובמדה עוד יותר מרובה, בספר החיים.  הוא לא היה כלוא בד' אמותיו של חדרו הצר, כרבים מחבריו כלואי החדר, אשר מפנות חדרם הסגור הם שופטים גבוהה על העולם והאדם.  הוא שאב את ידיעותיו לא רק מספרות וספרים, כי אם התערב ברחוב, בחוצות ובשוקים, התבולל בקרב החיים, בשאון ובמהומה הזורמים מסביב, השתקע בחברה הסובבת אותו, – ושם למד וחקר, הסתכל והתבונן בעינו החודרת ובחושו החד; והכל היה לו ענין לענות בו, בכל דבר מצא חומר להסתכלותו, מכל מקרה ופעולה למד ורכש לו דעת ותורה, תורת החיים.

ובכל היות ברשדסקי איש פקח ופכח ואיש ריאלי ומלא שלילה היה מלא גם דמיונות גדולים.  הפנטסיה שלו היתה עשירה מאד.  במוחו המלא שלילה והריסה נמצא גם און וכח רב לבנות בנינים נפלאים ומצוינים, קומבינציות עשירות וגדולות, שהיו מעסיקות את אנרגיתו בחייו הפרטיים ושכל יצירותיו הספרותיות מלאות מהן..  ועם זה היה תמיד יסוד נכון להן, יסוד ריאלי והגיוני.

ברשדסקי היה בעל עזמה רבה, חפץ וכח כביר לעבודה; אבל לא תמיד מצא את המסבות הדרושות לזה, את הקרקע שתקלוט את נטיעותיו ושתפרה אותן.  ברשדסקי היה בעל רצון תקיף לשלוט על עצמו ולשעבד את רגשותיו אליו וגם להכניע אחרים תחתיו ולשעבדם להשפעתו; אבל לא תמיד היה די כח לרצון הזה להתגבר על המכשולים אשר מסביב.  סוף, סוף המציאות היא השליט העליון על הכל, וגם הרצון היותר תקיף הוא ע"פ רוב אין-אונים נגדה.

ברשדסקי היה איש סדר.  הוא אהב את הדיוק ואת הסדר במדה שאין למעלה הימנה.  הכל היה מדוד ושקול אצלו מראש, הכל מכון ומסודר כראוי.  והדיוק והסדר הזה השתקפו בכל הליכותיו, במחשבותיו ושירותיו וגם בעבודתו הספרותית.

ואחרי כל אלה – היו חייו עשירים בטרגדיות רבות, בהיות אפיו, שנראה בהשקפה שטחית כאופי שלם, מלא סתירות רבות שהיו גלויות ושקופות לפני רוחו הניקרני, לפני חושו החד והסתכלותו הבהירה.  הוא שחק לכל האידיאלים שמסביב לו, ובסתר נפשו התגעגע אחרי איזה אידיאל שיהיה לבסיס תחת רגליו ולמשען לנפשו השואפת.  הוא לעג  לריקניות שבחברה הסובבת אותו והיה מוכרח להתהלך בה, בהיותו איש חברותי מטבעו.  הוא התנגד לזרמים השוטפים מסביבו ונוכח לפעמים כי הזרמים הם יותר חזקים ממנו.  הוא לא האמין במוסר המקובל ובחקיו, ובכ"ז לא נתנהו גאונו האצילי הפנימי לעבור עליו בגלוי ולחלל עי"ז את שמו וכבודו.  הוא לעג תמיד לפרינציפים ובעצמו היה איש של פרינציפים.  הוא לא האמין בעתידות השפה העברית ובעצמו היה לסופר עברי ולאוהב את השפה העברית בעל כרחו ולמקפיד על טהרתה ודיוקה.  הוא היה איש סדר ודיוק והמסבות הביאוהו לידי כך לחיות חיים בלתי נורמליים ע"פ רוב.  ועל כל אלה היה איש האוהב את החיים, את ששון החחים, את העליזות והבריאות, והוא בעצמו זלזל במדה מרובה בחייו ובשמירת בריאותו והיה מוכרח לראות איך בריאותו הולכת ומתרופפת ואיך המות הולך וקרב אליו בצעדים גדולים יותר ויותר, – מבלי אשר יתעורר בו רצונו התקיף ועזמיתו הגדולה להתנער וללחום בכל תוקף את מלחמת החיים עם האויב אשר כנגדו.

ואת כל הטרגדיות הרבות שבחייו, שגאונו הפנימי הניאהו מגלותן לאחרים, גם לידידיו היותר נאמנים, גלה לפני כולנו, בצבעים כ"ס בהירים ונאמנים – ביצירותיו הספרותיות, בספוריו הגדולים והקטנים..  בהם אנו רואים, בהתבוננות הראויה, את כל מסתרי הנפש הכבירה הזאת, נפשו של ברשדסקי, עם פצעיה הכבירים, את ענותה ויסוריה, את שאיפותיה וגעגועיה הבלתי נמלאים.

וזהו הסוד של הרושם הכביר שעושים עלינו ספורי ברשדסקי, כי זו היא היצירה האמתית, המקסימה אותנו באמתותיה וביפיה, זו שבה משתקפת נפשו של היוצר.

 

II  

ברשדסקי בתור מספר הוא חטיבה מיוחדת בספרותנו..  הוא לא הלך בדרך הכבושה של המספרים העברים שלפניו, כי אם בחר לו דרך חדשה ללכת בה..  ברשדסקי יצר בספרותנו הספורית בית-מדרש חדש, אם אמנם שלע"ע היה הוא כמעט האחד שלמד בו ולא העמיד לנו תלמידים ההולכים בעקבותיו.  בכלל אין ספרותנו עשירה בספורים גדולים ובאצבעותינו נוכל לספור את הרומנים אצלנו.  ואם נוציא מן הכלל את שני הרומנים "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון", שהם יותר חזיונות אידיליים ורומנטיים מאשר רומנים במובן הרגיל – הנה יתר הרומנים שבספרותנו הם טנדנציוזיים, חברותיים ודידקטים.  יוצרי הרומנים ההם לא התענינו באמנות כשהוא לעצמה, בנפש האדם כשהיא לעצמה, כי אם בפרובלימות החברותיות שבימיהם: מלחמת ההשכלה עם הבערות, המלחמה עם החסידות, מלחמת הדת והחיים, השאיפה לתקונים בדת.  ואנחנו יודעים עד כמה קלקלה אצלם הטנדנציה את שורת האמת והאמנות.  לשוא נחפש בהם טפוסים בולטים, נפשות חיות בעלות אופי מסומן, לשוה נחפש בהם אמת-החיים והמציאות, לשוא נחפש בהם אמנות: ציוריות, צבעים ופלסטיות.  הננו רואים בהם רק צללים כהים ומעורפלים, נשמות ערטילאיות בלתי נבדלות כמעט זו מזו, והצללים נבדלים לשני מחנות: מחנה של יונים לבנות ושל עורבים שחורים, מחנה של מלאכים צחורים מרחפים באויר בדמות משכילים, בעלי דיפלומים וסתם עשירים נאורים ומחנה של שדים עכורים מרקדים כשעירים בדמות קנאים אדוקים וחסידים נבערים.  ואולם אם לא תמצאו בהם אמת ואמנות, חיים ונשמה לעומת זה יש בהם רעש מלחמה, רתוריקה ומוסר.  כל המשכילים הם מטיפים מצוינים, ודברי המוסר שלהם משתפכים כנחלים ומדבריהם המתוקים ימסו הלבבות.

והנה בא ברשדסקי ויצר אצלינו את הרומן המודרני, האמנותי, הנטורלי והאינדיבידואלי.

אמנם כל חדש איננו בא לפתע פתאם.  תמיד יש רצים-מבשרים לפני בוא כל חדש, המפנים את המסלה, העושים את ההכנות הדרושות והמכשירים את קבלת פני החדש.  גם לברשדסקי היו רצים-מבשרים כאלה, בדמות הנובליסטים השונים, המודרניים, שהתגלו בספרותנו בעשרים השנים האחרונות, שיצאו ללחום עם המסורת הישנות אצלינו עם הטנדנציות, החברותיות והדידקטיות בספרותנו הספורית.  הנובליסטים האלה יצאו לתבוע את עלבון האמת של החיים, את עלבון האמנות, את עלבון האדם הפרטי, את עלבון הנפש והאינדיבידואליות שלה, את עלבון העולם הפנימי שבכל אדם וגם היהודי בכלל הם יצאו ראשונה במחאתם נגד הטנדנציה הבולטת של המספר המוכרחה לעוות את המציאות ולזיף את החיים.  הפרובלימות החברותיות שבכל דור אמנם תופסות מקום גדול בחיים, אבל הן אינן ממלאות את כל חללה של הנפש.  לכל אדם וגם ליהודי השיך למפלגה זו או אחרת, יש נפש אנושית כללית, עולם פנימי מיוחד עם סערותיו ומלחמותיו, סתירותיו וספקותיו.  והאמנות מחויבת לחלוק לעולם הפנימי הזה מקום בראש.  והדידקטיקה, דעות המוסר השונות והצעות התקונים השונים הדרושים, לא יכירנה מקומה בספרות הספורית.  עליה להעתיק משכנה למקצועות ספרותיות אחרים, להפובליציסטיק, להבקרת, לספרי המוסר.

ובהתאמה לשנוי התכן שבספרות הספורית דרשו גם שנוי הסגנון והלשון.  אותו הסגנון המלאכותי, המזויף, הנפוח של הספרות הספורית שמלפנים, אותה הלשון הבלתי-טבעית, המליצית, הערפלית, המטולאה מגזרי פסוקים ומליצות קדמוניות – אולי היו נאורים לספרות הספורית המזויפת ההיא; אבל  הספרות הספורית החדשה, החיה והטבעית, האנושים והאמנותית דורשת גם סגנון טבעי, אמתי, מדויק.  דורשת שפה חיה וטבעית, פשוטה וברורה, שלמה ואופיית.

והנובוליסטים האלה החלו להגשים את דרישותיהם אלה במעשה, ביצירותיהם הספרותיות, שנתנו מהלך חדש לגמרי לספרותנו הספורית, בהכניסם לתוכה נשמה חדשה ובתתם לה צורה חדשה, צורה אירופאית מודרנית.

אי אפשר לכחד כי הרצים-מבשרים הללו פנו הרבה את הדרך לפני ברשדסקי ובמדה ידועה קבל גם השפעה מהם, והם הם שהכשירו את כשרונו של ברשדסקי ונתנו לו דחיפה עצומה לבחור בדרך החדשה שסלל לו ביצירותיו הבלטריסטיות.

ספורי ברשדסקי הקטנים הם באמת רק המשך, בצורה שונה מעט ובאופיות המסומנה של כשרונו, מעבודות היצירות הבלטריסטיות של הנובוליסטים הנזכרים.

ואולם נקודת הכובד של ברשדסקי המספר עלינו לחפש בשני ספוריו הגדולים: "באין מטרה" ו"נגד הזרם", שבהם מתגלה לפנינו בבליטות מיוחדה בית מדרשו החדש שיסד בספרותנו הספורית, בית המדרש של הרומן המודרני, הנאטוראליסטי-אינדיבידואלי.

טועים הם אלה החושבים את שני הרומנים הללו לרומנים חברותיים, יען כי בשניהם מתארות לפנינו שתי תנועות חברותיות שהתעוררו אצלינו בראשית התקופה הלאומית החדשה אצלינו: תנועת האגדות של "שפה ברורה" להנהגת הדבור העברי בחיים, ותנועת "חבת ציון" לפני התעוררות הציוניות המדינית.  התנועות החברותיות המתארות בשני הרומנים הללו הן רק ארג-רקמה שעליו רקם המספר את רקמתו – את האינדיבידואליות של הנפשות שיצר.  התנועות הללו היו נצרכות למספר רק כדי להבליט את האידאה היסודית של שני הספורים הללו, לברר על ידן יותר את אפיי גבוריו ואת יחסם  

העיקר הבולט של שני הספורים הנזכרים בנגוד ליתר הספורים הגדולים שבספרותנו הוא בתכן: בהנאטורליות האמיתית שבה מעביר לפנינו המספר את כל תמונותיו, המקרים והפעולות, הנפשות והחזיונות; בתאורים המדויקים והמפורטים של הסביבה, של המראות החולפים לפנינו, בהשתלשלות הטבעית והמוכרחת של המקרים והמעשים, של הסבות והתוצאות, של הירושה הטבעית, החנוך והמסכות; באי-האיסטניסות של האמן במכחולו גם בשרטוטי החלאה והזוהמא שבנפש הפרטית ושבהכרה הסובבת אותה, בגלוי הפצעים והמכות הזבות דם ומורסא; בבהירות האפיים של הנפשות, בנתוח הפסיכולוגי האינדיבידואלי החד והחודר של עומן הפנימי, של מוחותיהן ולבותיהן; בצורה: באוביקטיביות הגמורה של המספר, ביחס של עומד מן הצד, ומסתכל קר ושליט ברוחו בכל מה שהוא מתאר ומעביר לפניו, ובסגנון: יצירת סגנון מיוחד, חדש ומקורי, בהיר ומדויק, שקול ומדוד –  בשפה בהירה וחיה, טהורה ומהוקצעה, מנופה ומלוטשה.

והסימנים המיוחדים הללו מסמנים גם את ספורי ברשדסקי הקטנים במדה האפשרית להתגלות בספורים קטנים.  רוח אחת, רוחו של ברשדסקי נסוכה על כולם.

יש מתאוננים על התאורים המפורטים שבספורי ברשדסקי בנוגע לצורה החיצונית של הדברים והנפשות שהוא מעביר לפנינו; אבל שוכחים הם המתאוננים הללו, כי לא בקנה-מדה של זרמים ספרותיים אחרים אפשר למוד את הזרם הספרותי הנבדל מהם.  התאור המפורט של חיצוניות הדברים מונח ביסוד השטה הנאטורלית בספרות, השטה הפאנתאיסטית באמנות, המכירה כי בטבע ובחיים אין דבר חשוב ופחות, אין חומר וצורה פנימיות וחיצוניות, כי הכל אחד, כי בכל מתגלה נשמת היצירה העולמית, וכי שלמות הציור אפשרית רק בקבוץ כל הקוים הנוגעים בו – ומכל השרטוטים החיצוניים והפנימיים מתהוה הרמוניה אחת, ציור שלם ומקיף.

וברשדסקי היה אמן בתאורים ציוריים כאלה.  הצורה החיצונית מעורבת אצלו תמיד בפנימיות הדברים, הקוים החיצוניים מתלכדים בהקוים הנפשיים – והכל מתבלט אצלו בציור שלם ובהיר בכל פעם.

יש מתאוננים כי לא התענין ברשדסקי במחזות הטבע והוא ממעיט בתאורי הטבע עד מאד.  בזה יש הרבה אמת.  ברשדסקי התענין יותר בחיים המשתנים והחולפים, המלאים נפתולים וסבכים, בעולם הפנימי של האדם החי, החושב ומרגיש, המלא סתירות וספקות מאשר בטבע הדומם.

ובכ"ז הננו מוצאים גם אצל ברשדסקי תאורים ממראות הטבע, ביחוד כאלה, שיש להם יחס עם העולם הפנימי של נפשותיו באותה שעה, והתאורים חיים ומלבבים, אם אמנם כי מרגש בהם איזה יובש, איזו קרירות נפרזה.

ואולם עיקר כחו של ברשדסקי היה בתאורי הפנימיות של הדברים, הנפשות והמעשים, בנתוח הפסיכולוגי החודר של המוחות והלבבות.  במקצוע זה אין דומה לו בספרותנו הספורית.  עינו החדה סוקרת את כל הקמטים הנסתרים שבמוח ואת הזעזועים היותר נעלמים של הלב, ועל הכל הוא שופך את אורו, את הבהירות ואת ההבנה העמוקה.  גם הנפשות ממדרגה שניה ושלישית העוברות בספוריו מנותחות באותו האיזמל החד של המספר המנתח ומוארות באותו האור הבהיר.  כל הנפשות שיצר ברשדסקי, העיקריות והטפלות, הקבועות והארעיות עומדות שקופות ובהירות לנגדנו.

אמן היה ברשדסקי גם בצורה החיצונית של ספוריו, בצד הטכני של הבניה והגזרה שלהם.  נמצא אמנם מבקר שחרץ, כי היה ברשדסקי יותר ציר אמן מאשר מספר חרוץ, אבל אני חולק בזה עליו.  ברשדסקי היה גם בצד הספורי אמן גדול.  הוא ידע מאין כמוהו גם לספר.  הוא השכיל לשלב את המקרים והמעשים, את הסבות והמסובבים, את היסודות ואת הגזרות – ביד חרוצים.  הוא ידע להכין את הקיסמים ואת העצים למדורה, לערוך את כל המערכה הדרושה ולכון הכל לרגע הדרוש להצית את האש ולהפיח בה עד שתהיה ללהבה מרעישה.  הננו רואים את ברשדסקי מכין את החומר והלבנים בסבלנות מצוינה, ואחרי כן בשעה שהוא מניח את היסוד ומתחיל לבנות ומניח אריח על גבי אריח, שורה אחרי שורה, והקירות מתרוממים יותר ויותר וסוף-סוף נעשית התקרה ומשתטח הגג והבנין נגמר.  וכשם שידע ברשדסקי לציר במכחולו החרוץ ובצבעים הדרושים את המחזות שחפץ להעביר לפנינו בעת התהוותם, כן ידע להעביר לפנינו מחזות שונים, בשלובי זכרונות או פשוט לספר לנו על אדותם בתור רשמים מימים עברו, ברפלקסיה שלוה ונוגה, בטרגיות חרישית ואצילית – כמו ברוב הציורים והספורים ש"בכתבים אחרונים" שלו.

וגדול היה כשרונו של ברשדסקי גם בציורי מומנטים מרעישים, רגעי התפרצות קטסטרופה ידועה, אחרי כל המסכות וההכנות שקדמו לזה, רגעי מהפכות נפשיות והפכת הקערה על פיה.

כאמור היה ברשדסקי אוביקטיבי בכל ספוריו, הגדולים והקטנים.  הוא התאמץ תמיד להתנכר ולהתחבא מפני קוראי ספוריו לבל יכירו את התיחסותו העצמית לנפשות שיצר ואת השקפתו עליהן.  הבלטות האפיים של הנפשות שבספוריו נעשות אפוא אם ע"י נתוח פסיכולוגי של עולמן הפנימי, אם ע"י הארות הבאות לרגלי העובדות והמקרים השונים הנוגעים בהן, אם ע"י ודויים ולפעמים גם ע"י חוות דעת של נפשות אחרות על אדותן.

ועם זה, למרות האוביקטיביות הנפרזה של המספר, הננו מכירים תמיד את הסימפטיה שלו לנפשות ידועות, למרות מומיהם ולקויי נפשותיהן, ולמרות זה שאפייהן ודרכיהן בחיים לא זכו בעיניו.

 

III

גבוריו העיקריים של "באין מטרה" ו"נגד הזרם": אדמוביטש ואיזראלסון, בכל היותם שונים זה מזה יש באפייהם קוים משותפים, שרטוטים דומים, והמתבונן בהם, לא בהשקפה שטחית, יכיר כי שניהם מחומר אחד קורצו.  מחומר כזה קורצו גם נפשות שונות ממדרגה השניה, שבספוריו אלה וכן בהרבה מספוריו הקטנים.  נראה כאילו השתברה הפנימיות של ברשדסקי לרסיסים והרסיסים הללו נפזרו בכל הנפשות הללו.  בכל הלך רוחן מחשבותיהם ורגשותיהן, בכל ענוייהן, ספקותיהן וסתירותיהן הננו שומעים הדים נאמנים מהצלילים האדירים העולים באזנינו מהסימפוניה הכוללת, סימפונית הנפש של היוצר.

והאידאה היסודית המונחת בשני הספורים הגדולים וגם בכמה מספוריו הקטנים היא האידיאה היסודית הנובעת מהחיים השבורים של היוצר האידיאה של הצער העולמי הממלא את כל פנימיותו של המספר, למראה הבנקרוט של החיים, שברון השאיפות והקומבינציות השונות, למראה האכזריות של המציאות הממשית הבאה ומהרסת בלי חמלה את כל הפרינציפים וכל השטות השונות, את כל החלומות והדמיונות הנפשיים.  האידיאה היסודית הזאת מקבלת בספורים הנזכרים צורות שונות – אבל האידיאה אחת היא בעיקרה.

מעבר מזה גאון אצילי פנימי, המתבטא בעקשות עצומה, התחפשות והתנכרות בפני אחרים בכדי שלא יכירו ברפיונות ומצבים מעוררי רחמים ומנוד ראש, כליאה בתוך עצמו והתמתחות עשויה, ממשל מופרז, ברוח וברגש והתמנעות מהתגלות הלב ומהודאה עצמית משום צל של חשש פן תצא מזה, חלילה, פגיעה כל שהיא בכבוד הגאון העצמי; אַריסטוקרטיות נפשית ואיסטניסות נפרזה המביאות לידי שעמום ובחילה בעבודה מתמדת, לידי אי מציאות תעודה נכונה בחיים – ומעבר מזה התוצאות: שבר ברוח, מפח נפש גמור, בנקרוט של חיים שלמים, צער בלתי פוסק ויאוש מוחלט (אַדמוביטש ב"אין מטרה" והד מזה בהוא שב"ליל נדודים")

מעבר מזה התרכזות כל המחשבות והרגשות, התרכזות חיים שלמים בנקודה אחת, השקעת כחות עצומים ועמל ממושך וקשה במשך שנים רבות בשאיפה אחת, שהיא מעין כל התכלית שבחיים (איזראילסון ב"נגד הזרם") בעבודת החנוך של בניו ברוחו, רוח הפשרה בין הדת ובין הדעת, רוח המוסריות הגמורה, על יסודות  מוצקים ואיתנים, בשיטה שקולה ומדודה ובדיסקיפלינה אמיצה – נגד אי-המוסריות והפריצות וההפקרות שבחיים הסוערים שמסביב, או: רבי שבתי הקרליני ב"כחה של מחלקת", במחשבה הגדולה הממלאה את כל חייו בתור "תכן שבחיים" – מחשבת הנקמה ברב העיר, שגזל ממנו את כסא הרבנות ששאף אליו, והשתמשותו בחתנו הרב הרך והתמים בתור כלי חפץ לנכליו, – ומעבר מזה התוצאות: התערערות יסודות של כל בניני הרוח שנבנו בעמל כה רב ובהתמכרות של חיים שלמים, הריסה גמורה של כל הקומבינציות הנהדרות ע"י הכח הגדול והתקיף מכל, זרם החיים הכביר העושה את דרכו בסופה ובסערה, הלועג לכל שכר ומעצור ( איזראילסון ובניו ב"נגד הזרם"), או ע"י גדישת הסאה ואחד המקרים המצויים בחיים המעבירים קו על כל החשבונות (רבי שבתי הקרליני וחתנו הרב התמים ב"כחה של מחלקת").

מעבר מזה חפץ עז של הכנעת אחרים תחת ההשפעה העצמית התקיפה, תשוקה כבירה של נצוח, לנצח במקום שיש התנגדות חזקה,  ומעבר מזה התוצאות: נצחון שהוא מפלה, השתררות שהיא התכנעות תחת השפעת רגע של שכרון החושים, רגע של התלקחות להבת תאוה עורת ועוברת – עם כל היסורים היוצאים מזה, עם כל התולדות המרות והמשפילות (אדאמוביטש וראיסה ב"באין מטרה").

מעבר מזה זרמים חזקים, תנועות חברותיות עצומות, נפשות נלהבות ומאמינות ומסורות לאידיאלים לאומיים (וילנסקי ב"באין מטרה", איזראילסון ב"כנגד הזרם") ומעבר מזה – שטנים, "עומדים מן הצד" וחשים את עצמם כ"זרים" בסביבתם, המתיחשים לכל האידיאלים אשר מסביבותם בבקרת שלילית, בלעג ומנוד ראש (אדמוביטש ואיינזנשטדט ב"באין מטרה" וספירשטיין ב"נגד הזרם"), מהם – המביטים על הכל במנוחה ולעג של שלוה בהיות להם סוף סוף איזה אידיאלים אחרים שהם כרוכים אחריהם (אייזנשטדט וספירשטיין) ומהם – המביט על הכל בצער ובקנאה על חסרון האמונה וההתלהבות בקרבו, באין לו שום אידיאל בחיים שיהיה לו לנחם (אדמוביטש)  

ובתור צללי-עצב להטרגדיות העיקריות, להבנקרוטים הגדולים של החיים, הננו נפגשים על כל צעד בטרגדיות קטנות, חרישיות, אבל עם זה מרות לא פחות מהגדולות, הננו נפגשים – – בנפשות ישרות ומלאות צער ועלבון החיים, צמאות לאשר ואהבה הפונים להם ערף וסובלות וסובלות  (ברתה מרנץ ואנה ברוכוביץ ב"באין מטרה", רוזה ליפשיץ ב"נגד הזרם", או נפשות שונות בהרבה מציוריו וספוריו הקטנים, כמו "ערך הלבנים של איטקה", "בלי אהבה – בלי איבה", "זכרונות תוגה", מושך בעול", "לא יצא לפועל", "רצועת אורה", ועוד ועוד).

באחת בכל אשר אנחנו פונים הננו רואים אך צער ועלבון, עדנת הדמיונות והאילוזיות מצד אחד, וגסות המציאות ואכזריות החיים מצד שני – והנפש האנושית בתוך מפרפרת מכאב ומרירות יסורין ועלבונות...

מצד אחד הריקות והשעמום שבחיים, חיים של חוסר בסיס ומגמה, של באין מטרה...

ןמצד שני לשוא כל ההתחבמות, לשוא כל התרכזות הכחות לשאיפה אחת, לשוא כל השיטות המבוססות וההגיונות – נגד הזרם...

 

IV

לאחרונה הנני מוצא לנכון להראות גם על המגרעות שבספורי ברשדסקי שנבעו לפעמים גם מרוב העשירות בכשרון ואמנות שחונן בהן המספר.

ספורי ברשדסקי סובלים מעשירות נפרזה, עשירות של חומר ספורי, עשירות בנפשות פועלות ובמעשים ועלילות שונות, עשירות ברעיונות ורגשיות, עשירות בחיטוט הנפשי והנתוח הפסיכולוגי.  העשירות הנפרזה הזאת מעורת לפעמים את העינים וגם מלאה את הנפש לעתים.  כל מותר מחסור הוא לפעמים.

בספוריו הגדולים יש שמכניס ברשדסקי נפשות מיותרות לגמרי שאין להן באמת כל תפקיד נחוץ, או יש להן תפקיד קל ערך והמספר מקדיש להן עמודים ופרקים שלמים לחנם.

ואם אך נוגע מכחולו של ברשדסקי באיזו נפש באיזה מעשה ובאיזה תפקיד שיהיה הוא מציר ומשרטט אותם מכל צד, בחיצוניות ובפנימיות, מתאר כל מה שעבר עליו ואיך היה למה שהיה, וכמעט בטכניקה אחת הוא מעבה את כולם, ובזה הוא חוטא לעתים לאמנות ולרשמים הנשפעים ממנה.  האמנות הציורית דורשת מדה וקצב בנושא הציורי, בשרטוטים ובצבעים.  יש מקומות הדורשים שרטוטים רפים ומרמזים, צבעים כהם וערפליים.  מרוב העצים לא יראה היער ומרוב הבהירות תכאבנה העינים המביטות.  הציור דורש גם פרספקטיבה ידועה.  יש שהתבוננות מקרוב מזיקה לתפיסת המראה הכללי של הציור.  הבהירות הנפרזה והאור המאיר יותר מדי מזיקים לפעמים להתבוננות הראויה.  יש שמתוך האפל משתקף המראה ביתר בהירות.

ברשדסקי היה הגיוני ובהיר יותר מדי.  הקלים של הפסיכולוגיה שלו הם בולטים וישרים יותר מדי, – אבל הן יש זעזועים נפשיים שבקוים ישרים אי אפשר לתאר אותם.  לא כל דבר אפשר לבאר בהגיון, ולא כל מסתרי הנפש אפשר להאיר בפסיכולוגיה.  יש פליאות נפשיות שאי אפשר לבארן בכל פסיכולוגיה שבעולם.  ישנן קפיצות פנימיות המתנגדות לכל הגיון וחקי ההשתלשלות הטבעית.  ישנם בנפש האנושית זעזועים ערפליים (אַהנוּגעֶן), שאפשר רק לחוש אותם בהשערה-רגשית, אבל לא להסבירם ולבארם.  בזעזעי-נפש כאלה לפעמים השתיקה או הרמז מבארים יותר מההסבר הגמור.  ובנוגע לקוים שונים שבאופי האדם לא הכל אפשרי לבאר בתור תוצאות החנוך והמסבות והשתלשלות המעשים.

יש בספורי ברשדסקי הגדולים ספורי מעשיות ואפיזודות שלמות, נפשות ותולדותיהן והתהוות אפייהן, שאפשר היה להשמיטם לגמרי מבלי כל פחתת לשלמות הספור ולמהלך הכללי שלו, או לקצרם במדה גדולה, –  או היה אפשר לעבד אותם בתור ספורים קטנים מיוחדים, והספורים בעצמם היו מרויחים עי"ז הרבה.  לפעמים חטא המספר בתאורים המיותרים הללו לטכניקה הספורית באופן בולט.

 ברשדסקי בעצמו, – כמבואר למעלה – היה מסתכל בעין חודרת, חודר לעמקי הנפש ומנתח פסיכולוגי מצוין – ובמתת-רוח כזאת חוננו רוב הנפשות שבספוריו; אבל המספר שכח כי לא כל בני האדם הם בעלי עין חודרת כזו ולא כל הנפשות בחיי יום, יום מסוגלות לנתח את פנימיותן ולהעמיק במסתרי הלבבות כמוהו.

ברשדסקי, כאמור, התיחס בשלילה לכל התנועות הלאומיות שמסביב.  אבל לא הרגיש כי אי אפשר לנתח את כל התנועות הצבוריות באיזמל החד והקר של ההגיון בלבד.  יש תנועות צבוריות שאי אפשר לבארן במחקר ובהגיון, כי מוצאן ממעקי נפש האומה ומסתריה – ובזה צפון כחן וגבורתן, ובכח הזה הנשגב מבינת החוקר והמבקר הן מחוללות גדולות. 

יש גם שהורגש חוסר רך ועדנות בתאורים שונים שבספורי ברשדסקי, כן בתכן וכן בסגנון ההרצאה.  ביחוד, הרגש החסרון הזה ביצירות הראשונות של ברשדסקי.  לאט, לאט אמנם הלך החסרון הזה ורפה ביצירותיו הבאות, ביחוד ב"כתבים האחרונים" שלו – ולעתים אנו מוצאים אצל ברשדסקי גם דברי רוך, עדנה ושירה, פניני רגש ומחשבה, דמיון והזיה כמו שרטוטי "הרסיסים" שלו (כתבים אחרונים, חלק ב')

_ _ _

בימים האחרונים לפני מותו אבד ברשדסקי לעתים את הכרתו ובינתו – ומבטיו היו אז נוראים ומלאי סוד.  העינים היו גדולות ועמוקות וכמו הביטו למרחק רב...  לעלטה נוראה שמסביב...

נראה היה כאילו הכיר ברשדסקי לפני מותו בהכרה אינסטינקטיבית, בהכרת-מסתורין, כי לא הכל גלוי וברור ובהיר.  זה המסתכל החודר, החקרן הקר וההגיוני, הלועג לכל נסתר וכמוס – כמו ראה פתאם תהום גדול פתוח לפניו, תהום של פליאות וסודות שאי אפשר לחדור אליהן ולדעת את מהותן, ואחד הסודות הגדולים האלה, כן באישים הפרטים וכן באומה שלמה, הוא – סוד החיים והמות...

 

ורשה, ניסן תר"ע

בן-אביגדור

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה