_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר

יהושע ברזילי (אייזנשטט)

לתוכן הענינים

 

(מספר-הזכרונות)

 לנשמת ח.  ב.

א.

בית-הספר ליוגבים "מקוה-ישראל" היה, בזמן שעליו יסוב ספורי, מרכז-הישוב.  מנהלו היה אחד משרידי חברת "כל ישראל-חברים", שהבין לרוחו של קאַרל נֶטֶר והלך לפעמים בדרכיו.  חברת יק"א זה אך נוסדה אז ופקידיה המועטים דרו ב"מקוה-ישראל", ויחד עם המנהל של בית-הספר התאמצו למשוך את החברה החדשה והגדולה אל הישוב הארצי-ישראלי.  הפקידים האלה התאחדו עם פקידי חובבי-ציון שביפו וביחד עשו כמה וכמה מעשים הגונים, שתוצאותיהם גרמו לבטולה של הפקידות הַבַּזְבְּזָנִית ולהחלשת כחה של שיטת-האפטרופסות, שהיתה כרקב בעצמות הישוב הצעיר.

אז הופיע קונטרס "מדינת-היהודים", כוכבו של הרצל התחיל לזרוח ופרחי הציוניות המדינית נראו גם בארץ-ישראל.

לרגלי עניני-משרתי הייתי בא אז לעתים קרובות ל"מקוה-ישראל" ושוהה שם ימים אחדים, ולפעמים היו שני ידידי, מורי בית-הספר, מעכבים אותי בביתם, פעמים להנאתי: לזכות אותי באויר זך ומבריא, ופעמים להנאתם: כדי להראות לי את "חדושיהם", שהיו מחדשים חדשים לבקרים.  כי אחד מהם הורה עברית ויום יום היה כותב חבור חדש, שתעודתו היתה להראות: כיצד מלמדים עברית בעברית, – דבר, שאז היו הכל מטילים בו ספק;  והשני היה אגרונום ובולמוס של שדי-נסיונות אֲחָזו–ותמיד היה מראה את "חדושיו" באכרות הוא היה אומר: "תוצאות נסיונותי תַכְרַחְנָה את יק"א לבכר את ארץ-ישראל על פני כל הארצות".

שני ידידי אלה ילידי-רוסיה היו, וממילא מובן, כי תמיד היו מתוכחים וכי וכוחיהם היו נלהבים וסוערים.  האחד היה צווח: "ויסודה של התחיה היא הלשון העברית – תחיה היא ויחיה הכל!" – והשני היה מרעים לעומתו: "הכל עומד על הקרקע – אם האדמה תתן יבול טוב, יהיה יסוד נכון לתחיתנו".

רגיל הייתי לקום בימים אלה, שהייתי מתעכב ב"מקוה-ישראל", קודם עלות השחר והייתי מטפס על הגבעות הנחמדות של בית-הספר, שהן מכוסות במטעים יפים ושכל אחת מהן נושאת עליה שם אחד מן האבות או מן הנביאים.  תעיתי אז בחורשות מקוה-ישראל הרעננות ומסתכל הייתי ביקום הנעור משנתו ורואה את גדודי התלמידים, הרצים חצי-ערומים לטבילת השחר.  – געית-הבקר, צהלת-הסוסים ונעירת-החמורים, המוּצאים לעבודה על ידי התלמידים, ערבו עלי כזמרת הצפרים, המשמיעות שיר הבוקר מבין צמרות התמרים, הארזים והתרזות.

ובבוקר אחד של שבט – אם איני טועה – תעיתי בכרמים ובשדות של בית הספר, ורגלי הוליכוני אל גני התלמידים.  – הגנים האלה נחשבים כרשות היחיד: לכל תלמיד יש גן קטן, ועל תלמיו הקטנים הוא זורע ונוטע מה שלבו חפץ.  והפרחחים האלה היו זורעים ונוטעים בגניהם פרחים שונים וגם תות-כנעני[1], תות-סנה[2] ושאר מיני גרגרים הנאכלים חי, ושעינו ולבו של אדם מתאוה להם.

ריח השדה, טל השמים, המבריק כשוהם על ראשי העשבים והעלים, והלבנה העגולה, המסתתרת ככלה צנועה מפני אותו חתן, הנותן אותותיו שעוד מעט יֵצא מחופתו, הביאוני לידי מצב רוח עליז מאד.  הייתי "בגלופין", כמו שהחסידים אומרים.  ולפיכך שכחתי דיני "שלי ושלך", הנהוגים בגנים אלה, ונכנסתי לתוכם כאדם הנכנס לתוך שלו.  לא רק קטפתי לי שושנים וחבצלות, אלא גם תלשתי תותים-כנענים ושמתים לתוך פי בעוד ילין עליהם הטל. 

וכשאני מטפל בכריעה והשתחויה ובפשוט ידים ורגלים במלאכה נעימה זו, ועיני צופיות ומשחרות ל"טרף" בין טרפי-הגודגדניות הסבוכים, שמכסים את הערוגות, אני שומע פתאום קול עדין וערב, הקורא אלי:

– יטעם נא אדוני מן ה"כנענים" שבגננו!

וקודם שהספקתי לקום מכרוע על ברכי כבר עמד לפני סלסל קלוע מכפות תמרים ומלא תותים-כנענים אדומים כשָני וגדולים כשזיפים, שבודאי היית בולעם בעודם בכף, אילמלא משכה את עיני כף זו, שאחזה בסל, כף קטנה, רכה וענוגה, שאף על פי שהיתה כפושה בעפר, היתה יפה  מאד.

נזדקפתי, שמתי עיני על הנפש הנדיבה מגשת הסלסל–והנה מגבעת-קש גדולה כשמשיה חבושה לראשה, ושוליה הרחבים של המגבעת מקושרים בפתיל יפה מתחת הסנטר ומכסים את כל הפנים, ואך העינים נראות מתוכם.  ולבושה בריה זו כתונת-בד כחולה, כמו שלובשים כל התלמידים, אלא שכתנתה ארוכה ויורדת עד הקרסולים ככתנות הערביים.

התפלאתי: התלבושת היא זו של תלמיד בית-הספר, אבל–הרי זו עלמה! על זה הרי מעידים הידים הענוגות, הקול הערב וקלסתר הפנים כולו...  אבל איזו הדרך באה עלמה הנה בעלות השחר? – הן יודע אני את כל המשפחות היושבות ב"מקוה-ישראל" ואיני מכיר בבריה עדינה ומוזרה זו כלל.

ואולם–מה לי ולשאלות?  הלא טעמם של ה"כנענים" לא יוטב אם יתברר הספק שלי ולא יוּרע אם אהיה מוטל בספק.

– פירות מהודרים כאלה מנין? – שאלתי שאלה סתמית, בלי כִּנוי, כדי שלא אכשל בלשוני, ועיני כאלו רותקו אל זוג העינים המאירות כשני כוכבים והמביטות אלי מבין שולי המגבעת במבט בהיר וגלוי.

– מן המין החדש הם, שהביא הגנן מ...  בשביל שדה הנסיונות.  הוא מחבב את אָחי, ועל כן נתן לו גרעיני זריעה עוד קודם שבחנם בעצמו.

  וכי רק "האח" הוא תלמיד? – הוספתי לשאול בתקוה, שהתשובה על שאלה זו תברר לי, עם מי יש לי עסק.

– כן, אדוני!  אותי מאנו לקבל בבית הספר – כשבאנו הנה לפני שלש שנים–כי, לפי דבריהם, נוסד הבית רק בשביל נערים.  לשוא טענתי, כי צריך לחנך יוגבות, כמו שצריך לחנך יוגבים – הם באחת: "מקוה ישראל" נועד רק לנערים!–רוצה הייתי לדעת, איה מקום בית הספר ליוגבות?

  תמר! תמר! – נשמע קול חזק ועָבֶה.

  שלום, אדוני!– אמרה העלמה המוזרה וכאילה קפצה ונעלמה בין סבכי תפוחי הזהב, המקיפים את הגנים.

  הנה ה"תפוס"!– קרא מרחוק ידידי, מורה הלשון העברית (כך היו קוראים לי ידידי המורים באותם הימים, שהיו מעכבים אותי ב"מקוה-ישראל" בעל-כרחי).– הן זה כחצי שעה, שאני מחפש ומבקש אותך.  בוא נא אל ארוחת-הבוקר.  מהר! חושה!  הלביבות תתקררנה ותחשובנה להן זאת לעלבון גדול, כי מיוחסות הן, באשר מגבינה וחמאה של המושבה פ.  נעשו.–בוא נא, בוא עמי, ה"תפוס", ורז אחד לך אגלה בפת שחרית, ש"יפתיע" אותך ממש.  אך אסור לדבר: "שלי שתחיה" גזרה עלי שתיקה, ובשעה שריח הלביבות המטוגנות עולה באפי אני נוהג להשמע לה.  – בוא!  רב לך להסתכל באילנות ובעשבים.  הרי גם "ואכלת ושבעת" מצוה מן התורה היא.

הסתכלתי בפני רעי השחרחורים, הדלים והרזים, ואמרתי לו:

– פניך, ר' יהודה, מעידים עליך, עד כמה אתה שקוע בהלכות "זולל וסובא".

   הְם...  אכילה ושתיה, על צד האמת, אף הן בכלל "הבל הבלים", אלא מאי.  – אמור לי, "רבי תפוס", סלסל יפה זה, שאתה מחזיק בידך, מנין?  את מי גנבת ומאיזה גן גזלת את ה"כנענים" המהודרים האלו?

   לא גנבתי ולא גזלתי.  בריה מוזרה, וכנראה, גם נחמדה, שנגלתה אלי פתאם כאגדה, נתנה אותם לי, ואך החילותי לדבר עם "פֵיָה" זו – גזל אותה ממני איזה קול עזאזלי!

   אין זו, חביבי, "אגדה", אלא בת-חוה פשוטה כמשמעה.  אמנם "אוריגינאלית" היא במנהגיה, אבל נעימה היא מאד.  זוהי בודאי "אילת השחר", כי זולתה אין כאן נערה, אשר תעיר שחר ותשכים לעבוד בגנים.

– "אילת השחר"–וכי שמה הוא זה, או–מתלוצץ אתה?

   כלל וכלל לא!  שמה האמתי הוא, כמדומה לי, תמרה או תמר, ואפשר שגם שפרינצה.  השם יודע אותה!–"נפקא מינה לדינא" אין בזה.  העיקר הוא–שכולנו כאן מכנים אותה "אילת-השחר" על שהיא מתחלת לעבוד בעלות השחר ועל שהיא מהירה כאילה, ואחרים אומרים: על שעיניה מאירות כשחר.

– אָה, אָה! פיך מלא תהלתה.  הזהר, שלא אגלה סוד זה ל"הפלונית" שלך.

   הלשינה עלי כאות נפשך.  אבל באמת אני אומר לך:  "אילת השחר" זו היא עלמה נחמדה.  היא "חובבת-ציון" נלהבת, וכמדומה לי, שהיא גם ציונית מדינית.  היא יודעת עברית, הוגה תמיד בספר הספרים, גם קוראת הרבה את ספרותנו החדשה.  בקצור, "משכלת" אמתית.  ושמע נא עוד דבר פלא:  היא גם אדוקה בדת ישראל, כלומר, חסידה היא ו"ירֵאת שמים".  וקודם שתתחיל את עבודתה היא מסתתרת בין עצי החורשה ומתפללת תפלת הבוקר, ולפעמים היא גם מרננת–וקולה מה עָרֵב!–ואחרי שתיקה קצרה הוסיף:–והלא יפה היא מאד וראויה להיות סמל לציר, שיבוא לציר את בת יפתח.

הדברים הפליאוני ועוררו בי מחשבות.

– ואיך באה הנה, ל"מקוה-ישראל" הצרפתי שלכם?

– דבר זה, חביבי, הוא פשוט בתכלית הפשטות.  "אילת-השחר" היא בתו של מיודענו הפועל או ה"מתפעל" אהרן קופרשטיין.  ולפי ששני בניו לומדים כאן ואף הוא בעצמו עובד בתור פועל אצלנו, עלה לי להטות את לבו של המנהל, שיעשה דבר יוצא מן הכלל ויתן לו דירה בבית הספר.  וזה כשנה, שמשפחה הגונה זו יושבת עמנו.  ואמנם, אָחי, משפחתה מצוינה היא, אבל גם מוזרה ואורגינאלית.  –רוצה אתה? אמצא הזדמנות להציג את "אילת-השחר" לפניך.  כדאי שתכירנה.  –אבל, יודע אתה?  –הוסיף פתאום בקול נמוך ועגום–לבי מנבא לי רעה.  הלואי שאשקר.  אין מקום בדורנו ובעולמנו לנפש מרחפת במרומים כזו...  אך נעזוב נא שיחתנו זו.  הבלים! רוח של איזה נביא שקר נכנס בי היום.  –נו, בוא נא, חושה, כי, מלבד סכנת התקררות הלביבות, סכנה גדולה מזו נשקפת לנו.  שור! הנה בקצה השדרה עומד ר' אהרן קופרשטיין בכבודו ובעצמו ודומה, שהוא מכונן צעדיו אלינו.  בודאי כבר בא בריב עם "שר-האורוה" שלנו, עם עבד-אללה, כי חולקים הם תמיד מחלוקת שאינה פוסקת בדיני זרעים.  ביחוד הם מתקשים בזריעת קשואים ודלועים.  קופרשטיין חושב עצמו למומחה גדול בענינים אלו ועבד-אללה הזקן שלנו, שגם גננינו מכבדים את ידיעותיו המעשיות, מלגלג עליו, ומזה לפעמים תוצאות לקטטות קשות שביניהם, הבאות עד המנהל.–בקצור, מוטב ונוח להחיש מפלט בעוד מועד, כי בודאי כבר המציא קופרשטיין חביבנו ציור חדש להדגל שלו.  הלא אתה יודע את דגלו,  עם סמליהם של י"ב שבטי ישראל, עם האריות והנמרים והנחשים ועוד.  חוסה וחושה נא!  אך מה "אטען" עמך? הן "תפוס" אתה ובחוזק יד אנהגך!

וידידי מלא אחרי דבריו:  אחז בזרועי וּמְשָכָנִי אל משכנו.–

 

ב.

       ימי אייר הגיעו.  התחיל קציר שעורים פה ושם.  החטה עשתה שבלים והרוח הכה בהם גלים ירוקים.  אבל המראה היפה הזה לא שמחנו, כי לא לנו היה:  עקרון היתה אז המושבה היחידה, שעסקה במזרע, ואף אותה הפכה הפקידות, בעל כרחם של האכרים, לבעלת נטיעות.  אולם הכרמים היו גאותנו.  הם הרהיבונו:  מראשון-לציון עד גדרה ומעין-הקורא עד קצה גבול רחובות הנוגע ברמלה,–כל השטח הגדול הזה, גבעותיו, עמקיו ומכתֵשיו התכסו גפנים רעננות–דליות ירוקות ופורחות, שמתחילות להתקשט באשכולות והשורות של עצי-שקדים טעונים פרי העוטרות אותן נראו כשומרים המסוככים עליהן.

       הביטו הכורמים אל עיקר יגיעם בכל ימי החורף – ושמחו.  וכשסיירו את כרמיהם עם בני משפחתם ציינו את המקומות,  ששם יעמידו את שומירותיהם, שמתוכם ישמרו את ענביהם משועלים מחבלים-כרמים ומהולכי-על-שתים זוללים.–רבים מן הכורמים ערכו בסתר-לבם את חשבונות הבציר הבא והתברכו, שבשנה זו לא יצטרכו לתמיכה, אף חלמו, שגם יפרעו חלק מן החוב, שהם חייבים להפקידות,– חוב, שלא היא ולא הם לא ידעו כמה הוא אפילו בערך.

       ובעוד שתקות הבציר מרננת את הלבבות נתפשטה פתאום שמועה מרה: תולעת, הדומה בתבניתה וצביונה לתולעת המשי, עלתה על הגפנים, פשתה ורבתה בין לילה, ובאלפיה ורבבותיה כסתה את הענפים, עליהם ופרחיהם.

       חיש התקבצו ל"מקוה-ישראל", שהיה אז כמרכז אגרונומי, גננים, כורמים, מומחים ופקידים לטכס עצה, איך להנצל מצרה זו.  עיינו בספרים, בדקו את התולעים ואת עלי הגפנים במיקרוסקופים ומצאו, שתולעת זו אינה מסוכנת להגפנים כלל והיא אחת ממיני התולעת הרגילה הנקראת זַחַל[3].  אולם כדי להציל את היבול צריך להכחידה קודם שהספיקה לשלוח שניה בהעלים וקודם שתמליט ביציה.  בקצור, החליטו לנהוג בה מנהג צרפת:  להסיר את התולעים מן הגפנים בזהירות גדולה –  בידים הרכות של ילדים, כדי שלא יבולע להפרחים ולהעלים הרכים.

       אך באו לידי מסקנה זו במועצה של "מקוה-ישראל" מהרנו כולנו להביא את ילדינו אל המושבות כדי שיצילו את יגיע החלוצים.

       בבוקר השני ל"בהלת-הזחל" נסעתי מיפו אל המושבות בעגלה פשוטה וארוכה, שהיתה מלאה פעוטות–תלמידי בית-הספר ביפו, שפגרו לנסוע יחד עם מוריהם, אשר חשו עם תלמידיהם אל המושבות עוד קודם שהאיר הבוקר.

       אותו בוקר מעונן היה, רוח צח נשב, ואנו מצאנו בו משנה עונג, אחרי חום ה"חמסין"[4] הבוער, שהציק לנו אתמול.  פרחי הרמונים עמדו פתוחי-גביעיהם האדומים, כאילו רצו לאצור בקרבם מן הרוח הרך והמחיה הזה ולהשיב בו את נפשם בשעה שרוח הקדים יתחיל להפיח שנית.  כפות התמרים התנועעו לאט כאילו רצו להַשִיב   

 

 

מן האויר המחיה נשמות על עצי תפוחי הזהב והלימונים העוטרים אותם.  ואף עצי הצָבָר[5]  וקוציהם נראו היום רכים וענוגים וכרומזים לנו:  הביטו! גם לנו יש פרחים, גם אנו נביא לכם פירות מתוקים.

       עגלתנו עברה על פני "מקוה ישראל" וריח חמוץ-מתוק,  העולה מערמת שעורים קצורות, הגיע לאפינו.  ילדים אחדים רצו לקפוץ מן העגלה כדי לחטוף שבלים אחדות, ובקושי עצרתי בהם.

– יש מקום בעגלתכם? – שאלתני "אילת השחר", שעמדה על יד שער "מקוה ישראל" ומלתחה בידה, כמוכנה לדרך.

העגלה היתה מלאה טף כילק; אך – היאך דוחים בקשת מכירה מצוינת כזו,  שכבר נזדמנתי עמה פעמים אחדות אחרי הפגישה הראשונה וטיילתי עמה ארוכות וקצרות על כל עניני התחיה?–פניתי לה את מקומי ואני ישבתי בדוחק מימין העגלון אחרי שהוֹשַבְתִּי  על ברכי את הילד, שישב שם קודם.

– יודעת אַת?–אמרתי להעלמה–חייבת אַת לשלם דמי-ההובלה–מובן לא בכסף, אלא בעבודה: תשגיחי על "תולעי יעקב" אלו, שלא יאבדו בין הכרמים ושלא יזוֹקוּ בשעת לקט התולעים.

– הלא זוהי מטרת נסיעתי!–השיבה בעליצות.–הכינותי במתלתחתי פסי-תחבושת וגם סממנים נחוצים, כי אמרתי:  שמא הלילה יפצע אחד מן הילדים במחטי הצָבָר הגודר את הכרמים, או יחלה מן החום ומאכילת שקדים מרים.  הן כאלה וכאלה תקרינה.  אולם גם ממתקים – סוכריות ושוקולאדיות – לקחתי עמי בשביל הילדים.

– לי תתן סוכריה אחת!–קרא ילד כבן שמונה ופשט את ידו אל המדברת.

– אלישב! בושה!–אבא ואמא עצובים, כי התולעים אוכלים את כרמינו, ואתה רוצה סוכריות! – גערה בו ילדה כבת עשר, שקלסתר פניה העיד עליה, שאחותו היא.

– רואה אני, איך אַת בוכיה מרוב צער–השיב לה בלעג ילד בן גילה–בחיי, בחן-חן תקבלי ותאכלי סוכריה אחת, אם רק יתנוה לך.

– גם אתה תקבל סוכריה – אמרה "אילת השחר" ודפקה לו לילד על כתפו – לכולכם אתן מגדנות. 

אולם לא בדרך, אלא בכרמים, אחרי שתַּראו, שאתם ראויים להן, בעבודתכם ובהנהגתכם.

– הסוסים רצו והעגלה התגלגלה במהירות על הכביש המלא גומות.  בירידות ובעליות התנגחו הילדים זה בזה בלי משים, והנגיחות הללו שעשעו אותם מאד, עד שלפעמים היו מנגחים זה את זה בכוונה, לשם צחוק.  וירעישו בקול צחקם את הסביבה השוקטה.

  אחרי חצי שעה סרה עגלתנו מן הכביש, נטתה ימינה ובאה לתוך חורשה של זיתים שעל יד הכפר בית-דגן.  שם נפגשנו עם הדיליז'נס ההולך מראשון לציון ליפו.

– הביטו נא על גדוד המצילים, בלי עין הרע, שהוא מוביל! – קראו קולות אחדים ממכירַי האכרים, שישבו על עגלת הדיליז'נס.

– על כל פנים יותר נעים לראות הובלה זו מהובלת ה"נלכדים" בימי החטפנים–הגיד בקול עבה ישיש אחד, בעל זקן ארוך ולבן כשלג.

– ומה המצב? – שאלתי את הנוסעים.

– הכל הבלים.  "פחד לא יש".  "זרענו ירבה כחול" יכלה בימים אחדים את התולעים קודם שיספיקו לברך "על הגפן"–השיב לי כורם צהוב בעל פנים צוחקות.

– ובלי ספק גם "כספנו" ירבה מן הבציר הזה–הוסיף חברו היושב על ידו.–אך אל נא נעצור את גדוד ה"מושיעים".

 

– צחקו, צחקו על "מושיעים" אלה כאות נפשכם – אמרה נוסעת אחת, שכל תנועותיה העידו, שמתגדרת היא בהברה הספרדית שלה.–עוד תראו שאך מן הקטנים תבוא ישועתנו.  הם יצילו אותנו לא רק מן התולעים האוכלים את גפנינו, אלא גם מאלה המכרסמים את מושבותינו...

– קדימה!  קדימה, "בחורי"! – קרא עגלוננו, צעיר רחב כתפים ובעל רוח עליזה, שנופף שוטו על סוסיו מבלי שהכה אותן – קדימה!  קדימה! ה"אורחים" הלא קרואים, שפשטו על הגפנים, ממתינים עלינו.

כשעברנו על יד כרמי ראשון לציון קרא אלינו אחד מן המורים, העומד ומנצח על חבורת ילדים מלקטים:  "לואדי חנין לכו!  לואדי חנין!  לשם שלחנו רק עגלה אחת.  מהרו!  עזרה נחוצה!"

– כן, כן, אדוני!  לואדי חנין נסע! – אמרה אלי "אילת השחר" והביטה אלי במבטה החנין – הלא להמִסְכֵּנִים האלה אין נדיב ואין תומך.  אחרונים הם לכל דבר עזרה בעוד שהראשונים הם לכל פעולה טובה ומועילה.  אפילו לגבי קרבנות היו מן הראשונים: הן ה"הרוג" הראשון מן המושבות היה הכורם יאלובסקי מואדי חנין.

– לו יהי כדבריכם!–אמרתי–וצויתי על העגלון לנסוע לואדי-חנין.

אחרי נסיעה קשה בחול במשך שעה שלמה הגענו לואדי חנין, שהיו בה אז אך חמשה בתים, שבתוכם נכללו גם שתי סוכות עץ.  ומיד נכנסנו אל הכרמים.

"אילת השחר" חלקה את הילקוטים, שנתנו לכל ילד לשים בהם את התולעים, הציגה אותם בסדר נאה, אף העמידה את הסלים בשורות הגפנים כדי שהילדים יריקו לתוכם את הילקוטים המלאים.  עינה הצופיה השגיחה, שלא ישחיתו הלוקטים הפעוטים את הפרחים והעלים.  והיא גם סדרה הפסקות של חמשה רגעים אחרי כל חצי שעה של עבודה.  לי נשאר רק לשבת תחת צל שקד רענן ולהתענג או להצטער על המראה הזה.

– ילקוטי כבר מלא!–צעק ילד–קנו דגים! קנו!–קרא בצחוק והראה על ילקוטו. 

הילדים, שלקטו עמו בשורה אחת, הרימו ראשיהם מתחת הדליות וצחקו.  אחדים מהם התחילו לחקות את מעשי-חברם.

– אסור להשתעשע בשעת העבודה!–קראה "אילת-השחר" בקול מפקד.–שמעו, ילדים! כל מי שילקוטו מלא יבוא הנה, אל הסל הזה, ויריק אותו לתוכו.  וכאשר יתמלא יריק את הילקוטים לתוך הסל השני.

– הנה גם ילקוטי מלא–הראתה ילדה אחת בגשתה אל הסל.

– טוב, יקירה.  הריקי אותו לאט.

– הפסקה, הפסקה לחמשה רגעים!–הכריזה "אילת-השחר" אחרי שהסתכלה בשעונה.  נוחו כאן, תחת השקדים!

– מותר לקחת שקדים?–שאל אותה נער ופשט את ידו להענף המורד, שהיה יכול להשיגו.

– עכשיו אסור, אבל אחר סעודת-הצהרים אבקש את הכורמים והם יתנו לכם שקדים-בכורים.

– גברתי, למה להם לתת?  ירשו רק לקחת–ואנחנו בעצמנו נַשיר.  הגברת חושבת, שלא נוכל לטפס על העצים?  הנה אחת שתים, שלש–ואני..."

– רד מן האילן!–גערה בו "אילת-השחר" גערה רכה.–הלא תשחית את העץ.  רוצה אתה, שיעשו כן בכרמכם?

עבר זמן ההפסקה והילדים שבו ללקוט.  הם לקטו עתה בשקידה עצומה וברצינות, כאילו הבינו את כל ערך מלאכתם, ורק לעתים רחוקות היתה איזו שורה מפסקת לרגעים אחדים את עבודתה.

– הסל מלא!–השמיעו ילדים אחדים.  עתה צריך להדק את מכסה הבד כדי שלא יברחו ה"בחורים".

– הרי לכם, ילדי, פריפות ותחברו בהן את המכסה אל הסל.

אחד הנערים לקח זחל, הניח אותו במקום-התחב וחבר את המכסה אל הסל דרך גבו של הזחל המפרפר.

– למה עשית כן? – קראה "אילת-השחר" ופניה היפים נתעוותו כאילו דקרו אותה במחט.

– עשיתי כך כדי שלא יצא ראש-הפריפה דרך הבד המנוקב–השיב הילד.

– ובשביל זה אתה נוטל בריה חיה וגורם לה יסורים!  הלא זה "צער בעלי חיים!"

– להתולעים אינו כואב–השיב ילד אחד.

– ולמה הם מתעווים ומתפתלים כל-כך?– שאלה אותו ילדה אחת.

– התולעים אוהבים להתפתל ולהתעקם.  כך טבעם–השיב ילד יותר גדול.

– רב לכם להשתובב!–קראה העלמה כמו ברוגז, ועד מהרה הוציאה את הפריפה מגבו של הזחל האומלל והניחתהו בתוך הסל.

בלילה ישבנו מסביב למדורה על "גבעת החולמים"[6], המפסקת בין ואדי-חנין ו"נס-ציונה".  כל אחד מאתנו הוסיף על המדורה זמורות יבשות, עד כי גדלה הלהבה והאירה את כל הגבעה.  מעט מעט התכנסו בני-המושבה ו"גדודי-המצילים":  מורים, תלמידים, צעירים וצעירות מן האכרים והפועלים של רחובות וראשון לציון.  הילדים שלנו רקדו מסביב למדורה, שרו שירים אף שחקו במשחקים שונים, ואנו, הגדולים, התוכחנו כמשפטנו אז.

אחד מן הכורמים קם פתאם ושאל בדאגה את היושב על ידו:

– כסיתם היטב את סלי התולעים?  הרי ה"שקצים" יכולים להתחמק מבית-כלאם ולשוב אל הכרמים.

– מכוסים הם אמנם – השיב הנשאל כמדבר אל עצמו – אלא שחושש אני, שמא ינסרו בשיניהם את המכסות.

– אם כן, דינם לשרפה–קרא צעיר חסון, שבשביל שחרירותו ומהירותו כנוה "הבֶדוי".   ובלי להמתין על הסכמתנו ירד בריצה מן הגבעה ושב אחרי רגעים אחדים ושני סלים בידו, ברך "על בעור חמץ" והשליך את הסלים אל המדורה.

התלמידים הגדולים מהרו ועשו כמעשיו.  האש אחזה בנצרי הסלים ובמכסיהם ואחרי רגעים אחדים נראו גופים קטנים, לבנים ושמנים צלויים בלהבה.

הילדים הריעו תרועת-גיל.  אבל פתאום נפסקה התרועה מגערה קשה של אשה:

– אכזרים, מה עשיתם? "צער בעלי-חיים"!

הפניתי את ראשי–והנה "אילת-השחר" ופניה מלאים צער וזעם כאחד. 

הצחוק מת על שפתי הגדולים והתרועה–על שפתי הילדים...

ישבנו עוד שעות אחדות והמשכנו את וכוחנו.  שרנו משירות המושבות: "האח, ראשון-לציון", "משמר-הירדן" ו"התקוה" עד שעיפנו.  בני החבורה נשמטו אחד אחד ואחדים מאתנו, האורחים, שלא רצו להצר את המקום בבתיהם הקטנים של הקולוניסטים, נתעטפו, ב"עביות" ונרדמו.  נסיתי לעשות כמעשיהם – ולא עלה בידי.  וכשנוכחתי, שהתנומה לא תאחז בשמורות-עיני בלילה הזה, קמתי וטיילתי על הגבעה, מאזין ומקשיב ליללת השועלים, שזו דרכם כסל לבשר לנוטרי-הכרמים את בואם.

והנה באה לקראתי, עטופה ב"עביה" ומחזקת שורק של גפן בידה – "אילת-השחר".

– גם אַת אינך יכולה לישון בלילה הזה? – שאלתיה.

– כן – השיבה במבוכה – נשב נא על האבן הזאת.  הביטה-נא, אדוני, מזרחה:  מה נחמד המראה!–הלבנה עולה מעל להרי–יהודה.

זמן מרובה ישבנו משמימים, מסתכלים בכדור הגדול, ההולך ומתקטן מדי יתרומם מעל ההרים, העטופים באיזה צעיף-מסתרי, לקח את לבבי, עד שכמעט שכחתי, כי עוד נפש אחת יושבת על ידי.  פתאם פנתה אלי "אילת השחר" ואמרה, בנענעה את השורק שבידה:

– איני יודעת, מפני מה נשכרתי למראה התולעים הנצלות על המדורה באויטו-דו-פי הספרדי ובשביל מה נראתה לי שרשרת-ההרים כגופת ענק נורא, המעוטף בתכריכיו...

דבריה הוציאוני מעולם-מחשבותי.  ראיתי חובה לעצמי להסיחה לדבר אחר.  אבל היא הפסיקתני ואמרה לי:

– אל-נא תכעס, אדוני, אם אבקשך לשמוע הפעם את דברי הנוגים.  הלא רק לעתים רחוקות מאד אנו פוגשים זה בזו.  רוצה אני להוציא הפעם את כל רוחי.  ואם גם לא ינעמו לך דברי, הלא תסלח לי, כי אמנם מרת-נפש אנכי היום.

– בבקשה!  בחפץ-לב אשמע לדבריך!

היא נשתקעה רגע במחשבותיה ואחר-כך אמרה במתינות, כאילו עדיין היא שקועה במחשבות:

– כשאני רואָה יהודי שב מן הגולה ואוחז באֵת או במחרשה, נדמה לי כאילו שבט שלם או עם קטן עזב את עצביו ושב לאלהיו.  וכשאני רואה, שמשקים ועודרים איזה אילן, איזה מטע במושבותינו, נראה לי, כאילו טל של תחיה ירד על שלד של מת.  בכל שירה של צפור מזמרת בין עפאים אני שומעת מזמור שיר לעתיד לבוא, שירת האושר העומד אחר כתלנו,–עומד ומצפה לאותו רגע, שנהיה ראויים לו.  ואולם כשאני רואה את הסביבה הגלותית, שבראתם–סליחה!–בארץ-התחיה, ושומעת את וכוחיכם על הפקידות ועל המפלגות, את חשבונותיכם ואת תקוותיכם מן הגפנים ומן היין, מרֵרתי נשפכת בקרבי.  ושואלת אני את נפשי: הן אנשים נבונים אתם, הוגי-דעות, "חלוצים", שעלו לשם אידיאַל,–ואיך לא תבינו, כי את כל וכוחיכם ביחד עם התקונים, שאתם אומרים לתקן, ישא רוח כל עוד לא יהיה החנוך מכוון להתכלית הנרצה.  אפשר שדברַי יהיו מוזרים לך.  אפשר שתחשבני לנסוגת-אחור; אבל חשוב, אדוני, מה שתחשוב–במצב רוחי עכשו, אי-אפשר לי להתאפק מלומר לכם את האמת המרה שלי: אין אלהים בקרבכם ואין אלהים בחנוך שלכם.  כי אינו ב"מקוה-ישראל"– זהו דבר מובן: הרי מנהליו כמיַסדיו "צרפתים" הם.  אבל איני רואָה את "אלוהי ישראל" גם כבתי-ספרכם.  לא באלה שיסדתם ביפו ולא בבתי-הספר שלכם במושבות.

– בי אדוני, אל נא תפריעני–עצרה בי כשראתה, כי פתחתי פי להשיב לה – יודעת אני, שאתם מלמדים לא רק את התנ"ך, אלא גם מעט תלמוד ו"שלחן-ערוך";  אבל בתנ"ך שלכם אין "תנ"כיות", ובתלמוד שלכם אין רוח-התלמוד–"אש-דת".  הלא תבין, אדוני, שלא על הדת אני מדברת הפעם, אלא על האמונה.  בלי האמונה אין שירה ובלי שירת-האמונה אי-אפשר למסירות-נפש על איזה אידיאל בכלל ואין גבורה לאומית בפרט.

– אבל בבקשה, גברת, כיצד...–נסיתי להשיב על תוכחתה.

– אדוני, אל נא תפסיקני!  תנה לי לכלות שיחי!  אוציא כל רוחי ואחר תשיב, אם יהיה לך מה להשיב – קראה העלמה בקול אדיר, ובאותה שעה קמה מעל האבן והתיצבה נגדי.  – כן, אין האמונה בקרבכם.  ואם לא תאמין לי, התערב עמי ונשאל מחר אחד מן הילדים והילדות–ותראה.  אמנם, הם למדו תנ"ך ובו נזכר אלהים בכל פסוק;  אבל אלהיהם קר הוא כקרח, אינו אותה "אש אוכלה", שעל קדושתה נלחמו המכביים, לא אותו שעל קדוש שמו יצאה נשמתו של רבי עקיבא "באחד", בשעה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ולא אותו שבשמו עלו אבותינו על מוקדי-ספרד.  אלהיכם קר הוא כמוכם, ועל-כן אין בכם לא מגבורתם של המכביים ולא מקנאתם של הקנאים, לא מאחדותם של ה"חסידים" ולא מן המֶרץ והשקדנות של המשכילים ה"ברליניים".  – אתה, אדוני מושך כתפיך, אינך מסכים לדברַי – לך נא, אדוני, עמי ל"שרונה" – להגרמנים, ושם תראה את אמונתם החמה והתמימה של ילדיהם, ואם תקביל אמונה זו לאותה של ילדינו, תוָכח, עם מי הצדק.–אבל רואה אני – הפסיקה פתאום את עצמה – שעכרתי את רוחך.  אפשר שאתה מבין דבר זה כמוני...  בכל אופן סלח-נא לי על שהלאיתיך.  בודאי הגיעה כבר חצות-לילה.  שלום לך אדוני! בטוב תלין

וקודם שהספקתי להשיב על דבריה נעלמה במורד הגבעה... 

 

ג.

באחד מימי הקיץ של שנת ת"ר...  נכנס אהרן קופרשטיין אל לשכת חובבי-ציון ביפו ובקשני, שאקדיש לו שעה שלמה,  כי דבר נחוץ לו אלי.  בתחלה חשבתי, שבודאי בא, כדרכו בזמן האחרון, להתאונן על חבריו הפועלים מרוסיה, העובדים ביחד עמו ב"מקוה ישראל",  שאינם מחלקים לו את הכבוד הראוי לו, או שריב חדש על עניני-זרעים התגלע בינו ובין עבד-אללה, או אולי המציא תבנית חדשה להדגל, שישים על גג ביתו באותה המושבה, שיתישב בה בתור אכר, וכיוצא באלה.  על כן אמרתי להשתמט ממנו.  ואולם כשראיתי את פניו,  שהיו הפעם רצינייים יותר מן הרגיל, ואת בגדיו, שהיו בגדי יוצא לדרך, בקשתיו לשבת על ידי ולדבר על ענינו.  אך הוא השיב לי, שאין ביכלתו לדבר כאן, בחדר.  הדבר הוא חשוב ביותר, ורק בחוץ, במקום שיהיה בטוח, שאין אזנים לכותל ושלא יפריעו אותנו באמצע השיחה, יכול הוא למסרו לי מפה לאוזן. 

קופרשטיין היה מדבר תמיד בקול רם ובהטעמה, בקול של גוזר ומצוה.  ואולם הפעם דבר בקול נמוך ורך, ממש כמתחננן, וכדמעות נראו בעיניו הגדולות.  הכרתי שדבר חשוב לו אלי, ועל-כן יצאתי עמו החוצה ונתתי לו להוליכני כחפצו. 

– אל שפת הים נלכה–אמר קופרשטיין בדרך.–שם הרחק משאון העיר, נשב על החול, ושם אגלה לך את כל לבי, כדי  שתבין, עד כמה צריך למלא את בקשתי.

כרבע שעה הלכנו שותקים על יד הבתים המעלים סרחון שעל החוף ועברנו על פני פגרי כלבים, חתולים, גמלים וחמורים, הנטושים על שפת הים, שצחנתם הכריחה אותנו לאטום את חטמינו, עד שלבסוף באנו אל מחוץ לעיר, אל מקום מקביל לפַרְוָר "נוה-צדק" הנשקף מרחוק.  שם ישבנו על תל של חול.

אבל קופרשטיין קם עד מהרה ובהתרגשות התחיל לדבר את דבריו:

– מה אספר לך, אדוני?–צר לי עליך מאד, שבטלתי אותך מעבודתך.  אבל מה אעשה?  מוכרח אני לספר לך הכל, מתחלה ועד סוף.  הדבר נוגע ממש בחיי ובחיי משפחתי.

– טוב ידידי, אבל–אל הענין, אל הענין!

קופרשטיין נעלב מעט, הישיר את גבו הכפוף מעט בתנועה של אי-רצון, התיצב לעומתי במלוא קומתו הזקופה, תקן את תרבושו על ראשו, נענע פעמים אחדות בידיו הארוכות והרזות, ואחר כך ישב בפנים מוסבות אלי ואמר:

– טוב!  עתה אוכל לדבר.

– כן, כן! דבר נא!

– שמע נא אדוני.  הדבר היה כך: היום קמתי בבוקר.  בבית לא היה שוב איש זולתי:  הבנים הלכו ללמודם ומלאכתם בבית הספר, "זקנתי" לקטה צרורות סביב הבית, ובתי – הלא יודע אתה, שהיא מעירה תמיד שחר.  עצבון נורא דכא את רוחי, ועל כן לא נגעתי ב"פת שחרית", שעמדה על השלחן, ויצאתי "בלב ריקני" לעבודתי.  אני הולך והנה עבד-אללה שלנו חובט שומשמים.  אבל חובט!  הכל אפשר לכנות חביטה:  חביטה זו–ה' ירחם! תאמין לי על יהדותי, שאילמלא היה חובט כך באחת מן החצרות שבוואלכיה שלנו, היו מגרשים אותו ככלב.  וכאן הלא הוא "כל וכל".  המנהל עצמו שואל בעצתו, ואפילו הגנן – חובב-ציון הגדול שלכם–נוטל עצה ממנו.  אוי ואבוי לנו!  בי, שראש יהודי על קדקדי, ולא ראש סתם, אלא, ברוך השם, ראש שבראשים, בי, שהייתי כבן-בית בחצרות היותר גדולות–בי, המומחה באמת, אין נמלכים, אותי אין שואלים ולי אפילו אין מספרים כלום, כי מה אני בעינינם? אהרן קופרשטיין הפועל ולא יותר.  מה שאני "חלוץ", מה שאני, תודה לאל, איש בין אנשים,–כל זה הוא אצלם הבל וריק.  אולם בעבד-אללה הערוֹם והיחף נמלכים.  ומדוע לא?  הן הוא "גוי", ואם אין כאן "פריץ" לזמר לפניו "מה יפית", מזמרים לפני עבדאללה.–בחיי אני נשבע לך, שאין עבד-אללה זה שלהם מבין כלום.  אבל נניח דבר זה.  אשוב לעניני.  הולך אני לי ומסב פני לעבד-אללה.  קשה לי לראות איך הוא משחית את היבול, שנאסף בזעת אפם של נערי בני ישראל וביגיע כפם של בָּני, ומשתדל אני להתגבר על יצרי, שהסיתני להראות לבן-האמה הזה, כיצד חובטין.  ובכן אני הולך לי אל מקום עבודתי ובמוחי מתחיל לקשקש רעיון חדש על השנוי, שצריך לעשות בצורתו של דגלי.  צר לי, שאין עתה שרטוטו של דגלי זה בידי:  הייתי מראה לך מיד, מה צריך לשנות בו.  בטוח אני, שתסכים עליו: יש בו סמלי י"ב השבטים, ארי בעל כנפים חופף עליהם ומסגרת כחולה-אדמדמת סובבת ומקפת אותם.  אך אין זה עתה מעניני.  – אני הולך לי לדרכי ופוגש את אזולאי.  צעיר זה אני אוהב אף-על-פי שקצת פרא הוא.  הלז אומר אלי:  "בונז'ור, מסיֶה קופרשטיין!  המנהל קורא לך".  כך אמר–והלך לו.  "הרי לך עסק!–אמרתי בלבי–בודאי כבר הלשין עלי אברהם הרוסי–הלא מכיר אתה את הבחור הזה, הפועל–על שאמרתי לו את האמת בפניו:  שכל ה"רוסים", במחילה מכבודך, הם בבחינת "דבר אחר":  אין להם דרך ארץ בפני מי שגדול מהם.  אמת, אין להתרעם על זה מפני שכך טבעם.  אברהם הלז כעס על זה –כאילו לא היתה אמת גלויה לכל!–והדבר הגיע לידי קטטה.  הוא הראה לי את אגרופו.  ועל האחת אני אוהב להודות:  יד "הגונה" לו.  זוהי "יד חזקה כמו שנאמר".  ומובן, צרמתי לו קצת באזנו הרוסית...  ולא בכעס ומתוך שנאה עשיתי זאת.  חלילה!  פשוט, כדי ללמדו קצת "דרך ארץ".  וכנראה – חושב אני בלבי – הלך ריקא זה והלשין עלי לפני המשגיח ברקני–הן שחצן זה נעשה עתה בעוונותינו "כל וכל" אצלנו – והלה ודאי שהלשין עלי לפני המנהל, ועתה...  אך יהיה איך שיהיה;  המנהל קורא–צריך ללכת".  והלכתי.        

– אני הולך ומשביע את עצמי לומר:  אהרן קופרשטיין, שמור פיך!  סוף-סוף מנהל הוא וגורל בניך ועתידותיך,  ואפילו פרנסתך הזעומה עכשיו, הרי בידו היא.  סוף דבר:  נכנסתי בדרך-ארץ, משים ידי אל תרבושי כחייל ואומר:  "בונז'ור, מסיֶה דירקטור"–ועושה את עצמי כ"אינו יודע לשאול".  אך לבי הולם והולם... 

– שלום, אדוני קופרשטיין!  בשורה טובה יש לי בשבילך – משיב לי המנהל בסבר פנים יפות ובעברית.

– תודה רבה, אדון מנהל!  בודאי טוב יבשר–משיב אני לו גם כן עברית.

– ומה אאריך לך, אדוני.  השיחה נמשכה כרבע שעה.  ואמנם ידע המנהל מקטטתי עם הבחור אברהם ומצא חן בעיניו משפטי, שכל הרוסים, כלומר: היהודים שלנו ילידי הארץ ההיא, הם בבחינת "דבר אחר".  ולבסוף הודיע לי, כי יק"א אשרה אותי לאכר בהמושבה החדשה, שיסדה באי קפריסין, וספר לי, שמחר ספינה הולכת לשם, ובגפי יכול אני לנסוע לשם תיכף ומיד.

– מה אספר לך, אדוני? אורו עיני, הלכתי בשמחה הביתה לבשר את הבשורה לבני-ביתי.  ולשמחתי מצאתי את כלם בבית.  חשבתי, שירקדו כאילים מרוב שמחה.  אבל טעיתי, במקום ששון ושמחה–תאניה ואניה!...

– את בתי, את ה"בת היחידה" שלי, הלא מכיר אתה.  התחילה בטענות שלה:  שעל אדמה של ארץ ישראל יקר מכל העולם כולו.  טובה ארוחת ירק פעם בשלשה ימים בארצנו משְלָיו ודגים בחוץ-לארץ.  והרבה כיוצא בזה.  הייתי בוחר להקבר חיים מלשמוע דבריה של ריבה זו, שפתחה במענה לשון שלה:  "אבא, איך תעזוב את ארץ-ישראל, שתמיד שאפת אליה?  אבא, למה אתה הולך לגלות חדשה?  אבא, כלום שכחת כבר את רומיניה ארץ הדמים, כי תלך לנוע על היונים?–ומדברת הילדה ומתיפחת היא, ודמעות נוזלות מעיניה.  וגם הילדים, ואפילו ה"זקנה" שלי, נלוו אליה.  מה אאריך לך, אדוני? ממש ל"תשעה באב" עשתה לי את הבוקר הזה.  אולם הלא לא לחנם אהרן קופרשטיין אני.  את לבי לא ימסו בדמעות ואת דעתי לא ישנו על ידי "תחינות".  אלא מאי?  נוכחתי, שצריך להזדרז.  בזריזות צררתי את חפצי ומחר, אם ירצה השם, אני נוסע לקפריסין.  ובכן שאלתי ובקשתי, כי...

דבריו לעו וכאילו נתקעה עצם בגרונו.  לא יכולתי להסתכל בפניו, כי נרעשתי משמחתו המבישה, בהתרגזות אמרתי לו:

– אדון קופרשטיין, מה אתה סח?  הרי עזבת את מסחרך ברומיניה, במקום שמצאת פרנסתך ברֶוח, כדי להעשות כאן שכיר יום, ואתה עובד בתור פועל זה יותר משלש שנים רק כדי שתוכל לעמוד על הקרקע בארצנו,–ופתאם, בשעה שתקוה משחקת לפניך, שבקרוב תשוכלל בתור אכר באחת מן המושבות, אתה בוגד באידיאלך, עוזב את הארץ משאת נפשך ונפש בני-ביתך והולך לגור, למרות רצון משפחתך, ה' יודע לאן!

– שמע נא, אדוני! – קרא קופרשטיין כשקפץ ממקום מושבו ונתן בי עין זועמת!–ראשית כל וקודם כל דע לך, כי בן-חורין אני.  עזבתי את רומיניה, שהיא באמת "ארץ זבת חלב ודבש", מפני שלא היה ברצוני להיות עבד ומפני שרוצה אני לשים על גג ביתי את דגלי, מבין אתה:  את הדגל שלי, שאני עמל בציורו כמה וכמה שנים ושהוא סמל החירות:  סמל ישראל החפשי.  קוממיות אני רוצה ללכת, בלי שום מפריע. 

– ואולם רק שלש שנים אני כאן–וכבר נכפף גבי,–זה הגב, שגם הרומינים לא יכלו לכפפו.  הסכת ושמע:  אם תעשוני כאן לאכר במושבות שלכם, תהא המושבה של הנדיב, של יק"א ואפילו של חובבי ציון, אהיה תמיד "עבד עברי": תמיד תחופף עלי איזו אפיטרופסות.–ההבדל הוא אך זה:  אצל יק"א והנדיב יהיו אפיטרופסי הפקיד או המנהל, ואצלכם, "חובבי ציון",  יהיו אפיטרופסי  "כל ישראל".  כל המתאמר למורשה של איזו אגודה, כל "עובר אורח", כל סיָר המסייר את הארץ להנאתו, בין שנותן ח"י ק"כ לקופתכם ובין שאינו נותן, יבוא וישאלני–והרשות  לו לבוא ולשאלני: – "מפני מה אינך עובד היום?"  "מפני מה מדברים בניך ז'רגון או צרפתית ולא עברית?"  "מפני מה אין לך עגלים ופרות?"  "ביצה שנולדה" בלולך– מאיזו תרנגולת היא?"  "כמה פולים אתה מבשל בקדרתך?"–ועוד שאלות חשובות כאלו.  לא, אדוני!  איני רוצה!  הרגני נא מאה פעמים ואחת.  אך לעבד כפות אל תשימני!  גם אם תתנו לי את כל ארץ ישראל אי-אפשי באפיטרופסות שלכם.  בן-חורין אני ואת דגלי שלי אני נושא לתוך ד' אמות של "חירות", שאמצאן באיזו פנה שהיא.  אפילו ב"הרי חושך"!

– אבל בי, אדוני קופרשטיין!  הרי גם בקפריסין תהיה אכר במושבה של יק"א, ובכן תחת האפיטרופסות של אחד מפקידיה, ובכן...

– בקפריסין מה לי יק"א ופקידה.  אם לבו של הפקיד יהיה טוב אלי, גם לבי יהיה טוב אליו.  אם לא יפריע את מנוחתי ויניחני לשאת את דגלי "קוממיות"–יישר כחו.  הוא פקיד חפשי ואני אכר חפשי.  אולם אם יתחיל לחול עמי "מחול של פקיד ואכר", הרי אני, במחילה, רוקק אחת ושתים, עד שבע פעמים, ממש בפניו, מסיר את דגלי מן הבית, מקפל את חפצַי ומטלטלי, חוכר לי בית דוקא באחת מן האחוזות הקרובות, קונה את החלב מן החצרון ועושה לי גבינה מינים ממינים שונים, מאותם שאני יודע לעשות ושלא יָדעו הקפריסים מעולם.  והיֵה בטוח, אדוני, שהכל, לרבות פקידו של יק"א, ירוצו לקנות גבינתו של אהרן קופרשטיין "בעל הדגל".  יודע אני, ברוך השם, לדבר יונית ועל האי מתנוסס הדגל האנגלי.  שומע אתה: האנגלי, שתחתיו "כל איש שורר בביתו".  ומתחת להדגל החפשי הזה אשים את דגלי:  דגל ישראל החפשי...

– בי, אדוני קופרשטיין!–אמרתי באי-סבלנות–הרי כאן גם כן לא הכלימך ולא יכלימך שום אדם, ומה לך ולהפקיד?

– "מה לי ולהפקיד?"–שנה קופרשטיין את דברי בלעג–חַה-חַה-חַה!  אנסה נא כאן שלא להשמע לשגעונותיו–מה יהיה גורלי בשעת גבית המסים? בשעה שיבוא חוכר ה"עשור"?  הלא איני ילד...  ואפילו אם אנסה לריב ב"מקוה-ישראל" עם עבד-אללה ה"כל יודע",  או לסגור את הדת בפני ברקני, שנתן עיניו החתוליות בילדתי השונאת אותו כשממית.–מה יהיה גורלי אז?–הלא בו ביום יגרשוני מדירתי וגם עבודה לא יתנו לי, אף לא אוכל להשיגה במושבה אחרת אחרי שגורשתי מ"מקוה ישראל" שלכם...  אתה בכבודך ובעצמך, שאתה פקיד, כביכול, אצל חובבי ציון, נסה נא לעשות או לכתוב איזה דבר שלא כרוחם, חה-חה!...  תם או מִתַּמָם אתה?–אך רב לי?–כבר הגדתי לך בפירוש, שאיני רוצה בשום אפיטרופסות,  אף לא בזו של כלל ישראל.  אל תדאג לי!  בכל מקום בואי אמצא לחמי בעזרת השם וגם אתן כבוד לשם ישראל.–אך נניח דבר זה.  בבקשה אל תפסיקני!  עיקר בקשתי היא, שתבטיח לי,  כי מחר או מחרתים תסור לביתי ב"מקוה-ישראל" ותסביר לבתי, המכבדת אותך, שמוכרח אני, שאנוס אני על פי הכרתי ודעותי להתאכר לעת עתה בקפריסין, ואך יום יבוא וא"י תשתחרר מעריצים פקידם ומנהלים, אהיה הראשון, שאעברו מקפריסין לארצנו.

– בבקשה ממך, אדוני קופרשטיין, איך אוכל להסביר לבתך, שהצדק עמך, אם אני בעצמי איני תמים-דעי עמך כלל וכלל?–גם לדעתי מוטב להיות משועבד בארצנו מלהיות בן חורין על אדמת נכר...

– זה כלל לא עסקי!–קרא קופרשטיין בכעס.–מחויב הייתי לבקשך, לברר לך את בקשתי.  ואם חושב אתה, שפטור אתה מלמלאותה, אם שלום-בית בישראל ואם חיי נפש יקרה כתמר שלי כלא נחשבת בעיניך, אל תלך ואל תדבר...  שלום, אדוני הפקיד!  סליחה על שעכבתיך יותר מן הראוי!  אולם עוד היום גדול.  תוכל לשוב ולגמור את ה"רפורטים" שלך עד הפוסטה!  שלום!

 

ד.

בשנת תרנ"ט נמצאתי בגולה לרגלי עניני משרתי.  אזני לקחה שמץ מדבר עלית-הרצל לארץ-ישראל.  חשתי, כאילו צמחו לי כנפים והתמכרתי לתעמולה ציונית בכל נפשי.  כשתים-עשרה שנה עברו מן היום ההוא–ועדין זוכר אני את מצב-רוחי המיוחד בימים ההם:  נדמה לי, שבכח-פי אאסוף את הגולה כולה, אביא אותה להרצל והוא יוליכנה ציונה.  עזבתי את כל עניני הפרטיים ושכחתי אף לקרוא את המכתבים הבאים אלי:  חתומים וצרורים היו מונחים במלתחתי עד שאמצא שעה פנויה לקרותם.

באחד מימי-שבט התקררתי, באתי חולה לוו.  ונפלתי שם למשכב.  כשהונח לי מעט, החילותי לבדוק את צרור מכתבי.  מובן, שפתחתי קודם כל אלה, שחותם ארץ-ישראל עליהם.  מאחד מן המכתבים האלה נפלו פרחים יבשים כשפתחתיו, ועל-כן קראתיו תחלה.  בו מצאתי כתוב:

טבת, תרנ"ט, מקוה-ישראל.

                         "אדוני הנכבד!

"באחד ממכתביו להאדון פ.  פ.  דרש כבודו בשלומי, ודרישה זו מרהבת "אותי לכתב אליו, כי,  את האמת אגיד לו: כאָבי-הרוחני אחשבהו.  הן זולתו אין "לי פה מכיר, שלפניו אוכל לשפוך את לבי בלי פחד, כי ילעג לי או יזעף עלי.

"חליפות רבות, משמחות ומעציבות, כלליות ופרטיות עברו עלינו בזמן "הקצר, שאדוני עזב אותנו.

"פוסחת אני על מקרי יום יום, על החשובים ובלתי החשובים גם יחד.  "אך זאת אגיד לו:  כהגלות השמש פתאום ביום סגריר כן נדמו לי הימים, "האחדים, שבהם נתגלה פה לפנינו פתאום הד"ר הרצל.

"שבועות אחדים כבר חלפו מן היום ההוא, אך הכל עוד עומד חי לפני: "בית-הספר "מקוה-ישראל" רעש מן ההכנות המרובות, המורים וכל תלמידיהם "לקטו גם מן הגנים וגם מן החורשות כל פרח וכל צמח, שאפשר היה לקשט "בהם את "מקוה-ישראל".  – הכל היה מלא תנועה וחיים, הכל שמחו ועלזו, אך "אני לבדי התעצבתי מאד:  הלא אך לכבודו של קיסר גרמניה, שיעבר על פני "בית-ספרנו, נעשו כל ההכנות האלו...

"ביום, שבו היה הרצל צריך להפגש עם קיסר-גרמניה, השכמתי לקום.  אך "במקום ללכת לעבודתי, כמשפטי, עליתי הגגה, על גג-דירתנו השטוח, ששם "כבר מצאתי הרבה ממכירינו היָפואים, שהקדימו לבוא כדי לראות את מסע "הקיסר עם סיעתו ירושלימה.  בודאי קוו לראות גם את הרצל;  אני רציתי לראות רק את הרצל.

"אומרים עלינו, בנות-חוה, שאנו מעריצות את הגבורה.  שקר הדבר!  עלילה "נתעבה!  את היסורים ואת הגואלים של האובדים והנדחים אנו מעריצות הרבה "יותר.  הנה אני רואָה את ווילהלם קיסר עובר על פנַי בכל הדר-תפארתו עם "כל בני-סיעתו.  כולים לבושים בתלבשת היפה של האבירים.  נשרי-הזהב שעל "כובעיהם מתנוצצים מול השמש, סוסיהם האבירים יגמעו ארץ ורוכביהם – למה "אכחד?–יפים הם מאד.  אך עיני שומות בהאיש הלבוש שחורים והעומד אצל "השער ומשוחח עם המנהל...

"ומה נפלאות העינים של האיש הזה!  כל צער האומה הנודדת במשך אלפַּים שנה נראה מתוכן.  אבל גם קרנו פניו וקסם של הכרה-עצמית "נפלאה שפוך עליהן, קסם מלא אורה, שמאציל שמחה ותקוה על כל רואיו. 

"הנה הקיסר ראה אותו, הרגיש בו.  רכוב הוא מתקרב אליו, מושיט לו "את ידו מעל סוסו, גוחן לאזנו וללוחש לו דבר מה...  כל הסיעה עמדה, כאילו "הרגישו כלה יחד, שהיא עומדת לפני אדון הארץ הזאת, לפני "בן-המלך "המכושף", שנתק את אסוריו...

"ובאותו רגע, ממש באותו הרף-עין, שראיתי את הקיסר ואת מנהיגנו "אחוזי-יד, חשבתי בלי-משים:  קיסר אדיר מושיט ידו לחוטר מגזע החוזים – וכי "אין זה אות ומופת, כי לא בחרב וחנית תכָּבש ארץ... 

 "אדוני!  אילו עמדת עמי יחד ברגע זה, בודאי היית חושב כמוני, שגם "אם הרצל לא יצליח-דבר קרוב לודאי:  הלא אין אנו מוכנים לקבל את הטובה!–"בכל זאת ישועתנו קרובה מאד וגאולתנו עומדת אחר כתלנו...

 "רק על דבר אחד הצטערתי–ואל-נא ילעג אדוני! – על שלא בקר הרצל "את "יבנה"...  עתה אני בעצמי לועגת לפנטסיה מוזרה זו, אבל אז היה הדבר "הזה בעיני–סימן רע...  אפסה האמונה, וגאולה בלי אמונה–איך אפשר?..

"אדוני!  רבות-רבות אני צריכה לספר לו.  איני יודעת, איזו ילדות נזרקה "בי.  לבי מנבא לי, שעוד לא אראה את פני אדוני בשובו לארצנו.  רגש אוילי "זה נשרש בקרבי עמוק, ועל-כן כותבת אני הכל בספר:  יום יום אני רושמת "בו את כל המוצאת את עולמי הקטן.  גם את מחשבותי, חלומותי וחזיונותי איני "מצפנת מאתו.  ובראש יומוני זה בקשתי, שאחרי מותי ימסרהו לאדוני, שיעשה "בו כטוב בעיניו...  אָה, אל ידאג לי!  זהו רק דמיון-שוא, שבא, כנראה, "מהתרגשותי, מן המלחמה הפנימית שבביתנו וגם אולי מסבת, שהסביבה גרמה "להן;  אבל אין דבר.  באמת בריאה אני.  משכמת אני לעבודתי בגנים כקדם ואך "לפעמים אני שועלת, ודי.  בודאי הצטננות קלה–ולא יותר.  מרגשת אני, שבריאה אני כל צרכי, ועל-כן איני שואלת ברופא, כעצת אמי.  התרופה היותר בדוקה "למחלה הלא היא העבודה–ואני עובדת ואיני חוששת.

"בבית-ספרנו כאן נעשו שנויים לא-טובים.  המורים, ידידי-כבודו, עזבו כבר "את "מקוה-ישראל" והרבה התלמידים עזבוהו באמצע זמן-למודם.  המנהל נסע לחוץ-"לארץ ואומרים, שלא ישוב עוד למשרתו.  בקצור, רבה  ועזובה...  אי אפשר "להכיר את מקוה-ישראל.  כאילו התגנב השטן לתוכו והפך את הכל בין לילה.  "אך התחלנו לחשוב על בנין – והנה השטן של "שנאת חנם" כבר הוא "מרקד בינינו...

"אך רב לי!  למה אכפיל את צערו?  בלי ספק הודיעו לו ידידינו המורים "את דבר צאתם ובודאי כתבו לו אחדים מרעיו גם על כל ופרטים המעציבים... 

"יודעת אני, שאדוני מתענין במצב משפחתנו, ועל-כן אספר לו בקצור "את אשר אתנו, ומראש מבקשת אני סליחתו על הצער שנגרום לו.

"אפשר, שאדוני זוכר את שיחתנו ממחרת היום, שאבי נסע להתאכר "בקפריסין.  בשיחה ההיא רצה אדוני להסביר לי, שחייבת אני לפעול על כל בני "משפחתנו, שנִכָּנע לחפצו של אבא ונלך להתישב עמו שם, בארץ הנכריה...  "הגדתי אז לאדוני, שאם אמנם אני וכל בני משפחתנו מוכנים תמיד לתת את "נפשנו בעד אבינו, בכל זאת אין אנו יכולים לעשות את תוכו הפעם, כי זוהי "בגידה גמורה בהאידיאל, שכלנו, ואבא בראשנו, שאפנו אליו במשך הרבה שנים, "וחרפה עולמית נעטה במעשנו זה על אבינו.  אם מפני המרירות של השעבוד "וההכנעה תחת עולה של הפקידות ושל ה"משמעת" של שטות, שמשרישים בזה, "שכח אבא לרגע את תכלית-חייו, את כל שאיפתו לארץ-אבותינו, את כל עמלו "להשריש בלבנו מילדותנו אהבה עזה לארץ-אבותינו, הנה בודאי אחר זמן ידוע, "נאמר אחרי שנתים, אחרי שלש שנים, אחרי שיוכח, שגם בקפריסין לא הכל "טוב וגם תחת הדגל האנגלי ישלוט האדם באדם לרע לו, יתחרט על מה "שעשה, יזכור את ארצנו, שהוא גם עתה כל-כך קשור בה, וישוב אליה, מוכן "אפילו להתענות בה, כמו שהיה מוכן לזה בתחלת בואו הנה.  אולם, אם אנכי "אפעל על אמא ושאר בני-ביתנו, שנשָמע לאבא ונשרוף את "כל הגשרים", "הלא בשעה שתפקחנה עיניו לא יסלח לי לעולם את הרעה, שהמיטותי עליו, "ואת החרפה, שהעטיתי על כל בני-משפחתנו, במַה שבגדנו בציון, משאת-נפשנו ומשאת-נפשו של אבא...

"וכנראה, אין אבא מוצא מרגוע לנפשו בקפריסין.  הוא היה כבר פעמים "ב"מקוה-ישראל".  בפעם הראשונה בא בסופה ובסערה ודרש בחזקה, שנסע עמו "למקום-מושבו החדש.  מובן, שהתלקחה מלחמה חזקה בנפשותינו;  אבל סוף-סוף "לא שמענו לו.  בפעם השניה בא קודר ושחוח, בראש מורד, והתחנן, שנלך "עמו.  אדוני מבין, כמה סבל אבא עד שהגיע לידי תחנונים...  הפעם נמס "גם לבי.  לא יכלתי לראות בצערו הנורא.  התחלתי לדבר על לבותיהם של אמי "ואחי, וכבר התחלנו לעשות הכנות ליציאה מבישה זו.  אך כאשר קמתי בבוקר "ועליתי הגגה להפרד בפעם האחרונה מהרי-יהודה, מן העמקים, מגבעות-"החול שעל החוף ומכל הסביבה, נוכחתי, כי מכל אלה אוכל להפרד לגמרי ביומי האחרון...

"צערתי את אדוני ברגשנותי.  אך אל נא יצטער.  הבה נקוה, שהכל יגמר "בטוב.  הנה שירת "התקוה" עולה לאזני.  אמנם נוגה היא, כי רק תלמידים "אחדים משוררים אותה בקול עצב;  אבל סוף-סוף-"עוד לא אבדה תקותנו".

"אם יכבדני אדוני במכתב, יכתוב נא לי, מתי ישוב ממסעיו בגולה.

                 "מוקירתו, המברכת אותו מציון

תמר קופרשטיין".

 

ה.

כששבתי בשנת ת"ר...  ממסעי וסרתי ל"מקוה-ישראל", כמעט לא הכרתיו.  העזובה היתה עוד יותר רבה ממה שציירה "אילת-השחר" במכתבה.  לידידי המורים לא היה אף זכר, מספר התלמידים נתמעט למחצה והמנהל כבר עזב את בית-הספר לחלוטין, הכל נבל, הכל קמל.  אפילו הגנות הקטנות של התלמידים נראו לי כעזובות ושוממות.  רק איזה שירה צרפתית, שנשמעה מרחוק, טרטרה באזני.

מכל מכירי מצאתי שמה רק את עבד-אללה.  שאלתיו על ידידַי ועל משפחת קופרשטיין.  והוא השיב:

– ראַחוּ מַתּוּ![7].

– מַן ראח, מַן מת? [8]– שאלתי נרגש.

– ואַלה חוַג'ה, מאַ בַּעריף אנא, מַן ראַח, מַן מַת.  מַה לֵיש.  הַדַ'א כֻּלַה מן אַללה.  אישאל ישראלי[9].

       באין ברירה החלטתי להמתין עד הצהרים–עד שישוב הפועל ישראלי, שעבד כאן במשך הרבה שנים והיה חבר לקופרשטיין.

       כשנכנסתי לחדר הקטן, שבו ישב ישראלי יחידי, מצאתיו שקוע בקערה של ירקות, שטבל בה פתו בתאבון גדול.

– שלום!  לתאבון!–קראתי אליו.

ישראלי הרים לאט את ראשו הגדול מתוך קערתו, מציץ בזעף במפריע אותו מאכילתו.  אך כשהכירני מהר לנגב את שפמו העבה ואת זקנו הגדול, ששיבה זרקה בהם, קם והושיט לי את ידו הגסה והמכוסה יבלות, שהיתה מלוכלכת בעפר למרות זהירותו בנטילת-ידים.

– שוב אל סעודתך.  אמתין עד אם כלית לאכול.

– סעודה?–חלילה!  "מצוה לקיים דברי המת".

ומיד התיצב על הספסל, הוציא מן הארגז, שעמד על האצטבה, תכריך של ניירות וכשהושיט אותו לי אמר:

– זאת הניחה בשבילך מרת קופרשטיין קודם שיצאה מכאן, על-פי צוָאַת בתה, עליה השלום.

אחרי רגעים אחדים, כשהתגברתי על סערת-רוחי, שאלתי את ישראלי על סבת מיתתה.

– מתה.  מה שייך סבה?  וכי יודע אני?  אפשר שבתוך כתביה, שמסרתי לך, תמצא הכל מבורר, על-פי שכלי הפשוט, לא מתה, אלא נשברה.  "משול כחרס הנשבר", געגועים לאביה מצד אחד, געגועים לארץ-ישראל מצד שני;  אבא אומר: "צאי", ארץ-ישראל אומרת: "השארי כאן"; ללכת לקפריסין אינה יכולה:  איך זה תעזוב את ציון שלה? – להשאר כאן – הרי היא חסה על אבא.  וכמה צריכה נפש כזו כדי שתשבר? – חודש, שני חדשים.  והרי שבירה זו נמשכה, ברוך-השם, כמעט שנה תמימה.  אבל – הוסיף בכובד ראש מיוחד – היא מתה כצדקנית גמורה:  מתה והתנ"ך בידיה.  תהי נפשה צרורה בצרור-החיים.

– – – – – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  Erdbeeren, Земляника [עברית של ימינו: תות-שדה –פרויקט בן-יהודה]

[2]  Himbeeren, Малина [עברית של ימינו: פטל –פב"י].

[3]   Raupe

[4]   רוח "קדים", רוח זלעפות, המנשב בארץ הקדם לפעמים בימי ניסן ואייר.

[5]   קאקטוס.

[6]   כנוי זה נתכנתה הגבעה לכבודו של החולם מ.ה., בונה הבית הראשון במחצה השניה של ואַדי-חנין, הנקראת "נס-ציונה".

[7]   הלכו, מתו.         

[8]   מי הלך, מי מת?         

[9]   באלוה (נשבעתי), איני יודע, מי הלך, מי מת. אין דבר: כל זה מאלוה, שאל את ישראל.