_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָאָבִיב הִגִּיעַ

יהושע ברזילי (אייזנשטט)

לתוכן הענינים

 

רשימות

א.

לאט לאט התרומם האביב מנוה-החרף אשר לו בעמק הירדן, לאט טפס ועלה ממדרגה למדרגה, ובכל אשר דרך, עשב ירוק ורטוב הציע וציצים ופרחים לבנים, כחולים, זהֻבים יצאו לקראתו, ובאשר פגע, פזר את צחוקו הקל ואת מתנות זהבו, ביבלי המים ועל העצים ועל האבנים, כי גם את צחיחי הסלעים רחם ויאֶר עליהם באור חדש וימלא את בקיעיהם דשאים ופרחים רעננים.

ובעלות האביב על ההרים וימח את התוגה מעל פני העולם. שמש גדולה צעירה פזזה בשחקים ואדמה מלבלבת בהדר כריה, שדותיה וגניה צהלה לקראתה. הכל התחדש, הכל שב לנעוריו.

ראו הרי ציון את מעשי האביב ויאמרו: "אפשר, הגיעה שעתה של חנינה והפעם רחם ד' אותנו באמת, עת התחיה הגיעה ומעתה ינוה בנו האביב לעולמים". ויצהלו ההרים וירנו. גם הר הזיתים השב החור, צחק כילד, ויתהדר במעילו החדש הירוק, הזמין עליו את הרועים והמה באו אליו בעדריהם, בחליליהם ומחולותם. רמז בעפעפיו ויבאו אליו בעלי-הכנף ויצפצפו מבין צמרות אילנותיו הבודדים, מחגוי סלעיו ומסבכי צמחיו הפזורים.

האביב נסך את רוחו על כל, רוח ששון וחמדה, תקוה ונחמה. מזיוו נס היגון גם מפני בני ציון הקודרים וחבורות חבורות נראו עולים על ההרים ברגל, ברכב ובסוסים, להתענג על הדר הטבע המחודש.

באחת הכרכרות הנוהרות על כביש יריחו הלבן כסיד ישבו ארבעה נוסעים, שני גברים ושתי גבירות.

הנוסעים שתקו. השקועים היו במחזות הנהדרים אשר לפניהם או בזכרונות הדברים אשר קרו בימי קדם במקומות האלה?

הכרכרה עלתה במעלה הר-הזיתים. משם נשקפו רמה, מצפה, גבע, בארות, המכתשים היפים של אפרת ובית-לחם, הישימון והערבה. הירדן נראה כמתנועע בין גדותיו הירוקים וים המלח כראי גדול מלוטש.

המרכבה הלכה הלוך וירוד ובמהלך שעה עמדה על יד "חן" בודד.

שיך זקן ופרחחים ערביים הציעו לנוסעים למקנה חרבות עקומות וקצרות, קלעי-אבנים ארוגים מצמר, חלילי רועים, טבעות ומטבעות ישנות.

"את החרב הקטנה אקנה – אמר אחד היושבים בכרכרה – חרב כזו, בוודאי, תקע אהוד בבטנו של עגלון מלך מואב".

ראה פרחח ערבי, כי השיך מכר סחורתו במחיר טוב ויקנא בו, וכדי להראות את טוב קלעיו, שם אבן באחד מהם ויודיע, כי כונן הוא לאזן הימנית של הכלב, העומד הרחק שם אצל העדר הקטן בחגוי-ההר, כחמשים אמה מהברכה. ואמנם פגעה האבן במטרה, והפרחח מכר את קלעו בטוב.

העלם מוכר החלילים צפר בחלילו נגון ערבי. הוא נגרר אחרי נגונו עד כי שכח לגמרי את משאו-ומתנו ורק נזיפת רעהו הזכירה לו את מקומו.

"אני אקנה את החליל מאמנון זה", הגידה בצחוק הצעירה בנוסעות הכרכרה, והחליל נעשה קנינה הפרטי בעד שמונה עשיריות.

"אנתוּ חמר, אנתוּ תיש"*), גער השיך בעלם על כי מכר לטירונים כאלה את חלילו במקח נמוך כזה.

"עתה נוכל לעשות את דרכנו בבטחון הלאה – אמר האחד – הן בידינו נמצאים עתה חרבו של אהוד, קלעו של דוד וחלילו של אמנון".

המרכבה ירדה בין גבעות מכוסות דשא ופרחים מימין וגבעות שוממות ושזופות משמאל, אשר רק זעיר פה ושם סבבו איזה עשבים ואיזה חבצלות אדומות את סלעיהן. הגבעות האלה משמאל וסלעיהן שונים היו ומשונים בצבעם: מהם סידיים, אפורים ומהם אדמדמים.

קול מים רבים נשמע. זה היה זרם "עין אל קלט" (נחל קדרון), הזורם בגיא צר ויורד משפוע גדול. פני המים לא נראו מפני עמקו של הגיא, מעבר הגיא נראה בצלע ההר שביל צר ולבן, המוביל אל המקלט החצוב בהר, ונדמה מרחוק כאלו הוא תלוי באויר.

 

ב.

מרכבות רבות עמדו על חוף ים-המלח המערבי כמהלך שעה מאשד הירדן. שריטות צעדי הסירים על החצץ צרם את האזנים.

אף גל אחד לא נראה על פני המים. ספינת-הקיטור הקטנה, שעמדה כמאה אמה הרחק מן החוף, נראתה כקפואה בתוך בדיל נוזל, ומלונת-השומרים, העומדת לא רחוק מהחוף, היו פניה כל כך עצובים, כאלו היא לבדה נשארה מכל בניני סדום ועמורה.

השמים האפורים, השממה והקפאון, סבכי העצים הבודדים המכוסים עלים נובלים ומלוחים, וביחוד, רשומי המלח בחריצים שהים משאיר בשעות נסיגתו, אם כי השוו על כל הסביבה צורת ארץ מלחה, לא הצדיקו בכל זאת את השם "ככר המות", יותר מתאים היה לו עתה הכנוי "ככר התרדמה", כי שרשרת גבעות הסיד הכהה, אשר תבניתו כתבנית חיות רובצות, הבתים, הארמונות והמבצרים אשר ממערב הים, והרי הגלעד החתולים בערפל לבנבן, נראו עתה כמו נמים תרדמה עמוקה. ומטעי הירדן הרעננים מצפון נדמו כהולכים וכובשים להם דרך אל העולם הנרדם הזה.

"הנה מצאתי קליפת שבלול – קראה אחת הסירות מהנוסעות בכרכרה – אות כי איזה חיים מתרחשים פה".

"החיים יבואו הנה, עוד מעט וצמחי הירדן יתחילו לצמוח גם פה" – ענה לה בן-לויתה.

"החיים ישנם כבר פה, אלא שהם ישנים, יבוא יום ופתאום יקיצו – ענה השני ההולך עם הגברת השניה אחריהם.

"הזה הוא ים-המות?" שעל רוסי זקן בעל פנים שעירים וקשים בעשותו את אות הצלבי.

"זה הוא ים הקללה" – ענהו אחד מחברות רעיו "עולי התפלה" – מהמים האלה בודאי שתה "יהודה איש-קריות" ומאז נהפכו למלח וגפרית".

על כל פני הסירים, בלי הבדל לאום, נמתח עצבון, דומם תעו לארך החוף ודומם עלו על המרכבות ונסעו. אף הסוסים הורידו ראשם.

פתאום נהרו פני כל הנוסעים וההולכים. הם הגיעו אל צמחי הירדן, אשר כמו מתוך אגדה יפה קפצו עליהם. ריח נעים ובריא של אלפי צמחים חיים שובב את לבם.

חורשת עצים רעננים, בהם תרזה, ארן, אשל וסוף, ועשבים גבוהים מקומת איש, מקולעים בפרחים בעלי צבעים שונים, נמשכו משתי גדות הירדן. חום החמשין*) שגבר ביום – נח, ובמקומו נשב מהצפון רוח קל מחיה-נשמות. הסוסים צהלו. ומפיות המטילים נשמעו תרועות גיל ושמחה.

אחדים ישבו בדוגות וישוטו במעלה הירדן. מי הירדן זחלו בכבדות, כאלו ידעו, כי קרוב קצם ועתידים המה להקבר בים המות העומד קרוב ומחכה להם.

שטח פני המים היה נמוך, ואולם לחלוחית אבני-הגדות הגבוהות העידו, כי אך לפני זמן קצר גאו מאד. ומראה אבני הגדות היה עתה כמראה שיש כהה והקוים שחרתו בהם המים נדמו כפתוחים מעשה ידי אמן. עננות העצים, זכות האויר, צבעי הצמחים, הרי הגלעד הירוקים, רננת הצפורים – נתנו למקום צורת גן-עדן.

אחדים מהסירים והסירות השטים רחצו ראשיהם ופניהם במי הירדן, נשמעו גם שירי-תהלה ותפלה.

"הביטי!" קראה רוסית אחת מ"העולים" לחברתה, בהראותה על הרוחצים את פניהם ושערותם בירדן.

"מובן, כל אחד חפץ לפדות נפשו משחת", השיבה לה חברתה בהצטלבה למול הירדן.

רבים מהסירים גלגלו פעמים אין-ספורות את מכונת-הצלום, אחדים כרתו להם לזכרון ענפי תרזה וקני-סוף.

השמש החלה להסתתר מעבר להרי-יהודה. הסירים מהרו לנסוע, כדי להגיע עם רדת הלילה ליריחו.

המרכבות עברו בדרך עקלתון, שבמקומות אחדים התקרבה לככר ים המלח. נפלא היה  לראות ציה ושממון לצד אחד וצמחים רעננים מרהיבי-עין מצד שני. דומה היה, כאלו המרכבות וההולכים ברגל עוברים על הקו המבדיל בין החיים והמות, בין החרבן והתחיה, החילים האחדים של הרשות, שומרי הדרך, העטופים בעַבַּיוֹתיהם השחורות, נדמו, כאלו מצווים ועומדים הם לשמור על תחומי הצמיחה והשממון, שלא יגעו זה בזה אף כמלא נימה.

ואולם כשהתקרבו העגלות ליריחו, גברה ונצחה התחיה. האפנים התגלגלו ועברו בתוך יער של תפוחי-זהב, תאני-חוה ורמונים, תמרים ושקדים.

ג.

כוכבים גדולים מזהירים ונוצצים שלחו שרביטי-כסף אל פרדסי יריחו, רוח צחצח פזר בנדיבות רבה בשמי-עדנים הבלולים מעזוז ריח פרחי-אורנזים, ממתק נצני התאנה, ממגד התמר וחריפות הקטף.

עיש ובניה עומדים במרום האופק, כמפקדים את צבא המרום; לרגעים נדמה, כי הם מביטים בחן ואהבה על הכוכבים הקטנונים, המחקים את מעשי חבריהם הגדולים וכמוהם המה שולחים קוי-כסף ארוכים אל ענפי האילנות המלבלבים.

   מנורת "לוקס" האירה את הביתן, הסובב את המלון N N. האור החשמלי של המנורה נותן למחצית חצר הביתן הפונה אל הרחוב ולבניני-המלון הבנוים בסגנון גוטי ומברי מעורב, צורת ארמון עתיק. מחציתה השניה של חצר הביתן, הנשענת אל פרדסי-יריחו, שקועה באופל זהרורי כהה; ונדמה, כי שמה ממתיק הלילה סוד עם נשמות חוזים ומשוררים שמתו.

מדי רגע ישמע התקרבות שאון גלגלים, צהלת סוסים, קריאות רכבים. מספר הסירים הבאים אל ביתן המלון, הולך הלוך וגדול, נשמעות קריאות, שאלות, תשובות ושיחות קצרות בשפות שונות, מתערבות יחדו ההברות הצרפתיות היוצאות מן האף, נקוש השנים האנגלי, פשוק השפתים הגרמני, הגרונית הערבים, המבטא הקשה והעז הרוסי והצלצול הנעים של העברית.

"כל הלילה אתהלך פה, הן פעם אחת בחיים נכנסים חי אל גן-העדן" – הגיד גרמני בהחלטה גמורה.

"אם גן-העדן דומה ליריחו, צריך להודות, כי יפה הוא מאד" – ענתהו הגברת ההולכת אתו.

"מה נעים הצפצוף העולה מבין הפרדסים!" – אמרה עלמה אחת אל בן-לויתה. "זהו קרקור הצפרדעים המקרקרים בברכות".

"אבל נועם מיוחד לקרקור זה" – השיבה העלמה. ואמנם צדקה בדבריה. קרקור הצפרדעים במקום הזה היה כל-כך מלא רוך ונועם, עד כי ישמע כצפצוף צפרי-האדמה, המקננות בין העשבים ובסבכים.

"כנראה גם בגן-עדן יש צורך באכילה ובשתיה" – התלוצץ בעברית אחד המטילים והוא מהנוסעים בכרכרה – צמאוני גדול כל-כך, עד כי נדמה לי, שאוכל להגיח את הירדן אל פי".

"צמא גם אנכי – השיב לו רעהו – ובשביל כוס תה אחת נכון הנני להקריב את ריח גן-העדן פה ולהכנס אל האולם פנימה".

"הלא נוכל לאחד את הנעים עם המועיל", ענתה לעומתו העלמה, שקנתה את החליל מהרועה בדרך.

"אמרי נא לי זאת בעברית וכרגע אצוה למלאות חפצך" – השיב לה האיש בבת-צחוק.

"כתר לי זעיר  – השיבה לו העלמה גם היא בבת-צחוק – בירחים האחדים שהנני פה די לי, כי הנני שומעת שפתנו, עוד שנה אחת ורק עברית אדבר, רק עברית".

צלצל הפעמון, רוב הסירים נשמעו לאות הראשון וימהרו לשבת אל השלחנות באולם הגדול, אך מספר הגון מהם נשארו בביתן.

שני הגברים ושתי הגבירות, אשר נסעו יחד בכרכרה ושדברו עברית, צרפתית ורוסית כאחת, ישבו אל השלחן, הנשען על חרוב עבות ורענן והרוו צמאונם בתה.

"הנה מקום יפה, הנה מולדת השירה ומקומה – אמר אחד מהם בעברית בנשאו עיניו אל הכוכבים – צר לי מאד, כי אינני יודע לנגן בחלילו של אמנון אשר קנתה חברתנו אלישבע".

אנחה עמוקה התפרצה מלב רעהו היושב נגדו.

"מה פתרונה של אנחה זו?" שאלה העלמה אלישבע.

"כי המקום הזה ראוי עוד לדבר אחד" – השיבה לה רעותה.

"לאיזה דבר?" – שאל הדובר הראשון.

הנאנח לא ענה. הוא היה שקוע ברעיונותיו. במוחו עפו כברקים מחשבות שונות, ונדמה לו, כי מי מזמזם על אזנו: "היזדעזע המת?"... הן הוא יודע, כי המת הזדעזע, גם קם מקברו. יש לו גם תאבון, אבל איננו יכל לעזוב את חצר-המות בטרם ידע, כי שם בין החיים ימצא את לחמו. הן בעמק הירדן ימצא את לחמו על נקלה אף יוכל להאכיל ולהשביע אחרים. אפס אין מי שידבר זאת למת, שהקיץ ועומד על פי-קברו כמחשב אם כדאי לו לעזבו.

"ומדוע לא תענה לי, אביגדור, על שאלתי?" הוסיף הסיר הראשון לשאל. הניחה לו – אמרה הגברת מרים – הטרם תראה, כי בונה הוא עתה במוחו מושבות וערים לבני הגולה, שאינם חפצים כלל לבא ולהתישב בהן".

"גרשו יגונכם – קראה אלישבע – די לכם להתעצב ולהגות נכאים בהיותכם בירושלים, ואולם פה, בגן-עדן התחתון הזה, עלינו לשמוח מעט ולהנות מן החיים, הבו לי ואראה לכם דבר-מה-יפה – ובדברה קטפה עלים אחדים גדולים מהקקיון הקרוב למקום מושבה ובאחד מהם כסתה את ראשה המתלתל. "הגידו, אם לא יפה המגבעת הזאת שבעתים מאלה הנקנות בפריז!"

העלה הגדול כסה את שערותיה השחורות, אצבעותיו הרבות, החדות והאדמדמות נגעו באזניה החמודות וירדו על מצחה ותיף בו מאד.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

נתרוקן הבית, כבתה מנורת ה"לוקס", חלונות המלון חשכו אחד-אחד, אך הנרות אשר בכפת-התכלת הגדולה מלמעלה לא כבו, יש אשר אחד מהם העתיק מקומו או נפל לתוך הים המת או אל הירדן החי ונראו עטלפים עטלפים מתעופפים, נשמע משק כנפים, יללת זאב, געית איל, שעטות פרסות סוס, קולות בודדים ומקוטעים.

מעל להר נבו, התרומם כדור כסף גדול ויאר באור נוזל את גבי הרי מדבא, הוא  טפס למעלה ונתקע בכפת-התכלת – אז נתמעט גדלו אך אורו נתרחב, הוא הגיה עתה באורו הכספי את כל ים המלח, את חורשות הירדן, את פרדסי יריחו וגם את ביתן-המלון.

אם נדדה שנתה של הגברת מרים או קשתה עליה הפרידה מן הלילה הזה – עטופה בגלימת-צמר צחר יצאה אל מעקה חדרה ותעמוד ותשקף על הסביבה הישנה שנת-קסם ועל הבדואים הרוכבים על גמליהם, עטופים בעביותיהם, הנמשכים אחד אחרי רעהו בדממה כצללי ליל.

רחוק, רחוק בחורשה נשמעה יריה ושוב פרשה הדממה כנפיה על כל הככר. הלבנה שטה לאטה, והפרדסים נמו את שנתם שנת-קסם.

"אַיך, אַיך אדמת קדש?

רוחי לך הומיה" – –

השתפך קול טנור מלא געגועים מהחלון אשר בקצה השני של המלון.

"הנה, הנך, אדמת קדש

רוחי לך הומיה" –

ענתה האשה בלחש אחרי הקול בהביטה אל העמק המכסף הנרדם, ושוב השתררה דממה, רק נשמע צלצול הפעמונים של אורחת גמלים הולכת ומתרחקת לאטה.

הלבנה שטה בלי קול, הפרדסים חלמו חלום-זוהר.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  )  הנך חמור, הנך תיש.

*   "חמשין" – רוח מזרחית חמה, הנושבת לעתים רחוקות בימי האביב.