א.    🔗

בראשון לחודש אדר שני, שנה זו, נסענו, אני וה“מורשה” מטעם הועד האודסאי, ל“פתח תקוה”. המלקוש הרך, אשר מטפטף בבקר, כבר חדל; השמים הטהרו באותה הטהרה האפשרית רק בארצות הקדם, ואך בקצה האופק לפאת ים עוד היו שטוחים עננים קלים ולבנים הדומים כזר כסף לקערת התכלת אשר ממעל לראשנו, ושטח פני מי הים צח וחלק ודומה בצבע התכלת אשר לו אל השמים הנשקפים בו. שיורי נטפי הגשם, האחוזים ודבקים בקמת התבואה הירוקה והענוגה, מזהירים כאבני חן ושולחים אלפי קרני זהר ועומת קוי-השמש הנוגעים בם. עצי הפרדסים מכוסים בארגזים צהובים הנוצצים כזהב. השקד עודנו ערום, אבל ענפיו לבניםממכסת הפרחים המכתרת אותם, ורק זעיר שם זעיר שם יראה ירק העלים הקטנונים, אשר אך זה מעט החלו לצמוח ולבצבץ מתחת גבעולי הפרחים: סוסי מרכבתנו גומאים ארץ השרון, והרי אפרים מרקדים לפנינו פעם מימיננו ופעם משמאלנו. נסיעתנו זו היא נסיעה של תענוג, ואיזה תענוג…

זה כשלוש שנים שאני יושב על נאד הדמעות, הוא “ועד-הפועל”, אשר כל מצוק ומר נפש בישוב החדש אליו יפנה, והקופה הצנומה איננה מספקת למחות אף חלק אחד מרבוא אגלי הדמעות הנשפכים בו מדי יום ביום; אזני תשמענה אנקת הפועלים שכלתה עבודתם, או על השכר המועט שאיננו מספיק לכלכלת נפשות משפחותיהם, צעקת האומנים על העדר מלאכה, אנחות קולוניסטים על חסרון אמצעים לעבודת אדמתם, בכיות גרים ונודדים על כי אין כל מקלט למו, מקללת עולים חדשים המושבים על כרחם ­­­­– ומה רבה איפוא לגבר כמוני השמחה, בנסעי עכשיו לדבר מצוה ליסוד בנין בית-כנסת במושבה יהודית ביהודה.

יקר עלי בית הכנסת שאני מדבר בו מצד מקורו ומצד מקומו; כי מקורו מכסף אחריות של אחד מתושבי אודיסה. את האיש הזה – הישן עתה שנת עולמים – הכרתי בישיבה השנייה של ועד התמיכה. ראיתי אז לפני גוף שבור ורצוץ, המביט בעינים כהות, המורות לרגעים זיקי אש. עוד צולל באזני קולו הרפה: “אדוני! ה' לא ברכני בהון רב, אמנם יש לי מעט כסף, גם צרכי מועטים כי ערירי הנני, אבל משפחות אחי גדולות הנה ועלי מוטלות כלנה, אינני רשאי לגזול מעט רכושי מקרובי אלה; אולם ימי ספורים, עצמותי המדוכאות תרדנה קבר ושמי ישכח לעולם; חנוני נא, אדוני, וקבלו ממני תעודת אחריות ובמחירה תעשו לי יד ושם שמה – – בארצנו” – קול שעול חזק הפריע את דבריו כמו בא לתת אות נאמן שימיו ספורים; ועיניו הפיקו זהר אשר הכריחני למצוא לי מנוס בחדר בודד ולהריק שם דמעותי המתפרצות מעיני באין רואה.

– מי זה שטוח נגדנו על-ידיו ורגליו וחופר סביבות האילנות? – שאלוני המורשה בהיותנו קרובים להמושבה. השאלה הואת הוציאתני מעולם המחשבות, ובטרם הספקתי לענות מה, הרים החופר את פניו ונכר בו את יהודה ההגרי.

– שלום לך, רבי יהודה! – קרא המורשה – הכסף או זהב אתה חופר?

– ראו אדוני ותדעו – ענה הנשאל, בגשתו אלינו בידים מלאות תפוחי-אדמה רעננים אשר עוד עפרם עליהם. – אותם זרענו בין אילני התות בכמות נכונה. – עודם בחצי גדולם – הוסיף הדובר בנו, כמו ירא פן תעלה על לבנו מחשבה זרה, שאדמת המושבה, חלילה, איננה מסוגלת לגדל תפוחי אדמה – בואו נא בעוד שבועים ואבשל לכם מהם סיר גדול, ובכל זה לא יכיל בקרבו יותר מעשרה.

– היש חשבון לזרוע את המין הזה באה"ק? – שאלתיו ולא בלי כונה הדגשתי את המלה “חשבון”, יען כי הרבה מקולוניסטינו אוהבים לפעמים לחשוב יותר מן הצורך.

יהודה הביט עלי בעינים האומרות: הנני מבין היטב את התוכחה המהולה בשאלתך, ואחרי כן ענני בשאלה: ההנך יודע מקחי תפוחי האדמה בארצנו?

– מקח אחד להם ולסלת – עניתי – אבל בכל זאת שמעתי שאין “חשבון” לטפל בהם.

– חשבון – שנה יהודה אחרי בעקמו שפתיו – עבר זמן החשבונות! כל מה שאדמתנו מצמיחה יקר לנו מכל הון.

– ומדוע לא זרעתם אותו עד כה? – הקשיתי לשאול.

– אין משיבין על שעבר – ענה – הביטו אל כל הככר הזה ואל סביבות בתי הקולוניסטים ותדעו כי מטפלין אנו במין הזה ככל יכלתנו.

נפש רכבנו, כנראה, קצה בשיחתנו, או אולי הריחו סוסינו קרבת הרפת ויאמרו להתקרב אליה, ולכן נשאו אותנו הלאה מאליהם.

ב.    🔗

– איך תעצרי כח לשאת את כד המים הזה הגדול כמוך? – שאל המורשה את הפעוטה אשר הרימה מעלה ומטה את בד המשאבת למלאות כד גדול.

– בידי! – ענתה הנשאלת – לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה אשאנו – אמי אך זה נתרפאה מהקדחת ואחי אמינון על ידה. אבי עובד בשדה ואם לא אביא אני את המים לא יהיו לנו מים לבשל את הארוחה.

רוה החן השפוך על פני הילדה הנעימה הזאת, שמבטאה ענה בה כי ילידת הארץ היא, השכיחני את השרט אשר שרטה בלבבי, בהזכירה את המחלה הארורה, הקדחת, העומדת בראש כל מרעין בארץ אבותינו והמונחת כאבן נגף על דרך הישוב.

– ההנך מבקרת את בית הספר? – שאלתי אותה.

– משנולד אחי אמנון, בחנוכה, לא יניחוני הורי לבקר את בית הספר כי דרושה אני בבית.

– התדעי שם כלי המים בעברית?

– כד, אדוני! – ענתה עברית.

– התדעי להטות את השם הזה? – הוספתי לשאול.

הילדה אמרה נטית השם כהלכה.

– ברוכים יהיו חובבי ציון – אמרה אשה זקנה אשר נגשה עם כדה אל המשאבת.

– בשביל שמלמדים לה"ק לילדות? – נסיתי לשאול.

– אשה לא מלומדה אנכי – ענתה – אך אנכי מברכת אותם בשביל המשאבת שעשו ובעזרתה אוכל למלאות על נקלה את הכד ברגע אחד, תחת שקודם זה הייתי מוכרחת לעמול הרבה טרם שהספקתי למשוך הדלי בחבל מן הבאר.

עזבנו את הדברנית ונכנסנו אל גינת הפקידות. שמה פגשנו את פקיד המושבה, שהוא גם הגנן, כי גמר חק למודו באירופא, והוא האחד מאחינו ה“אשכנזים” יליד ארץ הצבי, שזכה למשרה גבוהה כזו, עוד טרם מלאו לו שלשים שנה. פניו היפים שחרחרים ושזופים מעט מהשמש. הוא אוהב עבודתו ויודע איך להתהלך עם הקולוניסטים ומתאמץ להיטיב בכל האפשר; אך הוא איש רגיל במשמעת ואיננו נוטה ממנה ימין ושמאל, ולכן הוא נזהר מאד למלאות את כל פקודות הפקידות, אף אלה שאינן לפי רוחו. הוא עמד עתה על יד ערוגה אחת וסביבו חמשה נערים מנערי הקולוניסטים וצעיר אחד כבן שמנה עשרה שנה, כלם עסקו במשתלה במכסות הזכוכית שעל נצני יונקי האתרוגים.

בתוך הנאספים, ראיתי את ר' קאָפיל עומד לפני ומקטרתו בפיו כמשפטו כל הימים. ר' קאָפיל זה הוא אחד החלוצים ובין מיסדי המושבה ימנה; תכונתו עליזה וחדודיו והלצותיו השנונים נמסרים בהנאה רבה בשיחת רעים. ידיו תחובות באמתחות מעילו ובפיו מקטרת עץ קטנה ממראה הפחם. מקטרתו זאת, כנראה, היא כאחד מאבריו, יען כי מעולם לא הוציאה מפיו, אעפ"י שמלבד פיה, כמדומני, לא היה בה כלום, לא טבק ולא ניצוץ.

הפקיד היה מדבר עם משרתו הצעיר צרפתית, והלז היה מוסר לנערים יהודית. – מדוע אתה מדבר פה צרפתית? – שאלתי את הפקיד, שידעתיו שגם הוא יודע יהודית. – הלא אפשר לך פשוט לדבר עם הנערים יהודית.

– השפה הזאת היא שפת הפקידות – ענני הנשאל צרפתית.

– ולמה הצעיר הזה מדבר עם הנערים יהודית? – שאלתי שנית. – מדוע מותר לו מה שאסור לך?

– יען כי הנערים אינם מבינים צרפתית.

– ואיפה למד הצעיר הזה? – הוספתי לשאול.

– הוא חניך “מקוה ישראל”, ששמה לומדים אך את השפה הזאת.

– שכרו עדיין רק ארבעים פראנק לחודש – התערב ר' קאפיל בשיחתנו, ועל שפתיו נראה גיחוך.

– ובכן? – שאלתיו.

– ובכן עודנו רשאי לדבר יהודית – והיתה שפתו אתו עד מאה ועשרים…

– שנה?? – שאלתי.

– בפראנקים הכתוב מדבר, ענה ר' קאפיל, והמקטרת התהפכה בפיו בבית קבולה למטה, וכל הנאספים מלאו פיהם צחוק.