_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לדורות ולבאים: שאול טשרניחובסקי

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

'בלי פרחים' – זה צו המשורר וזו צוואתו. והוא אהבם.  והם, אף הם אהבוהו, 'הפרחים הקטנים'.

הוא אהבם – וחיבבם עלינו.  בעינים יפות, במאור ידיעת נפשם 'ובחיבה של דמי'.

עודנו נערים עם נערי התחום, סיפר לנו את אגדת הגיבור הנעלה – השמש – ונפלאות פעלו.  אם לא לשֶׁמע סיפור-אגדתו פתח לנו ראשונה הזכריני שבכר את עיניו וחייכה הפעמונית מצדי הדרכים?  אם לא אז כופף שן-האריה לקראתנו את ראשו והאדימו הגרגרים?

ומי זה היה הראשון בחיינו באותו 'בוקר שאין דוגמתו רבים' ש'עלה אל על והמטיר מנגינותיו' לנו והעיר 'הדרורים בגג ועל פארות הסבך האנקורים'?

אגדת האביב סיפר לנו המשורר – וזו היתה אגדת אביב חיינו, ואנחנו לא ידענוהו. את בקרנו העיר – ואנחנו עומדים משתאים למטר המנגינות הניתך בצהלה.  את 'נוף מולדתנו' פתח לפנינו כפתוח ספר, ולימדנו קרוא.

לקרוא בספר – ולקרוא בשם.  אין זאת, כי אם שַׂר-השירה כינס עשבים ופרחים, שילח עוף ורמש והביאם לפני המשורר לראות מה יספר בהם ומה יקרא להם.  והוא סיפר בהם והוא קרא להם בשם.  עתים הרתיעו במקצת ההערות שבשיר, לא תמיד הלך הלב אחרי פירוטי התיאור.  אך אולי טוב, כי אף כאן היתה עלינו יד ההלכה המחמירה, יד ימין מקרבת לאגדה. לבך לשיר? – דע: אף הוא מחייב לימוד ודעת-עולם.  אף השיר מעמיד מצווֹת: אל תגידו בכר: פרחים, אל תספרו ביערות: צפרים.  ללמד את עיני-ישראל ראייה והבדלה ונתינת סימנים מובהקים.

עינים לראות נתן לנו: עינים לעם ראה פורענות, לעם שבע-מראות – מאז, מעל נהר כבר.  יראה-נא עתה את הפרח ואת הצפור – ויאהבם.  שכן לבו של אדם הולך אחרי העין.  ובמקום שאתה מוצא ראיית-עין אתה מוצא חמדת-לב.  ובכל שהלב פועם אהבה – שם החיים; 'החיים אהבה הם'.

אכן, אותו דור שהתחייב בנפשו והפסיק את האומה ממשנת-הדורות שלה וטילטלה מרצונה ובעל-כרחה אל האילן ואל הניר ואל סתרי-היער ואל סיפור המעין; שבא עליה בהמון מראות והמטיר עליה ברכת קולות וצלילים; שכפה עליה להבחין ב'רטט הנגינה' של תורת-חיים חדשה – אותו דור, שבעפר רגליו התאבקנו ועל כתפיו גבהנו – גיבור-מלחמה וכובש-חיים הוא.

משני עברים הגיח ועלה על נפש האומה, ב'שתי חזיתות' הסתער: ממזרח וממערב; מן התחום ומחוץ לתחום; מתחתיות העם ומנכר.  היו מבניו שהסתערו והם עצמם משוועים מתוך גוב-האריות של הקיום היהודי לגאולה ולפדות, ומהם גאולים, לכאורה, שיצאו 'אל אחיהם ויראוּם בסבלותם'.  יד אחת מנצחת, לכאורה, על שתי ההסתערויות, ועם זאת – אלו הבדלים סמוּיים מן העין ביניהם, משל בני-ברית במלחמה ולא אחת מגמתם בכול בימי שלום.  הללו – להצלת האומה, הללו – לגאולת רוחה, והללו – לשחרור היחיד, מתן מרחב ומחיה להלך-נפשו.

אחד טשרניחובסקי שלא בא מן התחום אך גם לא מן הנכר; הוא לא שיכל את כוחו בקעקוע בוֹר-כלאו כרבים אחרים, אך גם לא נתן את חילו לדרך הארוכה מן המרחקים העוינים.  מתוך רוסיה היהודית בא – ממקומות שדרך-המלך אינה מגעת אליהם, בהם נדלק אחרת נרנו הישן וזרע בחשאי, באין-רואים, אור חדש, ממקומות שהם אחרים במקצת ומתענווים ומצטנעים כחוששים לדחוק את רגלי השכינה.  ילדות היתה לו ששדותיה לא נסתחפו ושמשה לא נתעכר ומגן-עדנה לא נטרדה.  ילדות שאינה ניתנת לו לאדם אלא פעם אחת בלבד, אך כל ימיו מבקש הוא להשיבה כי טובה היא.  ותרבות לו ניתנה – שלנו ושלהם כאחת.  זו שלנו לא דיכאתו במעמסת הדורות, אך הוא גם לא נתגמד בפני עשרם של גויים ואלהיהם.  מלאכנו הטוב ליווה אותו מילדות בקפיצות-הדרך הללו מן הבית לעולם ומעולם לעולם.  מילדותו היה בן-העולם, הֵלך נודד, ששדה-כפר לו לשוב אליו.  עתיר-נכסים – והוא בז להם ומשאיר לעצמו אך את צמאון-העינים ומשען  המקל.  היקום הוא מעונו, מתחת לכוכבי-שמים רבים ינוע ('איפה אני ראיתיכם, ואיפה זה לא ראיתיכם') – והוא כולו 'תבנית נוף מולדתו, קרקע ארץ קטנה' והיא מתחת לרגליו בכל אשר יבוא.

אדמה היתה לו, ארצי היה האיש – ורוח מרחפת על ארץ זו.  אכן, זו רוחניות חדשה בישאל: רוחניוּת שבמחובר לקרקע.  אבותיו ושכניהם – אנשי האידיליות לעתיד – ידעו, שעה שישבו לשולחן, טעם אכילה ומידת אכילה מהי, אך דברי תורה לא נשתכחו מהם; אולי לא ירדו מצולות, אולי לא העלו פלפולא חריפתא, אך השולחן הערוך נתבשם מריח של תורה.  יהודים תמימים אלה אולי לא תמיד שמעו אותה בת-קול מנהמת על בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אך לעולם לא גלתה שכינה מעל שולחנם.  צא וראה מה בין יהודים חיוניים ובריאים אלה לבין היהודים החלושים בעלי-המיחוּשים, שכמה מסופרינו עמלים לחבב אותם עכשיו עלינו; הללו – האכילה הגסה על שולחנות לא-להם מעכירה את דעתם ומטרפת עליהם רוחניותם ועושה אותם שיכורים מטשולנט והלומים מעצם הבולמוס שתקף אותם.  יהודי טשרניחובסקי ממשותם לא נסתחפה ברוח ואין רוחם מתקפחת בממש.

היתה שמחה במעונם, במעונו של טשרניחובסקי, ושמש ואור – אך גלויות היו העינים גם לעצב המתחבא.  ארצו לו 'ארץ היופי הנוגה'.  אף 'בבוקר שאין דוגמתו רבים' בראשון מחדשי האביב אנו חשים, כי 'יש' נורא ואיום ומבהיל הולך וקרב'.  מרחוק מתגלגלים רעמים עמומי-הד.  אותה זקנה שדעתה נתונה, כביכול, אך ללביבות, צדה-צדה כל הד משם.  אכן, 'רוח של תוגה חרישית' מרחפת על פני האידיליה; לחסד החיים אורב האסון.

אותה יד המטילה מוקשים במים השקטים, – הוא ראה אותה בעודו רך וצעיר ל'אור הכהה שהופיע באחד הבתים' עם 'אש זוועות'.  זו אש הגזר הנחרץ, הרודף אחרי המורדף.  זו היד הבאלאדית.  הוא התחמק מפגיעתה, אך ידוע ידע כי גורל היא; פקוחה היתה העין.

אותה עין בהירה, שכפי שכתוב ושנוי ומשולש 'אין לה בעולמה אלא שמשה זה הצח' מה היטיבה לראות, לאור ברק היריה של שני האחים וללהב מאכלתו של אב הבנות, את גורלנו היהודי.  איזו עקשנות יהודית בעצם חצות הליל באותו פעמון שאינו נותן להעבירו על דת צלצולו, צלצול היגונים.  תוך כדי צהלה למראה השדות שופעי-הקמה המזהיבה משפיל המשורר עיניו ורואה למטה, לשרשים היונקים מדמנו הניגר.

מי בדה, כי יגון התולדה העברית איננו מיסוד הנפש של שירה זו?  מי הפריח, כי זיקתו אך לעברי הקדמון, לגאון העבר, למרחקים של גזע כובשי-כנען? – ולא היא: הוא חי 'עם דם כל דור ודור'.  הטרגדיה היהודית אורגנית היא לשירה זו שעברה באש ההיסטוריה העברית ולא סרה עינה מן המדורות שערכו לנו ימי-הבינים.  וכלום אין באותה 'מקצת האמת' שב'הרוגי טירמוניא' משום חזות קשה שבאה והיתה בימינו, חזות טרבלינקי, שאף צופי-התהומות בתוכנו לא התנבאו עליה!

נקשיב נא עתה, כי לא הקשבנו בשעתם לדברי הסיפור הנורא:

 

הֵמָּה יָדְעוּ, כִּי אֶל מָוֶּת דַּרְכָּם,

כְּלוּם לֹא אַחַת הִיא אֶל אֵיזוֹ מִיתָה?

– וּכְכַלּוֹתוֹ, שָׁם עָמַד וְנִשְׁעַן

עַל הַמַּעְדֵּר; כִּי עָיֵף, לוֹ אָמְרוּ:

'לֹא כִּי תִּכְרֶה, הַעֲמֵק וְהַרְחֵב,

גַּם קִבְרְךָ הֵן אַתָּה פֹּה כּוֹרֶה' – –

– הָיָה קוֹלוֹ כָּל הַלַּיְלָה נִשְׁמַע.

 

לא שמענו לקול.  אנחנו התנכרנו ליגוננו (אולי בשם אלהים שהוטח כלפיו באותו סיפור נורא?)  אך השיר והשר לאהבה ולעלומים עמדו כל הימים פנים-אל- פנים מוּל הווית האש של התולדה הישראלית.

יסודות מנוגדים לכאורה שכנו בו בכפיפה אחת.  כוחות מתנצחים זה עם זה חיו בו בשלום.  ולא שלום של מנצחים ומנוצחים.  לא היה אלא כוח אחד ששלט על נפש הרמונית זו: הוא הכוח החיוני, חיוניות-התמיד, מעין שאינו פוסק, היודע להתמכר גם לכליון בעוז, להשתפך בכוח אל נהר האבדון – 'נו, אם למות – אז למות'. – –

חיוניות-התמיד, לא כוסף-חיים כי אם כוח-חיים.  שלא כשאר בני-הדור, רוּבם אם לא כולם, שבאו עם יצר-חיים ועם מיעוט יכולת להגשים את עצמם ואת מאווייהם, שבאו עם הגעגועים הגדולים ועם מעצורים רבים וגדולים מהם, שידם היתה שלוחה אל כל נעלה ואל כל יפה – והיא קצרה.

בכוח חיוני זה נכנס גם בארץ, במולדת, בשלושה אזורי-סכנה, ויצא בשלום; בשלושה מבחני-אש נבחן – ועמד בכולם.

איזור-סכנה אחד היא המולדת עצמה; מולדת ראשונה אולי בדם ובבלתי-מוּדע אך שניה בהוויה.  היא לא דנה אותו באלם ובמילמול כפי שדנה אחרים.  אך הוא ניצל גם מפורענות קשה אחרת: היא ההתרפקות על מה שהיה, בקשת מקלט בצל ובאמש.  הוא עלה – וכבש.  בכוח בן-טבע, בכוח האהבה ובכוחו להתחדש יום-יום באהבה ובמעשי-בראשית – בחיוּת שבו.

שניה בסכנות היא סכנת השַׁנים, אותו גיל מסוכן בחיי משורר עלי אדמות.  גדולים וטובים, ליריקני עולם, לא עברו בחייהם או בחיי שירתם גבול גיל ידוע.  מהם שנצמתו ונאלמו בידי שמים ובפגעי-טבע, מהם – בידי אדם ובגזירת מלכויות ומהם שקפחו במו ידיהם את עצמם.  יש מהם שנופץ כינורם בטלטלת סערות ויש שנאלמו בעוד כינורם בידם, ועתים גם בעוד ידם אוחזת בקשתנית.  ביירון ושלי.  פושקין ולרמונטוב.  מאיאקובסקי ויסנין.  ורבים אחרים.  ואצלנו – מיכ"ל ופייערברג וגנסין.  ושתיקתו של ביאליק.  וזה סילוק-השכינה פעמים גם מצעירי דור, שתחילתם בעוז ובסערה והמשכם שלא כתחילתם. האומנם גורל הוא למשורר, לליריקן – גבול הוא ולא יעבור? – טשרניחובסקי עבר – ובמלוא הכוח.  דומה: לא עלם מצד זה וישיש מצד שני אלא – עלומים משני הצדדים; ירקוּת שאינה דהה.

איזור-סכנה שלישי – דורות, דור לדור יביע אומר – אך היש שומע?  זקן הדור – זקן גם משוררו עמו.  נזכור למשורר חסד-נעוריו, נעבירו לרקע ימיו ולמסיבות הזמן ונדע 'כי הנותן לדורו – נותן לדורות' – אך טשרניחובסקי נתן מתן ישיר מיד אל יד ללא תיווּך של הספרוּת וההיסטוריה; הוא לא פסק מלהיות בן-דורו, אך היה גם בן הדור הזה, הצעיר, לשירה עברית.

ה'בנים' מגלים עתים יכולת לא ידעוה קודמיו, ואם גדולים וטובים.  יכולת – לא כ"כ בעצם בנין הבית – הן כוננוהו האבות – כי-אם בפתיחת חלונות רבים, בקריעת דלתות.  עולה היורש (אכן על כתפי קודמיו) בטכניקה, בשליטה על אמצעים, בגיווּן מוטיבים ובחידוש סמלים. ויש שאתה רואה קודמינו – אם אינם יכולים לעמוד בשתיקתם או להתפרנס על חסד-נעוריהם – נשמעים לצעירים, לומדים מפיהם ב'אין רואים'; לא כן טשרניחובסקי.  על אדמה שלו עמד – והוא משכמו גם בהשוואה להישגים ולאפשרויות של דור שני.  הסתגלות לא ידע, ופחות מכך – אותו קפאון מאיסתיטי של בוטחי-עברם.  כאותו חורף צפוני הוא, שעליו שר ביאליק: 'זה אונו, זה כוחו – שכובש את עצמו והוא חזק מתוכו'.

הצופה בזרימה זו שבחיים ובשירה ורואה את התחדשות והיציבות של טשרניחובסקי, מי שדעתו נתונה לתמורות ולדכי גליהן, ולנגד עיניו הראש הזה, הראש הקלאסי, כשהוא נישא עתים בזרם ומתנשא פתאום גא וצוהל ומנער מעל בלוריתו הרסיסים המבהיקים – תוהה ושואל שאלת המשורר: 'ההקדמתי בוא או אֵיחר צור בראני'?  האם לא איחר לבוא? – זה הקלאסיקן בתקופה כה בלתי-קלאסית.  קלאסיקן לא רק במובן מוסכם ומקודש, מנכסי צאן-הברזל של העם.  קלאסיקן – הווה אומר: לפי אורח-היצירה, לפי התרבות האמנותית, זו הדביקות בשירה המאוזנת בחירוּתה ובחוקיה, זו הזיקה לאיפוסים ראשונים, זו היניקה בכל שרשי הנפש משירת העולם וההתרפקות על הומירוס ועל שקספיר ואל גיתה.  והן התקופה איננה קלאסית כל-עיקר.  היא כה דינאמית, מחוסרת אורך-רוח להכסמטר, להשהיית העין על הפרטים, ונפשה לקפיצת הדרך אל העיקר, אל התוך, אל הלפני –ולפנים של דברים וחזיונות.  בעצם ימי דיקאדנס ופוטוריזם, ימים של שבירת כלים ולוחות, של ניסויים בשירה ובאמנות – אלו כלילי הסוניטות בשנת 1920, ו'חתונתה של אלקה' באודיסה ב 1921 וזו אילאיל ב 1935.  האם לא היה צריך המשורר לבקש רחמים על נפשו: 'אל תבז למשורר'? – אך האם אין מחידוש צורה ולשון וטכניקה גם כאן?  האין בה מרוחה של שירה צעירה, שהולכת אמנם לא בדרך הרבים, אך נתיבה המיוחד איננו עקש ואיננו להכעיס? – גם הצעיר בעל הניסויים המתפרץ מפני ביאליק, סגנונו ותוכנו, גם קורע-החלונות להלכי-נפש ולסמלים חדשים, קיבל את טשרניחובסקי; והוא אף הוא, עם שלא סמך ידו על החדש ועל האֶכּספּרימנטלי, כמה היה בו עצמו מן הנסאי ומן הפורץ-גדר.  ובזה, גם בזה, חיזק , אולי בלא-יודעים, את שירתנו הצעירה.  היה בו משום מרד שבהמשך והמשך שבמרד.

האיחר? – ידענו: לנו קופצת פעמים הרבה הדרך בהיסטוריה, אנו מקדמים אשמורות, מעירים שחריות לא-מעטות – אך אנו גם מאחרים לא פעם, ועם דמדומים – נבקע לנו שחר חדש.  דומה, כי אין זה מטבענו לצעוד רגל ברגל בתנהלוכה הגדולה של האנושיות.  האיחרה התחיה העברית, הבושש הקלאסיקן שלנו לבוא? – והוא הן הקדים.  דומה: עוד לא הוכשרנו להקביל פניו.  הוא עצמו בעצם היותו, בהוויתו וביצירתו היה שליח עצמו, הכשיר אותנו כל ימיו לקראת עצמו – ואנו, חושש אני להגיד, עוד איננו מוכנים בכל; גם לא הדור החדש בארץ.  הוא מת – והעם לא בכה ולב שירתנו לא חרד.  האומנם הוא כבר שלנו במחזור דמנו? – הדור שבתחום התרפק על ביאליק מתוך קירבה וסמיכות-הלבבות, ודור המולדת שוב מצוּוה להתרפק עליו בכדי לקרב את לבו להתם, לגולה, למורשת, ליהדות.  ייתכן, כי יסוד הנגינה של ביאליק מקרבו בהרבה אל הלב היהודי.  הן 'כינור היה לו' – ומכל כלי-הנגינה קרוב ביותר ללב היהודי הכינור ('אני כינור לשיריך'), ואילו בטשרניחובסקי שלט יותר הקו, התמונה, הפסל החטוב – 'תיעש לי האנדרטא' בקשת המשורר, שאין לו בעולמו אף לא שולחן. 'תיעש לי' – והוא עצמו עושה בחומר הקשה כאחד פַּסָל. 'גמגום' ראו בהתאבקות זו אל החומר רבים מאנשי 'הכינור היהודי' שבתוכנו.  ואולי אותו לאו קדוּם שגזר על הפסל ועל התמונה עשה אף הוא פעולה אטאביסטית בנו להגביה החיץ בין העם לבין המשורר.  ואולי המוסר היהודי עדיין לא השלים עם המשורר שאינו בלתי אם משורר, שאינו לא נביא ולא מוכיח ולא מטיף.  ואולי גם בזה אינה מתמצית עוד אותה תמיהה: הרגשה לנו, שאחד ענק עמנו – ועם זה ניחא היה משום-מה לרבים מאתנו לראותו נכרי וזר, תחת להשתער עליו בכל האהבה הגדולה להיותו כולו שלנו – –

 

[חשון תש"ד]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה