_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פנים ופנים ביצירת זלמן שניאור

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א. לחשבון הלב והדור

[א]

נתפרד השילוש הנפלא.

בן-הדור שלא עוד יתכיף את שניאור לטשרניחובסקי ואת טשרניחובסקי לביאליק כמות שהיתה מתכיפה שחרותנו.  ההיתה זו התעוררות-פְּנים, שבלב ובהכרה, או צירוף מצוּוה על פי הביקורת וההערכה הספרותית, על פי מורי-הוראה? – מכל-מקום חביבות היו עלינו ההקבלות: השוואה ותנגודת, היקש ושוני. פעמים ראינו את ביאליק כהולך, כבד-צעד וחמוּר-צעד, בתוך עמו ועמו, את טשרניחובסקי כנישא בכרכרה טופפת-דוהרת, מסבב ראשו אילך ואילך להביט, ואילו שניאור – טס באוירון, חוצה חלל מרחבים.  הבחנה אחרת, פשטנית, ראתה בזה – משוררו של הכפר ואילו בשניאור – משורר הכרך.  והמעמיק יותר סבור היה, כי ביאליק מייצג את היהדות לדורותיה, נאמן האידיאליות הנבואית ומסתופף בצלה של שכינת העם; טשרניחובסקי – מתרפק על היופי ההרמוני, הקלאסי, ואילו שניאור – מזנק לתוך תחום החוויות והאידיאות של האדם המודרני.  כך נתחלקה נחלת עם ותרבויות וזמנים, יהדות ויוונות ומודרנה.  כך נתפצלו, כביכול, משימות, וכך נתאחדו בנפשנו הניגודים.  לא, 'השילוש' שוב אינו 'מקודש' על הדור.  ביאליק היה ל'מיתוס', העם אשר 'שת על נוו' נוטל ממנו, נותן לו ומוסיף, מעטיר לו עטרות ופותח מיכרות בשירתו ובהגותו; טשרניחובסקי דומה, מחכה עדיין על פני 'כוכבי שמים רחוקים' לדור שיבוא ויתן אותו לעצמו מתן שני, חדש, ואילו שניאור מעין חייץ וסייג בינו לבין הדור; הוטל עירבוב בלבבות וצינורות ההשפעה מסוכסכים – –

ההיה זה פריו המר של הריחוק: ריחוק שבמקום גרם לריחוק הלבבות?  אכן, מכל יוצרי דור התחיה שהאריכו ימים מעֵבר לשנות העשרים למֵאתנו – אחד הוא, דומני, שניאור שהיה רתוע, כאילו, מן המולדת, ופעמים נסתבר לך כמו משהו 'יסודי', אם לא אורגני, בנדודיו הרבים – והוא הירבה נדוד מכל שאר חבריו, סופרי עם-הנדודים, – נודד הנודדים ודרכו מופלגת ביותר, אין-קבע.  אף לאחר חורבנם של מרכזים באירופה, במזרחה ובמערבה, אינו ניתק ניתוק גמור מעליהם, והוא ויצירתו גולים ממרכז ארעי אחד לשני.  מרוסיה, שאף בה ניטלטל בכל אכסניותיה הספרותיות: אודיסה, וארשה ווילנה, הוא גולה לאירופה, אל מקומות תורה ודעת, אך גם תוך כורח פנימי לנשום אויר של חירות, לתת לעצמו יפיו של עולם, מרחבים ונופים ואפשרויות של חיים.  שנים מרובות של עבודה ויצירה בברלין, זו תל-פיות לתרבות בימים שקדמו למבול, ובפאריס, ה'מֵכּה'  של העולם האמני – עד ש'הטומאה' פולשת מארץ-מכורתה לכאן, ועתה הוא מיטלטל אל מעבר-לים, אל אמריקה היהודית.  מציץ אמנם כמה הצצות לארץ: ב-1925, ב-1936 וב-1949.  מתקין לשעה מיתרי שירתו לכבודה, ואף לאחר שהקים לו בית כאן עדיין הוא כאן-ולא-כאן.  קשרי-קשרים לו וליצירתו עם הגולה.  ולא נסתיע הדבר כדי קביעות גמורה, בגוף ובמאוד.  נחשול שנתלש מן החוף.  עתה נופץ אי-שם ברחבי גולה ונכר – –

עקירות אלו, ודאי שהיתה בהן יד הכורח והנסיבות, אך היתה בהן גם בחירה: רצונו הוליכו.  ברתיעה מן המולדת, בהיטלטלות אל גולה חדשה, אל מעבר לים, ביקש, דומני, את הקורא, ודוקא את העממי, שאליו היו פניו מכוונות ובשבילו טרח ויצר למן שנות העשרים ואילך.  אפשר אחרון הוא לסופרי דור הגאולה והתחיה, שרובם ביקשו לאחד את הבלתי-מאוחד ויצרו בשתי הלשונות, עברית ויידיש, עד שנפרדו הללו בדרכן, במכמת פניהן הציבורית, בארצות השפעתן, ולבסוף – גם בגורלן.  שניאור אחרון היה שביקש לאחד ביצירתו האחת את שתיהן, ואם לא בזמן אחד.  אפשר ראה גם שניאור ביידיש מעין טיוטה לעברית, שכן מתן שני שנתן חדש הוא, מקור – אך היה במקום מן המקומות איזו היתלשות מן העברית, מן הקורא העברי, תלישה שפעמים ניכר רישומה גם בטיבם של כמה מספריו ואשר הביאה את המשורר, איש ההופעה הנאה וההכרזות הרמות, גם לידי איזו הסתגלות סימפטומטית, מדעת ושלא מדעת.  אכן, בשירתו העברית המקורית – ושנותיה האינטנסיביות ביותר עשרים הן: 1925-1904 – בה ראה שניאור את חוט-השדרה של יצירתו, אך בהליכה אל קורא ה'מאֶמענט' וה'פאָרווערטס', לקוּ חוליות ברפיון , אם לא בניתוק.  הקורא  העברי בארץ, וביותר הצעיר, ניתק ממנו לשעה ולשעות, והמשורר חזר אמנם לימים וטרח על חיבורן של החוליות, אך החיבור שוב לא היה חיבור גמור.

אפשר גם הוסיף 'במו ידיו' אריחים לחייץ שיגביה: זה ארחו של איש החי מחוץ לתחום, וזו עמידתו הגאה בהֶבלט, ואלו משאים ומתנים קולניים.  ודאי, האינדיבידואליות בקיצוניותה, האישיות העושה דין לעצמה ואין לה, כאילו, דיין, מרופפת את כלי-הקישור אל הדור, ואינה משפיעה ברכת-גומלין.  אף דין-ודברים שהיה לו עם הספרות העברית, שכופה עתים קיום מעוני, שאינה מפרנסת בגדולה ובעושר, אם גם היתה בו מחאה חיה, הטחה וזעקת 'אוי לי מעלבונה של יצירה' – היתה בו גם משום טריקה בדלתות.  אותה להיטות לחיים ולכל אשר קונה, כאילו, חיים – זרה היתה, לא מובנה לדור של חלוצים מתרוננים מתוך דלות צחה, מתוך פדיון שממה.  ההתיהרות בהישגים שבשטח ובכמות – העמידה פעמים דם קרובים בריחוק, הטילה סייג.  אך הרואה לפנימם של דברים ראה כי גאוַָה שהיתה בו פצועה היתה: הנה כך עלתה לי בגללכם, כך אנוס הייתי בחטאכם.  פוצע היה מתוך גאוָה – והוא עצמו פצוע; רודף היה – וכמו רדוף מפנימוֹ ומוּרדף.  אכן, גאוָה שמרבה להכריז על עצמה – בדוק את קולה שפגמים בו.  פגמים?  ואולי הקול לא אחד וניגודים בו?  הן מוזר, כי יוצר ברוך הומור, ואם אמנם בגילוייו האירוני והסאטירי, נשוי היה חסד ההומור בחיים, בדברים שבין אדם לחברו, בין אדם לחֶברתו.  העוקצנות, הביטול, חריפות-התמיד, מדבירים כל נימה של סליחת-הבנה. והס מרחמים, מהשלמה מַרגיעה – –

 

[ב]

באו ימים בוחני דברים מחדש, באו בבדיקות של אמנות ואמונות ואידיאות. בדיקה אמנית גילתה את הגלוי לעין: ריטוריות יתירה.  הוסיפה וראתה התפשטותו של נהר שזרימתו רחבה, סואנת, ואפיקו, יש לחשוש, אינו מעמיק.  השירה העברית ששיאיה בדיבור הכבוש, התמציתי, שקידשה את הליטוש והצימצום, מטילה מבוכה כלשהי למראה נתינה רחבה, חוששת מפני הכמות.  זה כוחה, למראשית ימיה, ב'פסוק', ב'שורה' הבודדת, בחץ השלוּח, בברק – ומרתיעה במקצת מן השפיעה המרובה.  אך ז' שניאור מתברך היה בברכת השפע, גא היה על הריבוי, על החיים ברחבות, ויצירה בכלל חיים היא, על העזה שבשטח, על האומץ שברצייה ובכיבוש ובביצוע.  שמא אין אנו נותנים דעתנו במידה מספקת, שאותו ליטוש, מורשת 'הסבא' אותו ייחוד עם החומר לשם עימוק ומיצוי, אותו מוסר היצירה שבנוסח אודיסה, שמא יש בהם גם משהו עוצר, מציב גבולין בטרם-מעשה, מרסן פעמים יכולת וממעט אותה, ופעמים גם מדכא עד כדי שברון.  כבר עמדו מבקרים על עיצורים שהטילה אודיסה בלַבּה הביאליקאית, רתיעות שהרתיעה מהר-הגעש, ראייה שראתה את 'מגילת האש', שזהוריתה לא התפשטה וכמו אנוסה היתה להיגנז.  אכן, שניאור מייצג בספרותנו את הדינאמיות, את תנופת הדמיון, חירות הזניקה, העזת האינטלקט.  ואולם יש ביצירתו, ביחוד בפרוזה, משהו מנוסח צרפת: רומנים גדולים, יריעות רחבות שזהבם בא מעורב עפרות. נפות לניפוי? – העשייה קודמת, הדורות שלאחרינו יבואו הם בנפות ובכברות שלהם.

ענוות-רוח לא ידע, לא חיבב את צימצום הקול, ולא חצאי צבעים וגונים מעומעמים.  צעדו – חזק, קולו רם, קורא דברים בשמם.  יפות המלים בחריפותן, אהובה עליו האמירה הברורה, הצבע במובלט.  שעתו – לא שעת בין השמשות והדמדומים[i].  האור – אור מלא, והאפלה – גדושה; יום ולילה במובהק.  אהבה – במלוא האונים; יצרים – בגעשם ולא בכיבושם.

חושנות היתה בו? – אכן, יש מתריעים.  אך הן נצדק יותר אם נאמר: חושים היו לו, צעירי-כוח, רענני-קליטה, שהכל נהיה למענם.  בני דורו הגדולים הביאו אמנם לנו, בגעגועים, ברעב, את שירת החי עלי אדמות, קרעו לנו עין, כרו לנו אוזן לראות ולשמוע וליהנות מן הנגלות שבחיים, מן הממש שבטבע, אך שניאור הביא עמו לא רק ראייה והסתכלות והתבוננות, לא רק קשב וציתות והאזנה, כי אם גם חיך טועם וחוש-ריח (ודאי: ה'סבא' הקדימו גם בכך).  מי כמוהו ידע להטעימנו טעם מאכל ומשקה, טעמו של פרי!  האגס והשזיפים שהעמיד לפני הגאון מווילנה יש בהם מעין התגרוּת חושים, התגרות של יוצר, ברוחניות היהודית נזירת ההנאות.  אכן, צייר עז מזג, שהרגשת-חייו מלאה.  אף על פי שנטייה היא בנו עכשיו לראות בו בשניאור את בן הכרך עייף-החיים ושבע-התענוגות, שמא נכונה יותר היתה ראייה שראינו אותו באיש הריניסנס: בזו ההסתערות על החיים, בזו יכולת ההנאה, בתשוקה ובתאוָה.  אחר היה, ובאחרוּת זו – כוחו.

כוח הסתערותו, האומץ לכוח – זיכהו בשני כתרים: כתר שירה (עברית, ומקצתה, ולא בעיצומה, יידיש) וכתב פרוזה, שראשיתה הגדולה ביידיש וניתנה מתן שני עברית.  כמה וכמה מגדולינו הושיטו ידם אל השנים – זכו-ולא-זכו, לא-זכו – ונכוו.  הרי טשרניחובסקי בפרוזה. זכה ביאליק בפרוזתו – במסה ובפרקי 'ספיח' ואילו 'אריה בעל גוף' נשאר הרחק מאחרי השירה.  וכמה מתגעגע, במעולם ובגלוי, ש"י עגנון, המשורר בפרוזתו, אל השיר.  זכה שניאור: בשירה – לעברים, למעטים בשעתם אך עומסי גורל דורם ועמם, ובפרוזה – לרבים, ל'עמך', שהגיעה גם אל מחוץ לתחום, לעולם.  ושניאור מתברך היה שדבריו נשמעים באזני רבים ורחוקים, יהודים וגויים; מעין 'שגריר' ראה את עצמו עד לא קמה מדינה ושגרירים.  ויותר משהיתה זו גאוָה על הבית שכבש עולם, על שקלוב ופאנדרי שהגיעו למרחקים, על מעגל-קוראים שנפרץ – היתה זו גאוות יחיד על אומץ-הלב, על כוח כיבוש.

כיבושים כבש המשורר במרחבים, בשטח, הפרוזה, ודור בארץ עמד ותהה על מהותה האידיאית של שירתו, ומרתיע רתיעות.  הנה היצריות שבמופרז, עד כדי פורקן עוּלה של תבונה וערכי מוסר מקובלים, זה ה'כבוד' המופלג שהוא חולק ליחיד הגדול, לתופעות של עצמה עד כדי בוז לרבים, ל'שווים', ל'עדר', וזו האַ-סוציאליות של יחיד, הניצב כנגד החברה, המתגרה בה ובמשאות נפשה, שאין בהן כדי מרחב לה, שאינן באות כאילו אלא למעט את הדמות ולצמצם את הקומה.  ודאי, היו כאן הלכי-רוח של אותו דור, רמינסצנציות ניטשיאניות והאמסוניות, ומי מבני דורו לא נכווה מגחלתם של אלו? – המבקש סמוכין אינו צריך לטרוח הרבה.  אך יושר-הלב והמוסר הספרותי חייבים לראות דברים במחובר למציאות הימים, לרקע ההיסטורי. ידוע: אותו דור ביקש, ונצטוָה, ליצור את היחיד העברי, ויחיד זה אי-אפשר היה לו להיווצר אלא מתוך מרד בכלל;  מרד בכפיתות, בעוּלים, ברצועות; מרד – חירות משיעבודים, לחימה בחברה הכובלת.  ודאי, המרד היה כורח, אך האידיאל לא היה א-סוציאליות.  תוך התפתחות אימאננטית עתיד אותו יחיד להיות הוא עצמו יוצר חברה; הניגוד יביא לאחדות.  לא, אין לתלוש גלים מן הים.  נראה את הגלים בתנועתם, 'מחוברים' לזרם ולזרימה.  נתבונן ונבינה בעתים, כי כל יצירת אמנות חשובה גדולה מן האידיאולוגיה שלה, מתוכה היא מתעצמת וגוברת על נחשלוּת אידיאית.  והעיקר: לעולם הדור נוטל, יכול ורשאי ליטול מן היצירה מה שיפה לו לפרנסתו, לבנין חייו.  הנה יש מונים ב'פרקי יער' קשירת כתרים לרומנטיקת קדומים, בריחה מן התרבות והתבונה אל היער, אל האדם הקדמון.  אך קיבלנו  מראותיו וריחותיו:

וְהָיוּ סְפָרָיו – עֵץ

וּפְרִי גַּרְגְּרִים – פִּתּוֹ.

'פרקי יער' טיפחו בנו אהבה לשרשים עמוקים, מטר הצהרים ריענן את הוויתנו, וכמו דחינו מלפנינו לשעה את מראות הכליון של הברזל המנצח.  'פרקי יער', 'בירח בול', 'בהרים', 'פרגים' וכיוצא בהם הוליכנו לארציות, לאדמה, לטבע, כמו 'בשדה', ו'אגרת קטנה' בגעגועיהם וכמו 'כחום היום' ו'קסמי יער' בהרגשת הממש שבהם.

שירת שניאור, שסירבה בשעתה להיענות למוטיבי-הקבע של השירה העברית בדורו, הביאה לנו מרחבי עולם, הוויה מודרנית, שגיבורה הראשי – האדם האוניברסלי, המשוחרר, או רואה את עצמו משוחרר מכבלים, המבקש להיות כאחד אל – והוא כפות ליצריו.  אך אותה הוויה פירנסה את הסקפטיות עד כדי יאוש בעתידה.  אימת האבדון האישי-האנושי, שנתלוותה לשניאור למראשית דרכו ('בתי, את שואלת אותי'), המתלווית לכל קיום שמעמיד הכל על הרגע ועל ההנאה ועל היצר, גוברת בו בכרכי אירופה בימי מלחמת-העולם ובין מלחמות והוֹוה לאימת הכליון הכללית, שהוא מביאה לידי ביטוי דינאמי.

מרחבי עולם הביא אלינו – והוא חי בהתנגשות-תמיד עם מרחבים אלה, התנגשות שכולה יהודית, שכוחה ביהדות שבה, בתחושת הגורל היהודי.  לעולם מטיח, תובע.  בתוך גובי אריות הוא, אך לא ככבשה פועה, מבקשת רחמים.  בוז ומשטמה נושא הוא לעולם מתנכר, דברו – להט נקמה: רוחנית, יהודית; דומה: גילגול היא של זעם קדום.

מן המרחבים, מן ההתנגשות עמם – שב.  הוא שקרא ב'גשריו': העלו בסערה גשרי זכרונות לבל אוכל לשוב עוד גם כי אתאַו לשוב' – שב.  תחילה ל'ווילנה', ולאחר-מכן – אל הדניפר ואל שקלוב, אל העיירה ואל התחום.  שיבה מוזרה לכאורה, אך הגיונית בהתפתחותה.

חלה תמורה גם בגיבור.  לא עוד אדם-הכרך, המודרני, השׂר אל כוחות קוסמיים, נואש מפתרונות – עתה בא היהודי הפשוט, עם-הארץ, הנאבק בתחומו עם אויבים, מתמודד מול כוחות טבע – ויוכל.  הוא שב – גילה ומצא את החיוניות שבאנשי-העם, אופטימיות שבהם, דבקותם בחיים ובהנאותיהם – המדבירים פחד הקיום, מנצחים אימות הכליון.

בטיעון נגד העולם, בעמדה שעמד מול ה'גויים', היה עמנו המשורר גם במאבקנו, אף המשיך והוסיף 'משא אלביון'; והוא היה עמנו עם ההתחדשות שבחיינו, בהליכה שהלך אל הווית-העם הקדומה, בחשיפה שחשף 'לוחות גנוזים', בשיחזור עולם-ראשית, בהעלאת שכבות-משתית – להמשך ולחידוש.

 

[ג]

ב'עולם ירוק' תחילתה של יצירה גדולה זו לפני חמישה עשורים ומחצית העשור.  'שבוקת אל' נבהלה-רצה לבקשו.  היתה בסערות בהינער עמים, בקום מולדת.  ראתה מרכזים בחורבנם, אידיאות במפלתן, שואה ואימת אבדון אטומי.  יצירה עשירת תכנים ומוטיבים, עזת כוח – ושסועת ניגודים.  וקטֹנות ההערות ממיצוי חשבון הדור עמה, ממצוי חשבונה היא עם הדורות, עם העולם.  מכל קולותיה, קולות בהרים וביער ובכרכים, רמים ומריעים – עולה בפתאום, בבוא הדרך אל סופה, קול ראשית, שיר צעיר, 'תפילת ילד':

בְּשִׁבְרֵי נְהִי וּתְרוּעָה

לְךָ חֲלִילִי קוֹרֵא,

לְךָ, עַתִּיק-יוֹמִין עִבְרִי

וְעַם בַּמִּדְבָּר בּוֹרֵא –

הֲתְּרַחֵף עוֹד בְּרַיְיסִין

אִם תִשְׁכֹּן כְּבָר בַּגָּלִיל?

 

התשובה? – פני יגונים לה: לא, לא עוד תרחף ברייסין, ופנים שוחקות לה:  הלא תשכני, עמנו בגליל ובעמקנו ובנגבנו.

 

[אדר תשי"ט]

 

ב. פגישה

'איזה יאוש דובר מתוכו.  מוראו של המוות, אֵימת קירבתו' – כך הוצג בפני מצב-רוחו של ז' שניאור על ידי הדגנייתית בעלת ה'אכסניה' שלו.  היה שלהי-קיץ, תי"ו שי"ן יו"ד, והמשורר, אורחה של בקעת כנרות, מקיים ערבי הרצאה וקריאה במשקי הבקעה, ו'תשובתו' לדגניה.  קודם לכניסתי אליו, ראתה בעלת-הבית צורך להוסיף ממה שנקלט לה בשיחה עם האיש והליכות-חולין שלו.  דומה עליה כאילו יטיח: מוטב להזדרד ולהקדים במעשה את מחשבת בעל-החרמש, עד שלא יבוא ויטול.  ואף שמץ מן ההשקפה גוּנב אליה, משהו מן הביסוס: 'ניסוי אנחנו קטן בקוסמוס – כך טיעוּנוֹ – והטבע משחק בנו'.  ומרוּמם של דברים – אל מישורי יום-יום: תחילה – 'נורא', נוח לרגוז, על זוטות של דא והא, על חסר ועל מועט, ואולם נוח הוא לרצות ולשוב לשלווה, וכבר הוא 'שכן טוב', ו'סופו' – נעים-שיחה, ושיחתו רבת-ענין: דעת עולם בלבו, ובן-בית הוא אצל מדעים: טבע, טכניקה ועוד;  ואין צורך לומר שירה, שלהם ושלנו.

במוצאי היום, יום חול, מצאתיו שקוד על עבודתו.  נדמה לי: מתן עברי ל'קיסר ורבי'.

...כן, יודע אני את שיריך – הקביל פני – ליריקה ארץ-ישראלית אמיתית זוהי.

עוד הדברים נשמעים באזני וכבר תכפו דברים על תקיפות: מה סוגדים הם ל... מה מצאו בו?  כלום אינם רואים את הפּוּבּליציסטיקה שבשירתו?  ובתפנית חדה: אכן, אתה מזכיר לי את קוֹלצוֹב הרוּסי.  מכיר אתה את שירתו?  וכאן פתח וקרא בעל פה שיר-אדמה-ואיכרים, קצר-טורים ומתנגן של אותו משורר, 'שיר החורש' – ואחריו שני: 'יבול'.  קריאה נאָה, מוטעמת, דיקלומית כלשהי, בקול רווה, גברי – ואתה רואה עין בעין, כי הנאה לו מן השורות הארציות, הממשיות, והנאתו כפולה ומשולשת מן הזכרון שעומד לו ומכשרון הקריאה.

לא יכולתי לכבוש דבר-אמת שבלבי ואמרתיו בזכוּת אותו משורר ארץ-ישראלי ש'נקטל' זה עתה שלא 'בפניו' ושלא בידיעתו, אך שניאור בשלו, ואף מפליג, ושוב אל הראשית: למה לא יודעים אותך?  קראתי אמש, כשחזרתי מאוחר בלילה, בספרך ששלחת לי.  ארבעים עמוד קראתי.  וכאן הוא 'מהדיר' דבריו על הליריקה, על הארץ, על האמת.

לא הייתי צריך לטרוח טורח מרוּבה כדי להסיעו ממני – אליו.  אכן, בית-ההוצאה שקיבל על עצמו, שהתחייב, להוציא את ספריו מקפיץ עליו רוגז רב.  גורל ספריו מקפח מנוחתו.  וכאן התחילו בוֹרדים דברי גנוּת וחשד בעושים ובמעשים.  ביקורת דרמטית בכשרון-שחקנים סרקאסטי, ואף הטחה: את הטובים והמעולים הם גונזים, ואותי בכללם. מה להם ולספרוּת? רבע מיליון ספרים מוטלים במרתפים.  אתבע אותם לדין.  אין להשיג ספרי בארץ; 15 דולר שילמתי בעד ספר-שירים שלי.  וחוט-השדרה שלי – בעברית!

ניסיתי לסנגר: שמא לקויי אירגון, מיעוט ניסיון, שמא יכולת שאינה מספקת, אך לא...

– כך, כך אתה אומר? – והזעם בורד ובורד: ראה איך הוציאו את ספרי בפרוזה, הבט וראה צורתם: התבנית, הנייר, 'טוב-הטעם' האסתיטי.

וכאן הוא מושיט לי את 'קיסר ורבי' ביידיש, מתברך בצורת הספר.  אני עצמי – משתבח הוא – ציירתי את השער, וכך עשיתי לספרי האחרים: 'חזיונות', 'גשרים'.  אומר לך בגלוי – חוזר הוא אל נקודת-פנים – כבר חושש הייתי כי שכחני הקורא העברי, אך שבתי וראיתי בפגישתי עם הציבור במקומות מה אני לו – –

גאוָה פצועה שבו מסברת על הקמצנות שנוהגים בהודעת טיבו ברבים.  שעה שנחת אוירונו בלוד, צילמו אותו רוב צילום, מעלה-מטה, פנים-ואחור – ואחרי כל ה'עיסוק', מה מקום יוּחד לו ב'דבר השבוע'? איזו זמרת דוחקת רגליו!  והנה ההודעה בדבר 'קיסר ורבי' העתיד לצאת לאור בעברית: הרי זו ספירת גריסין לתוך הסיר!

ובתנופת-נדנדה מעל פני האדמה: 'נוח פּאנדרי' שלי, לשש-עשרה לשונות תורגם, ל'בּאֶסט סאֶלאֶר' היה, חמש-מאות מאמרי ביקורת, אם לא יותר, נכתבו עליו, באמריקה ובאנגליה.  כלום צריך הוא 'אותם' (כלומר: את המהדירים העברים)? לכספם הוא זקוּק?  7.500 דולר משכּוּרתו השנתית ב'פאֶרווערטס' – 'מתפעל' הוא מכספם!

– אז מי מפיץ את ספרך? – מוותר הוא בפתאום על גבהי התנופה, ופונה אלי.

– הוצאת הקיבוץ המאוחד – אני משיב לו.

– אה, זוהי מפלגת אחדות העבודה?  זהו טבּנקין?  מכיר אני אותו מימי וארשה.  מכיר את אמא שלו, את אחותו (יפה היתה).  באש הכיריים היתה עומדת האֵם ובאש עלתה.  עודה בחיים?

כן, טבּנקין.  כיון שננעץ קנה, עלה שרטון.  מעשה והוצע לו על ידי טבּנקין, על ידי שליח 'שלו', לתרגם את 'שירת העם היהודי שהורג' ליצחק כצנלסון.  כבר התקין את עצמו לתרגם – חינם! – את שלושת הפרקים הראשונים שהגיעו לידיו, אך מיד מזדרזים ושולחים לו חמישה עשר פרקים, ושואלים אם תירגם כבר.  הגע בעצמך, עבודה שמצריכה שנה ומחצית השנה.  אכן, חסידים ואנשי-מעשה!  לא, לא ביקש כסף (מה שכבר עשויים הם לשלם לו, שמשכוּרתו לשנה שבעת אלפים וחמש מאות דולר מן ה'פאֶרווערטס'!).  אבל זמן, זמן בקש.  מוסיף לכך, חולה היה בימים ההם במחלת-גרון אנושה (וֶנדל וילקי מת בה, וכן אשתו של שאגאל, בלה, ואף הוא, שניאור, כבר ציוָה לביתו), אך הפניצילין, גילוי הפניצילין בא בעתו והצילו.

שיחת טן-דו זו קילוחה פסק בכניסתם של כמה מאנשי דגניה, ותיקים, חובבי-ספר ומוקירי יוצרים, הדברים נסבים על עניני ספרוּת וסופרים.  דעותיו של שניאור איזמלניות, ורבים ה'טבוחים'.  יש מהם – בורקות אמירותיו כתער, כמאכלת – שכותבים דברים ארוכים וסבורים שהדברים גדולים.  משל לאותו ילד המעמיד את עצמו על כסא ומדמה כי הוּרם על.  רואה אני שורות ארוכות – מסיט אני את כסאי, זז זיזה ונעותן לעבור – כבמשל הקרילובי.  משורר אחר, נאמן-ביטוי וכבד-הגות – אין הוא מוצא בו אלא 'צריחה', היסטריה.  ואילו משורר אחר, שמיתריו מכוּונים אל ארועי-העת, – שיריו פיליטון פוליטי הם, והוא מזכיר לו לשניאור את משוררי המועצות.  משורר ותיק, שדבריו, דברי שיר ופרוזה, באים בצוותא, רואה הוא בהם 'צימעס'-של-שבת.

עם כל ההתחייכות הטבעית, היצר-הרע'ית לשנינותן של האמירות ועם כל הכבוד לאומרן, אי-אפשר לעמוד בפני היצר-הטוב המבקש ל'סוכך' על יוצרים ועל יצירות שכבר קנו שביתה בלבך ובקרב הדור, וביותר מתעצמת עמו דגנייתית אחת.  שניאור קצר-רוח, אינו כובש ברקיו, אינו מצמצם מידות-הדין.  בפתאום מכוון פניו אלי ושואל: שמא יודע אתה מה פירוש: בוקה מבוקה ומבולקה?

– יודע אני – מבקש אני לי פתח להתחמק בו – כי פסוק הוא בישעיהו.

– אה, כן.  מה אתה אינך יודע פירוש המלות, אף אני איני יודע, אך דבר אחד אני יודע: זה רע, וכך השירה החדשה שבארץ: בוקה...

וכאן, אחרי ברק ה'נצחון' הוא מגלה, אף-על-פי-כן, רוחב-לב-של-מנצחים, ומוסיף: שוהם – זהו משורר גדול.  אף מוצא מלים נאות וגאות בשביל שופמן ('אדם בארץ'!), בשביל הזז.

היה קצת לא-ניחא למארחים, ואולי גם לאורח.  מעין דריכות של מסובים אל שולחן אחד, והם – מזה ומזה.  מבקשים, בצוותא, להיחלץ ולחלץ מן המיצר, שואלים לשלומו, למצב-בריאותו.  וכאן הדברים מתגלגלים על ידו לתורת-הרפואה שלמד לפנים, בצעירותו.  מספר הוא בחברו-ללימודים שהגיע לא מזמן לאמריקה, מנתח הוא – צא וראה מה מופלג שכרו, ומה מופלגות אפשרויותיו;  כביכול הוא, שניאור, מתקנא בו.  נו, – התבדחנו – הרי אין זה אלא עולם-הזה. – כן, משיב שניאור מניה וביה, – אין עולם-הבא אלא בזה.  וכבר אני מצטער  פעמים על הספרוּת, על כל הענינים והעיסוקים עם סופרים, מו"לים ועם עורכים, ועם...

ולחבירה העקשנית בהתנצחותה עמו: רואה אני שאנחנו מדברים בשתי לשונות.  ובכלל, לעולם אַל תדברי עם סנדלר בערב בעניני המקצוע שלו, שהוא טורח בו כל היום כולו – –

עד שאנו נפרדים מעליו, אני מזמין אותו לבקר באשדות.  הוא מתנצל: אינו יכול ואינו רשאי, רבה העבודה לפניו, והוא גם חולה: לחץ-דם גבוה, סכרת, 'מזריק' לעצמו זריקות-אינסולין יום-יום.  מלבד זאת – כבר נסע וכבר ראה.  בעצם, דיוֹ במקום אחד; העיקר: הדוגמה.  כן, להרצאה בוא יבוא.

בערבו של יום יצאתי לכביש להקביל את פניו, והן אינן שוחקות.  רגָזים לו: על האוטו (בתא-הנהגים של אוטו-משא הובא מדגניה), על הנהג הצוֹנן.  נכנסנו לתוך שדרת צפצפות, מצוינת בנוֹיה ובייחודה בבקעה: ביקשתי להסיע דעתו מן המרגיז אל המרהיב.  בזינוק-פתאום הוא לי: מה זה אשדות?  כמו כנרת?  עניתי מה שעניתי, והסתבר כי שני המשקים משקי הקיבוץ המאוחד הם: 'אם כך – אומר הוא – איז שלעכט'.  ביקשתי ליישר הדורים סתומים: כאן מאנהאֶטן, וכאן ברוּקלין.  מה אירע?  מה דבר נפל?  שום דבר מסויים – משיב הוא – אך איזה ריח רע עלה באפי.  מסתבר, כי כינרתי אחד העיר, בקבלת-הפנים בקבוצה, בענין ההברוֹת, הספרדית והאשכנזית, וכי מן הדין לעבור בשירה אל הספרדית.  קם שניאור והשיב לו מניה-וביה: לא מפיך אני חי.  ושוב הסתבר לי, כי כינרתי אחר העלה שמה של רחל שכינרתית היא ואהובה אל אנשי-כינרת, בצירוף לשמו של שניאור, והצירוף פוגע ביחידוּת.  אמש שמע זאת – והיום הוא מגיב, אגב חיקוי ה'לידלעך' המוּשרים של רחל, חיקוי חי, אך ברגע-כמימרא מוסיף: אמנם חולה היתה, כואבת, והכאב מכשיר את האדם ליצירה, לשירה – –

ראיתי לעצמי חובת-לבבות של הכנסת אורחים להרגיעו: הרי הוא למעלה מכל אותן אמירות; אני מרגיע – והוא לא נרגע.  אין שיעור לפגיעות, לשריטות, האויר כאילו מוחץ: לא, לא ניחא, לא ניחא.  אין זאת כי גונבה אליו איזו הערה בענין התמורה הכספית שהוא מקבל שלא כמקובל, ואפשר בדבר שיעורה: אין סופר צריך לקבל שכר! – שמעת מימיך? כל שחקן, כל נגן ראוי וזכאי, אך סופר – פסול לשכר.  מעתה אדרוש מאה ל"י לכל ערב – אני צרילך לבוא לבדר אותם?  גרושים לא קיבלתי כל ימי מן הספרוּת העברית, מתפרנס הייתי מן היידיש, עתה הם אומרים כך... אילמלא אתה – גומל הוא חסד לעצמו ולי – לא הייתי בא לכאן, ואף עתה שבאתי – הייתי מסמיך יציאתי לבואי, קם ונוסע – –

הרצאתו על גבורה וקדושה בישראל – חריפות היתה בה במשפטים שדיברה נגד אומות-העולם שעמדו על הדם בשנות המלחמה והשוֹאָה, ושמא גם אמרו בלבן יישר-כוח לאותו שמדן ימש"ו.  היה והיה בידן חעשות ולא עשו: 'רוזבלט, רגליו רפופות היו, אך אגרוף היה לו, אגרוף חזק'.

עיקרו של אותו ערב – הקריאות.  קרא מ'אנשי שקלוב' ומ'פאנדרי' אגב פירצף פרצופים וחיקוּיי קול ואורח-דיבור, והעלה ברוב שובבוּת ואריאציות לתיבה 'מאמאליגע' החוזרת ונשנית.  ביותר נתעלה בקריאת 'בהרים' – פואימה זו שקריאתה הוציאה לו מוניטין עוד בצעירותו.  היתה מן הסוגסטיה המוּסיקלית בקריאה – שמשוררים, ואף קריינים שאומנותם בכך, יכולים להתנאות בה ובשכמותה.  הקולות בהרים, צילצול המצילות, ה'יידלוּל', הוליכו אחריהם, וההברה האשכנזית טבעית היתה, רבת-מבע, ויופי לה, יפי-גברים.  אכן, ממרחקי הקריאה עלתה לעיני עננה: עימעום כלשהו בקול; אם לא שאגת אריה מזקין?

במסיבה, ליד שולחן ערוך, בשיחה חפשית, גילגל בהוּמור (קשוי במקצת) במאכלות שנשתבחו בהם ארצות ועמים.  פתח בשישליק-קאבב אצל ערבים.  הפליג ללוב, לספרד, לאיטליה, לצרפת, לאמריקה. סיפורי הדברים – חיוּת בהם, מצוינים במראה וצבע, בריח וטעם.

טועם הוא מן התקרובת, מקרב ודוחה (גם מטעמי איסור-והיתר בגזירת מחלתו), אך הזיתים המוּגשים, מכיבושי בית-החרושת 'אשד', זכו לקילוסין מרובים.  חוקר הוא ברוב ענין דרכי כבישתם – והניצבים והניצבות, מופתעים אולי במקצת בפנים-פנימם למשורר ואיש-רוח ש'מערער' מושגים מקובלים עליהם, מתפעלים מן ההתעניינות, מון הידענות הציורית.

בין תיאור לתיאור, כשצפות ועולות ארצות-נדודים וסיורים, פולט הוא אגב-לא-אגב, כי יודע הוא פיניקית, וקורא ברגש פתיטי: חניבעל דיבר עברית!  אתה יודע? – 'יקרבוּּנךָ' – מלה פיניקית היא.

מפלג זקנו, מיע מבטו על המסובים ואל הניצבים, מזקף כיפחוּת קומתו הגאה – אכן, יפה הוא עדין, כמות שהוא זכור מן הילדוּת, מן הגלויות: שחור-בלורית-וזקן, להוב-עינים, עם המוטו הנזרק כחנית אל החלל:

וּמַדּוּעַ הֵם כֻּלָּם לִי יִגְוְעוּ בְּמוֹתִי –

וְאֶחָד מִכֻּלָּם לֹא אֶחְסַר בְּמוֹתִי – –

 

פתאום מקיפים אותך, כחבורה רעננה, שירים אשר אהבת: הפרגים, בירח בול, בהרים, צלילי המנדולינה, וילנה, שירי-הגורל; צפות ועולות הערכות שהעריכו אותו, שתלו עיניהן אל מרומי עמידתו, זכור כוחו הכובש –

ולפניך האיש הרגז, לקוי-הסכּרת, המטיח וזורק בליסטראות, הפוסל וקוטל, הגא והממורמר, היהיר והספקן – זה איש הריניסנסה העברית, שזינק בשעתו אל החיים, כולו אומר נצחון, קולו רם, חושיו בוטחים, מבטו מריע –

עוד לא שחה קומתו, אך המקל שבידו הנה הוא מקיש על המידרכה בדרך לכביש, והנקישות – איזו עצבות בהן: הצעדים – צעדי זיקנה.  אכן, זיקנה שאינה משלימה עם עצמה, אף אינה משתּלוות בחכמת-זקנים.

 

[תשי"ט]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] ספרו הראשון נקרא אמנם 'עם שקיעת החמה', אך אין השם הולמו, וכבר עמד על כך בשעתו המבקר הנודע בעל-מחשבות.