_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין העין והלב: יעקב פיכמן

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א. נופו

יעקב פיכמן אחד מאנשי 'שירתנו הצעירה' לביאליק היה. במפורש לא הוזכר, אך הוא בן-דורם של המפורשים הוא ובן-גילם.

אותו דור, שאמר שירה כיתות-כיתות, דור מסתערים היה, רב וגדול בכיבושים שהנחיל לנו.  מיוחד ביניהם ומיוחס כיבוש שכבשו את הטבע והנוף לאדם היהודי, ואותו – לטבע ולנוף.  מ'גופו של עולם' התחיל מנדלי, וביאליק המשיך כ'צופה בעינו של עולם': מן החיצוני אל הלפנַי-ולפנים, מזוטו של אובּייקט אל המונוּמנטלי ומן היום-יומי של הנאצל ואל הנשגב. בהסתערות הגדולה, בנפרד ובמתואם, קם להם לנחלה הנוף הצפוני הרוסי {'שירי החורף' לביאליק), הפליגו לשוויץ ולדרום וכבשו הר ואגם ויער (יעקב כהן, ז' שניאור) ואף פלשו לנוף הטבטוני (ש' טשרניחובסקי), ברם, את הנוף הארישראלי לא ידעו בממש. הוא יצא אליהם מן התנ"ך והאגדה ונתלווה אל ילדוּתם ואָרח לדרכם, רק אחדים ראוּהוּ עין בעין ראיה חטופה במסע-תיירים. פריה המתוק של אותה ראייה – גלוי ומפורש פה ושם, והוא עלום והגוּי בתיאורים הנשגבים של 'מתי מדבר', ושמא גם בזהרוריות של 'מגילת האש'.  בין כך ובין כך, הנוף השליט בשירת אותו דור הוא הנוף הלועזי שגוּיר ויוּהד, נופה של ווֹהלין ואוקראינה.

כל אותו ה'כיתות' הכובשות בשירה שׂרו אמנם עם הנוף הארצישראלי.  היה זה מקץ שני עשׂורים ויותר להסתערוּתם הראשונה, ולא הרי כוחה של הסתערוּת שניה ככוחה של ראשונה.  הדור ציפה – והם נתמהמהוּ, ואף איחרו.  ואך בודדים מבין הספוּרים קמוּ ועקרוּ את עצמם ואת שירתם מן הנוף הצפוני ונתנו לעצמם אדמת מטע כאן.  דומים היו בהרבה לרבותיהם-חבריהם, אך לא היו כמותם בענין אחד גדול, ועליה שמו.  ואחד בין הבודדים היה – יעקב פיכמן.

פיכמן פייזאז'יסטאן מובהק הוא.  צייר הוא היוצא אל הטבע וכלי-מלאכתו עליו. מַשהה עצמו נוכח ים ועץ, מישור וגבעה, ועינו שוהה עליהם.  מצייר הוא מן הטבע, בחוץ.  'הֵלך' הוא בעיניו, וכך יציג את עצמו בפנינו.  חביבה עליו ההליכה מארץ אל ארץ, ובארץ – מנוף אל נוף.  השיר שב כאילו מנדוד ותוּר:

בִּגְוֹעַ שִׁירַת יוֹם אֲנִי בְּעֵינֵי אֳמָן

תָּר יְקָרוֹת גְּנוּזוֹת בְּכָל מְבוֹאוֹת קָרֶת.

צייר אימפּרסיוניסטן הוא.  אוהב בטבע את הניד והניע.  האובייקטים אינם מופיעים במוּצקוּתם; לא הקבוע-ועומד שבהם הוא היקר לו.  לבו אל הריטוּטים, אל ויבּראציות האור והצל, אל תמורות בוקר וערב, אל החולף ומשתנה:

אַךְ זָע הָאוֹר וּמְרַפְרֵף הַכֹּל בְּאֵד נְגֹהוֹת.

הממשי והמוּחשי גשר הוא הנטוי אל הפנים, אל ההתרשמות האנושית, אל הלב ההומה – אל הניגון שהוא הד למראה.  נאה לו לכן הסוניטה על שני חלקיה: קול ובת-קול, חידה ופשר.  שקופים-ערפליים צבעיו. והם פשוּטים, יסודיים ביותר: אדום, לבן, כחול, ירוק, ואף אותם נוהג הוא לרכּך;  אוהב הוא אותם לא בקיצוניוּתם המובלטת כי אם בקצותם, בהתקרבם אל המעבר, אל הגוון; יקרה לו הניוּאנסה הרכה.

ראייה ראשונה שראה את הארץ מצוּינת היתה במה שלא היה בה: חסרה היתה מעמסת דורות, סבל של תולדה.  לא בעינים תנ"כיות הביט, ולא מבעד לחלון של זכרונות קדוּמים. פורק-עוֹל היה? – אך כך דרכו של ההלך: 'רק קל לשאת, רק קל לצעוד', ללא נטל-שק, רק ילקוט-הצד עמו.  'מולדתי, כגר אני עוד הולך'.  היתה התוודעוּת חדשה ללא התוודוּת.

ראייה ראשונה  צדה את המזרחי, את האֶכּזוטי ואת התפאורתי, את אשר נוח להעלות ברשתית התיירית שבעין: אורחת גמלים, תמר, יפו;  מצילת לין-לן וקול המואדזין (כביכול, ראיה דרך האוזן).  ובנוח מבטו על עץ ארצישראלי, על השקד, וראה בו: 'זוך שלג וברק הצפון בערבי חורף'.  ואף שמשו יש בה באילו איזו צינה לא-מכאן.  דומה: עדיין הולך אחריו הנוף משם – נוף ערבות המולדת ההיא.  אך הן שעמדו לו, הערבות.  אדמה שהיתה לו לפיכמן שם תמכתהוּ במו"מ האינטימי על נחלת-אדמה כאן.  אדמה המשך היא לאדמה, זו מושכת את זו, חוק-המשיכה כאן.  נוף קרוב ביותר אליו היה המישור, הגלוּי, הפתוח.  מוּכּר ומודע היה לו.  על כן הרנין אותו חופו של הים, הנגינה אותו ארץ השפלה, השרון:

עַד תְּהוֹמוֹ שָׁקוּף יוֹם.  בִּדְשָׁאִים, בַּחֲרוּלִים

כְּעוֹרְקִים צַחֵי-דָם מְפַכִּים קַלִּים, צְלוּלִים.

וּמְגָרֶה רֵיחַ פְּרִי הַזָּהָב, בֹּשֶׂם חָמִים.

וּמְשַׁכֵּר מְעָט.  אַךְ זַךְ הַנּוֹף עַל אֵד-הַכְּרָמִים.

 

כְּעַיִן כְּחֻלָּה נָח הַשָּׁרוֹן כְּבַד הַתְּנוּבָה

וּלְמִן מְבוֹאוֹת יָם עַד עַרְפִלֵּי הָרָמוֹת

לִי מְאִירָה אֶרֶץ-יָהּ – –

 

פיכמן הביא לשירתנו את השרון.  מה שעשה דורו לחבל-ארץ זה בממש, בעבודה ובשמירה, עשה המשורר בכלי-מלאכתו וזינו.  ולא בסערה ולא בהסתערוּת, כי אם בהתקרבוּת זהירה ובוטחת, בצעד אורב ושקט וביד חובקת, לא תרפה.

מכאן פנה-הלך פיכמן אל 'הנוף הרם' הירושלמי, העפיל אל ההר.  אותה שעה שרוּי היה במבוכה רבה: 'מה שם בנוף הרים לי אלי מינה?' ותיכף לכך הוא שב ומחזק את ידי עצמו, גובר קולו ומתגבר:

בִּמְבוֹא הָהָר, עַל גְּבוּל הַנַּעֲלָמוֹת,

מָה עַזָּה וּמְעוֹדֶדֶת רוּחַ רָמוֹת.

ודאי: נטיית נפשו של פיכמן אל הרך והמעונג, ואילו נוף זה – סלעי ומדברי הוא, זעפן ואכזרי.  אך גם עליו לא יבוא פיכמן ב'כשיל וכילפות', לא בתרוּעה סערנית הוא נוטה לגבול המדבר:

יְצוּקַת עָזֵּי כֵּף וּצְרוּבַת נְהָרָה,

כִּשְׁטִיחַ פַּנְתֵּר כֻּלֵּךְ מְנֻמָּרָה,

רוֹבֶצֶת אַתְּ עַתִּיקָה וְאֵיתָנָה – –

 

ודוק: כשטיח פנתר.  הרים אלו, השקוּעים למראית-עין בשנת-נצחים, הלא חיים הם.  עוד מעט יפקחו עיניהם, יזועו, עוד רגע – וקמוּ והתנערו פנתרים: חיים אדירים יתעוררו והטילוּ זעזוּע ואימה.  אך פיכמן 'קטל' במאמר פּה את הפנתרים, פשט עורם מעליהם ופרשו כשטיח. עתה אין לחשוש: אין אימת השטיח על האדם.  השטיח מהנה את העין בצבעונותו, בתפאורה שבו; יפה הוא בפני עצמו ויפה למנוחה.

ופיכמן מבקש את המנוחה.  תר ההלך אחרי 'מחבא צל'.  'יגע' הוא מרוב הליכה וזכאי הוא בעיניו לשקט, לשלווה מעט.

שכן בטבע ובנוף המרגוע.  לכאן שב האדם מנדודי נפשו, כאן בא המסוער כאל בית, יימלט מן הקרעים שבו ובחברה ובדור.  איש הטבע אדם שלם הוא, מכל מקום: מתגעגע לשלמוּת, בונה גשרים על פני ניגוּדים וסתירות.  הלא כאן, בטבע, היסוד לקיום האישי והציבורי השלם.  הלא גאן הצמיחה הנצחית, הפריחה לא-תחדל, האור שאינו כלה.  נופו של פיכמן רוגע ושלם, נוף אידילי הוא.  אף את הסער לופפת דממה, והחייתי – רך-עור.

אכן, לא רק 'ימי שמש' הם הימים, חש גם 'צללים על שדות' ותוגת חיים, ואף 'הקסמים – עגומים', אך האור גובר והאופטימיוּת הבריאה תתן קולה:

מַעְיָנוֹת בָּךְ נִקְווּ, שָׁם נֶחְבָּאוּ.

כּוֹכָבִים לִהֲטוּ, שָׁם צָנְחוּ.

לְבָבוֹת כָּעֵצִים בָּךְ נִטָּעוּ

וּשְׂרוּפִים כְּעֵצִים – שׁוּב פָּרְחוּ.

שירו של פיכמן לא שירו של היום בלבד הוא, הוא גם שירו של המדומדם והמעומעם ועינו פקוחה גם אל הלילה, רואה סוד וסתרים ומעמקיהם.  ואולם האפילה כבדת-האימה אינה מפחידה אותו.  רכות ידבר הלילה באזניו של יעקב פיכמן:

בְּדוֹבֵב לֵיל מַה יֶּחְפְּרוּ

נְגִינוֹת יוֹם וָאוֹר,

יֵשׁ קִסְמֵי צֵל וְרוֹעֲפִים

גִּיל מוּזָר תְּהוֹמוֹת שְׁחוֹר

מַה מָּתוֹק יִמְחַץ חֵץ הַתְּהוֹם.

ו'גיל מוזר' לתהום.  גיל זה הרבה גילגולים לו אצל פיכמן: כבד-גיל ומטרות-גיל וכוס-הגיל, וגיל-בכלות-הכל – ואף: גיל-הישימון וגיל-בלהות.  גילן של התהומות אינו איפוא כה 'מוזר' ומפתיע בנוף זה.  ואף מתיקותו של החץ אינה מקרית.  אל לוֹעה הפעוּר של התהום מחפות תמיד אצבעות רכות. 'עיני רוחצות ברוך תהומות'.  דומה: בצירוף תמוּה זה – רוך תהומות – הביע פיכמן את כל-כולו, והלא אוזן תבחין כי המלה הקצרה חד-ההברתית גוברת כאן על מרובת-ההברות, כובשת אותה ואוצלת לה מכוחה.  כי על כן פיכמן 'ער על תהומות-עד ואור נפשו על צלן יט'.

זיקתו של פיכמן לטבע ולנוף זיקה של אוהב היא.  שמח הוא להכריז על כך: אהבתי את הארץ; אהבתי השקד; אהבתי ברדת היום ציץ; אהבתי את ההד לחיים הנגלמים וכיו"ב פעמים אין-ספור.  אך לא בהכרזה השירית יוּכר השר.  שב הוא על הטבע כאל אם, בא הוא אליה כאל אשה, עומד על-ידה כאוהב על-יד אהוּבתו.  פעמים האהבה והטבע מתמזגות מזיגה גמורה: 'פה רק אני ואת' ואי אתה מבחין היכן זו והיכן זו, ו'אַת' זו שתיהן כאחת הן.  בשתיהן, בטבע ובאשה, נוהג הוא אותה מידה של עדנה ורוך, נושא אליהן געגוּעים וחלום, והן חסודות בסוד ובחסד; בפני שתיהן יתפנק, יבוא במבוכה ועליהן יתרפּק, ופעמים גם אותן מחמאות בפיו לאשה ולטבע.

מָה מָּלְאָה תֵּבֵל רֹךְ וַּנְשִׁי –

האין ה'נשי' נשימה קטוּעה?  ולא רועד בו הד 'נשים', אשה?  מאווי הגוּי ולא מוּבע; היסוד הנשי מביא לאושר של שכחה עצמית, להתיחדות גמורה עם ה'אני' שמחוצה לך.

אהבתו של פיכמן לטבע ולנוף נפשית היא, וחום בה, ואינטימיוּת.  והאינטימיות לשון לה וסגנון משלה.  מאופקת היא ופעמים גם נבוכה.  אינה נוהגת להפתיע בעושר-מלים, להלהיב בשפע, להדהים בכוח.  האינטימיות לשונה נלבבת, תהיינה המלים מועטות ובלבד שתהיינה טהורות, יהיו הצירוּפים זכים ואם גם לא מוליכים שבי.

מישזר עדין וענוג הוא השיר הפיכמני.  כל חוט וחוט, כשוּרה, עשוי ביד רכה ומקפּדת.  תמיד נאה השיר ונעים – ובעל נעימה.  מלפף אותך כרוח-ערב, אופף אותך כשדה-שבלים.  באהבה יניע הוילאות, ברוֹך יפתח שער.

אכן, המשורר האינטימיסטן אינו ניגש לטבע בתנוּעה מפתיעה ובתנופה, אלא בשידוּל ובליטוּף.  אינו דינאמי בבואו, נוטה יותר לרוגע ואף תפיסתו ותיאורו מכריע בהם היסוד הסטאטי.  ראה השיר המצוּין 'רוח הקדים' וכן 'שרב בשומרון'.  הכל קופא ודומם ומת, והלא יש בו בחמסין מתנועת המדבר המתקומם, מזעפו ומריו.

לא למראות הגדולים נשואה עינו האינטימית של פיכמן.  נחה היא על הקרוב, על מה שלפניה:

בָּךְ הַכֹּל הַפְתָּעָה מְנֻמֶּרֶת.

סְבַךְ רָזֶה, צֵל שִׁקְמָה אַלְמָנָה,

כְּחֹל גִּנָּהּ, בֵּין צוּקִים מִסְתַּתֶּרֶת,

נִיר טְרָשִׁים, אַדַמְתָּ הָר מְעֻנֶּה.

גם את הים אין עינו תופסת בתהומיותו ובאינסופיוּתו כי אם בחופו, בלובן חולותיו, במפרש ובאני המלבינים וקרבים.  זה השיר הקאמרי אין לו בעולמו אלא כלנית וענן, גבעה ונחל, הר ועיר.

הנוף מנגין את לבו של המשורר והמשורר מנגין את נופו: עינות הבוקר תרונה; וימים רוננים; הגלים רננה והארזים.  המלה החוזרת מזכירה לנו בעקשנות את ההתרוננות הפנימית, את הניגוּן שבלב.  כי פיכמן, איש ההסתכלות בטבע הוא גם איש ההתבוננות הפנימית, איש העין הוא גם איש המית-הלב, בעל-תפילה ביחידוּת.  ואולי מכאן, גם מכאן, סוד קרבתו אל ה'זמירות' ואל השיר העממי היהודי, שכמה מהם שר אותם מחדש בעברית, וכה נאה.  כמה מתנגנת 'רוח הערב' וכמה נגינה שקוּי אותו שיר קטן ומופלא 'על שפת ים כנרת' – נגינת כלי-ים וקול נער לומד ועוף פורח ודממת טבע.

שירו של פיכמן ראשיתו בעולם החוץ וסופו – פנים, פותח במראה ומסיים בקול, פלאסטיוּת בו והמיה – וכולו בין העין והלב.

 

[תשי"ב]

 

ב. אהבה לאוהב

'גבעוליו' לא נעלמו מעיני, את שיריו הייתי רואה, אולם המגע השירי נדלק רק ב'כנסת' של ביאליק.  הגיש אותה לי ר' חייקל לונסקי, הכהן הגדול והעניו ב'בית עקד הספרים' שטראשון בווילנה.  'אתה צריך לקרוא ספר זה' – המליץ והושיטו לי במאור פנים, משהה קמעה מבטו עלי ומשהה את הספר בידו, משל צר לו להיפרד מן השנים, מן העיניים הצעירות ומן הספר כאחד.

כאן, ב'כנסת' שמעתי את קולו של פיכמן מדבּר אלי מארץ-ישראל: 'ארצי את לי'.  לא ארצנו, לא שירי פּאַתוֹס לארץ-הקדומים, ולא געגועים לארץ-התחיה.  ד"ש חי הביא ממנה, מתוכה, מנופה: שרון וירושלים, שרב וים, בעצם ימיה הגדולים והנבוכים של רוּסיה.  'ארצי' – זו ההתרפקות וההתייחדות: 'את לי' מקודשת, את – ארצי.  והנער נפשו ביקשה אותה שעה להפוך את ארצנו לארצו, ודברי המשורר כיוונו יפה את השעה, שליחים מיוחלים היו.

באותה אכסניה אודיסאית של ביאליק נתוודע אלי יעקב פיכמן גם כבעל המסות על קוהלת ואיוב.  היתה רוח שירה בכול, ואור נזרע.  הרבה מהסתומות

באיוב – לא אומר כי נתפענחו אך הם נצטללו, והמפורש האיר עיניים.  איוב זה, שמלבד כל הפורענויות שלקה בהן, נתייסר, כידוע, גם במפרשים, מהם שהפליגו עד כדי כך שעשו גם את הפשוט לסתום – הנה רווח לו קמעה למגע השירי המחונן.  פיכמן בא והבליט את הנגלוֹת, והנסתרות הוראו מסמיכות זו.  לילו של איוב הושקה טללים: /בשעיפים מחזיונות לילה... ורוח על פני תחלוף... דממה וקול'.  ואף נכאי שלהי הקיץ של קוהלת ומועקת השלכת נתרככו, כאילו נגאלו על-ידי השיר: אם מגע כזה עוד לנו, אם שירה כזאת עוד לחיים – לא הכל הבל, והבל הבלים? – פשיטא שלא.

לימים תכפו הפגישות.  ה'תקופה' הכבדה, הגדולה, לא הטילה מורא, בשמחה הוּשטה היד אליה עם קבלתה.  ואולם מועמד ראשון לקריאה בה היה ש"ל ציטרון, חברם ומחבּרם של 'שלושה דורות בספרוּת'.  הייתי משכים, איפוא, לפתחה של ספריית שטראשון ומַטרים את הזקן.  אך אם לא שיחקה לי השעה הוא הקדימני – שומר הייתי צעדיו, ומשהסתלק לצהריו הביתה – לא התמהמהתי וזכיתי ב'התקופה החדשה'.  'על המבוּע', 'על התרגומים', 'על הביקורת' הכניסוני לכבשונה של היצירה, העמידונו על בעיות בהיקף יריעה וברוב ידיעה.  כאן נתגלה הסופר עצמו כקורא מובהק, קשטב למה שנאמר על ידי ראשונים ואחרונים; שרשיו בתחום, וזיקתו – לעולם הרחב, והוא עובר ברגל קלה מתרבוּת לתרבוּת.

כאן, ב'התקופה' ובאכסניות אחרות ראית את יעקב פיכמן יוצא מן הרשות הספרותית לרשות הרחבה של חיים חוברה.  מזקק לאישים, אנשי עשייה ותרבות, מתחומים שונים, קחורים זה מזה.  לנין וא"ד גורדון באו אצלו סמוכים.  ערכים שהיו לו משלו לא חייצו ולא גידרו: בצילם של רבּים חסה, לאורם התחמם.

וביותר התבלט כאיש מגשר, כאדם נושא עמו את אקלימו וחי באקלימים שונים, בחיבוּריו על מרכזי ספרותנו ועל האכסבניות הספרותיות שלנו.  באודיסה היה גר ותושב, בווארשה הסתופף, בווילנה היה בן-בית, עם ברנר התהלך ואל מ"י ברדיצ'בסקי סר.  'נוסח אודיסה' – מי כמוהו ידע להעלות ולקדש את מוסר היצירה שבּה, ומי כמוהו התרפק על נוסך וארשה הדינאמית, רבת-הגוונים, השואלת ולא תדע שליו.

יריבים ומתנגדים חיים בשלום כאילו בנפשו של פיכמן.  תאמר: ליברליוּת, הומאניוּת, ויותר מכל: יניקה כדרך השרשים, חושים צמאים, רוחב-דעת, בעיות ספרוּת רחוקות זו מזו, סופרי העולם ושלנו שכנים קרובים הם.

בסגולות אלו יוּחד גם בשדה העשייה הספרותית.  והוא עשה בכמה וכמה שטחים: כמחנך, בעל המיקראות ('לשון וספר', 'ספר האדם' ועוד), שכל מחברי ספרי-הלימוד נטלו ועדיין נוטלים ממנו, נהנים מברכת בחירתו ומטוּב-טעמו, ועדיין הם נתונים לסוּגסטיה של הרבה טביעות שטבע, אך-על-פי שהזמן עושה את שלו ומתיר הרבה 'נדרים'; כאנתולוגיסטן, וזכוּר ביותר 'ספר הארץ', שהרבה למדנו מדרך הבחירה והניפוי והצירוף ועדיין איחול הוא לתרבות הכינוס בארץ, כי בשקידתה על קבצים ומאספים תשווה לנגד עיניה אנתולוגיה זו, שעשתה שנים מרובות של שליחוּת ספרוּתית-חינוכית נכבדה; וכעורך: 'מולדת', 'מעברות', 'מאזנים'.  ודאי, כאיש העשייה הספרותית עיניו נתונות היו לנפש-המאזנים; השקילה והשיקוּל עיקר גדול היו לו.  בירך על הבשל והמוגמר, לעולם ביקש את הוודאי בקיוּמו, את המוּצק, ולא את המתהווה ומסתער.  רתיעות הרתיע מפני החדש, היסוסים היו בו מחשש בוסר שבצעירוּת.  הוא לא דחה בפנים של חומרה, אך ידו הרכה, ה'לירית' היתה משהה, ממַתנת.  שערים לא פתח, לא עמד וקרא: 'ייכּנסו אלי בעלי...' ואף-על-פי-כן, כלום אין מתעוררים פעמים געגועים עזים ל'מאזנים של פיכמן'? אם אמנם לא נתברכו ב'קפיצה אל הספק', בזינוקים ובבשורות, הרי בנקיון, בכובד-משקל, באיזון, באחריות למזונו של הדור, כלום אינם מראים לנו כמין דוגמה?

לעתים קרובות היית פוגשו בווארשה.  הוא, כבד-הגזע, היה מן הקלים לטילטול ולמסע ואף להפלגה אל מעבר לים.  תמיהני אם איש מאנשי הרוח בארץ נטה גשרים כמוהו בין ההכא וההתם.  דומה היה, מבחינה זו, לאנשי התנועה הקיבוצית, שהיתה מרבה בשליחוּת לגולה, שליחוּת ששבה תמיד, כשוב המשורר, אל מולדתו.  פיכמן היה במשך שנים מעין ציר לא-שלוּח של הרוחניות הארצית – ציר לפני הית צירויות ושגרירויות בישראל.

שעה שגמרתי בלבי, בבואי לארץ, ללכת לבקעת כינרוֹת, לסביבות דגניה, כנרת, ארחו אלי, בין השאר, קולות וצלילים מן השירה.  בן-לויה יקיר היה לי שיר אחד קטן של פיכמן, בנוסח-עם חינני, 'על שפת ים כנרת'.  אכן, ארמון לא הוקם בשבילנו, המגוּרים – צריף רעוע ושבע-ימים, שכל המכונות החקלאיות היו מצויות בסביבתו, מרעישות את הדממות ושעות-שחרית יקרות.  ואולם בשדה סביב פגשת אותה דממה גדולה שבשיר, דממה מיוחדת, שבַּתית וכבדה.  דממה כזאת למתן-תורה היא, בה ברקים מפעימים לב וקולות נראים.  כאן ראיתי את הילד והנה 'לומד תורה הוא מפי אליהו'.  אכן, האמנתי כי כאן יהיה לו לילד גילוי אליהו... הילד, העוף בדמי יער, יזכה... האדמה – אמרנו – תרפא אותנו, את העם, העבודה תגאל, השותפות תגוֹנן.

יצירתו הספרותית של יעקב פיכמן, שקוּיה היתה אמונה זו, שלא נתקלשה ולא נתמַימה בשטפו שלח הזמן, ואף לא היתה מעולם דוקטרינה ולא נתגלה בה סימן של קפיאה.

שירתו – הימים הוסיפו לה כוח, והיא כבשה לעצמה תחומים, וחזרה והתרעננה.  שׂיבתו וזיקנתו היתה פאר והתעלוּת לצעירוּתו, ושתיהן שופעות אהבה שאינה מתעמעמת.

שכּן פיכמן קורץ מחומר האוהבים.  אף זיקתו לשירה ולגילויי תרבות, לאישים ולספרים, זיקה של אהבה היא.  נושא שהוא כותב עליו – לבו הומה לו.  מאוהב בוא בוֹ אותה שעה.  והאהוב עליו לשעה – נאמן הוא לו.  'נאמן אני לאהבותי הגדולות' – הבליע פעם תוך כדי שיחה על ביאליק, ברדיצ'בסקי, אחד-העם.

נאמן היותר היה לאהבתו הגדולה, האחת: לביאליק.  כמעט מדי שנה היה שובה-לב באותה פתיחה לדבריו: הנה חזר אל ביאליק והופתע, לאחר שנים, שעדיין גנוז היה אור שלא השגיח בו; התגלות חדשה היתה לו.  כך דרכם של אוהבים.

ובאהבתו הגדולה התאהבנו.  ואהבנו.

 

[תשי"ט]

 

ג. קסמי-לב וקסמי-שיר

'השעה היתה מופלאה בדממתה, איזה זוהר קדמון-תנ"כי היה משוך על העשבים המלוהטים, על האילנות שעמדו נטועים במדרון ועלה לא זע בם.  עוד לא ראיתי את העמק נושם בכבדות כמו באותו יום, אך היה כאן קסם גם לשרב.  וטרם פגה שמחתי שעל אף כל רפיון יד הגעתי סוף-סוף לשדות העמק.

אכן, אותה שעה אי-אָזית שעתו של יעקב פיכמן היא, והיא לא אחת גם שעתנו בעמק, בארץ: מופלאה, מלוהטת-עשבים, מזוהרת זוהר קדמון, נושמת בכבדות.  אך אותה אמירה מובלעת: 'היה כאן קסם גם לשרב', אמירה שקטה ואמיצת-לב, כולה שלו היא, של יעקב פיכמן.  כל אשר חוננה עינו – התרונן, באשר נגעה ידו – שב-התלבלב, הושקה קסמי לב וקסמי שיר.

גבעולים, צללים על שדות, פאת שדה, ערוגות – כך קרא המשורר לספרי-שירתו, שמות של פשטות ושל ארץ.  אף נושאיהם מרובים ביניהם קטני-עולם: עב ככף איש, גבענ, פרח, חלקת שדה, אך לעולם אינם ניתקים ממקורם, מן החיים שאינם פוסקים, מן התנועה העולמית שלא תכלה.  אדמה להם ושמַים להם.

כיובל שנים אמר יעקב פיכמן שירה, שנוגה-בקרה ושמש-צהריה לא עימעמו את זהרורי-ערבה.  וכל אותן שנים עשה פרוזה, עשייה רבת-היקף, רחבת-שטחים ועשירת-אסיפים.  מבקר ומסאי, ששקידה ואהבה, אמת-הבניין וחן-הצורה ניתנו בו מתן אחד, שלם; פּדגוג-אמן, מבורך בחוש-ברירה דק, באמנות הצירופים, בבינת-לב לקירוב רחוקים ולחיבובם; אנתלוגיסטן בחסד, שידע לייצג דורות, אישים, אידיאות, נופים במובחר שבהם ובאנושי שבהם; עורך-בנאי, שבנייתו היתה מאבק, מאבק רך-מזג אך אין-פשרות.

קורא היה יום-יום לעצמו, להנאתו, לעילוי אישיותו תוך מגע פנימי, נלבב, עם גדולי עולם, ולבו אינו בוסר גם בשיר ובסיפור ובמאמר, פירות השעה האחרונה, נשורת הרוח שאך-עתה חלפה, ועדיין התהייה עליהם מרובה והפיקפוק טבעי ואף מסוכן.  לא קריאה לשם 'רִיחה' וחוות-דעת מ'מרומים' ופגיעה-אגב-הצצה וקטילה-תוך-כדי-הילוך – קריאה לשם מצוי יפיים של דברים, גילוי 'שורה', גרעין, מציאת ה'משהו' מתוך חיבוב המתהווה המשתרשר בקיים-ועומד.  הררי-עולם לא הסירו לבו מעל הגבעות.  הים לא הסיע דעתו מעל הנחל, ואילנות גבוהים לא העלימו מעיניו את פשוטי-הפרחים, פרחי השדה.

חוזר היה יעקב פיכמן אל דברים, אל אישים ויוצרים, אל נופים, חוזר היה גם אל דבריו, לעימוקם ולחיזוקם.  ולא חלילה, מתוך דלות-נפש ומיעוט נושאים.  האהבה היא שהשיבה אותו.  שב היה על נושאיו באהבה, חוזר ובודק ובוחן במצפון שאינו מכריז על עצמו ועל אכזריות-אמיתו, אך ככל מצפון נושא הוא ודאי עמו גם כאב והתאכזרות.  בוחן היה לאורם הבהיר של ערכים, ערכי עם וחברה ואמנות.  המשורר הצרוף, ליריקן הליריקנים היה פּה ושליח לערכים.  ודאי, כלי-הנגינה שלו לא הפך לעולם כלי-קיבול ומכשיר למגמות, לתורות: הן התנגנו מתוכו, שכּן היו – הוא.

לא בעמקות מודגשת ומובלטת דרכו בביקורת ובהגות – הוא מגלה עמקותם של דברים בפשטותם.

לא ב'אפרט' היה בא – והוא מחונן מנגנונים עדינים.  מסלק היה את הפיגומים שהקים לעצמו, באין-רואים מפנה את השטח מחמרי-הבנין, מעלים גכלי-מלאכתו, שלא יבולע להנאה שלך, הקורא.

האימפרסיה שלו נראית פעמים כצפה, מטופפת ומתרוננת – ולאמיתו של דבר היא פרי יגיעה ושקידה והתייחדות שהועלמו מן העין.

לא ברעש יבוא.  דבריו, לרוב, נכנסים אל הלב באיזה נועם מרגיע, נבלעים בנחת – אך לאחר-מכן, לאחר ה'פלישה' לפנימך, פעולתם פעמים מרעישה, ואף מטילה זעזוע.

מספר היה כאילו את עצמו – ונמצא מספר את הדור, את הקורא, את היוצר ואת יצירתו.

חולמני היה – וחלומו התפרנס מן המציאות ומן הממש, והוא שב ופירנס אותם באופק נפתח, במרחב שגילה.

לא ידע ולא הכיר בחַיִץ שבין הבית והעולם.  מנדלי וטולסטוי, ביאליק ופושקין, שלום-עליכם וגוגול, סיפורי ברדיצ'בסקי וּ'ויקטוריה', ברנר וגורקי וצ'יחוב, ורות ודורותיאה גרים אצלו בכפיפה אחת.  ברגל קלה הוא עובר גבולות, אזרח תרבות-עולם.  מי בדה חלוקה זו של מקור ותרגום?  תרגום – משמע: כל שיש בו כדי להזין ולכלכל את הדור, כל שבא למלא פונקציה לאומית, שצינורות-השפעתו מתחברים אל המעין העצמי.  תרגום – הווי אומר: שהוא עתים חלק מן המקור, ועתים אף מעוררו ומחזקו.  מקור ותרגום – כלים שלובים הם ו'שפע רב יושפע מכל העולמות'.  פשיטא, שאין הכוונה לתרגום דבר שהוא קלוקל גם במקורו, שכל חייו חיי קיקיון, שאינו אלא ענין של מקח-וממכר, 'עסק' למבריחי גבולות.

והוא שלימדנו כל הימים, כי אין תחומים במובהק בין שירה ובין פרוזה. שכּן כל פרוזה-של-אמת שירה בה וכל שירה שואבת חיזוק מן הפרוזה.  הוא הליריקן, לא חדל כל ימיו מהתרפק על הפרוזה ולא פסק מלחבבה עלינו.

נאמן לשירו, ל'שורה', ידע גם 'בריחות': מן העשייה, מן העיסוק הספרותי – אל עצמו, אל עולם-עולמותיו.  בבית-קפה, מול הים, מחבב היה בשנים האחרונות להתייחד עם 'קטעי פרוזה ושירה'; הים, המרחב לפניו – ושירו מצמצם את עצמו ויפה לו.

מוצק תרבות, תרבות-האדמה – ומפולש לשיטפה של העת, למשב רוחותיה.  חבר ותלמיד גדול היה לקודמיו, אחרון הראשונים לשירת התחיה – והוא קשוב, מבורך במנגנוני-קליטה ובכוח ההתחדשות, גדול בכשרון-החיים.

 

[תשי"ט]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה