_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בוקר מוקדם וליל עולם: יצחק קצנלסון

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

'דמדומים' – כך קרא יצחק קצנלסון לספרו-בכורו, וארשה תרע"א, בו קובצו שיריו הליריים למן שנת תרנ"ט, והוא עודנו נער.  אף מערכון בשם 'עם דמדומי הערב' פירסם קודם לכן ב'השילוח', תרס"א.  דמדומים התפשטו בימים ההם ומילאו מרחב עולמה של השירה העברית.  אפשר עוד 'בערוב היום' של ביאליק הכניס בלבו של בן-הדור ממבוכתה של שעת-בין-השמשות, הרהורי עצבות שבה של החולף כ'מעוּף העוֹף', עורר געגועים, סתומים וברורים, ל'עולם אחר שכולו חג', אף הטיל ממוראו של הלילה הקרב ובא, שאין לעמוד בפניו אלא בחלום אל-אשר-לא-מכאן, אל המרחקים.  שעת בין הערבַּים כבשה לבבות ברפיונה, סכסכה זהרויות גוועות בציפיות חוננות ורוֹחמות, ולא רפתה ימים רבים ההתרפקות עליה.  אפשר מן הראוי היה שתיעשה עבודת-מחקר על גלגולי מוטיב בין-השמשות בשירה העברית החדשה למן התעצמותה הלירית ועד שפסקו, כביכול, דמדומים בארץ-ישראל.  אולם אותה שעה קצרה וגדולה, שעת-הבינים, שבין יום ובין לילה, שעה בפשוטה, אינטימית, כולה יחידית, היתה גם ערבית של זמנים, של הרבים, של הדוֹר.  משוררה של שעת-הרחמים הוא שהעלה אותה בשירו ל'אחד העם' כשעת ערבוב-התחומים של הכלל, של אחרית וראשית, ואת עצמו ובני-דורו – כילידי בינים.

אכן, בספר שיריו הראשון של יצחק קצנלסון אתה מוצא בפתיחתו 'דמדומַי' נחרזים עם 'עלומַי' וכן שיר 'בין-ערבים', אך הלכי-הרוח הדומיננטיים בספר אינם דוקא של בין-השמשות, ולא ציפיות וחרדות שבה, ולא אותה הוויה התלויה ועומדת; המוטיבים, הנושאים – כל שעה, ניתן לומר, שעתם.

כמה וכמה משירי אותו ספר נכנסו לימים למקראות והיו מזדמרים ומתנגנים ומדוקלמים בפינו ובפי אחים ואחיות צעירים, מקובלים כשירי תינוקות בית-רבן, אך בספר גרים הם בכפיפה אחת עם אחיהם הבוגרים ולא ב'חדר-ילדים'.  כך השיר הפותח בקריאה : 'הוי אמא, הוי אמא, הוי גשי נא הלום / בשנתי ראיתי חלום'  וכך: 'מה יזמרו הצפרים / מה יסובבו היערים' וכן 'הסוכה' הענווה ואפילו 'יום סגריר' בחצר הווארשאית, וקריאות ה'האנדל' הממושך, הילדה הנוהגת ביד העיוור המכונן כינורו הרעוע– –

הדיספוזיציה אינה אל המדמדם ואל השוקע, כי אם אל המפציע ועולה, אל הילדוּת, אל בקרו של אדם.  וכמה ממלאכיה הטובים של הילדות מתלווים אליו במשובה ובחן, בפינוק ובקלוּת-המצעד; והם ודאי עומדים להוליכו ברבות הימים אל הילד, לתת בידיו את 'צפריריו', ספר-תלמודו.  ובכר בספר-שיריו הראשון רואים אנו בו 'שלא איכפת לו' להציג את עצמו בפנינו בלי מיטען של חכמת-מבוגרים.  על זמרת הצפרים, על דיבוב היערות, רמזי הכוכבים ולאיטות עשבים – הוא פוסק: לא אבינה זה; אינו מתימר לגלות סודות ואינו מתייהר בבינה יתרה שניתנה לו בטבע, העיקר: 'מה יפה זאת'.  אף באותו שיר רענן 'גינה קטנה', שהיה לנו בגולה חלקת-אדמה גדולה וברוכה, חוזר הוא ואומר:

אֲנִי יֶלֶד –

שְׂפַת צִפֳּרִים לֹא אָבִינָה– –

נָעִים לִי רְאוֹת מְעוּפָן,

נָעִים שְׁמוֹעַ רַק צִפְצוּפָן.

והרושם שנקבע בלב: אין כאן מ'רטט הנגינה' של הטבע, אף לא צפיה 'בעינו של עולם' כי-אם הסתכלות גרידא, אסתיטית: 'אך מה יפה זה' – –

הדיספוזיציה אל הילדות, אל בקרו של אדם, מביאה בהגיון של 'תגובת שרשרת' אל ילדותה של האומה, לספר שחרותה, אל התנ"ך; פעמים הילד והגיבור והנושא התנ"כי זהים, והרי המחזות 'מכירת יוסף', 'בת יפתח'.

אף הפואימה-בפרוזה 'בגבולות ליטא', וכן 'גלוֹת' – כלומר: נדודי צעיר יהודי בקסרקטין צארי – רצונך שומע אתה בהן קולו של ילד גדול, שנטפלו אליו משום-מה והוא נוקט דרך חמקמקות: בהוּמוֹר ובחינחוּנים; כאן אתה מוצא תיאור של שעת הבוקר המוקדמת, שברנר כבר אמר בשעתו עליו כי הוא 'משרה בוקר מוקדם על הלב' – ו'בוקר מוקדם'  זה נמשך.  'הילד הגדול' ביקש קירבתו של הילד, והיה לו במה לבוא אליו: במאוֹר-עינים, במשחק, בלחן, ברננה, בשמחת ההרמוניה של המיקצב והחריזה.  ולא שהילד אינו יודע חרדות מהן ומצוקות-נפש ופחדי צללים ואפלולית – אך הוא גם  יודע להניס אותם במישחק – ובשיר – –

בעצם ימי מלחמת-העולם תרע"ד–תרע"ז שקוע היה המשורר בעולם קדומים, כתב את החזיון התנ"כי 'הנביא'.  בעיות עולמים, טיבו של האושר, טעמם של החיים, הדרך אליהם – הם לכאורה מגופי חזיון לירי-הגיוני זה, ואולם הקשוב יבחין בפיכפוכו של זרם לפנים מן הזרם העילי הגלוי, הכובש פני השטח.  אפשר לא שאלת תכלית החיים הן העיקר – כי אם התכלת שבהם,  תכלת עינים ותכלת שמים.  'נפול נפלה אל תוך השדה שירת קוצרים האדירה' – וזו מהלכת רוח רעננה, משרה אווירת שדה ועבודה; ספק פתיחה היא לחיים המתהווים ועתידים להתהוות בארץ, ספק הד היא להם.  כאן אתה מוצא את שיר הילדים המצוין 'בארץ-עוץ' שקוי-ההומור: דוקא מן הארץ האיובית 'קם המטה, קם הפלך, קם לעיני כל וילך' – המטה חי ואילו בעליו פגר.  ניגון חליל נפלא שר כאן הילד ב'הנביא'.  ושירת האהבה, חמה וטלולה, של חמוטל, ומחול צפורת הכרמים חפצי-בה – אפשר בנות-קול הן לימי הקדומים, ימים טובים, שבהם בנות-ישראל מחוללות בכרמים, ואפשר התרפקות היא מרחוק, רומנטית, על חיים של חירות בארץ.

זכור לי ליל-שבת בווילנה באחת משנות העשרים.  יצחק קצנלסון מרצה; קורא מתוך 'הנביא'.  קריין מובהק, מחונן בקול ובכשרון-משחקים.  אמונים על ההברה האשכנזית הבחינה אזננו בוירטואוזיות, במשחקי חריזה מורכבת (ידלה – ידיד לה; ויתפתלו – לאַט לי), ועלה גם הד למצוקות-נפש שאינן מרפות לעולם גם ממי שנראה כולו כיום ג' המאושר:

כָּל הַשּׁוֹאֵל חַיִּים – הוּא גַּם מָוֶת שָׁאַל.

או:

אָנוּ בָּאִים לְרֶגַע – וְהוֹלְכִים לְעוֹלָמִים.

והיתה חיוניות רבה של התעצמות:

הַמַּעְפִּיל אֶל הַסְּעָרָה –

הוּא נַעֲשֶׂה אָח וִידִיד לָהּ,

וְאַשְׁרֵי יוֹרֵד תְּהוֹמוֹת,

הַיּוֹרֵד פְּנִינִים יִדְלֶה.

ואולם הצעיר הווילנאי כבד-הראש תהה על המשורר האומנם מעפיל הוא אל הסערה.  טעם החיים ותכלית הקיום? – הן כבר ידענו את הספרוּת החזיונית-ההגותית הגדולה, את 'פאוסט' ואת 'בראנד' וּ'פּר גינט', חזיונות מטרלינג ודרמטורגיה סקאנדינבית ורוסית ופולנית לא חדלה סערתן בלב.  ולא עוד אלא שנדמה היה לו, כי קולו של 'נביא' קצנלסוני זה דהוי כלשהו אפילו מול הקול הרועם של 'העיר' לקולבאק, של אותם בראָנזענע יוּנגען, בחורי הברונזה, וואָס זיי איז באַפאַלו אַ ווילן / צוּ שטילן / דעם צאָרן פון יאָרן / וואָס זיינען פארלאָרן, – שתקפם הרצון לשכך זעמם של ימים / שאבדו אבדת עולמים.  וכשיצאנו מן האולם נדמה היה לנו, כי רואים אנו את בּוּניה בּיק ואת בּעריע דער פּאלענט צועדים בטבורו של הכביש לכבוש עולם, עולם ומלואו – –

אכן, יצחק קצנלסון שרוי היה בארץ-יידיש שבפולין כמן הצד, ולמראית עין כאילו ניחא היה לו בכך.  זרמים חדשים לא הגיעו אליו, ולא משום שסלעו וכיפו הגביהו.  אהבה שאהב את ארץ-ישראל, מגעי-משפחה ומסעות לא הכריעו לא בקו העקירה ואף לא להזדהות או לקירוב הלב אל חידושי השירה בארץ במוטיבים ובלשון, בדימויים, בסמלים ובצירופים המחוברים למציאות ועולים מתוך צרכים פנימיים ומתוך יכולת;  שירו מוּטעם אשכנזית, כמו לא הכיר בשלטונה של הספרדית הארץ-ישראלית.

לאחר כמה וכמה שנים חזרתי ונפגשתי עמו בעירו, בביתו.  לקיבוץ ברוכוב שבלודז' באתי כאיש 'החלוץ', ואל יצחק קצנלסון סרתי כאל ידיד החלוצים וכאל משורר.  דומה היה עלי עתה, כי עיניו וחיוכו יש בהם עירוב קלוּת וכובד-ראש כאותו סיכסוך שהוטל כבר בבלוריתו.  אף הרווחה שבמגורים ובחיים לא הפיגה הרגשת איזה מיצר פנימי.  בנלבבות זו אל הקיבוץ, אל החלוצים היתה, כמדומה, גם  התרפקות על  הארץ, שאלה  שלוּחים אליה, כעל אהבה שלא באה – – דומה היה עלי, כי נפשו ציפתה לגואלה, לא יכול היה להתיר עצמו מאותם רתוקים, אפשר משעשעים, מפנקים, שהשירה והוא עצמו כמו 'ענדו' לו.

משובת-ילדות שהיתה בו נתאפללה.  ודאי ידע היכן צפויה למשורר עברי בשנות השלושים התחדשות-ראשית, כיצד עתיד להתרחש 'נס הולדת' שניה.  לארץ לא הגיע, אך אלה שדרכם הוליכה לארץ באו אליו.  היתה זו שעה גדולה, שעת הפגישה בין ארץ-ישראל-שבדרך ובין המשורר העברי; בימים נוראים היא באה, והיא שעת-אחרית.

הילד שבמשורר, משורר הילדות, 'שעת הבוקר המוקדמת' של האדם, שחריתה של אומה – צנח לתוך הלילה שלנו, לֵילה של אירופה, בשנות ת"ש –תש"ד.  הבהובים של אור מבקש הוא להדליק בווארשה ובוויטל.  במרתף כבה גפרורו.  'וטוב – הוא אומר ב'פינקס ויטל', - שכבה, אחרי החיוך אפשר להוריד בחשאי בתוך החשיכה גם דמעה'.  עדיין נתחייך שם חיוך של מבוכה, אבל בקצהו נאחזה הדמעה.  מבליחה היא אותה פגישה עם הזקן בן השמונים, שדבריו היו 'כאבק אור רחוק', אור חיים מלאים, ולבסוף הוא מדקלם בעל-פה שיר הפתיחה של 'עוללות אפרים' – פואימת אבי המשורר.  יש בהם באותם ארבעה טורים רחוקים מיסודות הנפש הקצנלסונית: געגועים, הילד, ירושלים שבחזון – – אותה פגישה במרתף וארשה ב-1943 – פואימה מאירה היא, וכן סיומה: 'קַדושין – לא זקן הוא רק שקיעת חמה ביקר, שקיעת חמה בלהבות – – והריגתו, הריגת זקנים בישראל, אם לא ליקוי שמשות בשקיעתן?  אם לא כיבוי שמשות לפני שקיעתן הוא?  ארורים אתם גרמנים לעולמי עד, ימח שמכם וזכרכם שכיביתם אור יום אחרון בחיי מיליוני זקנים בישראל, שכיביתם שמשות בשקיעתן' – – הנה הרגשת דמדומים, דמדומי-אדם ועם, עומק הרגשה של מי שהתפנק ימים רבים: 'די זוּן פאַרגייט אין פלאַמען' – השמש צולל תוך להבות – –

באפילת אותו לילה אינסופי מבהיקות דמויות של ילדים.  בפרק ו', 'ראשונים', ב'שיר על העם היהודי שנהרג', מוקפים אנו עיני יתומים גלמודי-עולם, וילד מספר מעשיה.  בלשון יידיש סיפר, אך המשורר שומע בלשונו לשון-הקודש וקורא בהערצה:

יְשַׁעְיָה!  לֹא קָטָן כְּמוֹתוֹ הָיִיתָ וְלָא הָיִיתָ כֹּה גָּדוֹל – –

אולם מונומנטליות הן דמויות שתים של ילדים בפינקס ויטל: הנער מבשר השואה וילדו של הקברן במחנה-המוות.  המבשר הוא הוא שברח מטרבלינקה וסיפר ממראה-עיניו.  אל אחיו קרא: 'נברח, אחי, ברח כמוני, ממני ראה ועשה, עשה כמוני' – אך אחיו לא שמע ולא נשמע לו, כי היה כבר בר-מינן חי.  אותו נער שקפץ ועבר ארבע גדרות חוטי-תיל, אותו מבשר מביא גם סיפורו של קברן-הגוויות שראה בין המובאים-ברכבת את בנו הנער.  'הוא היה נבוך כה ואני חשבתי שהילדים אינם נבוכים, אינם נדהמים כהוריהם" – – מבוכת-ילד ותדהמת-אב ושקיעת עם ואפילת-עולם הם פינקס ויטל, 'השיר'; כתבים אחרונים של יצחק קצנלסון זכו, זכות יגונים, והיו ראשונים – –

[תשכ"ד]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה