_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יום אחד עם יהודה קרני

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

היה יום של חולין בין גינשה לדז'יקה.  יום יהודי של וארשה: חרוּץ בעסקיו נמהר דרכים, מבקיע במרפקיו סגוֹר-חומות.  ועל יבשת-מעט, כעל רצועה צרה, שהותיר לי שצפונו של יום זה, מוליכות אותי רגלי כשהספר, שהגיע אך עתה מעבר לים, פתוח לפני.  'יום הדואר מהארץ' היום, והוא שהביא חוגג ספר זה שבידי למערכת 'העתיד'.  מאז יצא מחביון המעטפה נצמדתי אליו, באתי בשעריו הכחולים, מרותק אל דפיו הגבוהים.

גינשה היהודית שקוּדה על מלאכתה.  הנה הם מוּבלים 'גדישי' המאנוּפקטוּרה הגבוהים בעיסוק גדול ה'גורנה' בקרונות רמי-רגל, מיוחדים, רתומים לצמדים, ובעגלות-יד ניקלות שסבּלים פאטריארכליים מסיעים אותן תוך אימוץ כל עוּזם.  רוכלים מונים שבחי שמה הטוב של מרכולתם, וקול ילדים מהלך כיריב לקול עיניהם השותקות מרעב.  הכביש מציף את המדרכות, ואני מצטמצם ויפה לי: מגינשה לדז'ילנה, ממרכז 'החלוּץ' אל בית הקבוצה, אני נישא בזרם אחר, זרם פרוּש בתוך נהר נרחב – סחפני אורו של הספר הפתוח. 

היום יום של שלהי-חורף וטרם-אביב.  שלגיו היפים של האדר נאלחו, והלב – חולה-האביב, מוכה געגועי בין-החומות. בדז'ילנה עובדות כבר רגלי.  הגאוּת כמו שככה.  סמוכים זה לזה הרחובות, אך אקלימן כה שונה.  הרגשת השינוי מזעזעת את האויר שעל סביבי, תולשת אותי לרגע ממציאותי ומשאירה אותי עומד ושוהה על סביבי: הפּאַביאַק.  שערו האדום.  צריחיו – עינים בולשות.  גולגולת, שנאחזה בין סורגי  התא, מתגלה לרגע ונעלמת, יראה וחרדה, לרגעים.  הנה היא חוזרת ומתגלה, תרה אחרי אי-מי, צפה על פני האויר החפשי; שריקה קורעת את החלל.  וכאן, מאצל, בשערים, ניצבת אשה, שתים, חבורה של אשה ואם ואחות, ועיניהן צמודות אל האשנב שמעבר לגדר.  הרחוב שגוּר ודרוּך, ובדרך נפלאה מנשר וגבר, מנחש ואניה – עינים בעינים נפגשות, ברק-פתאום וגשר של אור. עצרני האור, והספר בידי השמוּטה כמו נסגר לאיטו.  ופתאום הרגשתי שתי עינים נשקפות אלי מתוך הספר, אלי, אל כלאי בין גינשה לדז'ילנה נשקפות הן ביום זה של שלהי-חורף וטרם-אביב.  עד מהרה נטרדתי מן הספר, הולך אחרי דו-שיח זה אין-מלים-לו שבין האשנב והשער.  תחום נכנס לתוך תחום ומעגל חוצה מעגל: האשה, האם שבשער, העינים, אני.  ואת מביטה בי, 'מולדת, בשעריך'

בחדר המכונס הצופה אל תוך החצר, שיוֹמה אפלולי ואילנה האחד, היהודי, כלוא בתוכה, וקולות 'האנדעל' ו'אלטע חלה'  ו'יידישע קינדער' המיוּדים בחללו מכמירים רחמי אבנים שבחומה – עמדתי –פנים-אל-פנים עם הספר הזה, שעות מרובות הקשבתי אליו כאל ידיד גדול; כל אותו היום.

יום זה – יום מתן שירה ומשורר הוא לי!  אמנם שיגרה אלינו הארץ את שירתה הצעירה, גם ספר, גם קונטרס.  הוצאות 'הדים' ו'דבר' ו'סדן' עדיין מציצות מן הארון.  אך יהודה קרני – אורו לא קרן כאן.  הגרמה האכסניה שלו?  ואולי לא נמצאו הצינורות המשפיעים, שושביני השיר? – הן אם גם עמדת ביום מן הימים ב'שעריו' – עמדת-שהית, ולתוך ביתו פנימה לא באת.  נדמה היה, כי שירו שרוי עדיין בצילו של ביאליק, אוף החדש והחידוש שבו הגלוי, לכאורה, חזר ונתעלם תחת כנפי שכינת הרב; אף הארץ-ישראלי שבו הבקיע כמו מעבר לגדר גבוהה.  הרוחות הטובות הסגירו אמנם קול אילנות כבדי-פירות, ונוֹיוֹ של בית, רציני מן השתות עד הטפחות, הציץ אליך מבעדה, הציץ לשעה ונעלם לימים.  אך היום שערים אלו נפתחים לפניך ברחבות כזו אל המולדת ואל השירה החדשה ודפים גבוהים אלה, כפתחים נישאים, זורקים עליך אור חדש, כבוש ועז.

אכן, גם כאן, 'בארץ זאת', ואף עתה, עת הביא לה 'קרבן רננוֹ', סבור אתה הרף-עין אחד, כי המשורר קבוע בתחום קדום, וכי שירו צמוד אל מטיבים ואל סמלים מן ה'היה היה'.  אך דיה שמיעה ראשונה שתבחין: מציאות כאן, מציאותה של 'העיר הקִברית' והחדשה כאחת ; כאן פשטות של ימי התנ"ך ושׂגב של כרם ושבולת-קמה ורפת ואסיף, והקול – קול רגבים, 'מזועזעי המעדר'.  הארץ מסירה צעיפים מעל פניה, וסודות נושרים מעליה והרי היא, החשוקה, כמות שהיא: סגוּפה ודלה ונענית אך במעט להפצרות חובביה-עובדיה העניים כמותה.  עדת עניים זו, הנזירה מכוֹל אך לא מאהבה ומאמונה, המשורר עומד עמה יחד בתפילת-העבודה ומשיב עלינו רוח רליגיוזית, מחוברת לקרקע.  כוהנים אלה מתנות-כהונה שלהם אינן אלא: 'החולות, הסלעים, הצנינים' שהרי,

אֵין בְּרֵכוֹת, אֵין פֵּרוֹת, לֹא בְּשֵׁלִים, לֹא פַּגִּים.

וכל זה כהד וכחרוז לאווּי ולייחוּל: 'חגים'.  מה תימה, כי מפציע אלינו גם קול בכי:

עוֹבְרִים הַדּוֹרוֹת וּפוֹרְשִׁים וּבוֹכִים.

אך עדת-עניים זו, עובדי הארץ, המשורר אומר בשמם:

כָּל דָּרְבָּן וְצָבָר מֵאֵלִי נִחוֹחים.

האמנם רק צלצול של הברות דומות כאן:  בּוֹכים – ניחוֹחים?  שתי מלים אלו – אם לא כפות המאזנים הן בהן יישקלו דורות? –

הנה היא, הארץ האווּיה, כמות שהיא.  פניה – פני שרב, לא ידעת עד עתה כמוהו.  מי בדה, כי ארץ זו, ה'אֶכּסוטית', שרויה בתרדמה ובקפאון, כי רוּחה כבולה בעצלת המזרח?  הבט לחמסין בשומרון שלה: כמה הוא מנוטל שקט, רב-תנועה, דינאמי-דימוני:

עִם בֹּקֶר מִן הַמִּדְבָּר זָחַל חַמְסִין

כְּזְחֹל דְּרַקּוֹנִים,

בַּשָּׁמַיִם עָמְדָה שֶׁמֶשׁ-צָנִין

וְצִחְיוֹן כָּבֵד לִחֵךְ אַדְמַת הַשֹּׁמְרוֹנִים.

הנה הוא זוחל ולוחך, ומתגולל וקודח; מהתל באותה תמרה יחידה על צחיח המבקשת רחמים על עצמה; נשיכות נושך לתאנה הקדושה; שורף שריפת-דממה את החרוב, מפרנסם של כל חנינא בכל דור.  רבוני, השפעת עלינו ועל גידולינו רוב רעה, קשה הוא יום חמסינך וגדול והוא כובש כל בתי-השיר, וקטנה הנחמה העולה מן החרוז האחד האחרון – כאותו נער העולה לצפור מן העמק וכאותה עב העולה מִיָם.

אכן, יש מענה נחמה בפי הארץ למי שקורא לה מתוך הכבשן, והיוצא מ'יום תמוז' בשלום יפוּיס על ידי המשורר חמוּר-הסבר.  ודע – אומר הוא אלינו כרב המשנן לתלמידיו – כי הארץ מלאת הסתירות 'אור שמשה הממית, מחיה'.  מלמד הוא לשוננו, כלמד דרדקי, ברכה חדשה לא הסכּנו לה, לא נמצאנה בין ברכות העם מדור לדור:

בָּרוּךְ אַתָּה, יוֹם תַּמּוּז, הַבּוֹעֵר כַּכִּבְשָׁן

עַל אַדְמַת הָאָבוֹת.

שכּן ממנו הדבש לתאנה ולתמרה, מידו ומחומו שכרון זה שבענבים.  מתת זו שלו, מתוקה ומשכרת, יקרה, אולי, גם בשל כך שבאה לנו ביסורים.  ובמפתיע הוא בורא מעל לראש

הַשַּׁחַק הַמַּשִּׁיר בִּדְמָמָה

עַל רֹאשִׁי כּוֹכָבִים,

עֵת לְאוֹר הַיָּרֵחַ אֲנִי שׁוֹכֵב בִּגְמָמָה

תַּחַת הַגֶּפֶן וּבוֹלֵעַ בִּכּוּרֵי עֲנָבִים –

שירת-הנהנין!  ואין לפרש מה הנאה גדולה מחברתה ומעוררת קנאה במי שזכה בה: אם שכיבה זו שהוא שוכב תחת גפנו, אם דממתם של הכוכבים ונשירתם על ראשו, ואולי פשוט, ענבים אלו, צעופי טל ושקויי אור ירח, שהוא בולע, דוקא, מעשה 'זולל'.  אכן, ריאליות חדשה, רוחנית, על-ארצית, ורוחניות חדשה, גידולת-אדמה.  נגלות ונסתרות חיים כאן בחברוּת, וברית לפשוט עם המסמל.  אויר זה שאתה נושם הנה הוא מערטל דברים בשרבו של יום, והנה הוא מַצעיפם במיסתורין של טל.

אשוּב אפליג עם המשורר אל 'ארצו'.  ידו, גרומה ורוחמת, מטלטלת אותי בין סלעי-ניגודים, אך היא משדלתם, מבקשת להשכין שלום ביניהם ולאחדם בתוך הנפש.  ודאי: אדמה זו, נחלת אבות, 'לתחנונים ולתפילה' היא כמקובל וכמקוּדש, אך הבנים ידם מחדשת כלים (ולא נשמע 'אהה' ל'שבירת הכלים'), ואיזו אדמה הם מנחילים לעצמם, הבנים!  'מחצבה' זו שבּה אנו עומדים נושמת כוח ונושפת כמיכרה עמוק, אך אין בה ולא כלום מן הברוטאליות ומאופלו של כוח קמאי נאבק עם איתנים.  השן והדקר והפטיש ואבק השריפה, המערצה והמערפה שחוברו למקהלה אחת, אינם מבקשים אלא ל'הרך קשיות ארץ, להתיש הכּף'.  אך מעשה ריכוך זה – קשיות-עורף מבצעת אותו.  והאדם רוחו סלעית כקנאות, ותנועותיו החלטיות ונמרצות, 'מרובעות'.  מחצבה, מחצבה, כמה קשה את ואכזרית.  ופתאום קול פוֹעַם דק של וריד בתוך קפאון האבן:

וּבַחוּרָה תֹּאמַר לִבְחִיר-הַלֵּב:

עֲקֹר לִי סֶלַע זֶה, בָּחוּר אַמִּיץ-שְׁרִירִים –

וְהוּא יַעֲקֹר, וְאַף יְכַתֵּף

קול בחורה-חלוצה מתחנחנת זו הלא הוא אותו קול חייכני של הצעירה הנצחית: 'קטוף נא לי פרח זה' – וקול זה מחולל נפלאות: המחצבה נעשתה ביתית, אנושית, אם תרצה: אינטימית; כמו זרם של ליריות רכה הוזרם בידי הפַּסל לתוך האבנים.

הארץ – 'ארצי' היא, של יהודה קרני, כולה שלו היא.  לא משובת הנעורים לרגלי ה'גלבוע' המתרחקים והולכים ולא הפתוס הנישא לכבוד 'מלכי העמק היחפים' ואף לא אותה התרוננות הוגה נכאים של 'אחרונים על המצודה'.  כאן הבחור-הגבר הארץ-ישראלי, החוצב בממש, עד אם יגיע אל קרקעיתו.  הוא אינו אומר דברי זמר, עמידתו אינה עמידת מתבונן-מסתכל בפני הוד מעלתה הגבוּרה ואף אינו מחשב בקול חשבונם וכבשונם של דורות.  בשתי פנים מתגלה אליו נוף ה'פּה', כפני החרוז המתאים: חרוך – בּרוּך, ביקוד ובהוד.  בני הנוף הם הכלב הצרוב והגמל המעונה והחמור העיקש, כאחים הם לו בחרבונים אלה שכוּלם מצל ועמם יחד 'נפשו מסתגלת לנוף'.  אין לך ברית עם הארץ ללא ברית עם חַיַת הארץ.

דומה, כי בארץ חרכה עדיין  הוא מהלך, לא קול מצעדי אדם ולא איוושת קמה ולא צהלת ילד ובכיו.  סוּפה שנתחוללה ואש שעומדת כאן הן בּעליה של ארץ זו.  אך מבעד למערבל ומתוך העשן מתגלה לעינינו אחד נוהג מחרשה בטרשים לבדו 'עם שתי פרות הרזות', ואי-שם בפינה, כמתחת לאדרת, טף יגמל; מוֹרא מענן פנים: רזוֹן, אך הד מתחייך לקראתו: חזוֹן.

החזון אינו אלא בגשם, בבאר-המים, בשדה-הקציר.  ואף מיטב 'לחמי החג' הוא 'לחם החול'.  השכיח והיומיומי כלחם הוא כאן חגיגי, והמים שהועלו הם היין המשמח; באור הנצח מוארות גם 'עוונותיך'.  שעל כן גם האשה העומדת בתפילה, שאלתה ובקשתה האינטימית היא:

שָׁמְרֵנִי אֱלֹהִים, מֵרוּח ַקָרָה

וּמֵרוּחַ שׂוֹרֶפֶת

לְמַעַן שְׁלוֹם הַלּוּל וְהַגִּנָּה וְהַפָּרָה

שֶׁבָּרֶפֶת.

עם של 'תפילה לעני כי יעטוף' – בתו פותחת בתפילה זו!  כלום אין בזה משום חוצפה להטריח את השמים על כך?  שמא תאמר מתוך טינה: 'טימטום'- מעט הוא של בת-כפר הקוראת מן המיצר? – אך אל-נא יהא בלבבך, אלהים:

בַּעֲבוּר שֶׁלְּקַחְתַּנִי, עֲנֻּגָּה מֵרֶחֶם,

מֵאָב זָקֵן וּמֵאֵם זְקֵנָה

לְהוֹצִיא מִקַּרְקַע סְגוּפָה לֶחֶם

וְגַם תְּאֵנָה.

הלא אתה, אתה לקחתני מעל אב ואם כשם שהיית לוקח לפנים לנבואה ולמלכות מאחרי הצאן והשקמים – 'להוציא מקרקע סגוּפה לחם וגם תאנה'. – 'תאנה' זו, בודדה וגלמודה בשורה זו, מבהיקה כחרוז של מרגליות.  המועט לי הכל, ואיני קובלת; הכל נהיה בדבר האהבה:

בַּעֲבוּר שֶׁקִּבַּלְתִּי עָלַי בָּאַהֲבָה וּבִדְמָמָה

כָּל הַטּוֹב וְהָרָע;

אֲשֶׁר גּוֹעָה הַבְּהֵמָה וּנְמוּכָה הַקָּמָה

וַאֲנִי גַּם הָרָה.

בנשימה אחת, ללא חציצה, השלושה: הבהמה הקמה והחיים החדשים המתרקמים בתוכה.  בת ענוגה זו האמנם מזהית היא כבר את גורלה עם גורל החי והשדה?  בפשטות גוברת-כל-מעצור גילתה לנו כאן האשה את סודה, את האינטימי ביותר.  אל-נא תאמר: 'לשכנע' את אלוהיה ביקשה, לגלגל רחמיו, שעל-כן עמדה והטילה על הכף כל כובדו של העתיד שהיא נושאת בתוכה.  תפילה זו שאין לה, כביכול, שמים לראשה ואין לה יראת-שמים בלב, תפילת-ארץ זו, דומה, בה נתקדשו גם הלול והגינה והרפת; 'היתה רוח אחרת' עם השורה האחרונה, כל הריאליה שבשיר מוצאת בה גאולתה וה'אובּייקטים' הנה הם מתרוממים ומרחפים כרוח וכתפילה.

ליד הבחורה, שביקשה אך עתה לעקור סלע ובחיר-לבה כיתפוֹ – עומדת  כאן האשה בתפילה.  לא קול ענוּת לה ולא קול ענוֹת, לא תביעה בפה ולא הפלת תחינה, לא חינון ולא ריגון. לבדה באהבתה ובדממתה עומדת היא כאן, חברתה ואחותה של אותה בחורה מן המחצבה.

אכן, המשורר עצמו, שפסל בגושים שבמחצבה דמותה של הבחורה והאשה, בכוח וברוך, שעת-חולשה פתאום באה עליו .  ההיתה זאת יד הארץ שכבדה עליו עד כדי להתחנן: 'הרפי מעט, הקלי קשי-דינך'?  דומה, כי 'אני' אניי ביותר שנדחק – מגיח ויוצא; מבקש הוא לעשות לביתו, לרווֹת פאת שדו 'עם רננו ועם דמעו'.  יגע שירת-ציבור מבקש היחיד לחזור אל עצמו, אל מקום משמר הגחלת האחת, אל 'התקוה החמה של הלב הכּלה מערג'.  אותה 'שעת חולשה' מקורה בתהייה על הבדידות והאהבה, על הגורל והמוות, והיא שהוליכה אותנו מחוץ לתחום ראשון אל 'דרכים אבלות', והן, דומה, דרכיו של היחיד.  אפשר רק בשעריו החיצוניים של הבית היינו עד עתה – 'ודלתות הפנים זעות', רבים כאן הקולות.  בכי מוכה-גורל על לא-עוון וקול הטחה והתרסה על 'דבר-מה רצחה מולדת'.  ועז קול ניסורו של המוות וקול הנטף מן הנצח; המוות יורד גם מן התמונה שעל הקיר.  ושוב נשמע קול 'מחי' על עוול שמעוול אדם לחברו ולאשה ועל חטאים שחטא הציבור – והמשורר יאשם.  תחושת ערבוּת אישית לכל עוול נעשה היא שמביאה אותו להרגשת החטא כלפי 'מישהו בוכה', לכל 'נופל וזועק' ולכל 'נופל שותק', שעל-כן דרכו שוהה על יד 'הכושלים' במולדת לקול השיר המהלך: 'מה טוב ומה נעים, אחים'.

בשער זה נפתחה לפנינו, כאילו, ארץ בתוך ארץ: ממרומי הכרמל והשומרון ירדנו אל ארץ השפלה.  קול הים ההומה כל הזמן באזנינו הוא 'שאגת הים העייף'; העייף שוב אינו זעוף וזועם וקודר – מתרצה הוא בריצויים ומתפייס בשידולים.

ניתוח קפדן ביקש אמנם להחזיר קול צעדי ה'כושלים' מחלל העולם ולקבעם במסגרתם המסוימת, ביקש למצוא זמנן ואדמתן של 'דרכים אבלות'.  הללו שמא אינן אלא דרכי העליה הרביעית, שכה רבו בה הדמעות אחרי עקירות-בכוח שעקרה חברתה הגדולה, קודמתה? – הלא שיר אף הוא אור חוזר הוא, כאותו אור השרוי בחוץ שאינו אלא הד לזה שבבית.  ודאי, ייתכן וייתכן.  אך היום אין הלב הולך אחרי דיקדוקי-ניתוחים אלה, החביבים על בני הדור ועליך.  ואולי מותר לו ללב לגלות, כי אצה לו כל אותה שעה הדרך אל 'ירושלים', ואף אמר לעקוף שני השערים האחרים, ולא שהה עמהם שהוּת שיש עמה משום התיחדות גמורה; ואף הנטפים האלה מן הנצח לא עצרו אותו – הן ירושלים ממתינה: הנצח עצמו.  הוא אמר למהר, לעקוף, אך ציית ליד המוליכה.  ואכן, צדקה עשה עמו המשורר שהוליכו בדרך השפלה, הליכה שאין עמה מאמץ: לאט לך, ההלך, הלא עוד מעט נהרוס אל ההררוּת.

והנה נפתח השער הכבד למרומים, ל'ירושלים'.

'מלכות של מעלה' קומרת עליו קמרונה, אך הוא בא לכאן 'לחטט בטרשים, לחַיות ערוגות'.  הוא נכנס אל חבל חדש של ארץ זאת, ארץ החורש והזורע; אדמתו ביקש, אך לא ראה אותה מתחת לאבני-השאייה והשתייה, אבני החרבות וסלעי ההרים.  אבן זו שוב אינה אותה אבן שבמחצבה, אשר תגיל להיתלש בידי הבחור לבקשת הנערה – 'כּל אבן ביחידות ובערימה' מתחרזת כאן עם 'הר אימה'.  והר-אימה הייעקר?

לשוא ביקש את האדמה כי תגלה פניה, ולוּ גם סגופים – הם לא ייראו עוד; בכדי כרה אוזן אל קול נחמתה המועטה של העניה והדלה – לא ניע-שפתים: היא במסתרים וקולה נחנק.  אך ממסתרים עולים 'סמלים, שברי גופים ובהתלחש עם שַׁיש שפתי הגילופים'.  סמלי הדורות הנה הם חצובים כאן בהרים:

וּבְרֶדֶת הַלַּיְלָה, הַאִם לֹא לָבִיא

מְזַנֵּק אֲלֵיהֶם מִמִּדְבַּר הַשְּׁמָמָה

וְאִם לֹא נָבִיא

יִשְׁאַג שָׁם עַל יְרוּשָׁלַיִם הַנֶּאֱשָׁמָה!

דמויות-קדומים ניצבות על הסלעים הזקופים: 'מכבים מתקהלים בכם וקנאים יזַעקו העירה בדרגות ובשלבים', וגולשים אלינו 'המבשרים השלוחים בשם אדני'.  אף קולות רוכלים לא יחרישו קול אותה מציאות רחוקה שחלפה ועם זאת מתמדת וקיימת, ו'יד ערביה', היא יד המציאות השנוררית שנגעה בו, לא תרתיעו מן החלום שהוא כה ממשי.

ויש אשר ישוב ויגבר בו הכוסף למעט אדמה, התשוקה לקולות של צמיחה ופריחה, והסמלים חוזרים ומתאבנים ואוכלוסי דורות שבים אל קפאונם.  המשורר, הרואה את 'העריה שבנחלת אבותיו' והוא עם השוממות, יבקש: 'וגלותי את החרפה מעל ירושלים, אם לא בחיי – במותי'.  אין גואל מן היום הגלוי בחרפתו, הקיים בשממון המוות.  ואף הערב, גשר נפלא זה בין הניגודים הקוסמיים, אין בו כדי לפייס: הוא אינו יורד ללב בחשאי וברוֹך: אף הוא 'חוטף, רוגל, עוקד'.

דומה: ללא נחמה היא הצחיחה, אך הנה היא שבה ומתאכלסת, דורות קהוּלים ונוהרים, והאויר – שקוי קולות וריחות ונצחים, ויומו ולילו מסתחפים בזרם ובשכרון.  אך עשיר מן היום והלילה – הערב.  שקיעה חדשה בלב ירושלים!  אך שירתנו החדשה, שהתרפקה ימים רבים על הדמדומים, שטיפחה געגועיה ופחדיה הענוגים של שעת-בין-השמשות, שמשכה אותנו בקולות מגוּונים 'אל קצוי עד, אל אחרית ים' – לא ידעה שקיעה כזאת שהיא כולה זריחה.  אש ניגרת בתוך אש, וכל הלהבות והמדורות משתפכות יחד לשריפה אחת מופלאת.  ובתוכה: תבערת זעם ונקמה; הדלקת העינויים; שריפת המקדש; גוויעת אהבתה ושירתה של אומה; צערה של השכינה: 'אסיף כל הזריחות והשקיעות'.  מערבולת לכאורה – והיא כה ריתמית.

אכן, לאור אותה שעת-בין-שמשות גדולה נתגלה למשורר יסוד האש שבירושלים, שאינה אלא בבואה ליסוד הזה שבחיי האומה: האש שהיא הבעירה ולא נאספה מאז הסנה ועד לגחלת הגנוזה, וזו שאחרים הבעירו לה מאז שריפת הבית ולויים וכוהנים משתלכים לתוכה – ולא אוּכלוּ בתוכה.  האש, רבת-הפנים והגילויים, 'נודדת' עם המשורר בכל אשר ילך, והיא חוזרת ועולה מכל מראה-עין.  היא שנותנת צבע לתמונה וקול לשיר.  ירושלים של אש היא כשם שהיא אבן וסלע; זו נפשה, כשם שאלו הם אברי גופה.  פעמים גם ביקש המשורר להצית בהן באבנים חרון אף-אלוהים, אך הוא העלה אש קדושה, אש האהבה.  ואהבתו 'התלהטה, התלהבה, יקדה בתוך האור הירושלמי'; היא ביקשה להינתן בתוך אבני החומה: לא לשרוף ולא להישרף, לא להתפשט כי אם להתייחד ולהיצמד.  האבן אשר לא תתפורר וההר אשר לא ימוט הנה הם כּלים לאש זו של האהבה אשר לא תכלה ולפריה: השיר.  כירושלים – השיר: יש בו מרצינותה המוסרית הקנאית של האבן, ובעיניו – זהוריות אש.  העיר והשיר, הנצח ועצמותיו הכלים של המשורר נזדהו והיו לאחד, עד ללא הבחן:

אִם סִמְלֵךְ אֲנִי,

אוֹ אַתְּ סִמְלִי.

אש זו נתפשטה מן הארץ על יום של חולין וארשאי זה.  הנה העלתה מדורתה הגדולה כאן בתוך חדרי.  לאורה הטהור מתחמם הלב, הנתון לצרת האומה ולהכשרת הדור ועצמו, ונוהה כל ימיו אל חסד השיר, אל 'הרנן הזכוּך'.  ניתק לשעה מן הספר, תוהה עלי ועל המעגל, שבתי וראיתי סביבי מולדת זו של קרני: כבר באתי בכבשנה, כבר ליהטו שרביה את פני, היתה עלי נשמת אפה.  את כתב-החריכה שלה הלא אקרא בפניהם של בני הארץ והקיבוץ שנזדמנתי עמם תחת קורת גג אחד, והנה הם במדוֹרים הסמוכים לחדר-מדוּרה זה.  זה הסגפון שבבשר וזו הקנאות שברוח, אותו עוני של עדת נזירים ואותו עושר של זריחה חדשה.  שירה זו, ביסוד האבן וביסוד השמש שבּה, בקשי-ערפה ובלהטה, כּור-מצרף היא אל 'ארץ היעודים והכמיות'.

ורק תמיהה נתשתיירה עומדת בחלל החדר ובלב, ואם קולה לא נשמע: שירה זו למה אינה עם שליחי העם?  למה פריה אינו רועש במחנה, אינו נושר במעגלים?  'יש בך איזה חטא שלא אדע כנות' – בקעה ונשמעה קריאת המשורר לפי כתובת אחרת.  ושמא – עלה הרהור – גם 'חטאה' ראשית דרכו של המשורר?  ראשית זו שהמשכה לאו כיוצא בה היא ששימשה מעין מסך-ענן בפני ההתגלות שבאה לאחר מכן? – שירו הן ניתן לנו בשתי נתינות: בגולה ובארץ, וקבלה ראשונה הפריעה לשמחת הקבלה האחרונה?  אולי 'אשמות' גם צורות מיוחדות אלו של השיר, שהן מרדניות ועם זה מתרפקות על צורות צרו קודמים?  ושמא – לשון זו, שיש בה מריחה ורוחה של האגדה ושל שירת ספרד והיא מרחיבה ומתגמשת תוך כדי יצירה?  שירה זו, אשר המשורר מציג אותה כ'פיוטים' והיא יוצאת בכלים כבדים לחפור אפיקים לא נחפרו – שמא גם 'סתירה' שבה גרמה: אלו מרתיעים מפני ההמשך שבה ואלו – מרוב מרד וחידושים שהיא מביאה עמה, אלו – מפניה החמוּרים ואלו מהחירות שהיא נוהגת בעצמה? –

השקלא-וטריא שבנפש נַדמה; פסק המשא-ומתן הספרותי ביני לבין עצמי.  הלשוב עוד לספר?  ממרומי ירושלים – לאן עוד? – אך הן זה צו המשורר: לא לרגוע על האחדוּת, לחיות בהפכים ובניגודים ו'מן הרמות – אל השטחים'.  בצעד מרושל חוזר אני ובא בשער 'המזמורים'.  כאן חיי היום-יום, האזרח בתוך עמו:  עם הילד הגדל על שפת הים ועם הנער שקוצצו לו אצבעותיו; כאן הגינה הקטנה שליד הבית וכן הפרח שבאגרטל; כאן האזרח אוהב עירו וכאן פאטריוט ארצו העניה שר 'שיר העגבניה'.  אף אותם מוטיבים שהיו קודם כה חמוּרים, קשיחים כאילו,  שרויים כאן בצל הוּמוֹר מלטף ומרכך; כלים כבדים אלה שבידי המשורר אף הם מתענווים ומתחייכים משהם באים במגע עם הזוטות המשרים רחמים ומבקשים אותם.  מן הרליגיוזיות הנישאה – אל הפשטות והעממיות, מן הפאתיטי – אל הנלבב.  המתדפק כל ימיו, מתוך אמונה ויאוש, 'בשערים', אפשר הגיע אל חסד הסליחה והויתוּר, 'למחוז הרחמים'? –

גבלי זה, המנקר בסלעו וצורו – הנה הוא נע גם על בארות כרו אותן אחרים.  אך כלום גם כאן, ב'תרגומים', אינו חוצב בשלו? –

קִרְאוּ נָא לְחַבְרוֹתַי כֻּלָּן

כִי תָּבֹאנָה הֵנָּה.

מִי כָּמוֹנִי חוֹלַת-הָאַהֲבָה –

יַחַד גַּם נִבְכֶּה-נָא.

כלום 'מן ההפקר' באו שורות אלה?  לא ממחצב עמוק של העברית? – ואף ארץ-הגזירה הסיבּירית כלום אינה הופכת לארץ שלו:

אֵי רָחוֹק יֵשׁ מָחוֹז

הַסָּגוּר לְמִתְנַחֲלִים,

לּא דָּרְכָה רֶגֶל אִישׁ

עַל הָרָיו הַמִּתְכַּחֲלִים  – –

אם בשיר הירושלמי ראינוהו עומד עמידה נישאה על ההרים או רובץ מרבץ כבד על הסלעים, הנה כאן שיר הנפש המתעטפת:

מֶה עָנֹג וּמֶה עָרֵב

מֵרֶגַע אֹשֶׁר מִתְקָרֵב.

וב'זוג הצפרים בארץ השלג' – האם לא נשמע מַשק ענפיה של צפור מוכה בארץ השרב:

אֵי הַדֶּרֶךְ לְמְחוֹז שִׁירֶיךָ הַמְתוּקִים?

רמיזה נרמזנו על ידי המשורר: עייפתי מהכות באבן, לחצוב.  ולא ניתן לו לדור זה שב'מחצבה' אלא לשיר את כלות-נפשו? בגעגועים אל 'השיר המתוק' יורדים וננעלים 'שעריך, מולדת'.

עברו ימים.  כבר באתי בשערי הארץ וקראתי קריאה 'רצינית' קיציה וסתוויה. וב'דפדפי' בהם – כמו נפתחו לפני מדי פעם, מאליהם, דפי אותו ספר, ועלו קולות ומראות מאותו יום, יום של חולין בווארשה, בין גינשה לדז'יקה, יום יהודי: חרוץ בעסקיו, נמהר דרכים, מבקיע במרפקיו סגור-חומות.

לא אחת ביקשתי לספר באזני המשורר על אותה פגישה עמו, על אותו יום של שלהי חורף וטרם-אביב, כששלגיו היפים של האדר נאלחו והלב – חולה אביב, מוכה געגועי בין החומות; יום בו ניתן לי שירה ומשורר 'פרטי'.

ביקשתי.  אך המולות רבות, מהן נאות ומהן שהדממות נאות מהן, החרישו קולות שבלב ושבעבר.  ואך עתה, בהיאלם גם קול 'הרגבים המזועזעים' הנושרים ללא כוכבים על 'עצמותיו הכלים' של המשורר, – שבתי לאותו יום של וארשה ולאותם רחובות, שבתי והדלקתי אותה מדורה בלב חדרי הצופה אל תוך החצר, שיומה אפלולי, ואילן אחד, יהודי, כלוא בתוכה והנה הוא מגביה את עצמו עד לחלון ועיניו הרבות נחות בגעגועים אומללים.  הנה קרב ראשו אל ראשי ואנו עומדים השנַים ועינינו מפליגות מעל לחומות – – אך החומות כבר ניתצו, ונקבר קולם של אוכלוסין יהודים.  המדורה הדלקתי – מתוכה הנה עולה הנפש שהיתה עם העם: נפש המשורר היא 'אשר הלכה עם העם בזעקה או דמומה'.

[תש"ט]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה