_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תגים בדב סדן

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א. כ"ה שנה עגנון

פגישה אריכתא היא לנו, כאנשי תנועה וכאנשי ספרוּת, עם דב סדן — הוא דב שטוק, הוא ברל שטוק, והוא גם — 'ברלה' (מי יודע אם תמיד יפה כוחו של אותו כלל קדמון: תפוס לשון אחרון, שמא לשון ראשון עיקר).  פגישה היא הנמשכת מאז ימי 'החלוץ' בפולין ו'העתיד', מאז שנות ההוראה לחלוצי 'וואנדער-בּוּנד' בהכשרה בווסטפליה ולאנשי ה'מפעל בערבה' בנהריים, למן ה'דבר' והמוסף, כעורך והוגה וסוקר ופרשן ומגיב, והוא 'טס' ו'קל' ופנים 'נסתרים' לו רבים, אך לעולם פנים שלו, ועד לימי העריכה ב'עם-עובד' וההוראה באוניברסיטה דירושלים, ועשייתו, העברית, רבת-הבינה והדעת, ליצירת-עם זו ויידיש שמה.

רבו הפגישות עם דב סדן שבכתב ושבעל-פה, המספר וחוקר הספרוּת, רבן הפתיחתא והמבוא ואחרית-דבר וסיפא, בעל 'קערות' הצימוקים והאגוזים של ההומור היהודי, משפיע רוב טובה בתרגומים ובעיוּני-לשון, מופלג בזכרונות ומפליג בכל עת בשיחת-חולין שלימדוה בא כבאגב-אורח ולעולם יש בה כדי לעורר מחשבה ובנות-קול נענות לה; ואחרון-אחרון — שגרא רבא של אגרות, מַפנין אגרותיו.

ריבוי-פנים זה 'מסכסך' בנו משאלות שבלב ותביעות שבפה אל דב סדן, שכּן יש בינינו המבקשים לראותו מטפח יותר את ה'טיראסה' הבלטריסטית (גירסא אחרת: המימואריסטית) באדמות הרריו, ואילו אחרים סבורים כי מן הראוי שיעשה יותר לחֵקר הספרוּת, יקים-נא במו ידיו אותו בית מרובה-אגפים-וקומות לפי האנך הנטוי במסת-המבוא הנודעת, שכמה וכמה הנחות ובחינות שלה כבר קנו שביתה במחשבתנו הספרותית והביקורת יוצאת בהן כבכלים שלה.

פעמים אתה עומד משתאה בפניו: כל עצמוּתו 'הילוּכית', זרמית, אסוציאטיבית, מחשבתו באה בתגובת-שרשרת, שיחתו והרצאתו חורגות מן האפיק ומן הגדות, גדירות וסייגים מתערערים ונסוגים מפניו — והנה, כבמפתיע, הוא מחמיר עם מחקרו, נוהג בו ברסן — ומוחו מפקח על 'גַיִס' שלם של בעיות ועניינים, וגלוי לפניו פרט שחסר או פגם שהוטל במנגנון בשעה מן השעות.

עתה זימן לנו פגישה ספרו על ש"י עגנון, דברי מסה, עיוּן וחקר.  ספר זה על ארבעת מדורותיו — דברים כוללים, מחקרים בספרים בודדים, עיונים ובגילויים ראשונים של ש"י עגנון ובגילגולי לשונו — נכתב במשך שנים רבות.  למן שנת תרצ"ד, לאחר הופעת ארבעת הכרכים הראשונים, ועד לשנה זו, היא שנת היובל, חוזר דב סדן מדי פעם אל 'גיבורו', אל הסופר, בא אליו בכלים שונים, בדרכים ומצדדים שונים.

ודאי אין כאן מאותה התרפקות של אהבה כדרך שמצינו בדברי פיכמן על ביאליק, שהיה חוזר ומגלה שנית, בכל י' בטבת ובכל כ"א בתמוז, את המשורר.  הרבה עשתה השלמות וההרמוניה של האישיות הביאליקאית, כפי שהיתה או כפי שנתגלתה או כפי שדומה היתה להיות, ושמא גם עשה תום-לב, השיריוּת והחלומיוּת שבמשורר-המבקר איש ביסרביה.  ואולי גם הזמן עושה את שלו, ובן-הדור מעורער יותר ביסוד-יסודותיו, מרתיע מן ההזדהות הגמורה, מתברך ואף מתייהר בתהייה ובספק.  והן ש"י עגנון, היוצר והיצירה, השאיר אותנו מאז תוהים ולא במקצת.  כלום לא מצא אחיזה בלבבנו יחסם השונה, הכפול, של ברדיצ'בסקי וברנר, אל ראשיתו של עגנון?  ידידים — וחלוקים, תנאים — ופליגי?  ומהו ש"י עגנון: ההרמוני או המעורער?  עולמו — עולמו של התמים הירא והשלם או של המודרני, המפוצל והשסוע?  גיבושם ואיזונם וידיעת-אלהים של דורות ראשונים מאמינים או של אחרונים מזועזעי אדמה ואמונה?  תהפוכות עתים ופלוגתות של לב: היוצר, שהיה בעיני רבים-רבים מבטא השלמות וההרמוניה, אם מתוך התרפקות ואם מתוך אירוניה, הוא עתה בעיני רבים אחרים נוטה הגשר המעורער, אין-אחיזה ('נרות').

בכינוס דברי דב סדן על עגנון אנו 'בין הרים' בעיצומו של ויכוח: על האותנטיות העגנונית, על גבולותיה.  יש מגלים מעין 'בקע גיאולוגי' בעגנון, ואף מורים באצבע: עד כאן זה הוא, ומכאן ואילך...  הוא — משמע: מציאות, הווי והוויה של מאמינים, פנים של דור, ואפילו דורות.  ואילו אחרים דבקו בגילויי סורריאליות שבעגנון, של תודעה זורמת, מהם מפליגים ומוכיחים שאף לפני 'ספר המעשים', כבר ביצירות ראשונות, זו דרכו, זו דרך נביעתו, והמעין לא נשתנה;שמא העין הקודמת לא היתה עשוייה להבחין ולהשגיח בכך.

ודאי, הרבה תלוי גם בגראוויטאציה של הדור.  לא רק המשורר והיוצר נותנים לדורם; פעמים, ואף תכופות, הדור נותן לו ליוצר, והוא נותן לו ממה שהוא מבקש, מגלה מהרהורי רצונו ומצורך-נפשו.  אילן גדול ענפיו מרובים להיתלות בהם, והם מספיקים לאיווּיים רבים.  ד"ס נזקק גם לבעיה זו.  לא נבוא לפסוק הלכה, אך בין הקולות הנשלפים לאחרונה מהיצירה העגנונית, אות ועדוּת לאימת אבדנו של דור האטום, להתפוררות, להשתחררות מן האדמה ולבריחה מן הממש, צורך הוא לי, ואולי לנו, לשמוע קול אחד עגנוני, אחר: 'חמה זו, אש אוכלת זו, שהיתה יוקדת בחום עוּזה ושרפה כל עשב השדה וייבשה את האילנות והחריבה את מעיינות המים — עננים חשוכים דחקו את רגליה, עד שלא היתה לה קרן-זווית ברקיע שלא דחוה משם.  וכשנשאנו עינינו לשמים לראות אם העננים משקרים, התחילו גשמי ברכה יורדים...  הבורות מתמלאים מים וכבר יש לנו מים לשתות ואפילו לבשל את תבשילנו ולאפות את לחמנו וליטול את ידינו...  לבסוף פסקו הגשמים ונתפזרו העבים וזרחה החמה.  וכשיצאנו לחוץ ראינו שהאדמה משחקת בציציה ובפרחיה.  ומקצה הארץ ועד קצותה באו רועים ועדריהם, ומן האדמה הרוויה עלה קול הצאן, ולעומתן ענו צפרי שמים.  ושמחה גדולה היתה בעולם.  לא נראתה שמחה כזו'.  שמחה כזו!

 

[תשי"ט]

 

ב. בעל ה'אבנים'

מרבית ספריו של דב סדן קרויים 'אבן': אבני שׂפה, אבני בוחן, אבני זכרון, אבני מפתן, והרי ספר זה שלפנינו: אבני בדק, וספרים שמכריזים על יציאתם לאור: אבני מועד, אבני-גבול.

אבנים, אבנים — ואכן נמצא מי ששאל לו למחברנו: ואימתי אתה מוציא אבני-בליסטראות שלך?  הרעיון רעיון, אך ספק אם יגיע לכלל מעשה, שכּן בכל האבנים האלה אין אתה מוצא אחת מיוּדה במישהו.  אמירתו של דב סדן בנחת נשמעת ואין אירוֹניוּתה פוגעת.  דבריו של בעל האבנים, לגופם הם נאמרים, בכבוד הראוי לענין ולאיש; לא חימה ש'יוצאת מן הכלים' ולא קינאה שמעבירה על הדעת, ולא קרדום כבד.  מקיים הוא: 'הוכיח תוכיח' והוא יורד גם לסופו של אותו מיקרא: 'עמיתיך', שאין ההוכחה גוררת אחריה ניתוק וסיום וסוף-פסוק, וההמשך הוא — העמיתוּת.  ולא בלבד בענינים שהזמן גרמן, הבאים עם השטף ועשויים גם להסתחף, ואפשר אתה סבור: לא מן הדין לתת את הנפש עליהם, כזאת וכזאת ראינו כבר, אלא גם בפלוגתות תולדיות, בעניני ציבור וספרוּת, שלא גרפום הגלים והם נראים כ'יציבים' בתוך הנצח.  אולם כהן זה שדיבורו בנחת אינו אץ לפיוסים ולריצויים: כך ראינוהו בענין השילומים והיחסים עם גרמניה; וכך אתה מוצא אותו גם ב'אבני בדק', בשאלת התפייסות הדור עם תופעות ואישים, כגון: עם היינה או עם שפינוזה ובנטייה שהבליחה להתפייס אף עם שבתי צבי.

לא, דב סדן אינו בא בבליסטראות ואינו מיידה אבניו.  פעמים מסיע הוא אבני-גזית, מזיז זיזה אבנים שנראות כמן המסד, אך לעולם בלי התראווּת של שרירים ו'כוחי-ועוצם-ידי'.  מסת-המבוא, הפותחת את ספרנו, מערערת בעצם עמדות מקובלות, פורצת גדרים שהוקמו בידי סופרים ומבקרים כיוסף קלויזנר ופישל לחובר — מחברנו מטיל אור על מה ששרוי היה בצל, חושף נידח או נשכח או מוּסח, מבדיל ברוב דעת בין הקבע שיש לו שיוּר ובין הארעי שמבקש קיוּם ואין לו; הסעה כאן, הזזה שם — ואבנים מתכנסות למסד חדש; אמַת-בנין בידו — ואינו דוחה: אדרבא, ייכנסו בעלי-משנה ובעלי-מקרא ופחותים וענווים מהם; ההיסטוריה נשימתה ארוכה ופסקי-דינה פעמים תמוהים, ואפילו מוזרים כדי קוריוזיות (דומה, כי קוריוזים נמשכים אליו, והוא אף הוא הולך אחריהם.  נעיין-נא ב'הנמר וידידו המנמנם', קונטרס מצומצם-כמות אך גדול בגורלות מוזרים שהוא מקפל בתוכו, גורלות בני עם שאין קץ למוזרותו, לתעיותיו ולטעויותיו: נצחיות, היסטוריות — ואקטואליות).  ידו על הדופק של קורות העם ועינו משוטטת על פני מרחבי דורות, וחיבה יתירה נודעת ממנו לקונפרונטציה עם עצמנו בזמנים, עם מהותה של ספרותנו לכל רוחב תולדתנו, לעימות עם מה שהיה, בין שנשכח ומעומעם ובין שהוא מבהיק מסוף ביתנו עד סופו.  דומה, זו ראיית הבית כולו, בין שהוא היכל וארמון ובין שאינו אלא כמות שהוא, ובלבד שהחדרים מפולשים זה אל זה: יציצו-נא דורות ואישים ויצירות ויראו ויווכחו, לא כל מאָה שנה בראשית חדשה היא, ואשר 'כוּסה במַשאון' הנה בא משב-רוח קל, ניעור-אבק — ומציצות אבנים טובות, חינניות, מזהירות.

אבנים טובות ומרגליות שזיוָן מבהיק דורות של ספרוּת וקורות אינן מעמעמות חינן ונוֹיָן של פשוטות מהן וצנועות מהן; אין דב סדן נוהג ללכת, כעדות עצמו ופעלו, רק אחרי ה'פירמות' הגדולות ובעלי-המוניטין.  ולא שאינו מבחין בין העולה ברכב-אש ובין ההולך-ברגל, ולא הכל שווים לפני לבו ודעתו, אלא משום שמקור אחד מפרנס את כולם ומקיים חיוּתם.

ואבני-גבול שבין רשויות בין העבר והמתרחש, בית בית וחוץ, בין לשון ולשונות — מסיטות עצמן בהגותו ונתלשות ממקומן.  יש נכר שמתביית, ויש פְּנים שמגלה דרכי 'הברחתו' והוא חולם ורואה קירבה חדשה מעבר לריחוקים, ואינו חושש לגלות מדוּמוּת של קירבה.

האיש מסיע אבני-גויל, משחק פעמים גם בחלוקי-אבנים, עתים לשם שעשוע, ומתוך השעשוע בא הוא ומרים ביד קלה אבני-שיתין.  אך דומני, כי שנים אחרונות מבליטות אותו במיוחד כאחד פסיפסר, אמן הפסיפס הספרותי: צירוף קטני-קטנים אל תמונה אחת שלמה, ססגונית.  לעיני נתגלה בכל בכמה וכמה ממסותיו על משוררי יידיש: רוב בקיאות ושקידה חרוצה — פשיטא, אך פתאום אתה רואה את עצמך מהלך על רצפה שכולה נוי וחיוּת, עשויה במיפלס אחד, אין-שקע ואין-בליטה, וסיפור-מעשה ומחשבה והערכה וניתוח וביקורת שלובים ומזוּוָגים זה עם זה.  ראה: על ה. לייויק, על יהואש, י"י שוארץ, לאֶיאֶלס, ועוד ועוד.  מלאכת-מחשבת.

פעמים מעיף הוא לתוך חללנו, במעין משוּבה של כובד-ראש, אבן קטנה 'סתם', כגון: 'השבולת והשדה', שנצטרפו בה כמה וכמה חינים של שירה והגוּת ובינה.  אבן-חמדה זוּטית הועפה, חזרה אלינו, מונחת לה בקרן-זוית אי-שַׁמית.  והרי עשויה היא לרומם כל ספר-לימוד-ומקרא, לשמח כל לב צעיר.

בכל כשרון הנדודים של סדן עם מוטיב ופיתגם ובדיחה וצירוף פיוטי, בכל חיבת הוואריאציות שבו, איש בית הוא, בית ספרותנו כולו, על מוצאיו ומבואיו ופיתוליו.  הערכתו הרבה את הפרוזה העגנונית וההזזית באה גם מתוך שהם למדו לחיות הוויות הרבה, הוויות של ישראל, לפרוש את מלוא המפה של חייו ותרבותו.  הרבה אסכולות לישראל, הרבה פלגות ובתי מדרשות ובתי כנסת, וכל אחד מהם נוסח לו משלו — ואילו אנוּ מצוּוים, מפי ההיסטוריה ומפי הכורח האקטואלי, לדעת את 'הכּוֹליוּת' על מיצויה, להכיר את האחדות שבריבוי הפנים.

אמנם פעמים אתה נתפס להרהור, שמא דוקא רוחב-הראייה גורם שיכלתו רבת-הסגולות כמו מצמצמת את עצמה ועדיין היא נתונה לגילויים בודדים או מצוּוָתים, לתופעות 'סגורות' בתחומן: אישים, נושאים, מעשים; תודעת כוליות וטיפוחה ברוב ידיעה, ואילו העשייה: פיצולים של אור.

דב סדן השוקד על טיפוח כוליוּת זו, דבריו משאירים אותנו פעמים תוהים ושואלים לטיבם או ל'מאין ולאן' הפנים.  הנחתו בדבר אפּיזודיותה של ספרותנו החדשה נראית סתורה על-ידי ד"ס עצמו, על-ידי כובד-הראש שבעשייתו.  אף הנחה נכבדה זו שהוא מניח, כי 'היהדות תחילתה ואחריתה אמונה' מה היא באה להשמיענו?  אמונה זו — פניה המוחשיים מה הם, הם ויום-יום שלה ושבת שלה?  מה מצוות מעמידה היא על הציבור ועל היחיד?  אפשר לא נתחוורה אמירה זו דייה גם לבעליה, ואפשר אינו חייב במיצוי.  אולם כוליות זו, שקוויה מרפרפים, מטפחת על אשליות רבות, ממוּסגרות,מהודקות או רופסות, ואף היא אם לא 'אבן שלמה וצדק' — אבן-בדק ואבן-מסד היא לספרותנו ותרבותנו — רבת הדורות והקומות, שאינה לוקה ביוהרה של מתחילים וראשונים, אך אינה גורעת גם משיעור קומתה העצמי.  הבית ביתנו, ומקומנו בו — לפי שיעור כוחנו, כמוֹת שהננו בנאמנות — ובאמונה.

 

[תשכ"ג]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה