_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נגן ובנאי: ש' שלום

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

שַׁלְּחֵנִי מִפָּנֶיךָ, אָחִי בַּתֵּבֵל,

וֶאֱמֹר לִי שָׁלוֹם.

בְּעֵמֶק-הַגְּשָׁמִים מִשְׁעוֹלִי מִתְפַּתֵּל

וְרַד כְּבָר הַיּוֹם — —

 

'יורד כבר היום' — לאו דוקא.  יומנו עלה, ו'אני' עם 'אנחנו' ששילחו את עצמם זה אל זה כאל 'אח בתבל', מתוך מהומיית אוכלוסין מתנצחים על קיום מועט ועלוב ועל משאות-נפש מרובות ונאות.  'שלחני' — צליל מוּכר, ממרחקי-קדומים, קולו של אחד האבות לאחר שנאבק לילה עם שר של אומה, ובקשה בו וחינון וצו.  אולם חדש ורענן הצירוף: 'בעמק-הגשמים', והוא המרתק למשעול.  מעתה קשוב הייתי לכל הבא ונשמע:

 

יָדֹעַ יָדַעְתִּי, כִּי אֵין עוֹד אֶל מִי

רַגְלִי לְשָׂרֵךְ

אוּלָם נִתְחַיַּבְתִּי לַכֹּסֶף שֶׁלִּי

וְהִנְנִי הוֹלֵךְ — — 

 

הפסימיות-ככלות-הכל, זו אשליית ידיעת הכל, ודאי שוטטה כערפל גם בתוכנו באותם הימים, אך בפתאום נמצאנו עומדים במרחב פלוש להליכה: 'נתחייבתי לכוסף שלי'.  הרי אותו 'כוסף החיים שבנו אומר: הכל אפשר', והוא חרות על הלוחות בתמרורי דרכינו, הרי זו חובת ההליכה, הכרח ההליכה. —

כך הקבלתי, וכך הקבילו עמי ריעים ועמיתים, קהל ועדה, את פני 'פלא גמע', ואנו על נהרות פולין, שם שרים היינו לעם ולנו את שיר עצמוּתנו — —

כלום נעלם מאתנו כי שיר זה, כחבריו לספר, שיר-יחיד הוא, ולא ביקש להיות לנו פה ושליח? — ואף-על-פי-כן: 'אמצא מדורה של ההר', 'יעטו עלי תנים'.  ליווּני השורות, ארחו לדרך — והן הולכות, הולכות.

הימים ההם והסביבה, הקרובה והרחוקה, חיזרו אחרי השיר ההצהרתי, המזדהה, ויש מבין השרים שהרימו קולם, כי תעבור רינתם במחנה.  אך אנחנו נמצאנו קשובים לשיר-היחיד של ש' שלום, 'תולשים' כביכול שורות שתהיינה עמנו, ש'יצאנו לבקש את עצמנו':

 

חַי אֲנִי וְחַי הַזְּמַן הַהֵלֶךְ

אִם לֹא קוֹלֵנוּ הוּא שֶׁשָּׂח לַתֹּהוּ.

 

האדמה שמתוכה 'נתלשו' השורות אי-אפשר להתכחש לה: היא נפרדה מאדם ומכוכבים ובכל יום ויום ניגש אלינו ערב, כשהוא יוגן באלטרנטיבת-נצחים: המשך או חדלון; לא נברח ממנו, ואף-על-פי-כן — —

קשב שבנו הבחין במשאבי שירו של ש' שלום, בבאר שכרה במעמקים, ומעלה משם זרם שני, פנימי, סמוי לכאורה — אך גלוי.  זרמים שנים אלה זה לפנים מזה, לחוד ויחדיו, חבורים ונתוקים, 'ליד' ו'מעל' — ואנחנו נשואי גליהם.  בעצם, זרמים אלה כלום לא בתוכנו הם, הנה ירום זה וגבר והנה ינמיך וירד ללחוך הקרקעית.  'אנחנו אנשים שנולדנו לרצות' 'ורק את עצמנו נעשה ונשמע' — מכוּוָן היה הקול אל ניגוננו, 'ואנחנו רבים', ואף דומה עלינו: אחים ואחיות, 'ופקדנו המפקד וקראָנו המגור'.  אף שורות אחרות של 'הרוצים' היו שלנו, מוכנים היינו בלי מבוכה להיות 'נתבעים ונותנים את הדין', והיה זה קולנו שקרא: 'אנחנו השעונים הדופקים אל הפדות' — ונפשנו צעירה ועמוסה 'משא תולדה'.  ואפילו שיר קהלתי, האומר 'הבל בכינו, דפקנו בשער', מטיח הטחת-אגרופים על הלב: 'אנחנו גדלים ואבדננו עמנו', אפילו הוא, נהר זה, שחור, אפל, מושיט במפתיע, ובאורח טבעי, שורה מצילה מתוך השבולת:

 

וְאִם פַּעַם אָהַבְנוּ — לְעוֹלָם לֹא נָנוּחַ — —

 

כמו נתחזק קיומנו: בביזויים ובגוויעות, בהתנכרויות שהתנכרנו ובאהבות שאהבנו רחוק וקרוב, עם ומשפחה, ירושלים וּוילנה — בלי נדר ובלי שבועה: 'לעולם לא ננוח' — —

שירים אלה ואחרים כיוצא בהם, בוואריאציות, הספק מחלחל בהם אך לא מכלה ('ידע כי רוּמה ולשוב לא ההין'); פעמים משוּלים הם לאילן נטוע על פי יאוש: צופה בו, אך אדמה לו, לשרשיו, ונופו מְקַשֶׁת אל מעבר מזה; פעמים משולים הם לכורים שרויים באופל מיכרות, אך אור מיטלטל בידיהם כפנס וניצנוציו עתידים להוליך אל פתחו של יום גדול — —

אכן, היה מן החידוש, מן המבשר ב'פלא גמע'.  כבר נדמו שירי הגלבוע של א' שלונסקי, שנדד אל 'כרכיאל' עמוס אבני-בוהן; נשמת 'ההירואיקה' ו'אנקריאון על קוטב העצבון' של אצ"ג נתגלגלה ב'כלב-בית'; הנאמנות המסדה'ית של יצחק למדן לא היתה בה עוד אותה סלעות ראשונה לא בתוך 'ברתמה המשולשת' ולא 'במעלה עקרבים'; ליבבו אמנם שירי רחל בחן-ראשית ובתוגת-אחרית, אך כוחם וגבורתם היה באותו רפיון שאינו מסתיר ואינו מצעיף, באותן לאיטות-חשאין של שפתיים נעות בטרם פרידה עולמית — —

שירי 'פלא גמע' באו מן הארץ, ממציאות דור נמלט מן ההרס אל הבנין, שופעים איטנסיביות, והיה בהם איזה איזון בין הפתיטי והאינטימי, בין הקדום והמיוּחל, בין הזעקה והדמי ('מעשה באדם: ואם עדיין לא מת הרי הוא עוד חי, צועק ושואל, מתבדח אולי'…).  המשורר תופס ביודעין מרובה, ואם סיכון בתנופה — השיר יציל.  עובד שירה הוא, מאמין שירה, ואם פולחן כאן — צורה כאן, אך למעלה ממנה — שליחות של שירה.

החידוש שב'פלא גמע' לא העלים כי המשורר יוצא מאיזה נקודה רמה, מגדלית בשירה העברית, כי ממשיך הוא.  בשירים כמו 'בכרך הזר', 'ידיד נפש' ו'ישנו איש' הבחנת על נקלה בנות לקול הביאליקי.  הקשבנו:

 

וּמֶה עָרֵב מֵעֶצֶב זֶה:

לִהְיוֹת דּוֹלֵק יָחִיד כַּסְּנֶה

וְלִהְיוֹת אֻכָּל, אֻכָּל עַד תֹּם

בְּמַעֲבֵה הַכְּרָךְ, בַּעֲרֹב יוֹם.

 

וזכרנו:

 

כִּי מָה הַכְּאֵב וּמָה הַחֲלוֹם

הַבָּאִים אַט עִם צֵאת הַיּוֹם

וּמוֹשְׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם

אֶל קַצְוֵי-עַד, אֶל אַחֲרִית יָם.

 

אותו ניגון יאמבי, ערבִּי ועָרב, ואם כי רוחות שונות מתהלכות כאן לעת-ערב.  מצפים היינו אמנם לראשית חדשה ולשירתה, ועדיין בציפייתנו עמדנו, אך כבר שימחונו חוליות חדשות המשתרשות בקודמותיהן, הן ואותם טורים בש' שלום שהם כ'צליל בצליל'.  ברכנו הנהנין על החדש, ונכבשנו לבשורתו.  חדש זה עליו מודיע בקול השיר 'פלא גמע', שעל שמו נקרא הספר כולו, והוא איווּי וציווּי כאחד:

 

פְּשֹׁט הַלְּבוּשׁ וּצְלֹל בָּרַחַשׁ וּבָרֶטֶט,

כָּל מַגָּע — גִּלּוּי, כָּל דְּמוּת חָזוֹן שׁוֹתֶתֶת.

בַּאֲשֶׁר תָּנוּד, בַּאֲשֶׁר תָּנוּחַ,

נָח עִמְּךָ הַסּוֹד, נָד עִמְּךָ הָרוּחַ — —

 

לא הנגלה — כי אם הנסתר הפלאי; וכל העולם כולו, אף הרתוק לכאורה אל קיומו — זרימה הוא של רחשים וריטוטים ומגעים ודמויות, ואתה אינך סתכלן באובייקטים נחים כי אם אחד אמודאי צולל בתנועה יקומית זו שאינה פוסקת.  היתה איזו אכסטאזה, כמעט רליגיוזית, בראיית-פלאים זו, אף על פי שהוכרז כי 'אדם האל', והיתה איזו צעירות כובשת, רעננה, ואם שצהלה לקראת חיים ולקראת מוות כאחד!

ראייה היא מעבר לדברים, מיתאפיסית.  הכל — רמז למשהו לא הגוי בשם.  כל אובייקט לא את עצמו בלבד הוא מייצג כי אם רבים, ויחסים עמוקים בינם לבין עצמם, בינם לבין העת, בינם לבין השתיקות והתפילות ('לא הכל כה פשוט').  העצמים כך, והמלים המבקשות לשאת אותם מרגישות בכובד מהותם הפנימית, וכשהן מצטרפות יחד מקבלות הן תנופה רחבה של הֶקשרים ומשמעויות; סמלים הן, והשיר — שוב לא יפורש פירוש אחד מחייב, ונותן בידינו אפשרות לא-אחת לתרגמו לעצמנו.

נשתבחו השירים במידה גדולה: בניגוניות שבהם.  התיבה 'ניגון' רבת-צורות חוזרת ונשנית בכמה וכמה משיריו, ונשמעת במובלט בשיר 'מחול' הבא ב'ספר השירים והסוניטות' בסמיכות לסוניטות:

 

נַגְּנוּ, נַגְּנוּ, נִבְלֵי חַיַּי הָעֶרֶב,

זַמְּרוּ, זַמְּרוּ מַנְגִּינוֹתַי בְּלִי הֶרֶף.

 

אפשר רמיניסצנציה של חסידות כאן, של בית-רבי, שהניגון מפרנסו בחול ובחג.  אולם השירה העברית נוטה אל היסוד הניגוני, אל הכינור ('נפש חיה וממללה').  ושמא לא מקריים הם אותם 'כוכבים הרוקדים עמו בדלף ההיוּלי' לנגינת נבלי-חייו: הן 'כוכבינו הנודדים' תופשי כינור היו; ניגון הביאו ובניגון הזינו שמחותינו.

יסוד ניגוני זה מקוּים גם בסוניטות ('האֵם המנגנה בכינור') אולם בולט בהן כבר היסוד הארכיטקטוני, הבנייה.  במחי-יד, כבמפתיע, בלי שנשגיח בכך קודם, עומד המשורר במחיצתו של אחד פסָל בשירתנו, — הוא שאול טשרניחובסקי.  אפשר עצם הסוניטה מקרבת, ה'כליל', אפשר אורח-השיר, מבנהו, ואפשר דרך הפיסול, הגילוף מחויב הצורה.  אולם לא הטכניקה בלבד, אף לא הצורה בלבד, בין שהיא בחירית ובין שהשרירות בה מרובה.  רשאים אנו, כמדומי, לומר: בנייה כאן, שכל לבינה שלמה כשלעצמה, ובשעה שהיא ניתנת ומקובעת בבניין, בצרור, ב'כליל', היא חוזרת ומתחברת לשלמות, הווה אחדות.  החומר, שהמשורר עושה בו, עתים דומה הוא ללַבָּה, אך הוא קורש, קופא, 'נרצע' ביד בנאית.

שלושה אגפים לסוניטות שלפנינו, ושלושה הם השוררים בהם: הגבר, האשה, הילד.  האירוטיקה, הטמפרמנט האירוטי, מתוחם במשולש וטבוע בהרגשת חטא:

 

רָאִיתִי עוֹלָם בְּיָפְיוֹ — וְאָדָם בְּתוֹכוֹ כְּמִכְשׁוֹל

 

'מכשול' חי זה, רדוף הרגשת החטא, מדמה למצוא כיפורים לעצמו בהרגשה כי אין לו ממשוּת בעולם זוּלתי: הפּרידה הנצחת — כלומר: המוות הגואל.  מה שאין כן האשה, ש'עורה כמסך על שלהבת', משוחחת היא בפשטות נלבבת עם אלהים:

 

הַבֵּט מִזְּבוּלְךָ: בִּתְּךָ בַּתֵּבֵל מִשְׁתּוֹבֶבֶת.

 

נאה וחיונית בנשיות, מתעלה בגעגועי אמהוּת (סוניטה י') והמשורר מתעלה ומתנאה עמה, אך זיקתה למשאת הנפש של הדור החלוצי, לגאולה מרתיעה אותנו באמירה הגלויה, המצהירה (סוניטה י"א).

ושוב מרים המשורר את ידו השירית וגובר ב'חנינא בני', שהיה בפי אמו 'מזמור ליגון הרודם'.  עתה שנולד 'יש לא עינים שאין בהן דלת לסגור' — כל עולם הנגלה נפתח לפניו, רעב מראות הוא ופקוח לקראתם, אך נושא בתוכו, בגלגולם של עולמות, אוצרות יקום שפונים:

 

וְאֵין לְךָ אֶבֶן בַּדֶּרֶךְ שֶׁאֲנִי בְּדָמִי לֹא אֶזְכֹּר

וְאֵין לְךָ עֶצֶב בַּזְּמָן שֶׁבִּדְמִי לְבָבִי לֹא יֹאכַל —

 

והוא התחלה, בראשית תמימה, שלמה, ו'אין חטא שיעכיר את נגהו'.

אוצרות-יקום בתוכו — וקורות עם הוא עמוס, מזדהה עם הכל.  הוא שעקד עצמו על ההר וערך בו את המוקד; שומע קול מסיני; חוצב הלוחות; עובר במדבר, אך עילויו ביעוד:

 

לִשְׁמֹור עַל פָּנָיו שֶׁל אָדָם הַצּוֹפִים לִקְרָאתִי מִן הַיְאוֹר,

עַל דּוּגִית שֶׁשָּׁטָה עַל הַיָּם, עַל עָנָן, עַל קַו שֶׁמֶשׁ בַּשַּׁחַר,

לִשְׁמֹר עַל הַזִּיו הַצּוֹלֵל הַנֶּאֱחָז בַּמְּצִיאוּת בִּרְגָעָיו.

 

חנינא זה — הלב ראה בו אחדות 'המזוּמר והמזמור' — מזמור חיינו, מאוויים כמוסים, לא-הגויים ואפשר: לא-יבואו, נאחזו בו.  הוא היה בת-הצחוק הנעלמה של הויתור, של המכאוב והיסורים, הפתח לאור, לשמש ולעתיד מתוך המיכרה העמוק בו עמדנו וחצבנו — —

ב'אני', ביחיד, מקופלים היו הרבים, והשיר שלא קרא לדברים בשמם, — עליו התרפקנו.  ורפו ידינו לשיר המפורש של השליחות והעתיד.  והן ש' שלום — שמו עצמו הֶסתר-פנים, וכל מקום מן המקומות בעולם וכל רגע מן הזמן שהם כומסי סוד — לבו ושירו לכוּדים מיד בפלא.  בחלום ובסוד ובפלא נתגלה לנו מיטבו של ש' שלום.  בשיר היחיד מצאת את עצמך כאחד מן הציבור, בבריחת השיר מן האקטואלי — חשת נשימתם החמה של רחוקים וקרובים ביותר.  המגע עם ה'נצח' — נטע הרגשת עפר הדרכים, הזרימה באפיקים.  השורות הקרוצות מחומר החלום והמסתורין — גילו פני עולם של ממש.  כאן זכה המשורר — וזכינו אנחנו לגמוע פלא.

לימים חזרנו ועמדנו עם המשורר 'פנים אל פנים' מול החיים.  חזרנו 'להיות כימים שהיו', והשיר התפלל:

 

תְּנֵנִי לִקְשׁוֹת כַּסְּלָעִים שֶׁיְּצָאוּךָ,

כַּכְּרִית שֶׁנָּבְעָה מִמְּקוֹרְךָ וַתִּקְרֹשׁ,

שִׂימֵנִי עָנָן בְּכַפְּךָ, כִּי אָנוּחָה

אַכְזָר כְּמוֹתְךָ וְנִשְׂגָּב וְקָדוֹשׁ —

 

התפלל השיר — וענה לו הקשב.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה