_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אשכולות-שיר: פניה ברגשטיין

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

מאז אספה לטנא את 'בצירה'[i] הראשון כבר פרחה לא פעם ולא פעמיים הגפן בכרמינו, ולא אחת הציצו אלינו, בחן, בחיוך ובעצב, אשכולות ברוכים משירת ה'בוצרת'.  אך שירה זו שלה נשארה תלויה ומרחפת ב'שורות' רבות שבכרם, ב'שכנויות' שונות היא דרה, ול'שורה' שכּולה שלה, לשכּן את עצמה בתוכה, עדיין לא זכתה.

אותו טנא ראשון וצנוע, פרי שנים מועטות אָרה לתוכו, פריין של שנים ראשונות בארץ שביכרו 'לנוכח שמש', בעצם השקידות על בנין 'הקן הזה' כש'קהל מדויה פוסעים אתה'.  גם באור העז והנמרץ לא נתעלמו הצללים מהתם, מן המרחקים הנטושים, כי בית-הילדות מזועזע עד מפולת, ולא גורש מלב ומעין מוראם של 'הגדת יערות'.  יסוד שליט ומכוון שבשיר היה הרגש, הן שירה 'ליבא בעי' — והשיר נבע מלב; החיים הקרוהו, חיים שבהתהווּת, שעמלם מפרך ותסיסתם מרובה, ששעתם אינה כשרה ליגיעת-רוח וניבם אינו מן המחמירים על צירופיו וכליו.  מלב נבע — ולב ביקש: אַל תהא חציצה ואַל יפריד שום ריחוק; הנותן והמקבל, היוצר והנהנה חד הם.  היה בו בשיר לא מעט מ'תורת אם', אם ארץ עמלה; 'אני הבת, אני האם' — הכריז, אך קול האשה והאמהוּת הנצחית ארוג היה במסכת ומרחף על הכל: בתימאטיקה, במוטיב, בנפש הפועלת.  וביתר ייחוּד — בטיבה של העין הרואה, ראיית-רחמים, בטון האינטימי, וברוח, רוח פיוסין משדלת ולוטפנית. הרגש פעמים רגשן היה, הצבעים עתים נתוורדו קמעה, אך המַבּוּע היה זך: האמהוּת שאינה יודעת צימצום ואינה שואלת לקירבה, שהיא מקיפה וכוללת: האם.

אכן, היו בו ב'בציר'-תרצ"ט מסימני-ההיכר של שירת פניה ואף משירטוטי ייחוּדה כשירת אשה.  שירי העשור תרצ"ט-תש"ט יש בהם משום המשך, המשך של עליה, ומשום יתר הבלט של הדמוּת.  ועל ידם ועמם כל הימים — הרשימה ושיר הילדים; שלושה אפיקים לזרם אחד, אפיקים לא מקבילים, החוֹצים פעמים זה את זה ונכנסים אחד לתחומו של השני.  ולא נסקור כאן את כל הפּרי, אולם נברך על כמה אשכולות-שיר הזכוּרים בנוֹיים מפה ומשם, וריחם וטעמם שמוּר לטובה.

'שיר הפלך'[ii] ביקש תחילה לכאורה להיות המשך לשירי הפרוליטארית היהודית, התופרת, המופיעה בארבעה משירי הקובץ הראשון.  תופרת זו גילגול ארץ-ישראלי של התופרת משירת יידיש היא, שכּה היכּרנו אותה ואת אחיותיה.  כיוצא בה העגים גם כאן, בארץ העמל המתרונן והדלות הצוהלנית, תיקתוק המכונה, ועלה קול קובלנה על המונוטוניוּת, על קדרות קירות סוגרים ואף 'זעקת מבט אלמת' נשמעה.  אך המבט הוא שהבדיל, שכּן לא היה בו אלא קנאה ביוצאים 'מן השער' אל השדות החפשים.  הקובלנה הוּפגה בהרבה נחמות והתנחמויות ('כנף השירה'), ומן הנחיתוּת גאלה ההכרה — 'כי טוב':

 

כִּי טוֹב — —

הַתְקֵן כָּל בֶּגֶד — —

בְּאַהֲבָה רַבָּה וּבִסְלִיחָה קוֹרֶנֶת — —

וּבְשִׂמְחַת חוֹרֵשׁ אֶת אַדְמָתוֹ

וּבְרִנַּת קוֹצֵר אֶת תְּבוּאָתוֹ זוֹהֶרֶת

לְאַחוֹת הַחֲלָקִים, וְהַקְּטַנִּים שֶׁבַּגְּזָרִים

לִשְׁלֵמוּת אַחַת נוֹשֵׂאת בְּשׂוֹרַת הַחֲמִימוּת — —

 

אולם צלילים אחרים עלו אלינו מ'שיר הפלך'.  שיר הפלך — הקדום, להבדיל מזה של התופרת שמסורתו 'גלותית'; הפלך השמור, כביכול, מימים רחוקים ביד האשה.  בארץ זו, שכולה קדוּמים וראשית, טוב לשוב אל מלאכות ראשונות.  פלך זה, מי לא ידע כי אותה אשת-חיל עברית ידיה תמכו אותו.

ושימחנו השיר לא בקולו בלבד: אף בקצב שבו, ב'לבושים' ההדוקים לגופו, חידוש לגבי פניה שלא הכבידה ידה על ילדי-רוחה והתירה להם חירוּת מרובה.  הרגש נתעמק, המלים נבחרו, החריזה החמירה כלפי עצמה והעיצוב נעשה בכלי-מלאכה עדינים.  אכן, פה ושם (בפתיחה ואף בחתימה) ניכּרת היתה עדיין אותה נטיה לתת לו לזרם שבלב להתפשט, אך מיד חזר השיר להעמיק אפיקו.

פרוליטארי היה הנושא, ואצילות-קדומים לו, הגלגל הסתובב בעליצות, ועמו טוי הצמר, ועמהם — חוט השיר:

 

בְּחוּט אָרֹךְ אֵין-חֹק

טְוֵה לִי דֶּמַע, שְׁזֹר לִי שְׂחוֹק —

 

טוי האשה לדוֹדה-אהוּבה, טוי האם לעוללה, כסות לעולמה.  כתלי החדר לא עוד סגרו ולא כּלאו.  השיר הציץ כל אותה שעה בחלון, ואף הפליג הרחק-הרחק.  נופים וחיים, רחשים שבלב ומלוא-עולם הסתובבו בתנועת הגלגל.  היה נאה הנגלה שבשיר, ולמעלה ממנו — העלוּם מן העין, שהדים לו במעמקים.

אך כוח-המשיכה של אדמתנו, של אדמת חיי פניה — אל העצב ואל היגונים.  ב'על מות התינוק'[iii] חזרה אלינו האם, היא ונושאה הנצחי: העולל.  'על מות' — וחלקו הגדול של השיר מעביר לפנינו את חייו הקצרים של התינוק.  בפתיחה הלירית, שהטוֹן שלה חגיגי ופאתיטי, חותר השיר אל ההוויה ש'לפני היות' ו'בטרם אצרך', מבקש לשלוֹת אור מאותו חושך מיסתורי של עד-בראשית.  הנעימה החוזרת והיסודית: 'קראתיך לבוא, תינוקי', ובנות-קול רבות עונות: קראתיך.  מן המיצר.  ממעמקים.  בטרם.  כי יעוד יועד לו: להיות הרקיע ולשאת את החַמה לאם; חיי היוצר נעשים תלויים מעכשיו בחיי היצור.  וחייו — אלה תולדותיהם: השם (הוא עצמו — מעשה יצירה, ש'עפרו' נצבר מכל ארצות-נוד של האם), הערש (מנוחת התנומה וראשוניות התנועה ואין-סופיותה), האור (התלוי מעל אותה פינה זכה ומעטר את ראש האם גאון) והחרדה לא-תחדל.  לתוך תחום האור משתרך ונכנס לו הצל; בחשאי הוא נכנס, כדרכו, מתלווה לאור וסופו שהוא מצמם אותו ו'דוחק רגליו', גדל ומתממש, ופתאום מתרוקן כל החלל: הצל נסתלק והתינוק גזוּל עמו.

אותו ניתוּק פתאומי — דממה רבה על סביביו.  כמו נרתעה המשוררת מפניו.  ורק לאחר דממה של התאוששות פורצת הקינה: איכה...  'עם צל מות יצאת — ואתה הן עוד טרם ידעת לילך'.

 

טֶרֶם יָדַעְתָּ דָּבָר, אֶפְרוֹחִי,

וְיָדַעְתָּ אֶת כָּל הַדְּרָכִים:

הַדֶּרֶךְ מִתְּהוֹם הָאַפְסָיִם

אֶל זְבוּל הַחַיִּים וְהָאוֹר,

וְהַדֶּרֶךְ 'לָאַיִן',

הַדֶּרֶךְ לַחְזֹר.

 

מלים רבות בפי הקינה, מלים מרעישות ('זועקים', חונקים', צורבים') והן עוברות-חולפות על פנינו, אך כשמתייצבת האם דומם כמצבת ותובעת באין-פה כלימת הערש הלבנה, גובר ומתחזק הקול המרעיד:

 

אֲנִי בַּעֲלֵי הַצַּמֶּרֶת

לָךְ שִׁיר מְזַמֶּרֶת — —

נוּם, תִּינוֹקִי הַקָּטָן.

 

אכן גדול כוחה של עקשנות זו של האם שאינה רוצה, שאינה יכולה לוותר על מהוּת שהתחילה.  סיום העצב המפייס אינו מסתיים, רועד ומתלווה אליך...

אתמוספירה שקופה וצוננת סוגרת אותנו 'בבית הטבע'[iv].  עצם השם צירופו שלא כדרכו: הטבע — כל-כולו חוץ, נוף, מרחב, ועתה הנה נתפס בידי אדם ונחבש בין ד' אַמוֹת של בית.  כליאה זו נוטלת ממנו חיוּתו, אויר נשמתו.  תלוש מעצמו ועקור מתוכו מהלך הוא חרדה.  בכניסה, שהיא מעין פרוזדור מארך, מבחין אתה רפיון כלשהו ('מדפים, מדפים, מדפים' — שורה שלא הגיע אליה, דומה, זרם הדם השירי; החרוז הכלאחר-ידי: מקופל רגלים / שלוב ידים).  אתה מפליג והולך — ורוח אינה באה לקראתך, והצינה נעשית חריפה ואכזרית יותר.  תחילה מגיע אתה לידי ריגוש רק מתוך רגשת-לבה של המשוררת, אך תמונה מצטיירת, מצב מתהווה, הכל יוצא מתוך קפאונו, ורבּה התכונה.  אין זאת אלא שהתנגשות עתידה להתחולל כאן.  הלילה, שעת חיבוק תנומות לעֵרי-היום, היא עת הפעולה לפלאי ולסודי.  העוּבּר, הנפל לא-ראה-אור, נעשה פתאום השורר בבית-הטבע.  מי שעתיד היה להיות עטרת הבריאה ושליט יצוריה תובע 'זכותו'.  הכל פונים אליו עושים דברו: חרקים ושרצים, אדרות וגלגלות, עצמות ושלדים, לטאות וצפרים.  אדנוּת ושררה, שלא זכה להגיע להם כחי בין החיים, הנה ניתנו לו עתה מעֵבר מזה.  בּאַלאַדי הבית בלילה, ואף השחר, המגרש רוחות של אשמורות ראשונות וממהר להשיב לעצמים את מצבם הטבעי, היומי, שוב אין בכוחו למעט מאותו ערך שזכה בו העוּבּר בלילו הגדול.  עוּבּר-המעלה!  התמורה שחלה בו כוחה יפה מעתה גם לשעות היום, והרהורי לב המשוררת באים להעמיק את הסוד מסביב לבּאַלאַדת הלילה: שכּן כל שידע תקופת הפריחה והעוז סופו שהוא מגיע להיתוך ולכליון, ואילו זה שלא חלו עליו חוקי הוויתנו — קיים ועומד!  הרהורי יום אלה — אתנחתא קלה הם.  האוירה נרגעת, אך זעזועים רחוקים מרעידים אותה.  ייחול מתוח.  התינוק מאזין, ואנחנו עמו, (וכ"ף הדמיון 'כמאזין' כאן זרה), עוד מעט יפול דבר: הנה יושיט אל אמו זרועות — —

אכן הציפיה כאן דראמאטית מן העיצוב האמנותי.  גדול היה החומר, 'הגולם' שהמשוררת שרתה עמו.  זכותה היא בעצם יצירת מעגל סגור זה, מיוחד בנושא ובמוטיב, באוירו שאנו נושמים, בחיים הרבים שהפיחה בבית נטול-החיים, באותו חום אמהי ששפכה על צינת המוות.  היה רב אמנם החום, אך לא היה בו כדי להחיות את המת כבאותה אגדת-תנ"ך גברית.  האם רכו ידי המשוררת כלפי חומרת החומר?  רפיון הגוף?  מה נבוא בדברים לבעלת השיר, והיא גילתה לנו לאחרונה:

 

וְלֹא הִגַּעְתִּי...

כָּשְׁלוּ, כָּשְׁלוּ רַגְלַי.

בְּאֵין רוֹאֶה מִנִּי דֶרֶךְ חָזַרְתִּי,

וּבְחַדְרֵי-חֲדָרִים נִסְתַּגַּרְתִּי.

 

ומחדרי-חדרים ומסוֹגרם הגיעונו 'פרחי-השדה'[v].  אכן, לא אל השדה מוליכה אותנו המשוררת: השדה שלח שליחיו אל חדר-חליה, ואפשר בקסם השיר ידעה להביא את השדה אל בין כתלי חדרה.  זה אחר זה באים הם האורחים עליזי-הרון: הפרפר, הדבורה והצפור.  המשוררת, 'כושלת הרגלים', יושבת בדד — אך לא ריחות של בדידות וחולי כאן, ולא אותה אכזריות-אמת אחרונה של רתוקים ברתוּקי מצב קיצוני.  מוטב 'לשקר' קצת ולא להרעיל שירתם של פרפר וצפור ודבורה.  בכוחה של הרוח המתגברת, פורצת פַניה חלון ודלת ומכניסה לכאן את המרחב.  הנה הם נקהלים כאן ילדי-השדה וכנפי-רננים.  וירוקד וירונן, והרבה אגדות גזוּלות מוּשבוֹת.  ועל כולם: ילדים משחקים על הסף.  ולא באורח מקרה נתגלגלו לכאן: השיר — מטובי שירי הזוּטרים הוא, שהם כה יפים לגדולים.  ודומה: יש כאן מאותה פיקחות תמימה, פיקחות שבשירה ובחיים, של קדיה מולודובסקה.  אותה מציאוּת אגדית, אותה אופּטימיוּת (יהודית?) ואותה רוח שבאשה ובאם, הנותנת חיים ואחראית להם ולהמשכם, ולעולם אין ניתוקה מהם ניתוק גמור, לעולם מחוברים הם אליה כאל קרקעם.  אך לא כ'אורחי-הלילה' לקדיה — אושפּיזין אלו של פניה.  רוח אחרת מסביב, ואף הפרסונאַז' לא החתולה והעיזה העממיות והמסורתיות הן, כי-אם בני השדה והעמק, והאוירה לא אותה המיוּראת ונבוכה בפני האדם שנשאר מאחורי הדלת: רווּיה היא אמונה ושקוּיה אור.  וכלום אפשר אחרת כשעל הסף משתעשע הטף?

עם עדת השדה הקהולה על הסף, באנו גם אנו, התייצבנו בריחוק קרוב, רואים את האור ואת הפרחים, נושמים את האמונה ואת הרוח לא-תיכנע — את השיר, שירה של פניה.

 

[תש"י]

 

סיפא

'עבים חולפות' קראה פַניה לקובץ שיריה השני, שראה אור ימים מועטים לפני הסתלקותה.  ודאי היה בו בשם משום זכר לימי חיינו, שהם 'כענן כלה, כחלום יעוף'.  אבל 'עבים חולפות' של פַניה נתעכבו והציצו בחלונותיו, ואם גם חלפו — חזרו לימים אלינו, ועדיין הן שוהות עמנו.  שירתה של פַניה, שיר הבציר והאסיף, השיר והסיפור לילד, הרשימה — לא זו בלבד שלא נאלמו במותה, אלא, להיפך, נוצרו כאילו זיקות חדשות אליהם; ולא שנתגלו בהם פנים חדשות; הן זו אותה פַניה: נלבבת, עממית, חיונית, שופעת חיוּת גם בהיותה במצב כולא וכובל.

חברוּת שזכתה לה פַניה בחייה, בגבתה ובתנועתה, המגע השירי עם ילד ובוגר, לא קופחו בידי המוות, הם מקוימים לזמן הזה.  עזבוֹנה של פניה אינו רכוש עזוב; מטופח הוא, מצוי.  הנה — ספר שיריה 'אסיף', והנה כינוס שיריה וסיפוריה לגיל הרך: 'עיניים שמחות'.  אף אגרות פניה, לכשתכונסנה, יעלו ניצוצות של תבונה והומור ונלבבות.

העת החיה, אריכות-ימים סייעתא רבא הן למשורר; העת נותנת צבע לפרי, מצללת פלג ומעיין, מוסיפה דעת וכוח-זרימה.  אילו זכתה פַניה לאריכות-ימים, ודאי היה מתחזק שירה וקולה גובר.  עתה אין לנו אלא מה שלפנינו: העזבון.

עיקר גדול בשירתה של פַניה היא החווייה.  לא בּדוּת ולא קונסטרוקציה אינטלקטואלית ולא חכמת עשייה וטכניקה ולא גינוני מאניירות.  בראשית היתה החווייה, ולאחר-מכן — הרצון להנחילה, לשתף את הזולת, אוזן ועין.  רצונך: קרא לזה פילוס דרך אל הלב, כּנה לזה קומוניקטיביות.  מחוז-חפץ היה לה: החֶברה, ממנה לא ברחה, עליה לא התנשאה, לא הסתגרה מאחרי דלת ובריח מתוך הסיסמה: יפה הריחוק לשירה.  לא: 'ומחרוזי יתמלט ללבבכם, ובאוּר אשי הצתיו — יתעלם'.

 

[תש"ך]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i]            'בציר', שירים, הוצאת 'דבר', תרצ"ט.

[ii]           'סדרים', מאסף סופרי א"י, תש"ב.

[iii]           'מבפנים', סיון תש"ה.

[iv]           'מעט מהרבה', מאסף סופרי א"י, תש"ז.

[v]           'מבפנים', אלול תש"ט.