_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נופו וביתו של אברהם ברוידס

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א. 'מאדם לאדם'

הנה הם עפות ובאות מגילות האפור והצחור, מגילות השירים: בתלם, אשנב, מבית, קול, אמונים ועוד.  כצפרים עפות הן אל קינן, אל ביתן: 'מאדם לאדם'.  נבחין ב'ציוצים' ראשונים, נכיר הזמירות — ובידינו ספר.

אולי צר, שלא שוקעו שמות קודמים ('מבית'!) בבניית הקן.  אפשר חבל, שלא באו הדברים במדורות מועטים וכסדר נתינתם, סדר כרונולוגי.  קפיצות-פתע לפנים ואחור קשות לקורא המבקש לארוח אל המשורר בדרכו (כ' שנה ולמעלה מזה).  אפשר.  אך העיקר היא הספר, והוא ודאי.

נופו של א' ברוידס נוף ליטא הוא.  כברת-ארץ ילדותו ליטאית היא.  נוף זה אינו מבליט עצמו בשיר, עלום הוא ומתעלם, אך הוא מצוי 'מתחת לקרקע', כביכול.  בקתות דבקות לרגבים, שמים משתפלים לארץ, רוח נמוכה בשדות לא-גבהו, הליכה כבדה ועייפה וציפיה לגואל.  על פרשות-דרכים צף בערפילו של בוקר-סתיו ראשו של הצלוב, שמוט ושכח-רחמים.

קרקע ראשונה — קרקע ליטא היא.  כאן, בארץ, נופו של ברוידס נוטה אל הכפר, לשדה, אל העמק והגליל, אך סדנו בעיר.  'עירוני' הוא, ואם לא במוטיבים ובנושאים שבהם מתייחדת שירת הכרך.  לא קפה לילי ובוהימה, לא מוקיון 'בעל דמות יגון', ולא החטא ותעתועי הגוף; כאן העמל כמות שהוא בחולין, כאן דלות הפרבר והשכונה וכאן אדם במצוקת יומיום:

 

גַּם בְּאַרְצִי רוֹכְלִים בַּשּׁוּק

יִבְדְּקוּ שְׁרִירַי.

בִּי תִּרְתַּח דִּמְעַת עָשׁוּק,

וְאֵיךְ אַנְעִים שִׁירַי?

 

אכן, עמל לא חגיגי ולא פאתיטי בארץ השגב החלוצי.  שירתנו בארץ אזנה לא הסכינה לקולם של עלבון חיים וקלון אדם בעבודה, לקול עשוקים.  היא לא ראתה, כראות יידיש בגולה, את פני הדלות כשהיא לבושה קרעים, רעבה לפת, עזובה לנפשה ועיניה — קנאה.  ה'עוֹל' לא נאנח באזניה ועומסיו לא חרקו שינים.  כאן התרונן העמל והריע, כי כבש; כאן קידש האדם ששת ימי החול; ניטל מן העבודה טעם-המרורים של עבדוּת שבה והושב לה פאתוס הפולחן.  מחוסרי-הכל ידעו, כי מתת גדולה בידם בה זכין הם לעצמם ולדור בפניו.  הדלות היתה 'סבלנית וברה' (רחל); האדם בעמק עמד ב'קומה זקופה אפילו בבגד מרופט ובלי נעלים' (א"צ גרינברג); כובסת החיתולים דומה היה עליה ועלינו כי היא מכבסתם בשביל המשיח הרך — — אף בשעות של רפיון, כי אבלו הדרכים ומטו הכתפים — באה הסולידריות של החברותא ותמכה וסעדה, ו'הרעיון הגדול' חבש לפצעים הקטנים, הרגשת 'אנחנו' הקימה מעפר והרימה משקעון.  אף יגון היחיד נאצל בתחום הנפש והגורל, 'מופשט' מן הגשמיות וכביכול אפשר לומר כך: 'משוחרר' מחוקי המשיכה של חולין ואדמה.  אך בשירו של ברוידס ה'איש' מתחרז עם 'ריש', עמלו אפור-בגדים, והנעלים בלויות בתכלית הפשטות; עניו אין זמר בפיו והכאבים נוטעים בלב הרגשת כלימה.  כאן היומיום ביחידוּתו, פרוּד מעל הכלל, באין אותה אחוָה רחבה, הנותנת טעם למעמסה ומקילה ממשאה:

 

הַב כֹּחַ לִגְרֹר אֶת רַגְלַי בַּשָּׁרָב

וְלִיצֹק בְּעָנְיִי מִזְמוֹרִי הַדָּל.

 

כאן — נעורים עמלים.  אכן, נוה-ההורים אינו עדיין בית עובדים.  בית-אבא-אמא שלנו מהתם הוא, שראינוהו חרב והולך והלכנו ממנו כחלוצים.  מתוך אהלנו הנטוי בארץ לא שבנו אליו ואל מוטיבינו אלא בזכרון, כשהמרחק זורע עליו אור חדש, עירוב של צער ונכר וגעגועים.  אך ברוידס מסתופף בצילו של הבית שנעקר והועלה לכאן בזעזוע העליה הרביעית, והארץ החלוצית 'מתנכרת' לו לאותו בית.  עם ערב מתפלל המשורר לחסד כי יצוּוה, אך האם והאב יומם כבר רד.  הבן הנאמן אינו יוצא לשדות רחוקים, מכתף הוא את העול בקירבת הבית.  מכאן, משכונתו, נתגלגל אלינו על-ידיו קולם של 'ילדים נזופים בלא אשם', המתרפקים 'כגבעול שכוח וקודר על גדר'; כאן ניתן, לראשונה אצלנו, פתחון-פה לעשוק מילדוּת: השוליה, מצחצח-הנעלים ומוכר השרוכים.  אוי לנו מעלבונה של ילדות שנסתחפה שדה בארץ שהילדוּת רועה בה בשדמות-זהב.  זו לעומת זו, רוב טובה ורוב רעה של בני-עבודה תחת השמש האחת.

כאן, בעבודה וּבעוּלה, גדל האדם ובנה את עצמו ואת בתי שיריו ואף את ביתו שלו.  בימים ששירתנו הצעירה היתה 'אהלית' ובחורית, ולא היה לה בית אלא זה שבמרחקי מקום ועת, והיא לעת רפיון קוראת: 'אני עייפתי, אבא'לה, הה אמא, אמא'לה, עייפתי' (א' שלונסקי) — שמענו מפי א' ברוידס את קול הילד פועה כאן 'מבית', והוא, האב, עומד על יד ערש ילדו.  אכן, אף כאן לא נמתחה חופת תכלת, הרקיעים אפורים והנחה מעטה.  הקונפליקטים לא הילה של רומנטיות מעטרתם.  במרחק הנצחי שבין השנים לא את יגון האהבה שמענו כאשר הסכנו:

 

בְּכֹל מַעֲרֻמַּי הִצִּיגַנִי שִׁירִי,

וַאֲנִי לֹא אֵבוֹשׁ —

אֵין כְּסוּת לַמַּכְאוֹב

וְחִפּוּי לַמָּגוֹר.

 

היה משום עוז בהחשפה זו של המכאוב ב'אין כסות', בוויתור על הסוד המערפל והמרכך; כך תתאכזר אמיתו של אדם לעצמו וכך היא גואלתו.  דרך 'כוכב' מעל לבית הצעיר, אור הפציע מעגלת הילדים המוּבלת, לראשונה בשירנו, אל הים, אל המרחב העז והחריף.

משני מעגלות אלה: ממעגל העבודה (אפשר לומר: העירונית וה'פרטית') וממעגל הבית נצטבר 'עפרו' של א' ברוידס.  מכאן, מתוך המעגלות השנים, מטה הוא אוזן ל'גרעין הנזרע, להד רחשי נביטה'.  בזכות 'ארנים, ירק חורש וצל' מתרענן גם בקרו ושירו.  הוא נמלט אליהם מעת לעת, אף אינו מתרפקת עליהם מבעד לחומות, אך שב הוא תמיד, שיבת הגוף ושיבת הנפש, אל מקום גידולו, אל תחומו.

מעגלותיו של ברוידס פתוחים אל העבר הישראלי הקדום וקרניהם שלוחות גם אל שביל האש של דור נגוף ועומד על קברותיו; לא יחריש שירו 'לרעם כלי-קטל'.  קולו אינו מרעים, קול של בעל-תפילה הוא, בעל לב שבור, שאנחתו יהודית ודמעתו נאמנה.  אף כאן, בדרכים המפליגות כבמעגלותיו המתוחמים — יושר-כתב, גילוי-לב, חותם-אמת.

מן הביתי והאינטימי, דרך הארצי והלאומי — אל האנושי והכללי.  ל'גלמודי יקום' יבקש חביון צל, אור בחלום יביא ל'אלמוני בן מרתף' וברכה ישא לאדם 'על עמיתו יכאב'.  פדות אם אין עמנו, הלא נישא ונסבול חולי ומכאוב של רבים.  הסב השיר פניו אל 'כותל הדמעות של האדם' ועומד בתפילה.  פלג-בן הוא שירו של אברהם ברוידס לשירת המעינות הגדולים שרחמיהם על המעשים ואהבתם לעושים.

בתי שיריו — במציאות הניח א' ברוידס יסודם ואל היום-יום קרע חלונם.  הכל — החול והשבת — בגדלו הטבעי.  כנפי הדמיון אינן משיקות, אך אין כאן גם מסכנותיהם של אורות מוליכי שולל, של ברק מתעה.  הרגש נאמן, לא יכזיב.  בגדים פשוטים לובש השיר, בגדי בד, אך נקיים הם ועשויים בהקפדה.

במשעולו שלו דרך ברוידס ומתחו אלינו — המשעול הצר, הנצחי, 'מאדם לאדם'.

 

[תש"ח]

 

ב. לאורו של 'שחר גנוז'

'מול גזר השלכת כעץ הנשיר / — קום ברא קו ההר, השיר והנס, / לך עוד השיר ההזוּי יתנוסס'.  ידענו, כי נידונים אנו, גזר-דינו של המשורר והסופר הוא סילוק-שכינה, דמימה ואלם.  והליריקן פעמים שנות-ראשיתו הצעירות הן גם השיא, שמאחריו הסוף מתחבא.  עתים אתה נתפס להרהור, שמא לא מקרית היא הליכתם אל הקץ של הרבה ליריקנים, מהם עמודי-עולם; שמא מוראות מפני מוות רוחני הוליכום אל תהומו.  קשה מן השתיקה — הקפיאה, אותה שיבה אל מוטיבים, ההיכלאות בסגור של ואראציה עצמית שאינה פוסקת.  שעל כן משמחת אותנו אמירה זו של א' ברוידס מול פני השלכת — 'החלום לא ייכלא':

 

נִצְחִי בְּעִלּוּמוֹ

חֲלוֹם הַכֹּסֶף הַוָּרֹד.

אֶמֶת בַּחֲרִיגַת הַנֶּפֶשׁ,

הַהוֹרְסָה לִגְבֹּהַּ וְלִמְרֹד.

 

משוררנו הרהיב לגבוה, ויש אמת בחריגה זו.  הן יש גם חריגות שאינן אלא תנועות-פירכוסים שאין מאחריהן הכרח, דחפי עושר של נפש.  ברוידס שרוי עדיין במאבק על הסטת ההערכה המקובלת מאיזו נקודה עיקשת.  הן כולנו דמויות פיוטיות טבועות בלבנו ואין אנו נוטים לתת להן לחצות הגבול הוצב להן או להוסיף לעצמן קווים חדשים בנוסף לאותם קווים קודמים שכבר הם סימנים מובהקים.  כולנו נוח לנו באיזו סטאטיות.  כיבוש חדש או תחום חדש שהמשורר פולש לתוכו 'מפריעים' לנו; כביכול, לא נוח לנו שאינו מצמצם את עצמו.  ואכן, דיוקנו של ברוידס משורטט כבר, עיגולו מסוים, ומבחין אני בכמה וכמה מאמרי-ביקורת העומדים וקוראים אליו : שובה אל 'עצמך'.

מקובל עלינו א' ברוידסב משנים כמשוררו של הנער העובד, של ילדות גזולה; יש מאתנו שהיו גורסים: שירו — שיר סבלם של פשוטי-עם.  ודאי: לא דבר מועט הוא.  אותו גרעין עקשני שהיה בו בברוידס שלא נסתחף ברוחות מנשבות של שנות השלושים, אותו 'משהו' אינו מזולזל בעינינו כל-עיקר.  ברוידס שר את עצמו, את נעוריו החמוסים; לימים הוסיף ושר שיר הבית המוקם.  הוא שר זאת בפשטות שרבים ביזו אותה, והביזוי היתה להם בחינת דגל.  הוא שר את קדרות הקיים והקיום; לא חיפה בתכלת של טלית רומנטית על דברים שבינו לבינה.  היה גילוי-לב ואומץ-לב בשירת 'במחיצתך', בריחוקים ובקירובים, בזעימות ובריצויים.

נופי הארץ ראינום גם בספרים קודמים של א' ברוידס, אולם חדשים הנופים ב'שרשים בסלע', וכוח הראייה והתיאור נתעלה.  'אל השחר הגנוז' המשך הוא לקו המובלט במובהק ב'שרשים' שקדמו לו: שירות 'עין-גדי' ו'צפת' אחיות הן ל'על במתי-ים' ו'לעבר פני סדום'.  המשורר 'לכוד סוד העתים והקורות', והוא ניעור ושב בנס ובמופת לפקוד אדמת ההפיכה; מנתק את עצמו ממצרי קריה וזוכה להתחבר לנופים חדשים.

א' ברוידס חי עם התמורות.  זה כוחו שמתוכו הוא חורג ומזנק.  אך אין צורך בהסחת-הדעת מאדמת-המטע, או בטישטוש הצעדים הקודמים.  לא משורר 'אמונים' יתנכר לתמולו, אף אם נראנו 'ממריא מעל בקעת תמוליו'. 

חיונית הרחבת תחומים זו, ופסוקו של ברוידס יודע גם סוד הליטוש והמיצוי.  אומרים: פשטות.  ודאי, אך נאזין-נא לקולו:

 

לְעוֹלָם לֹא תַּכִּיר בַּסּוֹד הַנִּרְחָשׁ

עִם כְּתָלָיו הָאִלְּמִים שֶׁל בַּיִת,

שָׁם חַגְוֵי מַחְבּוֹאִים לִמְעוֹנֵן וְנָחָשׁ,

לְיוֹנָה הַהוֹפֶכֶת לְעַיִט.

 

מי ששר כך חי ניגודים וסתירות; נאמנה עלינו עדותו שלו: 'אני מול אני — קצוות וזיזים': מבקש הוא לפלוש אל תוך-תוכם של דברים, לראות לכבשונם.

ברת-לב ונקיית-כפים היתה תמיד שירתו של אברהם ברוידס.  לא היה בה, ואין בה, מן הנטילה מן ההפקר, משליחת יד אל אלומה לא-לה.

בנקיון-כפים ובבור-לבב העלה לאחרונה מן הגנוז בו, והוא חדש ושחרי, שומר אמונים למעגל הראשון, לנעורי-בית.

 

[תש"ך]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה