_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בשני מישורים: י' וא' סנד

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

עוברים אנו 'בין המתים ובין החיים', וברכת הנהנין שבפינו נכלמת כלשהו, שהרי הספר עמוּס הרבה גוויות יקרות, שהרי הוא נושם קיומים שחדלו.

נברך ונקביל פני הספר, ואני עצמי יִראָה בי בפניו, יראת-ההיקף: שמונה מאות עמודים ועוד אחד!  שיר קטן, אדונם של טורים ספורים, מטיל בי מבוכה, ותהליך כתיבתו טורד שלוותי.  וכאן — — הן יש אשר הכמוּת היא גם איכות משהה שימת-הלב.  סוף סוף ניצנוצים מהבהבים גם בדרכים ונעלמים וכבים, אך אור גדול, קבוע בחלונות, אור יציב — בית הוא.

באים אנו לבית הזה — וקלסתרים רבים מכּרים ומיודעים הם לנו; זכורים לנו פרופילים שלהם בגירסה א', והנה חוזרים הם אלינו בגירסה ב': רובם צעירים, שחרדנו להם, לגידולם ולדרך-הילוכם ל'אור ברק המאכלת' ובימים סכּיניים.  עברו שנים מאז התוודענו אליהם בכיתתם החמישית ובסימטת הערמונים; לימים שבו אלינו, בקצב נסער יותר ובטמפרמנט מבוגר יותר, בימיהם הפרוצים לרוח, בדרכים בפולין ובארץ — שני מישורים החוצים זה את זה.  וכל אותן השנים פריו של הספר מבשיל, וצורה לו אחת — ריאליסטית.

אכן, התודעה אינה זורמת כאן כחשיבה תת-מודעת, והזמנים אינם מעורבבים ומסוכסכים ומצומצמים, אלא מובלטים ונפרשים ונמשכים.  שנות הארבעים הראשונות הנאציות על אדמת פולין — ולא פלשה לכאן אידיאולוגיה של אטומיזצה ודה-הומניזציה, ולא נשתלטו עיווּתי צורה ופנטסטיקה מזוועת.  ודאי לא יתפרשו דברינו שלא כהלכה אם נאמר, כי ספר זה מעין מובלעת הוא בתחומי ספרותנו החדש-חדשה, המאמצת אל ליבה לאחרונה את קאפקא, בחידלון התוחלת שבראייתו ובשלילה הגמורה כפי שהוא מתפרש בפירוש האכזיסטנציאלי במובהק.  מובלעת הוא — של הרומאן האירופי, כפי שהלה זכור לנו לטובה מידי גדולתו; בצלמו וכמותו הוא לא בלבד בעת שאינה מצומצמת, ולא בלבד במרחב השטח ובהיקף, כי אם גם באורח הסיפור והעיצוב, בדרך שילובם של דמויות וגורלות, בטכניקה זו של אתנחתות והפסקות, חיסורם ו'ריתוכם' של צינורות-נפש.

פני מכּרים ומיודעים — אמרנו — שבים אלינו, פרופילים חיים מן הספרים הקודמים — ספרים אחדים שהיו עתה לספר אחד.  הרי זה מעין 'סאגה' — לא של משפחה, כי אם של כיתה, ושמא מותר לומר: של דור יהודי צעיר בפולין, המקדים להבשיל בכורח המציאות והמאורעות, הולך אל החיים, והחיים — משבר הם ושיברון ותקוות אחרית; דור המעט מן ההרבה.

ספרם של צעירים יהודים בפולין, תלמידים מתבגרים בכל כובד-הראש של יחס לחיים ולשאלות 'מאין ולאן', בעלי דעת והבדלה ובחירה; משנתחייבו להכריע — שמעו ועשו.  מהם חלוצים וקומוניסטים, שבררו לעצמם דרך חיים ומוות, ומהם נייטראליסטים ו'בני-טובים'.  דור האבות אף הוא מיוצג, קרוב שארוּת-בשר לרוב אך זר-רוח.  מהם — צללים מתלווים אל בניהם ובנותיהם, תלמידי בית-רבן, ומהם — דמויות חיות ונושמות בכוח עצמן, כגון גולדה, שידעה להכריע, ובעלה לייב, אמא-אבא של שאוליק.  אוכלוסיה שלמה.  עמידה בפני עצמה היא עמידתו של המורה ראטנר, בזיקותיו אל תלמידיו, בנתינה שהוא נותן להם בגלוי ובלקיחה שהוא לוקח מהם בסמוי.  דומה שהמסַפּרים מייחסים לו כוח סוגסטיבי, שמקורותיו: מחשבה ומצפון, ולא תמיד משוכנעים אנו בכך.  אפשר יבוא מישהו חשבון בדבר מיקומה וייצוגה של כל תנועה שביקשה לעצב פנים וקורות, והאם יהודה החלוץ שקול כנגד זוחה; אפשר יתהה מישהו כלום מותר היה להטיל על צעירים אלה כל טען גורלו של עם בניכר, עם נצור בעולם מזוֹאב?  אך טען זה צעירים אלה הטילו אותו על עצמם מרצון ומהכרה.  צעירים אלה — נעוריהם טהורים וגאים, הם גם מתרפקים על שיר וחולמים אהבה — אך החיים אלימים, אינם אומרים שירה ואינם משיבים אהבה.  פותחים הם הצעירים את חייהם באמונה, באפשרויות אין-סוף, בפתרונות ובדרכים ובדגלים רבים — אך נכנסים ליומיום מרופט ומדולדל, לתוך פרוזה איומה, ומעט אדמתם מסתחפת במערבולת.  'גיבורים' אלה, מוטב לומר: נפשות אלו, החיות ומתות בספר, אין בהן מבולמוס הגבורה והמלחמה שידענו אותה לא במעט.  יש בהן גבורה, גבורת רוח של מי שהכל לפניו, מבקש לזכות ואינו חושש מן ההפסד המתחייב שאי-אפשר בלעדיו; גבורה של אנשים הווים ומתהווים ומבקשים להיות.  חביב עלי, מבהיק ביפיו, אותו פרק המספר בפגישתו של יהודה עם זוחה בביקתת הגויים בעיצומם של המוראות, ובמקביל לפגישה זו, הגבעה והים שבארץ-ישראל, פגישת שאוליק ואיה.  (פעמים דומה, כי פרקי האירוס הם 'אראלים' הגוברים את ה'מצוקים', פרקי-התנועה).  אף הזוועה שבשואה ניתנת כאילו במעומעם, כמו מתוך ריחוק שבמתכוון, ואולי גם מתוך צינון שביודעין.  הסערה לא שיבּרה קווי הדמויות כדי עיווּתן, והזעקה לא רגמה באבניה את המציאות הנפשית, השירית.  האנשים המתוארים אפילו הם מטולטלים לתוך מרכז הסופה, מקיימים אנוֹשותם; ומאידך נושם אתה אווירת ימים נוראים גם בפגישת צעיר וצעירה.

הספר, אף על פי שאינו מסווּג משום-מה על ידי מחבריו לא כסיפור ולא כרומאן — רומאן הוא, הן במיבנהו הצורני והן בתנועת תוכנו.  הועלתה מציאות גשמית ונפשית, ושני מישורי ארץ חוצים זה את זה.  קיימת איזו זהות בין המתאר והמתואר; ודאי משוקע לא מעט מן האוטוביוגרפיה בכמה וכמה מן הדמויות וההתרחשויות.  זכרונות הילדוּת והנעורים מתמיד נודעת להם חשיבות ברומאן, ואפשר בספר שלפנינו חשיבותם מרובה יותר, שכּן הוכפלו בו הטוב והרע של הזכרון, של חיי-כפל.  חברינו המחברים מספרים את המציאות ונמצאים מפרשים אותה.  העולם המתואר, ואים לפנינו כעת אלא עולם זה, אינו צירוף של סיטואציות קיומיות.  אמנם הנפש הפועלת אינה בת-חורין גמורה לעצב את עצמה כרצונה, אך גם אינה נכנעת לאבסורד ומבקשת לה משמעות גם בנסיון חייה הטראגיים.  הנוכחים כאן — הם יחיד וחברה, נפש ותהליכי מחשבה, הרהורים אינטיניים ועלילות; מציאות חברתית הולידה כל אלה, היא קרקעם — זו המנותקת שם וזו המרתקת כאן; מציאות היא של 'השתייכות', מציאות של לוחמים — והלוחם, אפילו בודד הוא, אמונה מפרנסת אותו ב'עוד', ב'זולת', מעטים או רבים; אפילו רבו המוּבסים והניגפים — אין זה ספר של תבוסה.

אכן, פרוזה ריאליסטית שלפנינו — הומאניסטית היא, במוחשי ובאקטואלי, במקומם ובייחודם של התודעה והאירוס, בחפץ-החיים ובתחושת-הקץ, ואף באיזון שבחיי-פנים ותמורות-חוץ.  ודאי: לפתחה של פרוזה זו רובצת סכנת הטכניקה המנוסה, הקונסטרוקציה הגלויה.  אפשר גם שהנגינה בארבע ידיים על פסנתר אחד מעלה בעיות של פרוצס היצירה, שעדיין הן בחינת נסתרות.  מבקשים היינו לשמוע נגינת-סולו של כל אחד מן השנים, בגון ובעָצמה שלו.  שמא עשוייה להתקפח ה'איתערותא', הספונטאניות על ידי תוספות ההגהה ובחינה ובדיקה של עוד לב ועוד מוח, ודברים פשוטים וטבעיים פעמים נראים דקורטיביים כלשהו, או שמתלווה אליהם תיכנון, מחויב השיתוף, ושמא גם צל-צילה של סכימאטיות.  אך הולך אתה אחרי החיים המסופרים ואחרי המעשים, אתה אתם.

אף הלשון של הספר בחותם המציאות טבועה, קומוניקטיבית היא.  אינה מביאה אמנם לחמה ממרחקים, אינה 'מתגנדרת' בזיו אידיומטי, באותו שפע רב-דורות-ושכבות, השמור עיתים גם לרעה, מחייץ פעמים בין המסופר והקורא.  לשון צלולה זו, אין בה מן הקדום ומן החצוב, אך ריתמוס-חיים לה ובלתי אמצעיות רעננה.

הישג ספרותי-אמנותי הוא הספר.  אין זה בחזקת סוד, כי 'אדמה ללא צל', ספרם הראשון של הסנדים, היה בחינת חסד, חסד נעורים וחלוציות.  רביבים בנגב.  צעיר היה הכל כל-כך: המסַפּרים, הנגב הקדום, המדינה, המים ושירתם באפיקים מנוגבים.  אולם משעקרו מכאן וחזרו אל הגולה וכיתתו רגליהם אל 'הכיתה החמישית' נתייסרו בחיבוטים משלהם ובהיסוסים לא-מעטים שלנו.  וב'ימים הפרוצים לרוח', שהוא חוליה נכבדה בספר הכולל שלפנינו, אם לא לוז בשדרתו, נתבדו חששות ונתקיימו תקוות.  היה זה ספר חי, נושם, בעל קלסתרים מובהקים, עם הרבה גומות-חן ונקודות-חן, ואף גומות לאו דוקא של חן; כמו תמיד בחיים.  והיה בו בספר משום יסוד לייחול, כי בהמשכם של הימים והאירועים ירבו גומות-החן, וגיבורי הספר אף יעלו למרומי-הכרעות ועוד נשוב ונפגוש בהם בדרכי פולין, בימי החורבן, ובארץ, בימי תקומתה.

קשה הפרידה מן הנפשות, יש רצון להשתהות בחברתן ולעמוד על טיבן, דרכן ועלילותיהן, ותוך כדי כך שאלות מבקשות להתחוור.  פעמים אתה גם תוהה תהיות: על שום מה זכתה זקניה, דרך משל, דוקא היא להגיע לארץ עם אמה ואחיה?  ופרק 'המרד' ודאי יש בו רתיעה של דרך-ארץ בפני חזיון נישא, אך יודעים אנו גם ברכת זניקה של 'חוצפה קדושה' אל תוך הנאדר.  דומה, הכושר הריפרודוקטיבי שבפרק זה — שילובי עדויות ותעודות לכלל תמונה — דחק רגליו של דמיון יוצר.  והסיום — אפשר יפה היא פשטות שכיבתו של נתי באור הדלוק, ובבגדיו, ויפה פשטות קימתו מול שניים הנכנסים ואעפ"כ — —

 

ועם 'פרידה ראשונה' משני הכרכים של הספר האחד, מתלווים אלינו המתים והחיים לא בנומך ולא בשברון.  ולא מלחמות שערכו נותנות להם שיעור-קומה, אלא חייהם, כפי שהיו ואינם עוד, וכפי שביקשו לחיותם וכפי שנתהוו והלכו על כיברת ארץ קטנה, והיא גבעת-עולם מול הים.  שיעור קומתן של הנפשות הפועלות, כפי שיעור קומתם של חיי העם.

 

[תשכ"ד]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה