_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספרם של רבים

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א. 'ספר החלוץ'

עם התעוררות בפרוס שנת העשרים ל'החלוץ', שלהי תרצ"ז, בימים מעוטי-חג ומרובי נסיונות, נתעוררו לבבות לכתיבת ספר המעשים והמחשבות של דור צעיר ועולה בישראל בשנים אלה, שהיו נושאות בשורה לאנושיות ולעם ועד עתה, עת דעוך מאורות.  ודאי: שני העשורים — 'ספר היוחסין' שלהן אינו מתחיל בהן ואף מקור עָצמתן לא בהן בלבד.  מן המרחקים ומן המעמקים הן שואבות ועל מים רבים הן גדלות.  אביהן ואמן — גילויי העליה והשיבה של דורות רבים בישראל וחזיונות החלוציות החברתית בעמים, לבן הולם עם מיטב המאוויים של העליה הראשונה ועיניהן נשואות אל פיסגות המישאלות והעשייה של העליה השניה.  אך לא תפליג אל הזמן, אל תקופות ואם גם קרובות קירבה שבמשאות-נפש; על כרחך אתה מציב גבולות מצומצמים יותר ומבקש בתוכם להקיף ולמצות ככל האפשר.  'ספר החלוץ' אומר, איפוא, לגולל כ' שנה של תנועה חלוצית בתפוצות ישראל בדרך למכורה ולאורה, כ' שנה מאז ניתנו דפוס ומסגרת לרצון החלוצי: תרע"ז-תרצ"ז, והתנועה — לארצותיה ולזרמיה.

לא ספר סיכומים והערכות, לא 'נחפשה דרכינו', אף לא קילוסים לעבר ולהירואיקה של 'היה היה'.  מבקשים אנו להעלות את השנים בעצם היותן, גופי מעשים והלכות, פרשות-חיים — רצונה ונפשה ופועל-כפיה של תנועה.  לא יד לעבר להקים, כי אם לתת בידי הדור פרקים מתוך ספר חייו, למען יתבונן ויכיר את עצמו ויזכור ולמען יסוּפר לגולה החלוצית אשר במצור ולצעיר ולצעירה אשר על החומה, כי החלוציות העברית למוּדת-המשברים לא פסקה בפורענויות רבות שבאונו — מתוכן זינקה וגדלה כמותן ועמדה בפניהן.

מיוחד הוא ביטויה של תנועה מיוחדת זו, שהיא תמיד בדרך, שכל אָפיה — עקירה, יציאה היעוּדה להיות עליה.  כלום ניתן לה לתנועה זו קסת-סופרים, לשקוד על סיפורי דברים, כלום תדע לעשות ולהסתכל כאחת?  יוצאי מצרים עם המקל ביד ועם התרמיל על השכם לא הירבו לספר ביציאת-מצרים.  אכן, ביטוי הוא של משמרות מתחלפות.  דור עולה ודור בא — והתורה נמסרת תוך כדי הליכה, תורה תמימה ופשוטה וכולה מרד: הגשמה.  דור מקבל מידי דור, זה מוסר לזה, אך הכל רואים את ההר הכפוי, חייבים לראות את עצמם כבמעמד ראשון ולתת לעצמם מחדש את התורה.  האין בזה משום משנה-תורה?  עתים נדמה: התנועה מרימה אמנם ספרה ל'עיני כל ישראל', אך היא עומדת, כאילו, עדיין ב'בראשית'.

דברה של החלוציות, דבר המעשה, נשמע לרוב, ובעיקר, בעל-פה.  בלתי-אמצעי הוא, מפֶה לאוזן ומלב אל לב: הגות שיחות ומסיבות, סערת ועידות ועצרות, וסוד-שיחן של שעות מאוויים וחלומות בחברותא.  דברים רבים לא יצאו מן העיגול הצר של עינים נשואות ואזנים קשובות בו הושמעו; ה'עיגול' גם לא נתן דעתו להעמיד סופרים ורושמים, ואף מה שנרשם נידון לגניזה, 'מאליו' כאילו, אצל יחידים חרדים לפיקדון או במרכזי התנועה, ובימים האחרונים, הדורסניים, לא מעט נשמד ונקבר עולמית.

הדברים שבכתב רובם ועיקרם — הסברה.  נופם יוצא אמנם לתפוצות, אך שרשם — הארץ, העבודה, הציונות הנעשית-ונשמעת; לא מעטים גם דברים שכל עצמם לא באו אלא להכשיר את הלב ולחבב עליו את הארץ הערכיה; ורב אשר הכתיבה השעה לצרכיה היא — אתה באו ואתה חלפו.

אכן, מדבר החלוץ עלה כמעט תמיד קול האדם, היו 'שריקות' של 'צדיקים כפריים', ואף הדממה דיברה, אך לא מעט נשאר בדמדומים, לא מעט המגומגם ורב אשר ביקש להיאמר ולא זכה.  ורק בארצות ובזמנים של 'יציבות' בתנועה, משנהפך — ולוּ אך בכוֹרח מצוקת העליה — הבית-לשעה לבית-לשנים, משגברה מגמת הקביעות בהכשרה, והשליחות לגולה היתה יותר ויותר חזיון של קבע, משמתרבה יסוד המוצק על הרופס — מתעצם גם הביטוי וכובש שטחי חיים ומחשבה ופעולה.

למראה ה'כתב והמכתב' שלא הדביקו את המעשה החלוצי לא ירפה ההיסוס, שמא יהא הספר נמוך מקומת התנועה.  ולא נסתייעו הדברים ל'גייס' זכרון חברים ויכולת מבע שהבשילה בשינויי-העתים.

יצאנו ללקט בשדה השירה והפרוזה העברית.  הן אחד ממקורות חיוּתה של המהפכה החלוצית היא הספרוּת העברית, אך זו לא נתנה לה מלוא כוחה.  לא נבוא עתה לתבוע קיפוחה של החלוציות העברית מידי השיר והסיפור; נאמן עלינו גם המעט, והוא מוסיף לספר מחינו וממשקלו.

כמה מפעלים נישאים בשעתם וכן בעיות שהסעירו לבבות, אפשר נחבא כאן קולם.  כן יש מקומות לקויים בחסר, ומאידך נמשך על אחרים חסר רב — קבע, כמובן, ה'יש', המצוי.  ואולם עניינים שנתייחד להם מקום במדור אחד עשויים להאיר ולהשלים גם מדור שני, שכּן בני-מיצר הם מאספקטים שונים, ופרשיות שנראות פעמים עניות עלולות ל'התעשר' ממקום אחר.  ודאי נתעלמו כמה דברים מן העין, ושמא התנכרה גם המסגרת.  תקופות תקופות ניתן הספר, לפי העליות, ואילו בכל תקופה — 'אריח על גבי לבינה': לפי העניינים, מתוך דאגה שוקדת שיצורפו הדברים, דברי עיון ומעשה, לסוגיות שלמות, לפרשות-חיים.

הספר חרג קימעה מן התחום שנקבע לו.  ראשיתו — שלהי המלחמה העולמית הראשונה, התהווּת תנועת 'החלוץ' בגולה, וסיומו — ההעפלה, לאמור: תקופת בין מלחמה למלחמה.

 

לא נקפו אלא ירחים מועטים מאז ספטמבר 1939 — אך חורבנם רב.  נמרצו תמורות, נחרצו גורלות, הועמק החתך בבשר גופנו הלאומי.  יהדות פולין, דלה ונמוכה כאילו כל הימים ועם-זאת מקור שאינו-פוסק של כוחות חלוציים — מרוסקת ומבותרת לעינינו.  התנועה החלוצית בארץ הקלאסית לארגון נרחב ולמפעל ההכשרה — נידונית עתה בידים קטלניות.

כשב אל ביתו שהאש התפשטה בו ומבקש להציל שרידים מאפר, היינו בעינינו, בבואנו עתה בעיצומם של ימים נוראים לספר על הישובים החלוציים שבגלות פולין.  עומדים אנו בפני פרקי-חיים של החלוץ בפולין, בפני לב שהלמוּתו פוחתת והולכת.  אין הספר-המאסף מגיע, ואפשר אינו עשוי להגיע, עד התחנה האחרונה בזמן; שעל כן חתימתו — ההעפלה; היא סיום תקופה וחבלי התהווּת של תקופה חדשה, בשורת מלחמת היהודים על ארצם.

קורותינו סיפרו לנו: מכל מבול זינקה נחשונות עברית, מן הפורענות נזעקה הכרעה חלוצית — הייעור עתה רצון התקומה, ואיך תתגלה עתה שארית הכוח לחצוב ולעצב עתיד?  מוצאי תקופה, ואולי — פתחי תקופה חדשה?  אליה נצפה, אליה מעפילות כ"ב שנות התנועה, לה הן מגישות עלי ספר זה.

 

[חנוכה ת"ש]

 

ב. 'ספר המעפילים'

 

וְאַל יִמּוֹט בְּלֵב יַמִּים לְבָבְךָ

     ר' יהודה הלוי

 

דורות רבים מישראל מעפילו לעלות, אך ההעפלה היא בת הדור.  דורנו אימץ אותה לו וטיפחה, והוא שרוממה מעל להופעות וחזיונות.

עקירות שעקרו את עצמם, דור על דור, יחידים וגושים שלמים מתוך אדמת הגלויות ונתנו לעצמם נתיבה במים עזים ובמעקשי יבשות בלא נטילת רשות משליטי ארץ ובלא לשאול לתנאים, מצווּים על פי הגבורה ועל פי אומץ-רוחם ועל פי כוסף-מורשה — ודאי שהיה בהן מיסוד ההעפלה.  שיירה ארוכה זו של רבנים וחסידים ואנשי-מעשה, עניי 'עמך' ורואי-בטוב כל ימיהם, מרוחמי הגורל ונשויי טובתו, שהד מצעדיהם עולה כהלמות לב אחד, אם גם לא עיטרו לעצמם עטרת ההעפלה, — הלא דיברו בלשונה ועשו את דברה, מן המעפילים היו.

אכן, שני הדורות האחרונים, גדולים בחידושים ונמרצים בשינויים, שזכו ופתחו ספירה חדשה בעליות, ודאי שעשירים הם במעשי ההעפלה.  'ספר המעפילים' לא הסיח דעתו מן הקדום והקודם, אך הוא צימצם את עצמו מדעת בקורות אחרונים; לא שביקש לדחוק זכויות ראשונים, אלא שהרגיש על עצמו כל אותו כובד אין-סופי שבהעפת ימינו.  מעטות ורעוֹת שנותיה, אך גדולים גילוייה ואורה זרוע למרחק, ולה ייוּחד הספר.

רבות הן העליות, אך אחת ההעפלה.

דחיקת-קץ היא, עוז-לב, שנחשולים וסוּפות אינם מרתיעים אותו, מסיכוּנים אינו נסוג, ההרפתקאות אינן חביבות עליו, אך אינו חושש להתנסות בהן.

היא 'שבירת חוק' חקקוהו חישובי-שעה של שליטים, פריצת גדר בחוק הפורמלי, משום שהוא בא לקפח את החוק המוסרי, העליון, הנצחי: זכות הקיום של היחיד, חיי-עולם של ציבור ועם.

והיא מערכה מדינית מקורית, צורת לחימה אין-כיוצא-בה של עם אין-אחלו בחייו, בקיומו שהוא קיים וב'תחמושתו' אשר הוא חמוש.

ועיקר יעודה — לאומי, ותכנה: הצל וגאוֹל.  הצלה — פיקוח נפש של עדוֹת וגלוּיות מישראל, 'פדיון שבויים' מידי ליסטים ומכף סכנות; וגאולה — מאבק על הארץ ועל שיבת העם אליה, מעֵבר לתחומים הציבו זרים.

גדולה העפלת היחיד, שנתחייב ליֵצר חייו, וגדולה ממנה ההעפלה בציבור, העפלת הרבּים, שהיא מלחמת היהודים בת ימינו על הארץ ועל הקיום.

אכן, קדמו לה להעפלת הדור המאורגנת זינוקים של יחידם וחבורות, דוחקי-השעה וקצרי-רוח, שמילטו עצמם ממדבריות יבשה אל ישימון-ים, מסתייעים בשוחרי-רווחים ומבריחי גבולות, והם כפרקמטיה בידיהם, לומדים פרק בהלכות הסוואה ו'גונבים' לעצמם מולדת באישון לילה.  מהם שקפצו אל הים ולא זכו להגיע ליבשה, אך אותה קפיצה שלהם, שביתרה את חלל האויר, אותו גל שנפעם ונרעש אל צלילתם — קולם קורא עדיין: עלו!

לימים בא האירגון, והימים ימי כיבושי הנאציות בתוך ארצה שלה.  כוחות-ציבור מתחילים שוקדים על ההעפלה, מהם גם שהמטרה מחפה בעיניהם על אמצעים ודרכים הטעונים בדיקה, אך זרם-היסוד נותן דעתו על הבחירה ועל הברירה, מסייג ומקפיד.  רתוקה לכורח ההצלה, כיוונה ההעפלה דעתה גם לתנאים.

אחרי נובמבר 1938 בגרמניה, זה ה'מנא-מנא' שאותיותיו לא נתבלטו לעיני הכל, אחרי שיחות לונדון, מרץ 1939, זו 'מינכן' שניה של אנגליה, היתה ההעפלה ההמונית והמאורגנת — מעשה ההצלה ואי-הכניעה כאחד.  'לא ניכנע' — הווה אומר: העפלה.  היא שהתייצבה במערכה מול 'הספר הלבן', מאי 1939, לעשותו פלסתר, ועדיין היא עומדת בה עד עתה.

היה אולי מי שראה בה בהעפלה רק אמצעי מדיני, מכשיר של מלחמה בלבד, אך זרם-היסוד הבליט, כי ערכה קודם כל בה בעצמה, בעצם מעשה העליה, ועל כן — אַל הפגנה, ועל כן חרדת-קודש להצלחה, חיזוק ידיו האמיצות של החוף לקבל אניות עוגנות.

רבות נתנסתה ונתייסרה.  הרשות מכתימה אותה כ'בלתי-חוקית', 'אי-ליגלית', עורכת ציד ו'מחטופת' עליה, יוֹרדת לחייה במאסרים ובגירושים.  במרוצת הימים משגרת רשות זו בלשיה לחופים רחוקים ואוירוני-סיור אל מרחבי ימים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים, פותחת ביריות בים ומקימה מחנות-ריכוז והסגר ביבשת החוף, גוזרת על מתן עזר ומקלט ומטילה מוראה בתועפות-קנסות ובכלא-שנים על כל אשר יפיר הוראותיה; אף המלחמה הגדולה בארכיליסטים אינה מסיחה דעתה של ממשלת המאנדט מן המערכה נגד ההעפלה.  היא שדנה לגירוש מעפילי שלוש האניות ועומדת על דם 'פאטריה', והיא הכותבת את פרשת 'מאוריציוס' ומבקשת לטבוע חותמה: 'גלות עולמית'; היא שיכלה למנוע אסון 'סטרומה' ולא מנעתו; היא שגם בימי אל-עלמין לא נכמרו ניחומיה לשחרר כלואי עתלית.  היא שידה רושמת כל מעפיל כעולה-ברשיון ועם זה דנה אותו להיות בלתי-חוקי, מביאה היא אותו במנין מיכסותיה כמקפח אפשרות-עליה של אחרים, והוא עצמו מקופח מזכויותיו.  אך בשנים הראשונות עדיין התנחמנו פעמים בנחמה פורתא: רשעה היא הרשות, אך טוב הוא האדם; החייל והשוטר לא מיצו כל חומר-הדין והגזירות, אף גילו לפעמים כי לב אל לב חרד והוא פשוט ואנושי.  אולם שנים אחרונות מנוטלות היו גם מנחמת-מה זו.  אניות-מלחמה השמות מצור על ספינות גולים ופליטים, אוירוני עיט היורדים עליהן, גונדות של חיילים הנלחמים בכידונים ובגאזים עם לוחמי-מחתרת ושרידי כבשנים — לבם לא נע ולא זע.  לא קמו מהם מורדים ומטיחים בכאבם: 'אין אנו רוצים בפתיחת מלחמה חדשה ביהודים כתום הקרב שאסרנו בשמדן שלהם'.

רדופים ונגושים, ביבשת סגורה ומסוגרת, לנוכח אימת חיסול, בין מוקשי מוות, מול שערים מוגפים, חלמו מעפילים, חתרו, הבקיעו דרך ואף הגיעו.  פצועים ומוכים, אך לא נואשים מייחול, טולטלו בסירות-מפרש וּבאניוֹת-משא, חצוּ נהרות וקרעוּ ימים והעפילו, טוּבעו והוּגלו, נכלאו ונחמסו מזכוּיות, גורשו וחזרו, אך את נפשם הצילו, ובהצילם אוֹתה נטוּ הגשר לבאים אחריהם.

אכן, מרוּבת פנים היא ההעפלה ועשירת גילוּיים.  חרדה היא לכל נפש, וּמפליגה לקראת סכנות; שוקדת על פעוּלת הצלה, ויש ממעשיה שהם נואשים; טבוּעה היא בחותם הקדושה, ודרכיה גם הרפתקניות; קוֹלה נישא ברמה, והיא עוֹטה סוד; לארץ השמש תישא נפשה, וספינוֹתיה משרכות כבוּיות אורות בלילות אפלה; בה ידוּבר בשער — והיא דנה את עצמה לאֵלֶם, ועושי דברה ושליחיה — בצל.

 

ההעפלה כמערכה וההעפלה כדרך לעבור גאולים ומוּצלים — רעיון זה הוא שעורר ואף התווה הקו לספר.  חמש השנים הקצובות לחיי העליה ונפתולי מיכסות וגזירות בוגדניות בעצם המלחמה וימי ההכחדה, שיננו והדגישו: לא תיפסק ההעפלה, ולא עוד אלא עתידה היא שתתפשט ותפרוץ.  בסערת המלחמה לא נדם הקול הקורא: מלחמתנו לא תיתם עם קץ המלחמה, בדממה שתקום אחריה תתחולל סופתנו, וגילוּיה — ההעפלה.  שעל כן צורך לנו, מדיני וחינוכי, בספר מפעלות המעפילים: יישמע דבר ההעפלה באזני העולם ויינתן בידי העם.

היינו כטרופי אותה אניה, שהודחו לאי בודד והציבו להם משמרות צופים אל הים, לשמור אל כל אור שיתגלה.  ומשניצנץ להם באופק העלו אבוקות מן המדורה, ניפנפו, צעקו וקראו בקול.  כך ביקשנו להעלות אבוקות מתוך מדורת ההעפלה, לעורר לב קברניטים ויורדי-ים אל הצרה הגדולה ואל המייחלים לפדות, לעורר לבם, ולומר — אם יש עוד צורך באמירה זו — לעם ולנוער אשר על החומה ולשארית הקוראת במיצר: כך חיו אחיכם וכך נלחמו וכך העפילו — ואף אתם בהעפלתכם חיו!

לא נעטות הפרשות הסתומות ורב אשר לא הוגד או שנאמר במרומז.  'סתומות' אלו ורמזים אלה ודאי עשויים למעט את הדמות ולקפח הופעות נכבדות.  יש יום וידובר גם בהן.  אך הספר איננו בא לחתום, כשם שהחזיון עצמו לא בא אל סיומו.  ואף היש הוא רב-צורות ועתיר-גוונים: כרוניקה ודו"ח ותזכיר, עדות ורשימה, סיפור ושיר, קורות המעשים ובני לוויתם: המחשבה והלך-הנפש.  מכל מקומות פזוריו הרבים נאסף ונצבר החומר לספר: מן העתון ומן החוברת, מקובץ ומספריהם של יחידים; מן הגניזה של מוסדות וחברים ומפי מעפילים ויומניהם ומפי המלווים העמלים וטורחים עמהם.

אניות רבות באו, אך רק אחדות מהן (ואֶלוֹס, פאטריה, סלבאדור, סטרוּמה) קובעות פרשה בפני עצמן, השאר — קורותיהן ומאורעותיהן באות במרוכז לפי פרקי חיים ונושא.  אכן, גם זו שה'ביוגרפיה' שלה ניתנת בצימצומה, יכול אתה ללמוד עליה מאניה אחרת כיוצא בה שמדובר בה בהרחבה.  זו לא ללמד על עצמה באה, זכתה והיא מיוצגת, טיפוס היא, וניסים והרפתקאות שנתרחשו לה נעשו גם לאחרות.  פרשיות פרשיות ניתן הספר, תחומן — פרק קצוב, והן באות בזו אחר זו בסדר כרונולוגי.  כל פרשה — פסיפס של מעשה ומחשבה, גזירות ותגובות, קורות והערכה; יומן ורשימה של מעפיל ומלווה וכן בנות-קול בשיר ובסיפור.  צורות מבע שונות דרות בשלום בכפיפה אחת ומבקשות להשלים זו את זו, להעמיק את ההד ולסגור את המעגל.

 

הספר — יריעתו י"ג שנים והיא ארוגה בידים רבות.  המלחמה מפסקת אותה לשני חלקים שווים כמעט, אך אינה גוזרת אותה; אחת היריעה.

י"ג שנים: תרצ"ד-תש"ז.  פתיחתן ב'ואֶלוס', היא האניה החלוצה להעפלה המאורגנת שהפליגה בתרצ"ד, שנה בה נזדעזעה קרקענו המועטה מאימת הנאציות, ומסיים באותו 'שלב' נודע, בהכריז בריטניה, אחרי נצחונה על הנאציות, מלחמה בהעפלה: — בגירושים לקפריסין, אב תש"ו.  תאריך הוא בקורות ההעפלה, מיפנה ונקודת-שיא.  התחיל המצור על ההעפלה, הוטל הסגר על החופים, מעצמה גדולה מרכזת כוחה ביבשה, בים ובאוויר ומזעיקה לעזרתה מדינות וממשלות.

המערכה עדיין נטושה, על פני הים ולחוף הארץ, ועומדים בה חלוצי עם והמאסף, זקנים ונשים ותינוקות בזרועות אמותיהם, אנשי-קאצטים ובני-מולדת.

אניות רבות קרבו מאז לחופי הארץ: 'ארבע חירויות' ו'פלמ"ח', 'ברכה פולד' ו'לטרון', 'כנסת ישראל' ו'רפיח', 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני', 'חיים ארלוזורוב', 'אבריל', 'שבתי לוזינסקי' ו'מולדת', 'שאר ישוב' ו'תיאודור הרצל'.  נכנסו וגורשו, אך עוד האחרות באירופה נוהרות אל החופים, ומן החוף מפליגות אניות, ואי-הגזירה — קפריסין — צילו אמנם נטוי למרחקים, אך גם עליו אוצלת הארץ הקרובה את אורה.

 

נטוּשה עדיין המערכה, מערכת-ים מוזרה זו, יחידה בדורות, בין ציו האדיר של עם-ים וכובש ארצות ובין 'צי המעפילים' של עם שדוד ושוחר קרקע מעט.  אשר ראו חופי ארץ זו בחדשים האחרונים בלילות הגירוש מוּל הכרמל יבאותו ליל שבירת המצור בחוף שבדרום — לא ראו ודאי ימים וארצות ואוקינוּסים במשך דורות.  מה שראה מעפיל על הים ולחוף הארץ גדול הוא ממה שראו חוזים ומשוררים בחלומותיהם.  עלילת גיבורים זו — החיים עדיין כותבים אותה.

 

[אייר תש"ז]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה