_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עִיּוּנִים אֲחָדִים בַּיְצִירָה הָעִבְרִית

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א

הכפר הקיבוצי הספרותי — מעולם לא ראינו את כפרנו כאידיליה פאסטורלית, כפינה רוגעת בריחוק מדרך-המלך ומהמונו. אם אמנם ההתיישבות אינה אפיזודה היסטורית, ואם כבודה למאד, אם אמנם ההתיישבות היא, כמות שראינוה, מרכז הסופות והשאיפות של הארץ ושל הדור, כי עתה טבעי הוא שמתוכה ואתה וברוחה תקום ספרות ושירה כובשת את עצמה ועזת-כיבושים. אם משוררה של 'עיר היונה' מבטיחנו, כי ל'מלך המובס יקום יורש עדי עת / כי עלי אדמתו השעין את חרבו שעליה מת', הרי ביקשנו אנחנו כי גם החיים על החרב ישעינוה על אדמתם, ולא עוד אלא שבאנו להשעין עלי אדמתנו את הכל החיים שאנו חיים, את השיר אשר נשיר ואת הסיפור אשר נספר.

תיזה זו עשויה אולי להיראות שלא בעתה, תמימה מדי בתמורות העתים. בדור זה מעורער, שהוא כולו דיפורמאציה, מה הללו מבקשים? — להשיבנו אל האדמה, לאמור: אל הרגשת שלמות של אדם ויקום; בעידן האטום והפיצוץ והפיצול וההתפוררות — להשיב לנו ממוצקות האדמה ובטחונה; בעולם דימוני זה, טורפני — לקיים הרמוניה בנפש אדם. אכן, גם בדור השוקד על כורים אטומיים אנו טורחים בהקמת כור אחר, כור-היתוך לתפוצות מתכנסות. גם ברדת גשמים ראדיואקטיביים לא יחדל מרנן ומרענן הגשם הפשוט, גשם-נדבות עברי קדום. 'מפגרים' אנו הפעם אחרי 'ההיסטוריה'? — אין דבר, לא אחת הקדמנו אותה. הקדמנוה באלוהים, בנבואה, במוסר, ובקבוצה. אולי קשה לנו ללכת צעד בצעד עם ההיסטוריה, נקדים ונאחר, אך נלך בצעדינו. 'וואָס מיר זיינען זיינען מיר, אָבער יידן זיינען מיר', נהיה אשר נהיה אך יהודים הננו — לא נוכל להיות אלא אשר הננו. ואף בעשור השישי למאתנו אין ברירה בידינו אלא לעסוק בישובה של 'קרקע ארץ קטנה', ביציקת 'תבנית נוף מולדת', אין עיצה אלא 'לחזור לאספסת'. אכן, חיבור לקרקע, אך לא תילוש וניתוק מכל ההתרחשויות העולמיות. ואולי — מי יודע — אולי גם בענין זה שאנו נראים כמאחרים אנו מקדימים: בשיבה זו אל הבריא ואל הנורמלי והאנושי, בקיום שווּי-המשקל בתמורות, באיזון הנפשי בין הקיים והמשתנה, בין הארעי והנצחי בזרימה.

ייתכן, כי פלוגתא זו בין הכרח הנאמנות לתולדה שלנו ובין הנטיה להיות עם רוחות מנשבות, מחלוקת זו שבין הבית והעולם, הקונפליקט בין קצב לקצב, בין אורם של כוכבי-פנים וכוכבי-חוץ — ייתכן, כי הפלוגתא והקונפליקט אינם חד-פעמיים, והם חוזרים ונשנים. הנה במבואי שירתנו החדשה בארץ, בראשית התקופה הפוסט-ביאליקאית, היו שביקשו להעמיד את שירתנו כולה על הכרך. תהליכי האוּרבאניזציה בעולם, 'התכּרכות' של שירת עמים, נראו כביכול, טבעיים גם בשירתנו. אך אנו צוּוינו דוקא על ההליכה לכפר, על השיבה אל המעדר ואל הטוריה ואל המזמרה ואל עבודת-כפים. לא שהתנזרנו חלילה מן הטכניקה, אך לא זו היתה שעתה אצלנו. עד מהרה נתחוור, כי כל אותם מוטיבים, נושאים ודימויים שנראים היו כשירת העתיד, אינם מכים שורש באדמתנו. והקרקס והפרבר והלולין והמוקיון והממזר והאסופי והזונה והתוכי וכל האביזרים לא היו אלא אסופים-לשעה. אכן, אף דוברי האורבאניזם מיטב שירם היה באמיתם שצמחה מן הארץ, בגלבוע, בבראשית חדשה, ואף — דבר הראוי להישמע — ביצירת מעין פרימיטיב עממי חדש, מרוענן ומודרני. אגב: אף בכך כבר הקדים ביאליק וחצב מנהרה מן הפאתוס העברי השגיא אל הזמר, אל המזמור ואל הפזמון, אל שיר-העם.

לא שביקשתי להציג מול האורבניזציה של היצירה את האגרריזציה שלה, אלא הייתי אומר, צוּוינו על תהליך ממושך של התארצות. אכן, תהליכים מיוחדים לנו, בין שהם 'משתלבים' ובין שאינם 'משתלבים'. הישגים שהם אצל אומות העולם בחינת נחלת דורות ומעשים שבכל יום, הם בשבילנו מעשה של כיבוש ראשון, בחינת מתן שהעם נותן לעצמו בשעות-סיני שלו.

 

ב

דוגמא אחת: הגיבור. חידוש גדול נתחדש בספרוּת זמננו, קם לה גיבור חדש: איש-המלחמה, הלוחם בשדה-הקרב. כמה גילגולים עברו עליו על גיבורה ונושאה של ספרותנו. מן החסיד והתלמיד-חכם — אל המשכיל ואל האינטליגנט, מהם — אל אנשי-התנועה המהפכנים והווכחנים, ומהם — אל הפועל ואל החלוץ והמגן, ואל איש-הצבא והמפקד ואל המנצחים. חידוש גדול זה, גיבור חדש זה שקם לנו — כלום אינו ותיק בספרוּת העולם? חיילים ומפקדים ושדות-קרב היטיב לדעת אחד טולסטוי, למשל, עוד במאה הקודמת. איחרנו? — אך לא נתנכר לעצמנו. אכן, אף בטיפוח גיבור זה יש מן הייחוד. וכשם שהוא נתייחד בזמן, כך מתייחד הוא במהות. שכּן הוא בא מן 'המתמיד' ומ'מתי מדבר', מ'עיר ההריגה' ומ'מגילת האש', כשם שכולנו באנו משם. מיוחד הוא, כשם שמיוחד אותו ריבולוציונר ואיש-אוקטובר שבא מן 'האדרת' הגוגולית.

דוגמא שניה, והיא דוגמא חשובה ביותר לעיוננו: הטבע והנוף בשירה. שעה ש'הם', בני אומות העולם, כבר שבעו טבע ונוף עד כדי בריחה אל המרזח והפרבר והכרך, היתה לנו פריחה, חידשנו עלינו מעשי-בראשית רעבי מראות וקולות. רשאים אנו, דומני, לקבוע כי נקודה זו סימן-ייחוד הוא ליצירה העברית. כל תקופת חידוש והתחדשות בחיינו, ובעיקר זו הקשורה בשיבת ציון, קודמת לה שיבת טבע.

חידוש שירתנו ברמח"ל מתחילה בשיבה לטבע, ובנסיון לכיבוש הנוף, שיבה שהיא כפולה ומשולשת: מוסרית, פרי הריניסאנס שלא ראה בטבע קן-חטאים ואשר ידע לכן ליהנות כ"כ מן העולם החיצוני, המוחשי, מהפשטות והנשגב שבתופעות טבע; שיבה מן העיר אל הכפר; ושיבה מן הספר והמחשבה אל ההסתכלות ואל המראות.

המקובלים והחסידים יצאו לשדה, טיפסו בהרים מתוך צורך ראייה ושמיעה וכאן גם מקום התגלותו של האדם הפשוט. ורבי נחמן מברסלב, המשורר, אם-כי תולדות ספרותנו המקובלות עדיין לא ייחדו לו לא פרק ולא סעיף, שומע כל עשב ועשב אומר שירה, וקורא: מה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם — והוא שמע! דיבורי התפילה הם בעיניו ליקוטי ציצים ופרחים, 'כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים נאים אחת לאחת עד שעושה אגודה אחת ואחר כך מלקט עוד אחת ואחת ועושה אגודה אחת ומחברם יחד, כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות עד שמחבר כמה אותיות ונעשה מהם דיבור'. ובכן: התחַלנות, סיקולריזציה של התפילה מול האליגוריזציה של שיר-השירים, שאף סופרים בימינו נתפסים לה לעתים. הפרחים מתלכדים לשדה, והשדה — תפילה.

תקופת התחיה הסתערה לטבע צמאת התבוננות והסתכלות, שיכורת-ראייה. אם מנדלי עוד הראה לנו פגישתו של היהודי עם הטבע כשהוא מעוטף בטליתו, ואם ברדיצ'בסקי עדיין טרדוֹ הניצוח האידיאולוגי, מלחמת הספר והטבע, בא ביאליק ופתח את תריס חלוננו הסתום. השמש, הזוהר, הצפרירים הרי הם מאירים כשלעצמם, והם — בקרו של העם. כשם שהלילה הביאליקאי, שהוא ממש ומוחש, כפול צללים זה על גבי זה, נושם אוירת לילו הארוך של העם.

אכן, ביאליק אינו מתאר נוף לשם נוף, כפי שכבר עמד על כך יעקב פיכמן. לעולם יש בתיאורו כדי לעורר. הנוף החרפי הרוסי מעורר כוח-חיים בזכּותוֹ, בהתבהרות העולם, משמש סדן לרַקע עזוּת-נפש לדהירה למרחקים. מראות הפשטות הקרובים, מראות-ארץ דלים מחבבים עלינו את החיים כמות שהם, ואילו מראות העוז, מראות-הגיבורים שב'מתי-מדבר' וב'מגילת האש', יצקו כוח מעפל, לעילוי העצמה.

בטבע ובנוף שכבש ביאליק ניתנה לנו הרגשת גופו של עולם, שהיינו כה חסרים, אך לעולם תוך ערגה לאורו, 'כמו צופה הייתי בעינו של עולם'. ויש ודאי בראייה זו, בראיית הממש והרוחני שבו, הגוף והאור, הארצי והאצילי, משום ראייה מיוחדת, שמא רשאים אנו לומר — ראייה יהודית.

זינוק זה של ביאליק ובני דורו אל הטבע ואל הנוף, מהם מעריצי איתני הטבע ופנתיאיסטים, נושאי הכרת הוויה הנצחית שבמעשי-בראשית, בעלי אופטימיות עמוקה כי האדם הוא חלק מן התולדה המתחדשת, הביא אותם גם לכיבוש נופים חדשים לא ידעתם ילדותם. לארצות אחרות הפליגו, העפילו אל הרים, נעשו בני-בית, כאילו, בנופים אוניברסליים. חיוּניות רבה היתה בכך, הרבה עוז שאבנו מפסגותיהם, אך דומה כי כל זה לא היה אלא בחינת הכשרת הדור לקליטה, הכשרה לכיבוש הארץ, טבעה, נופיה ומראותיה — כיבוש של שירה.

אכן, האישיות הספרותית המרכזית בארץ בימי העליה השניה, י"ח ברנר, היה כנזיר-טבע, ואולי גם הלעיג, כעדותם של בני-דורו, להתרפקות על נוף. הרגשת 'הקוצים שבהוויה' לא נתנה לו להפסיק במשנת האדם ולהיפנות להסתכלות בטבע. אך הדור שיווּי-משקלו אוּזן ע"י א"ד גורדון, בעל הרגשת הטבע הקוסמית, שחש את כל העולמי והתהומי שבמעט אדמה, וכי אין מגע לאדם עם העולם ועם כוכבים ושמים אלא ע"י ד' אמות של אדמה הנקנות בעבודה.

 

ג

כל עליה ונופיה. דוק ותמצא, כי כמידת כיברות הארץ שכבשה כל עליה בעבודה, כן מידת כיבושה השירי בטבע ובנוף.  השפלה, השרון, מקצתם של הגליל וירושלים, נכבשים בשירת י' פיכמן וד' שמעוני. זה — בפייזאז', בשיר הלירי הקטן, האקווארלי, בגוונים אימפרסיוניסטיים, בהתרפקות על מראות גבעה, ענן ופרח, בגישה אינטימית, אינדיבידואלית, וזה — בגיל ההתוודעות ובריגוש, בהשתפכות-נפש ובוידוי, ולימים — בתיאורי-אידיליות, מעוטרות הילה של אור, אור ראשית וראשונים. פרדס וכרם ומשעולים שבהם הם שדה-ההתרחשות, והנפשות הפועלות — מכאן הן ניזונות, והים משובב ומחיה, בעינו — כשהוא גלוי, ברוח ובקול — כשהוא עלום מאחרי מרחקים. הים הגדול מצוי בשירה זו — מרענן, מטהר, משחק בחכמה בגליו, משלחם אל חופים, והוא עצמו מפליג והולך לו, אחד נווד, ל'שם', למרחב.

בדרכי הכבישים של העליה השלישית נכבש העמק בשירה. כך נשתורר הגלבוע בשירי א' שלונסקי, וכך זכה העמק לביטוי אכפרסיוניסטי, לאודה הפתיטית של א"צ גרינברג שלא היתה לו אותה שלוה שבהסתכלות בטבע ובנוף, שכּן אחוז היה המאווי 'אילו לא היה הים הזה ים כי אם יבשת וגדלה המלכות הישראלית'. וכך התרונן הגליל בשירי מ"ז וולפובסקי ואחרים. וכך נכבש לאחר-מכן בכוח אדירים הנוף הירושלמי, הררי וערער, מיסתורי ו'משיחי', בידי יהודה קרני, אורי צבי גרינברג, יעקב שטיינברג ועוד; כיבוש גדול. ירושלים — הווה אומר: קדומים שבה, התהווּת חדשה הנחצבת באבן ובסלע, אין סופיותה בזמן ומסוּימוּת במקום, מסוּימות איזמלית בבשרנו החי.

נתייחדו אלה ששרו את העמק ונופו מתוכו. כוונתי ל'ישובניקים', שעיקרם בעמקים ובגליל, ושראשיתם עוד בניצנוצי-הניב בעליה השניה, שזכו לאחר-מכן למבע צלול, טהור בשירת רחל.

הקול שבא מן הכפר (י' רבינוב, פניה ברגשטיין, משה בסוק, זרבבל גלעד, בנימין טנא, משה טבנקין, אריה שמרי ואברהם לב ביידיש ועוד) נתייחד בהסתכלותו. אינו דומה איש-כפר השר את עצמו ואת כפרו ליושב-כרכים שרואה את הכפר. לא הרי הסתכלות מן החוץ כהרי התבוננות מתוך העבודה, הסתכלות הנובעת מבפנים, תוך הרגשת הריתמוס שבעבודה, בחיי האדמה והטבע. אמת ההסתכלות היא אמת השירה, ובאמיתם התנכרו, התנכרו כיוצרים,כאינדיבידואליות יוצרת רקומה בתוך ריקמת הקולקטיב, שפעמים היא יודעת גם את הקונפליקט בין היחיד והרבים, ופעמים היא מבורכת בהרגשת שלמות של אדם, חברה ונוף.

אכן, הרגשת חיים אחרת היא, מלאה, מאמינה ואין בה מאימת החיים, ודומה כי גם תחושת המוות, אימת המוות היא כאן אחרת. גם הכליון הצפוי הוא, כביכול, חלק מן הקצב הנצחי של 'קציר וזרע וקיץ וחורף וחום וקור לא ישבותו'. ודאי, קבלות-פנים שונות נערכות, למשל, לגשם בכפר ובעיר. לא הרי גשם ברכה כגשם-מדרכה. ולא הרי צפיה לגשם הפורה והמפרה כהרי 'גשם עקר היורד בריבוע, אסיר מרזבים, מרצפות וביוב'. ואינה דומה 'אדמה עקרה' כפי שהיא נשמעת מן השירה העירונית ל'אדמה עייפת אמהוּת'.

בהרגשת טבע ונוף אין כוונתנו לתיאור המצומצם של סביבת טבע או מסגרת נופית. ודאי, יקרים לנו כל הגילויים: הטבע כרקע והנוף כשלעצמו, האודה לטבע, ההתפעלות מן הנשגב וראיית המראות הקטנים המלבבים ומשובבים, אך יותר מכל — אותה הרגשת חיים ועולם הנובעת מן הטבע, אותו טבע הקיים ביצירה גם שלא ביודעין, וכוחו יותר בכיסויו מאשר בגילויו, שהוא עלום ומרוקם בכל.

הרגשת טבע היא גם פרי הסתכלות, אך מקורה החיים עצמם, העשייה, קצב העבודה, זה ריתמוס התמורות, שהיא מרתיעה את הפחדים והאימות, — שכּן מקורה בהתחדשות-תמיד, בהתהווּת לא-תחדל.

בכיבושים שכבשה ההגנה והמלחמה המשחררת הדרימה גם השירה. קמעה קמעה מחזירים אנו לעצמנו הרים וכן מרחבים שבנגב. ענין גדול הוא לצרף קו אל קו של נופים בכתבי הלוחמים והנופלים. אותו טיפוס אל הרים במחתרת, אותה הסתערות לוחמת, חיי לילה אלה של קשב ופקחון תוך סיכון; 'התרשמות' של שליחי משימות צבאיות והלומי מראות, אותו שילוב מיוחד אין-כמותו של חיי-רגש בחיי טבע בשעות של סיטואציות קיצוניות אמנם, אך 'עורף' להן ובית בעורף.

הדרום, הנגב כבר מתרוננים בשירי ח' גורי, ח' ורד, זרובבל,  ב'אדמה ללא צל' ליונת ואלכסנדר סנד וביתר ייחוד — בשירת ס' יזהר.

יזהר, השירי שבין הפרוזאיקנים שלנו, שהיה פטור מליבוטי-מעבר וכיבושי-טבע של קודמיו, מצוין גם בין היוצרים בני הארץ בהרגשת הטבע. קטעים אחדים של תיאורי-לילה והרגשת הלילה ב'שיירה של חצות' דיים לקיים הערכה זו. אכן, מתבקשת ממש עבודת-עיון וביקורת על הלילה בשירתנו מאז ביאליק וטשרניחובסקי וגנסין ועד יזהר.

ועדיין שירתנו עומדת בפני הנגב כבפני משימה (ודאי: כשם שיישובו ואינושו של הנגב עדיין בחינת משימה), ועדיין נופים מרובים לפניה ביבשה, ולא רק עליה. הנה אנו מפליגים וכובשים ים ומרומי אויר, אך באין כיבוש שבשירה וביצירה אין כיבושם שלם. אכן בכמה מסיפורי אריה טבקאי ואהרן מגד יש משום הרגשת הים, טבעו ומראותיו, ודומה כי רשאים אנו לצפות כי מבין אנשי חקלאות שביתם נע ונד גם בים עתידים לקום משוררי-הים. הדור הצעיר-הצעיר הוא ודאי המועמד הרציני ביותר לכיבושו השירי של האויר. ועדיין אנו מחכים לנופה של המעברה בשירה, זה נוף טבע ונוף אדם מיוחד. הייתכן, כי בין אלפי הבדונים והצריפונים לא יקום ביום מן הימים אחד מגזע גורקי, אחד פאנאיט איסטראטי?

 

ד

כמה מן הפרוזאיקנים הצעירים, ואף מוכשרים שביניהם, משאירים אותנו תמהים ותוהים על מידת הצמצום של הטבע והנוף ביצירתם, רידוד הרגשת הטבע, שלא כיצחק שנהר ושלא כיזהר. והשירה הפּוֹסט-צעירה פעמים מקופחת מנוף, ללא עצמים של ממש ומוחש, מתרפקת על המופשט. עם כל המפתיע והמבקש-להפתיע שבמיטאפורות ובדימויים, דומה כי הללו אינם פרי הסתכלות והתבוננות, כי אם מין אינטלקטואליזם עקר שאינו מקים ולדות. כמה גילויים של פרחי-שירה המרתיעים אותנו כלום אינם תוצאה של עירוניות ללא הרגשת מגע עם אדמה ועם טבע, מעין ספיחים של ישימון-כרכים אמריקני או אנגלו-סאכסי.

נרעשים ומשתעשעים בהרהורי קץ (לא אחרית הימים העברית) ובהרגשת ירידה נסתחפה שדם. לא אדמה, לא נוף, ולא הרגשת טבע. אפשר מוצאים הם גם אסמכתא וחיזוק לכך אצל רבי-עולם. אפשר עזוּרים הם על ידי אחד גדול פראנץ קאפקא, למשל. עזוּרים — לא בביקורת העצמית שבו, לא במצפון המיוסר והנסער, לא בצער הקיוּם. אולם ניתן לפקפק בגישור זה בין עולם נבנה ונכבש, נשאף וכסוּף ובין אותה התפצלות והתערערות קאפקאית, אותו פסימיזם של אבדון, של יהודי תלוש באירופה בין שתי מלחמות-עולם ערב נאציזם, שהאמת שלו אפשר מפרפרת בצוואתו לגנוז דפי יאושו, ואשר היה אולי מוצא עגינה אילו היה לו כוח להאריך ימים. ולא שאנו עליזי-אופטימיות. עם שידע שני חורבנות וגלויות ושואה, שהיה כיבשה בין זאבים, ואשר אף עתה אינו אלא גור-אריה בין עדרי זאבים, לא שגה באשליות ולא ישׂגה עמהן. מנוסים בגוֹבי אריות, בכבשנים ובתהומות נשיש על אדמתנו אל כל כיברת-ארץ, אל כל נצחון של יופי וטוב. אפשר היה בהליכתנו בשעתו אל העמק משום צמצום, אך היה עומק בצמצום זה יותר מבכל התרבות האוניברסלית, כאילו, של אחד סטיפאן צווייג. אף נעיז ונאמר, כי השירה כחיים עצמם, לא הפסידו-אוניברסליות היא הסולם בו תעלה לשמיה. מה חיינו כוחם וטעמם בבנייה, השמחה שבה, באותה 'פינתיות' והתייחדות שבאהבה ושבהקמת בית, אף הספרוּת כך. אפשר נידונה היא להיראות 'פרובינציאלית' בעיני רבים, אף בעיני בני-בית ואף בעינים יהודיות, אך אין לה צמיחה אלא בקרקע זו מתוחמת, מוגבלת. רצונה להיות נאמנה לעצמה מן ההכרח שתאמר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה — אילן זה הנותן צל לדרכים, ניר זה המוציא לחם לשבר רעב. לא מקרה, ודאי, ששירתנו הא"י לא שרתה אל בעיות הגורל היהודי והקיום היהודי כשירת ביאליק ודורו. חזיון ראוי לעיון הוא, כי הפרובלימטיקה של הגאולה והמשיחיות עמקה והלכה בשירת יידיש בימים שלאחר מלחמת 1914-1918; שירה זו, שהיתה קודם עיירתית ושלוה ורייזנית הועלתה פתאום ע"י ה' לייויק, מנחם בוריישו ואחרים לגבהים של עבר ועתיד יהודי, ואילו העברית שרה את תהליכי הגאולה עצמם, שרה וסיפרה את עצמה ותוך כדי כך הגיעה להחייאת גלויות ונופן האנושי והטבעי, כגון יעיש, כגון אורח נטה ללון. ועתידה היא עוד לתת מאורה, אור חדש, לעיירה שכלתה ועברה מן העולם. יידיש נשמה אויר ה'אומקום', הכליון והחידלון, אולי הקדימה לחזות זאת מבשרה, ואילו השירה כאן נשמה אויר של צמיחות חדשות, של התערויות חדשות.

צא וראה: שירת השואה ביטויה ביידיש נמרץ יותר, חותך בבשר ביותר. סוף-סוף הקדימה העברית לחוש ולראות את אסוננו. שעה שיידיש שקועה היתה באידיליה של העיירה וקידשה את הקיום היהודי כמות שהוא וראתה חזות הכל בהווה ובהוויה היהודית ולא היה לה עתיד אלא בצלמה ובדמותה, לא קראה לתמורה ולא נאבקה עליה, כבר קם לנו ביאליק. עוד למראה נטפים ראשונים של דמנו השפוך (סוף סוף פרעות קישינב ופורענויות אחרות אינם אלא נטפים כלפי נהרי-נחלי ת"ש-תש"ה), ראתה את הצפוי ואת הנחתך ואת הנגזר. מה אפשר להוסיף ל'שמים בקשו רחמים עלי', להרגשת 'כל הארץ לי גרדום', מה ניתן להוסיף ל'עיר ההריגה', לאסון הרפיון ולחרפתו. השכינה הבוכה בעיניהם של ביאליק, ברדיצ'בסקי וברנר, כלום לא עלינו בכתה, עלינו ועל שברנו? ודאי לא מקרה הוא כי גדול מקונני השואה, יצחק קצנלסון, כתב 'שירו על העם היהודי שהורג' ביידיש. ובהקבלה מפתיעה: ספר 'ברחובות הנהר', החוצב ביטוי עברי לחורבננו באירופה, שיריו הנלבבים ביותר הם-הם השירים על הכנרת, על כפר ועל טבע ועל נוף, אמנם לעולם לא אגב הסחת הדעת מן האש ומן השרופים. 'מעבר לנוף אבלנו' זה שמו של אחד השירים החבוי בסימטה אחת ש'ברחובות'; וב'סוד כנרת וירדן' יתוודה:

 

בַּדֶּרֶךְ מִטְבֶרְיָה לְצֶמַח לְקַו הַכִּנֶּרֶת.

— — — אֱלֹהִים פֹּה זָרַק לִי

מַפְתֵּחַ הַשִּׁיר הַלּוֹהֵט — —

בַּדֶּרֶךְ מִטְבֶרְיָה לְצֶמַח מִי לֹא יְנֻחָם?

 

אכן, מעבר לנוף אבלנו.

 

ה

ובכן, בשער הטבע, שער הצמיחה והגידול שאינם פוסקים, שבה שירתנו אל עצמה ואל ארצה כל הימים, למן הרמח"ל ועד עתה. כמה תמוה הוא איפוא קולו של א' קריב שאינו פוסק מזה שנים: 'בשער השלכת שבנו ציונה'. השלכת — כוונתו להלקאה העצמית שהיינו מצוינים בה, כוונתו לשלילה שבגיבורים ובחיים, שהספרוּת טרחה להעלות, מתעלמת, כביכול, מן האידיאלי והיפה, מן השבתי והחוגג.

עוד בשנים הראשונות לשואה נתעורר מבקרנו לבדק-הבית הספרותי, ואפשר היה להבין להמית-נפשו ולהלך-נפשו של המשורר שבמבקר. ודאי, אילו קם לנו באותן השנים, כשהלבה השתפכה וכיסתה את בתינו, אחד מנדלי או ברנר, ספק אם היינו יוצאים להקביל פניהם; באותן השנים ודאי שהיו מרוחמים אחינו שבגלויות כמות שהם, בכלכלתם ובכל צורת-קיומם, יקרים לנו אפילו בגילויים שהתרענו עליהם, ופשיטא כי טובים ונעלים הם ממכיהם ומשמידיהם. קדושים הם. אך כלום יכול היה אז לקום מנדלי או ברנר? — פרי הדור היו, ושלילתם חיובית היתה לזמנם, דרך לעבור גאולים.

ולא עוד, אלא שנפליג ונאמר: אם יקום עתה מעין מנדלי או ברנר בתוך יהדות אמריקה או דרום-אפריקה, כלום לא יעשו חסד עם ההיסטוריה שלנו, כלום לא תהא בכך אהבת ישראל מרובה, אהבת ארץ-ישראל? ונעמיק ונאמר: אילו קם לנו בארץ כוח מידיין עם עצמו ומחמיר עם עצמו כברנר, והיה מערטל מקצת מפצעי הגאולה, פצעים שהיו מכוסים אולי בכבלים ועתה, משהוסרו, נחשפת לעינינו המורסה שמתחתיהם, אילו קם לנו עתה כשרון כזה, 'שולל' כביכול, כלום לא היה בכך מן החיוב ומן המחזק את הוויתנו?

מיעוט הדמות והתמעטות מוצא המבקר-המתריע בספרותנו, ומתוך המכאוב יקרא: 'נשמתנו רמוסה בספרותה של תקופה שלמה'. אך פליאה היא שדוקא ממעטי-הדמות, כביכול, שימשו משען לבני-דורם לחידוש ולהתחדשות ואילו בעלי האידיאליזציה, בעלי הדיוקנאות החגיגיים הירבו אשליות בישראל, ושימשו משען למקיימי הקיים והמסגרות המתפוררות.

אכן, א' קריב גם נלכד בסתירות. מול מלאכת-הציטאטין שלו הן ניתן לעשות מלאכת-ציטאטין סותרת. מן המאור שביהדות מצוי לא מעט אצל מנדלי וברנר, ואת המאור שבחסידות הן העלה מ"י ברדיצבסקי יותר ממישהו אחר. את הגולגולת הצפה של אבא בשיר הנודע של ביאליק, גולגולת קדוש ומעונה, רואה הוא, אך הן ביאליק שר גם את 'אכן חציר העם', ובשעה קשה וטראגית גם רעם והטיח 'בעיר ההריגה' את קלון הוויתנו וחרפת חולשתנו. לא הלקאה עצמית? אלא מאי? כולי האי אין קריב מתיר לעצמו, לא יעיז כלפי שכינתו של ביאליק, אך עקביות זו שבה הוא שקוד על העלאת הקו החגיגי והאידיאליסטי כרצוי, מן ההכרח שתביא אותו גם לרביזיה בשירת ביאליק והשפעתה.

בתביעה זו: הבו לנו את החיובי, את הגיבור החיובי, נמצא מבקרנו מסתייע מצד לא פילל לו ולא אהוד עליו. ודאי, שלא ביודעין ושלא במתכוון. בניאו-רומאנטיזם של א"ק, יש גם משום התרפקות דתית. אך כלום לא היה טבעי כי באותם ימים של כליה תקום גם שירה רליגיוזית עמוקה, איובית, שתזעק לשמים, שתטיח דברים גם כלפי אלהים, שככה עוללים לעמו!

אפשר להבין את מעשי החזרת 'העטרה ליושנה' כהלך-נפש בימים מסוימים. אך אין בנימוקים העיוניים כדי כוח עמידה מול הבדיקה. ופעמים נדמה, כי כורים אנו אוזן לדברים, משום שמצוינים הם בסגנון ובצורה; מה היה עולה להם אילו ניסה  מחברם להעלותם בצורת חזיזים וברקים של תורת החסידות? את הסגנון והצורה קיבל מאותה ספרוּת שעליה הוא קם; מצוינים בצורתם ובאסתיטיותם הם דבריו גם בשעה שהוא מטיח בפני האסתיטיקן המוצהר של הספרות העברית, נגד ד' פרישמן.

מוזר, כי המתריע על ה'שלכת' הוא עצמו פתח בהשלכה ובזריקה. סוף-סוף האם לא דלה וריקה תהא עמידתנו לאחר שנשמע לעצה שהוא משיא לנו ונשליך אחר גוונו כל הנראה בעיניו כטעון 'תשליך'.

ודאי, בעיה חינוכית נכבדה היא, האם ניתן לחנך לאהבת העם והגלויות תוך שלילה. זו אין לה פתרון אלא בראייה היסתורית, בביקורת הביקורת, בהעמדתה על ייחוד מקומה וזמנה, אך הבעיה החינוכית אינה בתחום עיוננו זה.

 

ו

ובכן, לא בשער השלכת שבנו ולא בדרך ההשלכה והזריקה מאחרי גו נבוא אל עצמותנו, אל עצמנו, כי אם בדרך הצמיחה והשיבה אל מקור הצמיחות.

תרבות אדמה היא תרבות הצמיחה האורגאנית, תרבות הרציפות וההתחדשות וההתהווּת של יש מיש: העם נוטל מן המורשת ובורר ומצרף ומרכיב בגלוי ובסמוי לפי דרכו הוא, לפי צרכיו וכוחותיו; הוא נוטל ממורשתו והוא מעביר משדות זרים בדרך הטרנספלאנטציה, בהעברת גידולים ובשיתולם וטיפוחם על אדמתו. בד בבד עם השקידה על היצירה המקורית תחוזק התרבות בשתי מגמות של עשייה, בדרך הכינוס ובדרך התרגום, דרכים שהותוו לנו בשעתם ע"י ביאליק ופרישמן, ואפילו נראו בשעתם כמנוגדים וכחולקים נמצאים הם משלימים ומאחדים.

כינוס — לא מעשה ליקוט ותיפור וחיטוף ועשיית ספרים, כי אם מעשה סלקציה, ניפוי ובירור וצירוף מחודש. ערכים וקנינים שהיו יפים לדורם ולזמנם, חובה ליטול מהם את הודאי והבּרי, את הגרעיני והקיים ולעשותם נחלת הדור. כינוס — מתוך ענוות-בנים גאים, אך לא מתוך הרגשת דלות והתבטלות בפני עושרו של עבר; כינוס — מתוך עצמיות לשם טיפוחה, להוסיף לה מה שנחוץ לה, מה שבא לחזק אותה. לא קיפוח היצירה העצמית ולא על חשבונה, כי אם מתוך איזון ושיווּי-משקל. כינוס לא רק של עבר רחוק. כינוס — משמעו: שמירת עושר מפוזר ומתפזר של הדור, איסוף ניצוצות רבים למאור אחד, קולקטיבי. לא שמירה חונטת בבית-הגנזים של העם, כי אם הזרמה לתוך מחזור הדם של התקופה כל שיש בו כדי להזין ולפרנס; כל הקיים שיש בו כדי לקיים.

כך הכינוס — וכך התרגום. מן המפורסמות, כל תקופה גדולה בחיי עם היא גם תקופה של התעצמות בתרגום. גדולים שביוצרים נתנו כוחם לתרגום. כוח היצירה העצמי של העם ושל היחיד מתחזק בתרגום המובחר, שהוא עצמו מעשה יצירה. תרגום — מעשה בחירה וסלקציה וניפוי: מה שבא למלא חסרון, שבא להוסיף. לא במקרה הלך ביאליק אצל וילהלם טל, אצל שילר, שהיה קרוב לו בפאתוס המוסרי, ברוח החופש, ובעשיית דין בעריצות. ודון קישוט — מי כמונו שארי-רוח-ובשר לו, משל בן תולדותינו הוא, ופעמים פליאה היא שעדיין לא נמצא חושף עתיקות שיגלה לנו, כי סרואנטס ודון-קישוט מן האנוסים היו.

בשדה התרגום חוזקנו לא במעט בעשורים האחרונים, ואף הורחב מעגלנו, שהיה קודם בעיקרו רוסי וגרמני, ועתה הוא נמצא מקיף הרבה מן היצירה האנגלו-סאכסית הגדולה. אך עדיין לא פתחנו לעצמנו לא חלון ולא אשנב אל שירת אסיה אליה שבנו, ועדיין חתומה בפנינו שירתה של סין ושל הודו. המעט שיש לנו הוא בעיקרו מכלי שני ושלישי, ואך ראשית מיצערה ביותר מכלי ראשון. חייבים אנו להתקין כלים, להכשיר עושים. חדירה לעולמה הרוחני העצמי של סין ושל הודו, לעולם השירה והפילוסופיה, מצוָה לאומית היא.

אך משימה קרובה ביותר לנו היא — השבה לגבולם של נידחי ישראל שבין הגויים, כפי שכבר נעשה לא מעט בישראל. כינוס המעולה והמובחר שבגלויותינו, ובראש וראשונה — עשייה לספרוּת יידיש ושירתה שגדולה היא, שמצוינת היתה בין כל הגלויות, מכל-מקום: אנו ידיעותינו עליה מרובות מידיעתנו את גלות תימן, למשל. וביחוד ששלושת מרכזיה הגדולים — רוסיה, פולין ואמריקה — גורלנו היהודי היה בהם ללא רחם. כאן — דור יתום ללא שירה, וכאן — שירה יתומה. זכורה לנו קינתו של ה' לייויק על ספרי שירה יידישית המתפלשים ברחובות ניו-יורק באין מאסף, מאין קורא. ועדיין לא מיצינו עד תום כל האימה שבכריתת נפשנו בברית המועצות. על יהדותם ועל אמונתם ביהודי הנצחי נדונו סופרי ישראל לכליה, ואולי הרוגי-מלכות הם על מדינת ישראל שקמה. נפשם האנוסה מפרפרת ואף משוועת ביצירתם, במרומז ועתים גם בגלוי. אנחנו — היורשים. ייאסף כל הטוב והמובחר, נעשה לו נפש, נכרה לו אוזן, אזנו של הדור הצעיר.

אכן, גם בתרגום אין אנו מבקשים לעשות למען אחרים אלא לעצמנו. התרגום, שיש בו משום חיבור וקישור בין עם לעם ובין שירה לשירה, יש בו גם כדי לעורר התפתחות חדשה; תוך תחרות ונפתולים, יוגבר גם כוח היצירה המקורי. ודאי, פעמים כשרון אישי גדול נבלע תוך מעשה התרגום, אך פעמים התגלותו בתרגום. ולא עוד אלא תרגומים פעמים בכוחם לתרום לחידושם של עמים, למהפכות דתיות מתחוללות. ויש בו בתרגום גם כדי לחזק את כלי-הלשון, להרחיבם, להתאימם. נישא נפשנו לתרגומים שיש בהם בחירה, המתמזגים עם צרכי העם ומעוררים צרכים, הבאים להעשיר, מוסיפים רקמות לגוף הלאומי.

אכן, גם בשני תחומי העשייה הספרותית, בכינוס ובתרגום כמו ביצירה המקורית, מבקשים אנו את עצמנו, את הדרך לעצמותנו הרוחנית, והיא דרך ההתארצות, דרך ההתחדשות וההתהווּת של יש מיש.

 

[תשי"ז]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה