_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מקצת עיון בשירת יידיש

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א. מבוא ל'מבחר שירת יידיש'

 

א

דפי שירה אלה — ענפים ירוקים הם, עתים — עלים בודדים מאילנות רבים-רבים, עמוסים, בעלי שיעור-קומה וענווים, בתוך יער עבות. יער זמירות נע-ונד היתה בעיני שירת יידיש, וככל שהתמיד-העמיק הקשב היה בא הרהור וטופח על הפנים: טורח זה לחבר עולמות-שירה יחד שמא אינו אלא התקנת סוגר לכנס בו רוח גדולה, לכלוא בתוכו מרחב של דורות ואישים.

לא הפלגתי לסבכי בראשית, בין שזו נעוצה, כסברה מקובלת, במאה הט"ו והט"ז, בשמואל-בוך, בבבא-בוך, ובמגילת וינץ, ובין שהיא רואה את עצמה כבת המאה הי"ד, וחייה חיים שבע"פ ובכתבי-יד. אף אותה תקופה, הטבועה בחותמם של יהודי אשכנז וקולה של האשה נשמע בה ברור, יודעת צורות-שירה וסוגי-שירה שונים, שירי קודש וחול, משחרים למוסר-השכל ומתרוננים מתוך חירות, יראי-שמים ואירוטיים — מהם שאולים מן העברית ומן השכנים ומהם שנביעתם חיה, מקורית. משנדדה שירה זו ונתקרבה אלינו בזמן ובמקום, ככל שהיא נכנסת יותר לתוך המאה הי"ח ובאה למזרח אירופה, לארצות הסלבים, לפולין ולרוסיה — נבחין בה קולות ומראות חדשים, שפע רב. עומדים אנו על אדמתה החדשה, שהיתה טובה לה וחורגת. לפנינו — המעשיה החסידית הפיוטית, עזת-דמיון, רבת-רימוזים, עשירת-השראה, ולפנינו — שיר-העם, הלובש גם בעניו רוב גונים וצורות; גלוי-פנים ומכסה, פעמים, כוונות שבלב. הנה הוא כלי שרת למגמות של מוסר והשכלה; והנה הוא בא לבדח את 'עמך', משרתו בהומור ובסאטירה; והנה הוא פכפוך תמים של משאלות ורציות, של חיים שפרוטתם המזומנת עלובה ודינרם המבוקש אובד בחולין. שירים אלה, אנונימיים וקרואים-בשם, פניהם — הפשטות, ויסודם — נלבבות. ממעינות זכים אלה שאבה השירה שקמה לאחר מכן, שעל-כן נאצל אף לה חן של טבעיות, נעימת קולה אינטימית ורחשי-לבה מפכים בצלילות. הלחן שליווה את שיר-העם הנגין גם את שיר היחיד בבואו. הלה, אף אם כליו לא היו מלוטשים, אף אם מראותיו והגותו באו מן הקרוב והמוּכר — זכיה גדולה היתה שמורה לו, זכיה של עושר: מן העם לוּקח — ואל לבו שב; המשורר, השיר והקורא — במעגל אחד נעו. הסימטה והסדנא, הסנדלר ואיש-החוט-והמחט, השוליה והמשרתת — בדיחתם וחידודם ביידיש, בה עלזו ובה רוננו רגשי לבם, אם תמימים ופרימיטיביים ואם פוקרים ורועשים. הנער היהודי, האנוס להיפרד טרם-עת ממשחק, ממשובות ומנערוּת וגם מסֵפר, הנערה שגעגועיה הציצו מבעד לחלון אל המרחק, אל טווס-הזהב במעופו — שפכו שיחם, נלבבים ודמועים, ביידיש. וה'טרובאדור' היהודי, כגון אותם זמרי ברוד, והבוהימה היהודית והשחקנים, זה שבט הנוודים של עם-נדודים — נטלו רשות לעצמם לחיות חיים שלא כשגור, חיים שיש בהם מידה יתירה של חירות ללא 'היתר' עם גושפנקה — דוקא ביידיש.

 

ב

התעוררותה הפיוטית הגדולה של יידיש ופלישתה אל חיי העם — אחות היא להתחדשותה והתעצמותה של העברית. שתיהן ילידות שנות השמונים של המאה הקודמת, ודרכי הילוכן הנה הן מקבילות והנה הן חוצות זו את זו, עתים רצויות זו לזו ומתמלאות אחת מחברתה ועתים יריבות, רואות עולמן בגיאותו ובזוטו, קרבות ומרתיעות, ולפעמים דומה: לא אותם שמים נטויים מעליהן ולא אדמה אחת מפרנסתן. שירות שתים של עם אחד.

העברית נטועה בעבר המופלג, מהלך בה קולן של סערות ורובצות בה דממותיהם של חורבנות. צופה היא מבעד להיסטוריה אל העתיד. מועקת כל הזמנים, ענותם של דורות מכוונות הולם לבה ודפקה. כמעל גבעה נישאה סוקרת היא גורלם של תפוצות ופזורות, כולה חרדה לקיום הכבשה בין הזאבים. הים הגדול של קורות העם, של פורענויות, הסיעו, כאילו, עיניה מראות גלי יום ושעה זידונים. לקויי ראיה סבורים היו: מקופחת העברית תחושת הווה, נטולה, כאילו, מקרקע של ממש; אך היא נשמה גורל עם מראשית עד אחרית הימים.

אכן, יידיש, באין עליה מטען שנות אלפים ומשאוי של זכירה, דעתה ושעתה נתפנו יותר אל המציאות. אל הכאן ואל העכשיו. עיניה פקוחות היו למצוקות קרובות, לענות, לדלות, קשובה לאנחות לב מקרוב. צחצוח-חרבות שלה מכוון היה נגד 'כלי-הקודש' יותר מאשר נגד טיב שליחותם של אלה בעם; תחת להיאבק עם רוח נאבקה עם נושאיה; מערכות שנחלצה אליהן נגד 'כותל המזרח' ונגד ה'פני' — היו בתחום הריאלי והסוציאלי. את רחובנו וסימטתנו זיעזעה, עוררה את 'בונצ'ה שווייג', נדכאי וחלכאי 'עמך', כל מאודה — לצור צורה להמון הגולמי, לשים בפיו שם-מפורש.

 

ג

בשנים שקדמו למלחמת העולם א' יפה היה כוחה של יידיש בפרוזה יותר מאשר בשירה. ודאי סייע לה בכך עצם היותה לשון-דיבור חיה. קלסיקני הפרוזה ראינום כותבים יידיש, מתגעגעים לעברית וקמעה חוזרים ונותנים את עצמם, במו ידם או במסירת קולמוס, מתן שני עברי. פשיטא, ביאליק ובני-דורו פטיש שירתם חזק יותר, סדנם רחב וכוח זעמם ומחצם גדול. שירת יידיש הטון שלה מינורי יותר, מביאה היא עמה רוך והמיות לב רחום; היסוד הנשי, דומה, שליט בה. הרבה היא נותנת מכוחה לשיר-הרבים, הלאומי והסוציאלי, החוצב להבות, קולני כמעל גבי מתרסים, אך לא תמיד צלילו נקי והסובסטנציה הפיוטית שלו משקלה לא-מרובה. אולם כבר בימים ההם, בראשית המאה, שקודה היא על עצמה, על תוכה וברה, מצללת דברה, מגמשת לשונה, מעלה את מלאכת-הפיוט וטורחת להכניס שירה לבית היהודי, לפתוח לבבות לקראתה.

אותו מרכז גדול לשירת יידיש שהיה קיים ברוסיה — שלוחותיו עברו ים. יידיש נתלשת ממקום חיותה, מן העיירה ונזרקת לתוך הדינמיקה הסעורה של חיינו. למקום שאוכלוסי ישראל גולים לבקש לחם וחירות — לשם גולים עמהם גם סופרים ופרחי-סופרים, כשרונות קרואים ויעודים. מן הדרכים ומן היבשת החדשה צצים ועולים מוטיבים חדשים, הלכי-רוח וסמלים חדשים. המשורר, אפילו עיניו תלויות עדיין בבית העומד או מט לנפול בתחומה של העיירה, אפילו אינו אלא נע-ונד, על כרחו הוא מתחדש, מתעקש ונאחז גם בקרקע הזרה והקשוחה של הכרך האמריקני המתהווה.

ואילו השירה העברית — אנך שהיה נטוי בידה מתעקל לשעה ולשעות. היא חיפשה אמנם את ההוויה היהודית בין העמים, חזרה בכל כוחה אחרי פשר של ממש לנצח ישראל — ועם זאת אינה מצויה בתהליך העליה לארץ-ישראל במלוא שיעור כוחה. מוקדה ועיקרה — שחרור היחיד, עיצוב דמותו של האדם היהודי. מענים אותה הרגשת תלישות, ביעותי הידלדלות של מקורות ראשונים, הפער בין רצון החיים ובין היכולת לחיות. יש מן היופי הטראגי במאמץ זה של השבת יצרים ליהודי, החזרתו אל הטבע, רגנרציה של חושיו. אולם הסיכון היה בכך, כי היחיד יראה מעתה את עצמו בלב-לבה של הווית העם, וכל העולם, כביכול, מקופל בו, והוא עצמו נתון-נתון לליבוטיו, ליבוטי בשר-ודם-ורוח-ונפש.

 

ד

המלחמה, מהפכות ותמורות — עמהן ואחריהן ימים של שברון ותנופה. מרכזי תרבות מתמוטטים ומשכני-הארעי אינם זוכים לאריכות-ימים. קרעים שבחברה היהודית נבלטים לאין תקנה, חיי העם נחצים לפי מגמת פניהם: הכא — והתם. העברית הולכת לארץ-ישראל, רואה הכרח ההליכה, ואילו יידיש תרה אחרי אדמת צמיחה וגידול, ורואה הווה ועתיד בכל מקום שאוכלוסין יהודים מרובים מצויים. מתפצלת היא לשלושה מרכזים, שכל אחד מהם מתבצר ומבקש להיות פתרון הגמוני לקיום היהודי. פולין, ארצות-הברית וברית-המועצות — ג' ארצות, ג' מרכזים, ושנים מהם חיים, במעט ובהרבה, בזיקה למרכז השלישי, שראשיתו לא כאמצעיתו, ואמצעיתו לא כהווה, הצד-השווה — שכולם משתחררים מן ההמוניות; לא עוד יידיש כלי-שרת-והסברה, כי אם תכלית, גוברת בה האמונה בכוחות עצמה, מעינות-פנים נבקעים. שדה-הסתכלותה גדל וטוח-ראייתה מרחיק; ביטויה מתעצם, גונים לקולה והדיאפּזון שלה מתרחב. מאידך דומה היה, כי השירה העברית בארץ מצמצמת את עצמה ויפה לה, מבקשת לה כיברת אדמה ופיסת-שמים, מתברכת בכיבושי ראשית של נופים רגועים, אידיליים של קרקע ארץ קטנה, ופרקים מתנאה גם במבוכת- מבע וצניעות הקול. שירת יידיש כובשת ועולה בדמויות שהיא מעצבת, באידיאות, בעצמת ביטוי. צרת היהודים מגבירה בה את התודעה של צרת היהדות, של מצוקות עולם. אפילו היא יונקת מן הסביבה הקרובה — שוב אינה רואה אותה מנותקת מכבשונה של הוויה, מחזון לאומי וחברתי, והכל מואר בזרקורי מאורעות היסטוריים ואוניברסאליים. אימי המלחמה וההתפוררות שלאחריה; המציאות הגרוטסקית נעוות-הפנים של אמריקה היהודית 'העושה חיים'; האמונה המתרוננת וההבטחות המרהיבות של ברית-המועצות; תקוות גאולה וחזון משיחי — פרצו בעזות לתוך ליריקת יידיש. חלומות גדולים ראתה, אמונה רבה טיפחה. מצוקות-נפש היחיד וצער האומה וקרעי החברה מגיעים בה למימד של עומק. התחילה תוהה על עתידות העם, חזרה ושקלה עבר, רחוק וקרוב, — ק'ן שנות אמנציפציה, רעיונות ויצירה, בנייה ומיט. דוקא ימי המהומה והחולין האמריקני מבקשים אחיזה בעבר, בתפארת-קדומים, במורשת, באגדי ובמיתי. בשני עשורי שנים הופיעו 'הגולם' של ה' לייויק ו'ההלך' של מנחם בוריישו; ה'לילה' של משה-לייב הלפרן והפואימות של משה קולבאק; שירי הסער של פרץ מארקיש והבלדה האיציק-מאנגרית; תנ"ך יהואש. קפיצת-דרך היתה לה לשירת יידיש בכל, גם בלכסיקה וביכולת הצורנית, גם בדקות התחושה ובמעוף ההשראה. ובעוד מתַני ענות וניצול ויזע בארץ החיים — וכבר קם דור של שירת היחיד, משוררים, שבויי צלילים וגונים, חדשני צורה, והנה — מפגישי העכשיו עם מרחקי זמן ומקום, שחידוש ומורשת באו אצלם כרוכים. על-פני שטח צר של ארבעים שנה מצטופפים דורות של פיוט, סמוכים זה לזה ומפליגים זה מעל זה, וכולם — ברכתו של עם ופזרון עושרו.

אך עושר זה אינו בא ברוב טובה; קדרות רובצת עליו. משבאו ימי-השמד הפתיעה שירת יידיש בחיותה; בזרם עז קלחה במחתרת וביער; כאילו ערוכת מיתרים היתה לקראת השואה. קולה בקע בעוז, בבכי, במחאה ובהטחה ובזעקה. הלא היא שהעלתה 'שירת העם היהודי אשר הורג', הלא היא ששרה בתעצומות-נפש שיר 'אחרון גורל'. אכן, גם המשורר העברי נחרב עליו עולמו, אף הוא ראה עצמו מתחת למפולת, אך היה לו גם עולם נבנה והולך, אדמה-מעט ושדות תוחלת מרובה. ושמא הקדימה השירה העברית זה מכבר וחזתה את הרעה בטרם נפתחה. 'שירי הזעם' ו'בעיר ההריגה' ראו את הארץ כולה כפי שהיתה לנו לאחר-מכן ברדת עלינו הלילה הנאצי; יידיש גילתה עתה פני תבל, עם הזרוע ועם הקרדום על החרבות ובתוך האש — ולא נאלמה. פרק שירה מופלא; כתונת-פסים של דור-זקונים שלנו טבולה בדם — — —

שלושת המרכזים הגדולים ליידיש. פולין היהודית שכלתה בגוב ובכיבשן; התכחשותם של המוני-העם בארצות-הברית ללשון זו שהעלתה חייהם, עזיבתם אותה דוקא בימי התעלותה ותנופתה; הריגת-מלכות בברית-המועצות, גזירת כרת, שנדונו בה לשונו של עם וספרותו.

חלומות נכנסו — וחלומות נפטרו. האומנם שליחות שלא נרצתה? תפארת של שקיעה?

עוד פזורים איים פה ושם, וישראל — אכסניה לספרות יידיש. יחידים וכיתות מתפללים ואומרים שירה, נאמני-יידיש מזה שנות-דור ודבקים בה בדרך חרוכת להבות.

 

ה

לא מעט ממה שנתבקש להיאמר על אכסניות של שירה וזמנים, על אסכולות ואישים — אמור ומפוזר בסקירות-ההערכה הקצרות המתלוות אל דיוקנאותיהם של משוררי אסופתנו זו במבואי שיריהם.

שישה מנינים של משוררים. לא מעט נתחייבנו כלפיהם בבחירה, בתרגום, בדחילו לייחודם וקולם. כלום אין מן האשליה בתלישת דפים מתוך ספר-חיים-ויצירה וראייתם בחירים של שנים עשרות, של כרכים מרובים? שיקולים ושקילה, חרדה וכונת חדירה לתוך תוכם של דברים אף הם כוחם לא תמיד איתן למדי בפני טעם אישי, בפני תנודות בהזדהות המתרגם עם המתורגם.

מידת הייצוג של כל אינדיבידואליות שירית אף היא כרוכה בדקי-שיקולים והכרעות, ולא נתיימר, כי אין אלא אפשרות אחת.

אך לא פחות מן החובה לנוכחים כאן, חבנו כלפי אלה שאינם עמנו בזה. ביודעין לא הובאו מדברי משוררים עבריים שכתבו יידיש, אם דרך קבע ואם במזדמן, — משוררים דו-לשוניים אלה פרשה בפני עצמה הם, והחיים אתנו — כוחם עמם לעשות לשירתם בהיות שעת-רצון-והתעוררות. ואולם משוררי יידיש לא מעטים והגונים הם למבחר זה, מהם ששמם על שפתי, ומהם שדברם נשמע כבר באזני עברית. אלא שמשאלות רבות שעת הגשמתן מתמהמהת. חיבת-לב לשירת יידיש היתה בי לחובת-לב, וזו — למצוות-עשה; והנה תם מעשה הספר — ולא נשלם.

שבעים-שמונים שנות שירה, במובחר ובעידית שבה, במישורים המבורכים וברומם של שיאים. לא כונסו משירי-העם: ראויים הם לאסופה מיוחדת; וכן לא הובאו מן המשוררים העממיים, הפרימיטיביים והפרוליטריים — קנין היסטורי-תרבותי הם שאין חולקים עליו. המגמה היתה: השירה האמנותית, והתחום — למן י"ל פרץ, האישיות רבת-ההשפעה-וההשראה על דורות של יוצרים, ועד סיום-שלעת-עתה — גילויים נחשבים שהבקיעו מבין חרבות ת"ש-תש"ה. השירים באסופה ניתנו בסדר כרונולוגי, וארצות-שירה, תקופות ואסכולות באות בשכנות. בבחירה ניתנה הדעת על דברים שיהיו נשמעים באזני בן-הדור ובן-הארץ. לא שההווה הוא אמַת-המידה ואֶמת-המידה, אך אין מנחילים שירה וספרות אלא-אם-כן קיים חיבור וקשר מעבר לזמן וללשון; לחיבור טראנס-זמני זה חתרתי בכל יגיעי, והוא הרעיון המקיף מעשה הספר הזה.

 

'רָאִיתִי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת, כִּקְטַנֵּי מְאוֹרוֹת, קְטַנֵּי מְאוֹרוֹת '—

 

המלים-המאורות כדבר השיר באסופה זו, הנה הן מכונסות כאן להיות למאור אחד.

 

'הִרְגַּשְׁתִּי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת כְּיוֹנִים טְהוֹרוֹת, יוֹנִים טְהוֹרוֹת' —

 

הנה הן מתלהקות. עוד עיני שהויות עליהן, ותפילתן: לדרך, רחומות — נַתבו נתיב אל הלבבות.

 

[תשכ"ג]

 

ב. עם הספר

עומד הייתי ליד ארון הספרים של שירת יידיש — ולפני: וילנה ווארשה, קיוב ומוסקבה, ניו-יורק — ותל-אביב. ספרים שניתנו בידי טרחו בהם הוצאת ב"א קלצקין וקולטור-ליגע, עמעס, ציקא ומתנות, ואחרונה-אחרונה — הוצאת י"ל פרץ. שוטטתי בין השיטין, ומשהתחלתי שומע את השירים דוברים אלי עברית — לא הייתי בן-חורין מן הדין ומן החשבון: מה יידיש ביקשה להיות,  מה אמורה היתה להיות, — ומה עלתה לה.

עומד הייתי ליד ארון הספרים של יידיש. אכן, שירה בגדלותה, שירה גאה:

 

און מיר בעטן נישט / און מיר בעטלען נישט

וְלֹא תַּחֲנוּן בְּפִינוּ / וְיָדֵנוּ לֹא נִפְשֹׁט.

 

מן ה'צאנה–וראינה', מן הבדחנות, משיר-העם, מתוך חיים של עניות ונדודים נישאה אל מרוֹמיה, מרוֹמי יחיד ורבים.

בתוך החולין לא פסקה מללכת, כושלת ומיוגעת, אל השבת, אל שבתה, בשאון ירידים חלמה שבּתנו. ביומיום של 'ביזנס' ועשיית-חיים היה לבה נתון לגורלנו היהודי.

בימים שקדמו לחורבן ובימי הרס — הגתה גאולה, גואלים ומשיחיות.

ודאי מתבקש מאליו למשוך כמה חוטים, אם של חן ואם של ניגוד, בינה לבין העברית. שתי שירות של עם אחד, ולא הרי זו כהרי זו. זו באה מן ההיסטוריה, וזו מן ההווה. כאן — ארון-הספרים וכאן — הסדנא והשוליא-דחייטא; כאן — כל כובד-הראש וכאן — קצת משובה וצחוק וקלות-דעת; פני 'הלכה' ופני 'אגדה'. אולם ההיסטוריה עושה את שלה בדרכה המיוחדת, דרך של הנחה וסתירה וצירוף חדש. וכמו שיכל שר-האומה את ידיהן. לימים חיתה יידיש בתעצומות-נפש את גורל העם בשברונו ובתקווה לגאולה ולמשיחיות; אולי חזתה מנפשה מה שהעברית, שניתנה לה אדמה ונוף ואנשים חיים, לא חזתה, ושמא אשליות שהיו לה פעם ליידיש העמיקו בה טראגיות-הקיום, ואילו עברית ניתן לה לחיות גם בממש גם באשליה-כממש.

שירוֹת-בנות לעם אחד — אך לא תמיד ואפילו תולשות זו לזו בשערותיהן, אולם לא פסקו לגדול ולצמוח. תחילה נראתה זו הגברת וזו האָמה, אך באו ימים וערבים וה'עוזרת', ה'אָמה' השגיחה באספקלריא שלה והנה היא נאה וחשובה ותקיפה מן הגברת. מיליונים שדיברו והגו ושמעו וכתבו יידיש — הם בלבד דיים היו לנטוע בה הרגשה של שררה.

זיקות הדדיות שבין השתים ידעו חבלי תמורות — אולם בנו חיו שתיהן יחד. שיר-הערש הושר למראשותי ילדותנו, ושיר-העם מילא את הבית ואת הרחוב. מאמא קיבלנו הרבה מעשרה האידיומאטי ומחכמתה של לשון-יידיש כשם שאבא הוליכנו למקורות-קדומים, למדרש ולאגדה, והפסוק והמימרא ומאמר החז"ל נושרים היו וממלאים חלל עולמנו. שתי הספרויות הזינו ופירנסו את הנפש, והן היו בעינינו שארות-רוח, פעמים שכנות טובות, אף ראינו 'ברוגזים' שביניהן, ולבסוף ראינו אותן והנה הן בוכות זו על צואר חברתה.

הרעיון בדבר שליבת הכלים, הרקה מזה אל זה, העברת נטיעות מקרקע אל קרקע — ודאי שאינו חדש. המשורר גם נמשך אל התרגום, כאל צורה מצורות ביטויו האישי. תרגום טוב — הווה אומר: מעשה יצירה; שׂרייה אל החומר, חישוף יכולת ואפשרויות. אכן, לא בבת אחת ולא במחשבה-תחילה מעשה ספר זה. ראשיתו — תרגומים משירי עם, מתוך חיבת לב אליהם, אך רובם לא באו אל הספר: ראויים הם לאסופה מיוחדת. לאחר מכן, בימי החורבן, חזרתי והשמעתי צערה של שירת יידיש על חדלון העיר היהודית, הרחוב והבית בגלויות שבאירופה. משניחת הקרדום בעץ-החיים היהודי בברית-המועצות, בטרם ידענו לבכות לנכרתים ולספוד להם, באה התעוררות-הלב לתת מדברי משוררי-יידיש בגלות רוסיה — מהם שהיכרתי אותם והוקרתי שירתם, וזו נזדעקה מתוכי. חזרתי ושרתי עברית משירֵי משה קולבאק, דויד הופשטיין, פרץ מארקיש, אף ביקשתי להוציא בספר מיוחד שירת הרוגי-מלכות, רצוחים על יהדותם ועל שום הזדהותם עם העם. לימים, משהגעתי לגיבושו של הספר כפי שהוא ניתן עתה, נוספו החרדות לתיאום פרופורציות, לייצוג הולם של כל משורר, אף ביקשתי במבואות קצרים להעלות דיוקנאותיהם של המשוררים, חיבורם לאסכולה ספרותית ורקע תקופתם.

פתיחתו של הספר בי"ל פרץ, משלושת אבות ספרותנו ביידיש ובעברית, יחד עם מנדלי ושלום-עליכם; אישיות רבת השראות ויזמות, שקרניה הפציעו אל מעבר לדורו. ואפילו כוחו של פרץ בעיקר באגדות-העם ובסיפור החסידי, הרי העלה תרומה רבה לעיצוב הסגנון הלירי, וספרנו ספר הליריקה הוא בעיקרו וביסודו.

'יער זמירות נע-ונד היתה בעיני שירת יידיש' — נאמר בפתיחה לספר, שהוא כרגיל מבוא וסיום כאחד. אך יער זה היתה בו העת המכשפה, הסערה העוקרנית, האש המכלה, הגרזן הרוצחני, ולבסוף — הבגידה, זו רקב-השורשים. שלוש ארצות, שלושה מרכזים — שלושה פסקי-דין גורליים.

ביער זה התהלכתי. מכיר משעוליו ופיתוליו, באפלוליתו ליקטו נעורי גרגרים — ועמו הייתי בסערה, וקול אלוניו, עקורים ונתושים ורצוחים — לא יידום.

 

זֶה דַּ"שׁ רָחוֹק מִן הַיִּפְעוֹת יְפוֹת-הָעַיִן.

עֲשַׁן הָאָרֶץ. זִיו חֲלוֹם.

 

עשן הארץ באש שהתפשטה והגביהה. הזיו שנטרף. זה ספרה של אהבה נכזבת, נבגדת.  'אהבתי ארץ זו — פסק בשעתו פסוקו משורר בפולין — יגון גדול פה חי: יגון אחי' — יגון זה מהלך בדפי הספר, ודמעות גם בעיני המשובה ובצחוק ובגעגועים.

אישים ודורות שהתנצחו זה עם זה — סמוכים עתה זה אל זה, תמוכים זה בזה. אפשר קרובים היו גם בחייהם קירבה שמתחת לפני האדמה, קירבת שרשים, אך רוח אבלה משלימה עתה ביניהם, מרתקת ניגודים שביניהם לאחדות.

לא בעליצות נפרדתי מן הדף האחרון, וסיום הספר לא היה חג לי. הוטל בי עצב-פרידה מבית, מפנים שאין אתה יודע אם תשוב לראותם. ועדיין הספר נמשך — בדיוקנאות רבים מקפחי-שלווה המלווים אותי, כקולות המהלכים לפני, מדברים מתוכי, בעינים יפות הנשקפות בחלקן אלינו גם מתוך הספר, עינים שבכוחן להרעיש גם את 'הדממה של ההם שהלכו ואינם'.

ביגיעתי לחבר דף אל דף, דמות אל דמות, לא בלבד בזהב-השירה נגעתי, אלא גם בגחלתנו הבוערת — ולשוני מכוות-אש.

'כבד-פה', מבקש הייתי ללוות את הספר בדממה ארוכה, בשתיקה הדוקה: ילכו השירים, ישוטטו טוריהם, ואני אעמוד מרחוק לראות בהם, בכניסתם אל הבית בישראל.

משורר, מבין הראשונים בזמן ובמעלה בשירת יידיש, צירף קולו הרם ל'על נהרות בבל' בפסוקו:

 

   אויף אַ ווערבע אויף אַ שטומע

   היינגט דער חלום פון מיין אומה —

 

לאמור: על ערבה דמומה / תלוי חלום אומה — חלום-כינור זה שהיה לה לאומתנו מקצת ממנגינותיו תלויות כאן בין עלי ספר זה. אקווה: לא על ערבה דמומה יישארו תלויות. הן יתנגנו. וכבר רואה אני אבות ובנים רכונים על הספר, מכוונים ליבם לשירתו.

 

[תשכ"ד]

 

ג. שירה שנתאלמנה

עשר שנים להריגת סופרי-יידיש בבריה"מ

 

יש בינינו שאומרים: המוות פייס אותם עם העם, הטיל שלום בינם לבין הדיין שבלבנו. אמירה זו ודאי יש בה משיכוך שלאחר-סערה, אך נחבאת בה גם תהייה ותמיהה, ושמא מותר לחשוף גם טפח אכזרי, המכוסה ב'יש-אומרים' זה: 'יריית-חסד' ירתה, כביכול, אותה רוח-עיוועים מסוכסכת, שרדתה בו באותו שליט בטרם קיצו, שכך קירבם מותם אלינו מבעד לכל הריחוקים והשיבם אל לבנו ביום מימי אב תשי"ב, שהיה תחילה מכוסה בעירומו, זועק שנים בדממתו, עד שהותר מכל אסוריו, ופרץ אל חיינו במלוא הידיעה והתודעה והיה לתאריך: 12 באוגוסט, 1952.

אכן, אותו דור של שירה ויצירה יהודית-סובייטית אינו כולו זכאי עם מותו, אך גם בחייו לא היה כולו חייב. אנשי אותו דור, גבוהים, ובינוניים, ונמושות, לא היו כולם אור אחד ואפילה אחת. היו מהם שראו את אוקטובר ברעדה ובהיסוס; מגור-פוגרומים וקלון עמידה-דלה מלווים אותם בצאתם לעולם הגדול, והם משוטטים, מתרפקים על מרכזי יהדות שונים, מבקשים להיצמד לחיים יהודיים שבממש ובהמשך; אחדים הגיעו גם לחופי ארץ-ישראל ולא מצאו אחיזה לרגלם ולמעמדם היצירי. יש מהם, גידולי 1917, שלא ראו חיים יהודיים אחרים אלא אלה שהיו בחינת לוחות שבורים ופסולתם של לוחות. הצד השווה שבכולם, בין אלה שיצאו וחזרו ובין אלה שלא יצאו כלל, שהיתה בהם אמונה בימות המשיח, דבקים בכוחו הגואל של אוקטובר ובאור אישיו ומחולליו. ודאי, אין להתעלם גם מתכונות-רוח ומאופי אישי. הן יש מהם שהיו ברבות הימים כלי-שרת בידי המשטר ועשו מעשים של מומרים, מריעים לשבירת כלים, לניתוקים מעל כלל האומה, לריסוק אבריה. גזירות של מלכות וחבלות של שמד מצאו בהם שליחים שקדניים, שאף שמם לא יוהד: יבס"קים. ודאי: לא מעט עיווּתי-רוח וסילופי-נפש. אך אוזן ערה תבחין גם מיסי-שפתיים שהעלו, כל מיני ארנוניות שנתחייבו בהם ונענו: בתקיעת שופר, בתרועת חצוצרה, ובהקשות תופים לאישים ולמפעלים ולמיבצעים, פעמים — באשליה של גורם פעיל ומפעיל, ופעמים בוודאות של נפעל, של 'נתבע לעגל' — ונותן. עין רואה תשגיח לא אחת אצל אותו משורר עצמו ה'עגל' ו'המשכן' גרים בכפיפתו של ספר אחד. בסמוך לשיר-הלל-ושבח שכולו מלאכת-ידיים מעשה-חושב, מצטנע שיר לירי, המיית לב, שכיסויו מרובה פעמים מגילויו, וגם המעט הגלוי מעיד על אמיתו-מיטבו. אף בעלי הקול הרם המדקלמים מעל הבמות — היו להם נימות-חרש וצעדי-היכל ורגעים של דממה דקה. מידה מסויימת של 'אנוס', על פי האווירה והכורח והצו, אתה חש במעומעם אצל כל אחד ואחד מן היוצרים, אך אפילו הקורא והקשוב אין בידו צופן לפיענוח בכיות-נפש במסתרים לעת צלצלי-שמע בפומבי. אכן, בימי הפלישה של הצורר הטבטוני בתחומי ברית-המועצות והאזעקה למלחמה בו, משניתנה רשות (של ארעי) לשיר על העם הרצוח, ראית במפתיע קולות אחרים. רתיעות שבהם היו למשיכות אל העם ששאר, שוב לא כבשו ריגשת-נפש והתירו לעצמם להשיח גם מן הקבוע שבלב ומקובעתו. נתגלו סימנים מובהקים של אמת דחויה ודחוקה, נחשפו שיתין, שמעת מחשבות ורגשות שסולקו קודם בכוח, ואולי גם חשת בעלבון חייהם וצערם מבעד למסך-ענן של כיבודים ועיטורים — —

אכן, אותו דור של יוצרים יהודיים-סובייטיים, חשבון חייו מפותל ומורכב ואחוז בסבך עץ-חיינו. מי מאתנו יודע כמה מיתות בחייהם, כמה פעמים נדונו או דנו את עצמם לשריפת-נפש וגוף-קיים. ודאי, גם המוות לא גמר את כל החשבון. הדיין שבלב לא יחשה גם עתה. 'מונולוג' ארוך לו אליהם, אך יחרישנו חשבון גדול ונוקב ממנו: עם שוביהם-נפש ומכריתיהם — שביות הרבה בחיים ורציחה סופסופית.

יום זה, 12 באוגוסט, יום הידיינות לנו עם גורלנו שכך עולל להם ולנו בחייהם ובמותם. יום של הידיינות לנו עם ה'קרדום' ועם ה'זרוע', עם מחסלים ועם הדנים אותנו בחנק ובטשטוש המהות ובפשיטת הצורה.

מתייחדים בימי אב עם רצוחי מלכות, אשר גם קברם ויום קבורתם לא נודע, 'מזוּכּים' על ידי יורשי מחסליהם — נאסוף אותיות פורחות, אותיות יהודיות מן האש. לא נשכיח התנכרויות שהתנכרו לנו, מאונס גמור או מאונס-של-רצון, אך זכרוננו חורת על-לוח, כי על יהדותם ועל היותם בנים לעמם ועל גילויים של רגשי אחווה לפזוריו — ניספו כאשר ניספו.

— —  ביום זה, 12 באוגוסט 1962.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה