_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פגישה עם ברל כצלנסון

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

היתה עלי אימת-ציבור כשנקראתי לעריכת 'ספר החלוץ', בסיכומם של שני עשורים לקיום התנועה: תרע"ז-תרצ"ז . הרי זה מעשה כינוס לקורות ולעשייה ולמחשבה של דור, שמשך נחליו ויוּבליו, גאי-זרם ודקי-קילוח, מארצות מרובות ומרבדים שוני-מעמק והיה לנהר גבה-חופים ורב-גלים אוצל ברכה לארץ-ישראל כולה. החרדה באה גם בפמליה קולנית של בעיות, מהן המתלווֹת תדיר לכל מעשה של כינוס: מוּסר הבחירה, דינם של דברים לזכירה ולשכיחה, לחתימה ולגניזה, ומהן מיוחדות לספרה של תנועה: הרי זה ספרו של קהל, כתוב בידים רבות, מצוינות אמנם במעשים אך לא תמיד הקולמוס כלי-אומנותן. לא, אין זו תזמורת רבת-כלים והעריכה אינה ניצוח! המון קולות בוקעים ועולים בבת-אחת, חרישים ורעשנים, והם אמורים להצטרף, אף-על-פי-כן, לתפילה אחת בציבור.אם לא עמד כשרון היחיד המובהק לעשות — תבוא ותעלה היכולת המצורפת, המצוּותת של הרבים, אלו ששעה גדולה שמה קולמוס-של-ארעי בידם או פותחת פֶה לאֵלם שלהם, ודבריהם, שבכתב ושבעל-פה שהיו לכתובים, דברים של נאה-מקיימים, ללא חציצה בינם לבין זרימת המאורעות, ונביעתם מעין בין צורים.

יפה חרדה שמצטרפת למעשה, והיא מוליכה אל הדוגמה, אל ראשונים, אל הבנאים והאדריכלים, יוצקי הדפוסים לרצונות ולצרכים. והרי, לאחר משוררו של הכינוס, נוטה-האנך, לנגד עיניך: ברל, בולט בין הבולטים, אחד ראשון.

ברל...חביבה עליך עממיותו של השם, הפרטי ברשות הרבים, שלא שינה את עצמו גם במעלה החיים וההישגים. פעמים אתה רוֹהה אולי מפני אינטימיותו, אך יש בה גם כדי לצמצם ריחוקים, אם לא לסלקם כליל. וחביב עליך ביותר נוסח ברל, דרך איש-הרוּח בהגות המחוברת למעשה השוטף וההיסטורי וצומחת עמם. היה נוסח ברל בפובליציסטיקה הפועלית, בביטוי ה'קהלי' הארצישראלי בכללו. היה ייחוד לשון וסגנון גם בויכוח ובפולמוס, וחותם האישיות והעצמיות גם בהחלטה ובהצהרה ובהכרזה ובמצע ובתכנית, ואף — בקריאת שם למוסד ולמפעל. הללו חלילה להם שיהיו מקלחים, כמנהגו של עולם, בערוצים נחפרו כבר, מזומנים ומותקנים, לוקים בשגור ובנדוש. באשר יהגה ברל, בכל אשר יבטו ויכוון — מלחמת מצווה לו, מלחמה לא-מוצהרת אך מקוּימת, בשלטון הנוסחה ו'עמדתנו' ופרוגרמתנו. גם במבולן של פגישות וכינוסים וּועידות לא נסתחפה רעננות הביטוי, רעננות ראשונית, אחראית, ונשתמר חן של צירופים וקישורי-דברים, ושלט ניקיון ושררה איזו אסתיטיקה מיוחדת, לא של היכל-שן, כי אם של יחיד בתוך העֵדה. ואפילו אגב פרשנות של אירועי-עת ועניני-שעה מגיע הוא לעומקי רבדים, אל הקיים ואל הנצחי שבדברים, ו'דבר' — משמעותו כפולה: אמירה שמתגלגלת ב'יהי', בבריאת יש, מאמרות שבהם נברא תכנו החי של עולמנו.

לנגד עיניך ברל העורך, עורכו של 'דבר', העובד בשטפו היומיומי ובסיכומיו המתגבשים, שמו כרוך עם 'הקונטרס', ה'מוסף' ו'הילקוטים' (איזה שמות עממיים-עבריים), בעל הפתיחות, שידע לתת לה לספרוּת-העבודה הכרה עצמית, ואשר דבריו הפותחים את ה'ילקוט' מהלכים אחריך בניגוניות שבהם ובתפארת שביסוד: 'המעדר והמכתב, המחרשה והעתון ניתנו כרוכים יחד בתנועת העבודה בארץ-ישראל. מאמצי הגוף ומאמצי הנפש, העבודה וההגנה והמחשבה והביטוי מילאו זה אחרי זה וסייעו זה לזה. וככה עלה וצמח הענף הצעיר ביותר בגזע עתיק-היומין של הספרוּת העברית: ספרוּת העבודה בא"י'.

הדברים מהלכים אחריך, ופשוט וטבעי הוא הצורך 'לגשת' אל ברל בשעה תוהה זו של טרם-מעשה. ואנחנו גם נודענו זה לזה. עוד בחוץ-לארץ, בפולין, במרכזו של 'החלוץ' ובקבוצה בדזילנה. זכור הוא בהופעתו בתנועה: אחד אלמוני, יהודי מכל ימות-השנה חבוש כובע-'דאשק', המבקש לעמוד על נפשם של דברים במגע-מישרין, ללא חציצה שלמעמד ועֶמדה; זכור כמערער 'על המצב הקיים', תנא  ופליג, הרואה צורך לחולל תמורה, להורות — וחברים ותלמידים קשובים, מהרהרים, שומעים-לא-נשמעים.

פגישות שקדמו — היש בהן כדי לסייע עתה לפגישה, לגרש תהיות ולסלק היסוסים, ושמא עשויות הן לשמש חייץ ואף לייצב ריחוקים של ארעי?

החשש, אפילו יש לו צידוק כלשהו, כוח אין בו כדי לעכב. אך עיכוב בא מצד אחר: ברל איננו; לא בביתו. בארץ הוא, אך לא בבית. 'נסתר' הוא. 'בריחה' היא לו לברל, אחת מרבות, שהוא בורח מעת-לעת מן העיסוקים והעשיות ו'ממחלקתו' בתנועה ('מחלקת השכל' כמות שהוּא מכוּנה בפי קרובים שואלי-עצתו וכרויי אוזן לשיקוליו) — אל עצמו, לעיון, לחשבונה של נפש ולכבשונה של תנועה. ואולי גם — אל הפינקס הפתוח ואל היד הרושמת. 'מערה' זו שבא אליה אינה עלוּמה לגמרי, 'מערה מודרנית' היא, מצוידת טלפון 'מוצנע' וּודאי אינה מרוחקת במופלג, ואף על פי כן מחתרת היא.

ברחוב מרחובות רחביה שבירושלים, מחתרת-מרצון. אכן, לא ניחא במקצת להיות 'עוכר שלוותו' של איש מסתתר. חיכיתי לשעת-רצון — וזו לא התמהמהה.

באתי אמנם לשאול — ונמצאתי נשאל; באתי לשמוע ואלוּץ הייתי, על פי ברל, גם להשמיע. תשובות לשאלות בדבר דרכו של אדם בארץ ועבודתו במשק. ליבוטים מתלווים לו לאדם, כידוע, ונמצאתי מספר על כוח מושך וכוחות 'בורחים', על טילטולי-נפש בין הפריחה ובין שממות ההרים מסביב, שהעין מבקשת מפלט מהן.

— אולי לא היית צריך ללכת לשם. קשה המקום גם מבחינת אקלימו.

כמשדל את עצמי סיפרתי בשבח ארץ-ישראליותה של בקעת הירדן, ערכים בתומם, חיי קבוצה ברצינותם.

— וכלום בגבת זה פחות? —

ביקשתי להתגבר על שאלת-הבינים בהמשך של שבחים שקשרתי לטיפוס האדם, העממי. ברל נאחז, כמשתער, בדברים, הפליג בניתוח המושג 'עממיות', בנתינת סימנים באיש התנועה למן ימי 'השומר' ואנשי דגניה, שהצד השווה בהם שכולם עממיים היו, הן לפי משלח-ידם, מהם גם 'זבנים' ועוזרי-מסחר ('פריקאזטשציקעס'). ואף אנשי עין-חרוד לא יוּחדו. הבדל אחד ניכר אפשר היה למצוא באנשי בית-אלפא בשעתם. כאגב דיפרוף באלבום הדיוקנאות של התנועה מעלה הוא מן המציאות פרקי גיניאולוגיה יהודית. כמה בני אדמו"רים מצויים בינינו. פתאום מישהו מתגלה. תכופות נחשף איזה שרטוט עדין, איזה קו דק בפנים רבי-יגיעה וחרוּשים — בדוק ותמצא ספר-יוחסין. האם זה יימסר לדור בא, היוּנחל לו, ישפיע עליו להפרותו ולדשנו? לא ניתנה לישראל שלווה של דורות כדי שהאילן הגיניאולוגי יתמשך — — וכאן נוטה השיחה, בכוח פורץ, אל הדור בארץ. ברל זיו עיניו מעומעם,  ידו בבלורית ראשו משתהה קמעה: האבות מייסרים אמנם את בניהם, אבל מושגיהם מבולבלים עליהם. הילד שואל בדברים של יסוד, סבא שלנו לא היה צריך להיות מקורי כדי להשיב תשובה לשואליו, היה לו נוסח.

דומה היה עלי, גם לפי נסיוני, כי כבר מתגעגעים גם בקיבוץ לגיבושו של נוסח. נתעיפו מלחצוב תשובה, אך מן המוכן אין לקבל. ומורי-הוראה היכן הם?

— ואילו היו — מטיח ברל — כלום היו מקשיבים להם? נשתלטה אטימות. כבולה הרוח ושוב אינה בת-חורין להרהר, לתהות ברומם של דברים, לשאול.

ושוב נמצאתי משׂיח מנסיוני, כי לאחר שנים ראשונות שאדם עושה בארץ מתעורר רצון לבדיקת דברים מיסודם; מתחיל תהליך של ראייה ראשונה כבעינים חדשות, לא הסכינו עם דברים ולא נשתגרו בעשיות.

— ובכ"ז בכל תנועה מצוי 'שׂמוּני נוטרה את הכרמים'. מי 'שמוני'? — אך הוא מצוי. בכל כינוס תראה אותו. היכרתי באמריקה פועל-ציוניסט אחד שהיה כל ימיו בטוח: פועלי-ציון — זה הוא. וכך גם בארץ. בראשיתו של 'הפועל הצעיר', למשל, שעה שאד"ג היה מדבר צריך היית לחשוב אם זהו-זה או לאו, אך איש אחד היה בארץ במפלגה שהיה נהיר לו הכל, כל השבילים: צ"י. ודאי אמר זה בלבו: הפועל הצעיר — דאָס בין איך (זה אני); אמנם לצערי נזקק אני לפעמים לאלה, להני בעלי-תריסין, אבל — —

העדוּת הבאה ממרחקים, החצים הנקלעים למרחוק מטרות קרובות היו להם, 'בולים' מסומנים יפה. מכוחו של דיאלוג פנימי אמרתי: כשם שרבים אצלנו שומרי החומות הן רבים בתוכנו פורצי החומות והאיפכא-מסתבראים, ופוקרים ומתפכחים והופכי-קערה. וטבעית, ושמא גם חיובית רתיעה זו מפני רביזיה שאינה פוסקת, חשש שמא יתקעקעו יסודות. הרי הכל חדש כל כך עדיין, ואולי גם לא מעטים המבקשים דלתות לצאת — —

— אולי בך, הופעה חיובית היא זו. הדבקות ביסודות, בערכים שרכישתם וסיגולם עולה במאמצי גוף ונפש. אבל אחרים — —

— ואולם מה היתה דמותם של אנשי-השמא לפנים! ברדיצ'בסקי, זה שהבליט את הקו הבלתי-מקובל, ה'בלתי-ליגלי' בהיסטוריה שלנו, קו הנמשך מראשית הדורות, של שאינם-משלימים, אשר ריב להם עם הקו המסרתי — ההיתה זאת מאניירה? ההתנאה בספיקות? הן דווּיים היו הספיקות, בקעה איזו זעקה לוודאות, לאחיזה — —

— עכשיו קל לומר כך. אך צא וראה מה היה בשעתו היחס למי"ב. הייתי עכשיו בספרייתו שהועלתה עם בני המשפחה מגרמניה. ראיתי את העולמות אשר עליהם השתער האיש, ראיתי התחלות שלו, שלא זכו לבוא על הֶמשכן: גאון היה האיש — וגאון זה נאכל לא מעט בשעתו ע"י היחס אליו. זכור פלייטונו של טביוב עליו. כמה הלעיגו על חתימתו: סטוד' פיל', ברסלוי. אחד-העם, שגדול היה בתרבות, עוד נלחם בתוך-תוכו על יחסו אל ברדיצ'בסקי. ידע, כי צנא מלא ספרא הוא, אבל אחרים, אשלי-רברבי וזעירי דמן-חבריא? — ראו בו גינוני מאניירות, ניטשיאניות וכוליה.

ומן הרחוק-קרוב אל קרובים ומתרחקים, אל 'ודאים' ופקפקנים בקיבוץ. מעלה שמות, מוצא בהם היאבקות-פנים; אי אמירת 'אמן' עצמות בה, שאילה לנתיבות, שחותמה אמת. הנה ל' הופיע במועצת יגור. איש לא התווכח אתו, לא באותה מועצה ולא לאחריה. איש לא יצא לשער.

מצאתי צורך להעיר על צורת דבריו של האיש במועצה, על מנהגו בדיבורו, על יהירות ופוזה, על הפרז של בטחון: כלום כך מדבר הכואב, שהגיע להטלת ספק בערכי עבר, ביציבותם של ערכים?

ברל מעיר: זה אסתיטיזם.

וממשיך מניה וביה: אכן, יודע אני חולשות ופגמים שבו, והם נתלוו אליו מאז, גם כשהיה מקובל על דעתם של רבים בקיבוץ. זכור לי שבאחת הועידות מתחתי עליו ביקורת, הרתיעני טבנקין: 'לאט לך'. אין ספק, איש-ביטוי חשוב היה של העליה השלישית, וזו חולשתה היתה בחידוד הניסוח. זה היה אז. ומה שעשה עתה — לא לשם קאריירה עשה. הוא איבד הרבה. הן אי-אפשר להציע לו שום תפקיד ציבור בלי 'לגרות' אחרים, מה שנעשה לו הרי זה אוסטראקיזם, ולמי? — לאחד ממנסחי רעיונותיו של הקיבוץ, והוא הן ביקש פשרה, אפשרות של עבודה. עוד קודם-לכן היה אומר לי: 'רוצה הייתי כי טבנקין יתדיין אתי, אבל הוא אינו עושה זאת'. והוא ניתן להשפעה. הושפע קודם מברלין, עכשיו מושפע הוא מלונדון — ודאי, לא תמיד השפעות טובות, אבל — — וכלום רק אתו נמנעים מלהתדיין, מלהתווכח? חסר המשא-ומתן, נאלמה השקלא-וטריא, התמעט הקשב. אין אוירה לשאלה ולהרהורי ערעור ולבדיקה — וכל זה מביא לדילדול רעיוני. פוחת והולך הביטוי העצמי, המרענן. היכן דברו של 'דבר'? אֵי יכולת הכתיבה? איני מוצא אותה גם ב'מבפנים'. בעל כוח-קריאה אני — וקשה עלי הקריאה בהוצאות התנועה. כמה צריך להתייגע כדי לשלות איזו שורות טובות!

נמצאתי מודה במקצת, כי אמנם מצויים במרחבי תנועת הפועלים יחידים וציבורים שביטויים כפות, יוצא כבמדים ובשריון, אך דומה כי בקיבוץ ישנם גם ייחודי-סגנון ויש חציבה מן הסלע. ברל שיסעני:

  והלא רבים מתנבאים בלשונו ובסגנונו של טבנקין!

— וכלום אין יסוד לסברה, כי אישיות בעלת ביטוי מקורי מחנכת לעצמיות?

ברל 'קילשן' אצבעותיו בבלוריתו הנאה, שחציה נעורים וחציה זיקנה, ניענע בראשו ניענוע של שלילה גמורה: לא, לא כך. ודאי ייחוד הוא בטבנקין שמעביר את החוויה לפני השומע, שאינו נותן את המסוכם, כי-אם את המעברים הפנימיים. שמא חולשה היא בו אי-ההתחשבות בציבור, בעייפות, בזמן. לא ניתן לחקותו, והמנסים בכך נמצא דברם לוקה. יש בהם חיבוטי ביטוי, ואין בהם מן ההתלקחות שבו.

וכבא לרופף כוחה של אמירה קודמת, שלא תבצר לה מקום בלבי, הוא מכוון את הרגע ומוסיף:

— ב'דבר', ככלות הכל, נדפסים דברים המרעידים רבים ('יום אחד' לש' לביא ועוד).

כאן ראיתי, נפתח פתח ל'השחיל' בו את ענייני, עצם הענין שהביאני הנה אל ברל לשיחה, להימלך בדעתו, ואולי גם לתבוע.

— ואעפי"כ לא נאמר ב'דבר' ולא כלום  ל'החלוץ' ביובלו.

ביקש לפטרני בעומסם של העומסים ובמשהו כיוצא בכך, אך השגיח מיד ב'חיצוניות' שבדברים ופתח ב'תוך':

— הנה אני עצמי. איני יודע מה לומר. יכולתי לומר ל'החלוץ' כשהיה חלום, מאווי, יכולתי לומר מה רצוני כי יהיה ואיך[i]. אבל עכשיו? מה אני? אני בבחינת יודע שאיני יודע; אחרים חושבים שהם יודעים.

— ובדברים שביסוד? —

— יש מי שיכול לחזור עליהם; אני — לא. אינני סופר. אין אני כותב אלא כשמרגיזים אותי. עובדה: ביאליק ביקש בשעתו להשפיע עלי כי אכתוב באיזה ענין ולא עלתה בידו, אבל מכתב 'לא-נחשב' של רבניצקי — הרגיזני ואכתוב.

— ו'אחד במערכה', למשל?

— אמרו לי: נחוצה הקדמה — וכתבתי.

נתחייכו עיניו בחיוך של משובה ומיד, תוך כדי התעמעמות:

— כותב אני לשם שינוי דבר, צורך מעשה והגשמה. וכבר התייאשתי מכך, מכוחי לשנות. הייתי בפולין ב'החלוץ'. ניסיתי לומר, אמרתי — ולא קיבלו דברי.

— 'קבלו דעתי, ואם לאו'? — מידה היא שבאה אלינו מאלהי ישראל הכופה הר.

— לא, איני בא לכפות. איני דיקטאטור, אף לא בסגנונו של אלהי ישראל. להיפך, אני איני מפריע לאחרים לעשות.

— וכלום אין בדרך זו, של הסתלקות, משום הטלת מרות? והלא יש הכרח של חיים ועבודה יחדיו. תהא היאבקות!

כאן יצא קולו מגדרו, מגדר שיחה, שהיה בה הרבה שמיעה והרבה כיבוש-עצמי-מתוך-כוח:

— מירמה! מסכים אני לפשרה, ובלבד שתיקבע. אבל אין הדבר כך אצלנו. לא איהפך ל'נוטאבל', למין יושב-ראש-של-כבוד וכולי.

יצאו דברים מלבי, שלא כך רואים חברים אותו, ולא זו זיקתה של התנועה אליו, — ובאו דברים שלו, שופעים, רוגשים, מיוסרים, מוצלפים, על עצמו, על תנועת הפועלים, שמיואש הוא ממנה: 'הכל יורד: ה'מוסף' התנוון, 'אהל' התנוון וכולי. לסאטיספאקציה של 'אהה, אמרתי זאת' — איני נושא את נפשי. רוצה אני דברים למעשה, כיוון שלא ניתן לי — אסתלק. רוצה אני בפינה. יינתן לי דבר אחד זה' — —

היתה דממה. רכונה על עצמה, קשובה אל הוידוי ואל ההטחה, אל הכאוב — המכאיב, אל הבדידות שבתוך ההערצה והכיבושים. נשתהתה הדממה, מופנמת, וכמו נחצתה והיתה לשתיים — —

 כדרכן של דממות, נפרצה אף זו, אך שוב לא חזרה אל ראשיתה. בחיוך שהוי, שבקצותיו נאחז איזה כאב דק וחד, שב ברל בשאלות אלי, לאיטו, בכבדות. ודאי נסתברו מתוך תשובותי חבלי-איחוד-וסיכסוך שבין עבודה ושירה בציבור. דברי שימשו לו לברל בית אחיזה לדבריו, שמתוכם צף ועלה, כמאליו, השם ברנר: 'עובר היה מתחום לתחום, מן הסיפור והרומאן אל המאמר והרשימה והציוּנים בלי סבל. ידע וכיוון את השעה'.

צילו של ברנר, המיוסר והמייסר, כמו הכניס רוך, הביא רווחה מעט. אכן, אושפיז קרוי היה עתה בתום הפגישה, שלא נשלמה. היא נמשכה הפגישה-השיחה בדרך מן החדר אל הפרוזדור, ואל היציאה, ואף כשהיד היתה מונחת על כף המנעול. 'אמן גדול היה ברנר — המשיך ברל — ספרו האמנותי ביותר: 'מכאן ומכאן'. כל הבלתי-אמנותי (המחברות, ההקדמות וכו') אינו אלא מעשי הרגזה, להכעיס את טעמו הספרותי של הדור, אנטי פרישמן'.

ואף לאחר שפסקו הדברים ונמצאתי מהלך ברחוב-צהרים ירושלמי רוגע בכובד של מטה ובצלילות של מעלה, לא פסק המשא-ומתן הפנימי. הנה באתי לחזק את עצמי לקראת מעשה ואני נמצא — — וכל אותה שעה של דין-ודברים בין ודאויות ומבוכות, לא משו מנגד עיני שתי הפנים, הפן של מורה וכובש רוחני והפן של קובל ונרתע; הרהיב הראש שחציו נעורים וחציו זיקנה, והאירו העינים במאור חכמה ומשובה, וליבב החיוך השהוי שבקצותיו אחוז כאב דק וחד —

ואותו חיוך של כאב עדיין שהוי עלי — —

 

[תשי"ט]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] ברל פירסם עוד בתשרי תרע"ח את מאמרו 'לתנועת החלוץ', ממאמרי-היסוד הראשונים על 'החלוץ'. ב'ספר החלוץ' בעריכתי, הוצאת הסוכנות, ת"ש, הוסיף למאמר הנ"ל הערה זו: 'אגרת שנשלחה בימי המלחמה באמצעות קצין-צבא יהודי מגרמניה, בתקווה שתגיע לחוגי נוער יהודי בגולה'.