_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

צייר באגרותיו: מנחם שמי

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

קס"ח אגרות, מהן אגרות משפחה: אל האח ואל הרעיה ואל הבת והבנים, ומהן אגרות אל ידידים וחברים-אמנים, — הנה הן יוצאות, בגילוי-לב ובכובד- הגות, מגניזתן הפרטית רבת-השנים, ושעותיהן הבודדות, שעות של ארעי, כאילו, מתקהלות כהיקהל דפים אל ספר, נקבעות ועומדות בצוותא: ספר-חיים.

אגרת אל אגרת מצטרפת לדרמה, שקויה חזון-לב, עשירה נדודי-גוף ומבורכת מעשים, העולה ומעפילה, באורח של חזיון-תוגה, אל הטראגי, אל פיסגת-הכשרון ושכרון-היצירה באוירה של עקידת בן בשעת שחרית חדשה לאומה, מתעלה ומזדככת על ההרים, הרי צפת והרי ירושלים, — וצונחת אל הסיום, אל החידלון בטרם-עת.

מרכז-מוקד לה לדרמה זו, וקול אחד מהלך מסופה עד סופה: קול יעוד, אליו נקרא האיש, והוא: היצירה. שליחות שאינה מרפה, מלווה ליבוטי-תמיד, מתעודדת ומבקרת את עצמה, הופכת והופכת במעשים ובכוונות שלה, חושפת מישאלות ובודקת כיבושים לאורם של יוצרי-מופת, שואלת לישותה העצמית, ולא תיגע מלחתור אל גבהיה.

גיבורה של דרמת-החיים: יוצר, אמן-הוגה, מבית-אבא, מסגר יהודי בעיר עזת תסיסות אידיאיות, רעודת-שאיפות, שבתחום המושב אשר ברוסיה, יצא בתחילת המאה והוא נושא אותו, את הבית, אל כל אשר ילך. המראות שבמחובר לקרקע הילדות — אפשר עקורות ונתושות הן יום, אך למחרתו הן חוזרות וצומחות, כמו קמות לתחיה בו ואתו. נופים ראשונים של אדמת-מטע, גוזר אתה עליהם שישתכחו — הם מצמצמים את עצמם, יורדים למחתרתה של הנפש — אך שבים ובוקעים ועולים וכמו תובעים עלבונם. 'את בוברויסק זו עם זכרון הקבצנות, הרפש-עד-צואר ועם השמים הנמוכים מעל הראש הייתי צריך לשמור בקרבי, שמור היטב' — יתוודה בעצם ימי המלחמה, והוא בן מ"ז, חייל יהודי באיטליה, והוא מזדרז להוסיף 'אבל': 'כלום אפשר היה להחזיק אותם (את הזכרונות) בקרבנו מול שמש לוהטת זו? — מעבר זה מארץ צפונית לשמש זו היא קטסטרופה' — אכן, המעבר  עלול היה להיות שואה לאישיות וליצירה, וזו לא נתחוללה — הארץ הצילה: במראות-ילדות של עם, בנופים חבויים וכמוסים בקפלי נשמת עם עקורה, אך נאמנה לזכרונותיה. תוך סיכון של שיברון צוּותה האמנות לבנות את עצמה — ומנחם שמי נשמע לצו ועשה: בנה את יצירתו, והוא שותף לבניית אמנות-הציור הארצישראלית החדשה, המקורית.

תחילתו — מרד של צעיר ברבותיו, זינוק מסוּגר של סייגים אקדימאיים. נקלע מיד לישימון האנושי של קסרטין תורכי, נתון בהווית עלבון, קשיחות-לב ותאוות-רשע, מלופף אש קוצים. מעמקי מציאות אופלת זו, גדושת-הצללים, מפציע אור, מתעצם והולך, אור האהבה: רעיה, קן-משפחה, אבהות צעירה. ועד מהרה — ושוב עקירה מרצון, מהתנדבות: אל הגדוד העברי, הליכה אחרי הקול הקורא, עז ונאמן. מתוך שלוות-מעט — אל המולת-הדרכים, אל מוקדי-העת, עם הציבור.

בשובו, מקץ שנים אחדות שוממות מיצירה, אל עצמו, אל הציור, נישאות מאליהן העינים אל המטרופולין האמנותי שבאירופה, מסוערת הרעיונות והתורות והניסויים. אך הכרתו, הכרת איש-שורש, אומרת לו, כי הארץ 'היא מיכרה של יופי עמוק ומקורי בשביל הצייר' והוא דוחה לשעה רעיון ההפלגה למרחקים עד אם יקנה לו 'משהו' מעשרה הציורי של הארץ.

בבדידות, בהרגשת נידח לפינה מדברית שבאסיה, שכוחת שכינת יצירה, ללא אפשרות של משא-ומתן אמנותי, כאשר הדפס צבעוני המגיע מהתם הזדמנות הוא וספר רפרודוקציות בחינת חג ('ערב-ערב מתבוננים אנו בהן ועינינו לא תשבענה') — שומר הוא על גחלתו ואף מלבּה אותה. מה שקטה ומרעשת-לב אותה תערוכת-יחיד ה'מתקיימת' בחדרו שבטבריה: 'יחיד' — שלו, ודומה אך לו ולרעיה. אמוּר אתה, אמן בישראל, חצוב מתוכך, התייצב מול בעיות ולפתור אותן, לשרות עם נסיונות; במו ידך. והוא נתון למצוקות-נפש, מיוסר ספיקות: ושמא כל זה מיותר, ושם כבר הכל פתור ונפתר, ושמא כל מעשי-ידיך אפסות כלפי הגדלות והעצמה שם? אבד היוצר אמונה בכוחו וביצירתו — נגרפה האדמה מתחת לרגליו.

עוּלוֹ של בית, עשיות של יום-יום, טרחו ומשאו — ושעות גנובות יום ולילה, שקודות ומתמידות. באש-אמונה של אבות, בהתעוררות-לב של מתקני-חצות ומעוררי-שחר.

ושוב — חיבוטי-יצירה ודין-ודברים עם בודדים וראשונים המתלקטים לחבורה ולתערוכה. אינו משתיק מחלוקת עם עצמו ועם אחרים: אמנות ארץ-ישראלית מהי. ארץ-ישראל — משמע: מזרח. והמזרח? — פשיטא, לא אקזוטיות, לא תפאורנות אוריינטלית, כפי שיש גורסים ומקיימים, לא ז'אנר מקומי ולא סמלים. מזרח — הווה אומר: ייחוד אוירה ואור וראייה, משהו אורגאני, טבוע בפנים, קולו נחבא — וקיים בנפש.

הארץ, המזרח — והתרפקות שאינה פוסקת על אותו כרך של עולם השופע כישופי ציור, אפשרויות וגילויים, והן שם, בפאריס, גם האח, חולמני, השר ומספר ומנגן עלי כינור, ריע-למעלה-מאח. אבן-שואבת היא אותה עיר אגדית, שאוירה חיי אמנות, משכר, אך יש רתיעה ממערבלתם של אסכולות ותורות וזרמים. כל 'החשבון' עם השמש הארצישראלית עוד לא נגמר; כמו יד סמויה דוחה מן ה'זהב' המושך אל ה'גחלת' הצורבת, וכך משיכות ודחייות גלי-גלים, כגאותו וכזוטו של ים.

שרשיו כאן, ונופו נוטה אל רוחות-עולם, על סף ביתו ובתוך ארצו — והוא קשוב למשבים, הולך בנתיבו — ושואל לדרכים, פותר, לכאורה, בעיות והן חוזרות ונשאלות: הטבע, רשמיו הרבים לאין-ספור, מסירתם האימפולסיבית — וביטוי עצמותו של האדם; הטחת-המכחול הספונטאנית — ובנייתה ההגיונית של התמונה; בלתי-אמצעיות של הרגש ועיוני מחשבה מנתחת; נפשיות, הרמוניה — והניגודים העזים ומאבקן של צורות.

קולות מתוכו הם, והדים מן המרחק המופלג. מציץ לפאריס, הצצה ראשונה, התבוננות תוהה וביקרתית — ושב עד מהרה לארץ. לאן? — אל הבדידות ('בבדידות כזו היה אולי גם רמבראנט הולך לאבדון'), אל העדר-סביבה ('בסביבתי הרוחנית כמה העתקים צבעוניים משל סזאן ורינואר'), אל עבודת יצירה, ואל — הגעגועים: לתרבות, לפאריס, ללובר; שואב לשעה תנחומים גם בדברי שאגאל, כי בכוחות עצמו הוא מגיע כאן לאותן מסקנות אמנותיות שאליהן מגיעים בפאריס, ולא עוד אלא שהוא גם שומר על הכּנוּת ועל הייחוד, שרבים שם מקפחים אותם.

פגישה נועזת ועזת-רושם היא פגישתו השניה עם פאריס, לאחר תשע שנים, כשהוא בא ללמוד, לראות — ואף להראות, להציג. צופה באחרים — וחוזר ובודק את בדיו. צופה ברעבון, בבולמוס, עוקב ולומד את המודרניים — ו'נח בלובר'. גדולים הדגולים מבחינת 'הכּנוּת והרגש האמיתי'; תוך השוואה וניתוח הוא מעלה כי קרוב הוא יותר לציירים יוצרי האוירה מאשר לבעלי הגישה הקרה, הארכיטקטונית. פתוח להתרשמויות, להתפעלות ולהערצה — ואמת-בנין בידו, לקרב ולרחק, לבקר ואף לשלול; יודעי טכניקה ויודעי-זריזות לא יוליכוהו שולל. מיוחדת באורה, ושמא גם באיזו עצבות יהודית, הפגישה עם גדולי היהודים שבאסכולת פאריס, וביותר — הפגישה עם שאגאל ועם סוּטין. וזה דברו אל עצמו: אפשר לשבת בארץ-ישראל ולעבוד לא-פחות מאשר בפאריס, אבל צורך הוא ל'הציץ' הנה: כאן גם מיסגרת המחזיקה אותך, 'מעמידה מצוות' וכאן גם חירות, אפשרויות של העזה.

תערוכת-היחיד שלו בפאריס של 1937 השוקקת תצוגות — היערכות היא לו ומערכה, ויותר מתצוגה היא התבוננות עצמית, שמסקנתה: התעצמות הרצון, כי יהי הציור שלו עוד יותר ארצישראלי, 'עוד יותר נובע מהמקור, מן האדמה ומן האויר בארץ'; וכי ייאמן לעצמו עד גמירא — ה'כלים', האמצעים כבר יבואו: האישיות עתידה לגלותם.

פאריס העניקה לו הרבה, הרבה נטל ממנה, ולדרך מלווה אותו דברו של בן-השוחט מסמילוביץ, והוא מגאוני אסכולת פאריס: 'רוצה אני להיות פשוט ומובן ואנושי, העיקר: אנושי, שתמונותי יעוררו, כמו אצל רמבראנדט, רגש של אהבה לאדם'. דבר-פרידה הוא, ווידוי, וברכה.

שבה הדרך מן המרחבים — אל הבית, שלא טושטש בתוכם ולא נתגמד בפניהם. 'פאריס נתנה לי דחיפה לראות יותר את ארץ-ישראל'. לעבודה! ועתה לא מתוך ספונטאניות, עת שקוד על האירגון ועל הצורה.

והימים — שלוותם נתעכרה: 'מאורעות', הארץ במערבולת, אירופה בעצם-סערה ובטרם מלחמה, וכבר האש מתפשטת. פורענויות של יום-יום אינן מלאכים טובים ליצירה. ושמא אין זו אלא צרוּת אנוכית לעשות ליצירה בשעות של צרה? — אם-כי זו בְּשֶלה: ציֵיר, צייָר! לא יִדום הקול שבלב. קול מוּדע משכבר הימים. הוא דן את עצמו מרצון, מהתנדבות, ל'גילגול' שני כחייל, בגיל סולידי חוזר על 'תורה' שקנה לפני עשרים שנה — מפליג אל החיילוּת ביושר ובהומור, שבשניהם נתברך. חייל — וצייר. אינו בוסר מלשמש כציירה של פלוגה, פעמים גם שש אל תפקידים של הציור השימושי: שיפור המחנה, קישוט האולם, עיטור קיר ונשף — אך כל שעה וכל הזדמנות אינן מסיחות דעתן מן העיקר: הציור. מרבה לשוטט, להתבונן, להעלות רישומים. פגישה היא במהדורה שניה עם המזרח, ופגישה היא עם חומר חדש: חי ואקטואלי. 'המלחמה והצבא הם לא הטאנק והאוירון בלבד: יש גם אנשים'. ומי בדה, כי פרצוף אחיד ללובשי המדים? העין תבחין, לוּ אך תעמיק ראות. מלחמה וציור — אם לא שני הפכים הם בנושא אחד? ואכן, צייר-מלחמה הוא שלא כשגור: 'בלי רוח מלחמה ובלי גבורה ופאתוס': הנושא והתוכן — אינטימיים-אנושיים. ולא עוד אלא מעין התגלות היא לו, כי יש בצבא משום הווי, לאמור: 'דבר-מה מאוחד, מוצק וקבוע', והן החיים האזרחיים בארץ, ביותר בעיר, חיים דינאמיים שבהתהוות ניגרת, דפוסיהם רופסים ומסגרותיהם ארעי. גוברת בו הנטיה לקומפוזיציה, להעמקת התוכן האנושי, ודמות האדם כובשת יותר ויותר את ריבוע הבד. חיי הקסרקטין, דלותם המרודה, סבלן וזנותן של מצרים ('האגדית והבאנאלית') ושל בנגאזי, מיצר של ימי מלחמה — והציור הולך, מאליו כאילו, בדרך של תמטיקה, בדרך של רעיון, ואפילו ספרותי; המקום והזמן גורמים. אך הבעיות הגדולות, התדירות של היצירה חוזרות ונשאלות, בעיות רישום וצבע וצורה, בעיות אופי, רגש ובניה, מה חלק להם לכל היסודות בתמונה וכיצד יאוזנו איזון פנימי.

בתנאים המיוחדים של חיי צבא בארץ זרה, תוך טילטול-קבע וחניות-של-ארעי, תחת כיפת השמים ובאוהל-האטליה, הוא שקוד על הציור והוגה בו. שלמות הוא מבקש, וגדולה מן השלמות היא העצמוּת. עתים מייסרהו הרעיון, כי רחק ממנה וכי דוקא דבריו הראשונים הם-הם העצמיים, ואפילו לא משוכללים. בפגישה עם טבע של ארץ חדשה, ואם מזרחית, פגישה שיש בה לעולם קשיים של התוַדעות, ואפילו מידה של התנכרות, חוזר הוא ותוהה על ה'תלוּת' של הצייר בטבע, על חיוב ושלילה שבציור-ישר-מן-הטבע, ועיקר-העיקרים: כיצד שומרים על האימפרסיה הראשונה, שבה רואה הצייר עיקר-כוחו, תוך עיבוד-שיכלול, שיש בו פעמים כדי לקפח את הרעננות הראשונה? — אכן, מטיבו שקדן הוא, ושקידה והתמדה חובה הן, אין לסמוך על הנס — ואם-כי עצם היצירה מעשה של נס הוא. רעננות ושקידה — והבעיה תחזור להטרידו, בפנים מרובות ובוואריאציות שונות, בבואו לצייר, כחייל, בארץ הקלאסית לציור — באיטליה.


 

הפגישה עם איטליה תכנה כפול ומשולש: פגישה עם העם ועם הנוף, כ'מועמדים' לציור, ועם הרנסאנס. העם — במצבו הטראגי, עריו חלקן הרוסות ומופצצות, ועוני וסבל וזוהמה בסימטאות ובכפר. הרי זה כאילו המשך למה שראה במצרים ובבנגאזי, אלא מגודש בצללים ואופל: דיכאון ופחד, מפולת בתים ושריפת-נפש. דמויות-יגונים מזה, ומזה — כניעה בפני הכובש והעשיר, ו'אוירה מיוחדת של פיוט — וזנות'. ועם זאת מלבב העם, וביחוד איש-הכפר, סימפאטי בעבודה, בהתרוננות-על-אף-הכל, באהבת-חיים ובחדוות-חיים. עם קתולי — וקל-דעת, אמן שירת-הנהנין בכל תנאים שהם, מחונן מטבעו בחוש ליופי, צבעוני ואף תיאטרלי. 'כל איטלקי, ביחוד כשהוא שיכור במקצת, מדבר כאילו נושא מידברותיו מעל במה'.

אכן, אם לצייר את איטליה — הרי זו של 1944, הדוויה, המיוסרת. אך התמצא ידו? — הרי אחוזה היא בטבע ובנוף, והכל שרוי בתוך איזו אתמוספירה של רכות ועדינות. וזו, דומה עליו, רחוקה ממנו, שכן היא גם 'אופטימית' יותר מדי, ואילו הוא 'איש-פרא מהמזרח', בן טבע אכזרי. דרומה של איטליה הריהו אמנם ים-תיכוני, והים — 'שלנו', אך בהתוודעות ראשונה מרתיעות אותו הפאנורמות, מרתיע היפה-יותר-מדי; רואה בכל מיסוד התפאורה ומוצא פחות מדי מן הממש, ופעמים נדמה: לא טבע ולא נוף לנגד עיניו כי-אם 'דיקורציה ומאחורי-הקלעים שאלהים בעצמו טרח שיהיו נאים'. כל פגישה עם אחת הערים הגדולות והנודעות, ניאפולי, פלורנץ, רומא, מילאנו, וֶנציה — ראשיתה הרגשת-זרות, וכמו ריב לו עמן: זו מתוקה מדי, וזו אגדית מדי, זו תעשייתית וזו מימיה מייאשים, אך קמעה-קמעה, ופעמים גם במחי-יד, יבקיע את שריוני-ההתנכרות, נושרות מחיצות — ונופיה מתוודעים.

פותח בציור חיילים על רקע הטבע, בנשים לבושות שחורים ליד מפולת ביתן, בפליטים ו'מחוץ לתחום', קומפוזיציות על הדיכאון שלאחר המלחמה — ומפלס דרך אל נופים. אל ההווי, הולך שבי אחרי ה'אינטריאֶר' האיטלקי. פְנים — הווי אומר: 'גיבוש חיים ואנשים המלוכדים עם החפצים ועם הבנינים שבתוכם הם מצויים' — וארץ-ישראל עדיין לא זכתה בכך אלא בשיעור מועט, והצייר נושא מאז געגועים ל'פנימים', למוצק שבהווי, לאדם ולאנושי אשר בו. שאיפה היא בו להיות צייר של הווי, ואם כן — יקפיד עם עצמו — הדרך בעתיד מובילה אל הכפר בארץ ואל הקיבוץ. ורק בנקודה זו, בהשוואת ה'פנימים', יוצאת איטליה נשכרת. שכן בכל אשר ילך, בכל גילגוליו בארץ היפה והשירית, הלא עומדות זו מול זו שתי ארצות, טבען ונופיהן, מראות שבעין ומראות שהוא נושא בתוכו כמו 'מתחרות', והאחרונות יוצאות, בעיניו הארצישראליות, כמנצחות. ההרים בארץ נמוכים יותר? — אבל אצלנו הכל מונומנטלי ורוחני יותר; אף מישטחינו הישרים מחוננים בצבעים נפלאים, מיוחדים. 'וֶנציה כפרתה של צפת'. וסמי מכאן פאטריוטיות יוהרנית; הרגשה היא של צייר, ראייה היא.

בעצם ההתוודעות עם העם ועם הנופים, חלה גם הפגישה עם איטליה האמנותית. עם הרנסאנס. אכן, הוא ראה אותם כבר במקצת, את אמני-המופת, בשעתו בלובר, אך כאן הם בביתם. עמידה שהוא עומד בפניהם — כבפני מעשי- בראשית. זו היכולת, וזה כוח-הביצוע, וזו הרגשת-הצבע, הנושאים המסובכים — והשלמות. דומה, מטילים הם בך חולשת-דעת: אין זאת, כי האנושות פוחתת והולכת, ודורות אחרונים, על כל גילוייהם, אינם אלא בחינת חובבים כלפיהם.

בניתוח שלאחר כריעת-ההתרוממות, ניתוח צונן יותר, מוצא הוא גדלותם האנושית בכך, שידעו את סוד הצירוף בין השקידה המרובה והשמירה על הרעננות; אף מבחין ב'זיעה' ובאורך-הרוח המרובה, ולא עוד אלא שהוא מתיר לעצמו הגדרות חריפות ועומד על גילויים של 'חוסר טעם' בסמיכות לאמנות גבוהה. אכן, גדלותם הנשגבת כמו 'מרדפת': 'ואחרי כל זה אני שב למועדון ומרשה לעצמי להביט בתמונותי' — כמו נוזף הוא בעצמו. אף-על-פי-כן: אחדות מהן אפשר, בכל-זאת, להביט בהן. צריך, צריך לשוב — אל עצמך.

על יד מעין הציור הוא עומד, שותה בלהיטות — ומעורר צמאון אל עצמו.

פגישה זו עם אמני-המופת מעמידה אותו מחדש, וביתר עומק, על הזיקה המכרעת שבין האמנות ובין טבע הארץ. היוצרים הם כה איטלקיים וכה נובעים מן הטבע האיטלקי. והמסקנה: 'בדומה לציירי וֶנציה שעבדו בעירם ולא יצאו ממנה, צריך צייר לשבת על יד פתח ביתו ולהתעמק'; כאן הדרך אל השלמוּת. ושמא כל איטליה חלום היא, ופתרונו — במעשים של יצירה בארץ; וכל המראות וכל הנסיונות והעשיות אינן אלא הכשרה למה שהוא קרוא לעשות, ועתיד לעשות, ב'כיברת-ארץ קטנה' לפתח ביתו — —

אכן, כל הנדודים אינם אלא הכשרה אל — הבית. והשעה כשרה לתנופת יצירה, לוהבת בתשוקת יצירה, והיא מלווּה בחריפות של הרגשה, כי 'מישהו' גדול, לא-נראה דוחק ('כמה נשאר עוד לחיות?'). נוף-קדומים של צפת — נוף התחדשות והתנערות הוא לאמן. צפת המצוינת במזרחיות, שאותה ביקש כל ימיו, באגדיות שבה, בפנים שהוא לפני-ולפנים, אין-גוף הנוהר למרומים. והמציאות — מסוערת, נושמת גורל ומאבק. רוח גדולה בעם ובדורו הצעיר הזוכה להתגלות. ושוב ושוב: מצוקת הסתירה: הציור: שמא אינו אלא מנוסה מן הדינאמיות הקרובה — אל צפת המרוחקת? מן הממש — אל הקדום ואל אשר מעבר-לארץ-ולעת? עם המכחול ביד, הצבעים לפניו, הבדים מתוחים, היכולת דרוכה להשתערות עליהם — וסערת הדור עזה ממנה, ובסערה — גם הבנים. הם גבהו ונתעלו במערכה. נסיון חייהם הצעירים, דומה, כבר כבד מנסיונו, וחכמת-החיים שקנו בעמידה פנים-אל-פנים מול המוות, מפליאה, אחרת. לפני שנים מועטות היו אגרותיו לבנים מוסר-אב ותוכחת-אב, הרואה אמנם מעלות שנתברכו בהן ה'צברים', אך לא חושׂך נזיפה ותביעה. רואה בהם מעין ממעטי דמות עצמם, מסתפקים במועט שבתפקיד, מבקש, כדרך אב, כי הבנים יהיו 'קצת' ככל בני-הנעורים ולא יוותרו לגמרי על עצמותם למען...ולמען... ולמען...עתה הוא רואה אותם עומדים על ההרים, שעליהם הם נלחמים, כובשים את עצמם וכובשים אותם; לא ירכין חייו בפניהם, אך עמידתו — בעינים נשואות אליהם, המורמים. 'חזק מתוכו' ופילוסופי, כובש חרדות-לב, כולא שפתיו מלהעלותן,  מפסל הוא חכמת-חיים: 'אהב את החיים — ואל תירא את המוות' —

והמוות בא.

קדרות יגון סלעית. לא הטחה בפני אלהים וגורל, לא שוועה. המוות עתיד מעתה להיות לא רק צל מלווה כי אם גם חלק מעצמוּתו, מן היצירה, ואם גם מתעלם מן העין. המוות — זעזוע, אך אינו משמיט את עפרון-הרישום שבידו לא למראה מתו המוטל לפניו ולא למראה אם אל בנה כי איננו ('פיאטה'!).

לא נשמט עפרון-הרישום ולא נשמט המכחול. ורק הבדים נעשו צלולים יותר, מזוככים יותר, מלופפים אש אהבה ורגש. נפשה של הארץ, פנים-פנימה, שאותה ביקש כל ימיו, הנה התגשמה בדמויות הצעירות שעלו ברכב-אש — והשאירו מאחריהם נתיב של אש.

באנדרטה ובספר, באבן המתמודדת לעמוד בנוף הירושלמי השגיא ובריטוטי-האור של סיפורי ה'חברים',[i]  דברי העת השוטפת אך מונומנטלית בשיטפה — משקע שמי מאודו, כוח יצירה וכאב-ונצחון-יוצר. בשניים אלה בלבד, במצבה ובספרם של ה'חברים', זכאי אדם-אמן לקנות עולמו. אך עולם-עולמותיו — תמונות השנים האחרונות, בדי צפת הזוהרים בצבעים ובמסתורין; צומחים הם ממציאות הארץ, מאורה וגוניה, ממראות-הנוף, מזכרון-הבן — ומתעלים ומרחפים.

דומה, כל החיפושים וכל ההעפלות וכל ההישגים רוכזו בתמונות אלו ונתקפלו ביכולת אחת, מגשימה. כל המציאויות של סבל ועוני, של צער ושכול, של מלחמות וסערות כמו צורפו ביסורים ונזדככו. כמו פורק משאו של עולם, מנוער מן החולין. הנגלה עוטה סוד, הגופני והמוחשי — הופך אגדי, רוחני, וענות-מעמקים היתה לשירת-מרומים.

בתנופת-יצירה ובסופת-יצירה חי מנחם שמי את שנותיו האחרונות. וכאילו אפשר לומר כך: גדולות מדי היו מלהימשך, מאירות היו—

ועינינו ראו בסילוק האור, ועינינו חוזרות וצופות באור המאריך-ימים.

והרבה מן האור זרוע ועולה מדפי הספר הפתוח לפנינו.

 

[תשי"ח]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] הכוונה ל'חברים מספרים על ג'ימי', שבכינוסם ובדיבוּבם טרח הרבה.