רבים שליחי הארץ, — ודויד כנעני נתייחד מיד בבואו בשעתו אלינו, אל ‘החלוץ’ בפולין. אכן, מיוחד בין רבים. שליח — ואין בו כלל מאותה קלות של טילטול ומסע ודיבור. מעין כובד באורח-הדיבור ובדרך ההילוך. משהו שלא כאחרים — כבודם במקומם שמור! לא, הדיבור אינו עיסוקו והעסקנות לאו משלח-ידו היא. דומה, כי שש הוא להכריז על עצמו: פלח אני! ולא פלח סתם, אלא גלילי, לא מיהודה רעשנית-המאבקים ולא מן העמק המלהיב, הפאתיטי — פלח גלילי הוא. יוגב עברי, ועוד ‘מן הימים ההם’, מימי תל-חי, אחד ש’יצק' על ידי טרומפלדור. ואכן, חלקת-אדמה ‘הולכת’ אחריו אל אשר ילך. ארצי האיש, אך המתקרב אליו יבחין מיד, כי ארציות זו שבו — מתרוחנת, רוחניות בעינים החייכניות ובנושאי דברו: נופי הארץ, זמרתה ושירתה.

וייחודו השליחי נתבלט מיד במובהק משהפליג לדרך, לקיבוץ ולסניף, לסמינריון ולמושבה, לעצם מעשה השליחות. לא הרצאה פוליטית, לא שיחה אקטואלית, לא קריאה חלוצית: פנס-קסם מיטלטל עמו, ובו מקסמי הארץ, חיים ונופים, וקולו עמו, קול מתרונן; פועל הוא בפנס הקסם ובקסם השיר — —

הוא הראה, קודם כל, את הארץ: אין כמראה-עינים. הוא הוציא את שומעיו למרחביה, ‘טייל’ בה וסיפר ותיאר. הדברים שקויים אהבה רבה, אך אהבת אהבותיו — הגליל. וזכתה ביותר החוּלה, שבאותם הימים, תרצ"ד, נגאלה, והרי היא מבהיקה בזיו של פנינת הגליל. היה לילה בגרוכוב הסמוכה לווארשה. באם הלילה עמד לו בית ונהר, בלב-שדות — נלהב. ‘העיר שולחת את פסיה: אזרועות, הבחורים עזי-הנפש עורף לה הפנו’.¹ היה ליל-שבת בירח אייר וחברי הקיבוץ מסובים יחד, מאזינים לסיפור על הארץ, על החוּלה — ותדהמת-פתאום: ירי. כדור ממארב פגע פגיעת-מוות בחברת הקיבוץ פרידה ווֹלקוביסקה. אותה יריה אל הקיבוץ לא היתה אלא גילוי אחד מגילויי שנאת ישראל, אות לימי פשיטיק ובריסק, בפרוע פרעות בגולת פולין. השליח המספר — חברנו דויד כנעני. הוא שספד לחלל בדברים ארץ-ישראליים:

‘באת לשמוע דבר מארץ-ישראל, פרישת-שלום מאחיך שבגליל — ועוד נפשך נתונה בנעשה שם בצפון ומחשבתך נשזרת-נרקמת במסכת העבודה שבאילת-השחר ובתל-חי — והנה נפלת פצועה, שותתת-דם — ותתקדשי עם גיבורי תל-חי, אחות לגורל עם דבורה דרכלר ושרה צ’יז’יק’. הוא ראה את מציאותנו בעיני הספַר הצפוני, ותל-חי התפשטה עד לגולה שבצפון הרחוק — —

הוא נעץ אמנם קנה שלו בגליל, אך פתוחים היו לפניו נופי הארץ כולם והוא פתחם לפני שומעיו. ונכבש הלב ביותר והלך אחרי סיפורו של דויד על הפלגתו למדבר סיני ולים סוף. היה זה כ“ד שנים לפני מסע צה”ל למדבר סיני. מאירים הדברים באור ניפלה, אור של חזון-לב ומראה-שרב. הבה נשלוף אותם מגליון נושן (‘העתיד’, י“ב אייר תרצ”ה):

‘לא חולות נודדות (דיונות), לא עמודי חול מיתמרים, לא רוחות סער, כי-אם אדמה סלעית, אדמה ‘ממש’, קרחה רמה לא-זרועה-צחיחה, מישור רחב-ידים אשר העין לא תתפוש את קצה רחבה או ארכה, מרחביה — — ואתה, אם פלח אתה, קום וישבת על הטרקטור כבד-הפלד ונעצת את סכין המחרשה עמוק בלב קרקע-בתולה זאת והעברת תלם ארוך-ארוך של קילומטרים! מה עמק יזרעאל ויתר העמקים לעומת הענק — המדבר’ — —

ועל עקבה-אילת: ‘לא ירחק היום והחוף השומם של ים-סוף ישוק מרוב באי-ים ועובדי צי מסחר ומלחמה: המוכנים אנו לקראת היום הזה?’

ובסיכומם של דברים:‘לא קטנה היא א“י כפי שהיא נראית לכאורה. אם יעלה בידינו למצוא מים במדבר — תגדל הארץ ותכיל מליוני יהודים. אך לים-סוף עלינו לחדור בימים הקרובים ביותר, עכשיו — — זה משמש לנו נקודת- אחיזה לדבר גדול וחשוב יותר בעתיד: לקראת הנמל הגדול אשר ייפתח בארץ: לפתח האוקינוס ההודי. אכן, עתידה א”י שתתפשט’ — —

אל נופי הארץ והאדם שנתפשטו והועלו בשיחה ובפנס-הקסם נתלווה קולו המתרונן, מהלך חסדי שירה וזמרה. ודאי, לא יחיד היה בכך. כל שליח נתחייב לקחת עמו מזמרת הארץ; ואפילו היה מהסס וחוכך ומרתיע היו כופין אותו עד שאמר שירה. מה שאין כן דויד: שליח מתרונן היה, שליח הזמר. ולא בלבד משום שפנקסו היה פתוח לפניו וקולו מזדמר; היתה זו רננת נפש: הארץ שרה מתוכו והוא שר אותה. הארץ — ואפילו זה שיר תורכי או רוסי או מולדאבי, ופשיטא — שיר ביידיש. הן גם מן התורכי לא לקח אלא מה שהיה בו מהמיית הלב: נוף כפר, הלך-רוח, הרגשת-טבע. והורם קולו וגבר ומשך אחריו בשוררו את השיר היידי-סובייטי: ‘ווער האָט עס? א נאַקעטער יוּנג פון די בלאָטעס!’ — היה כוח מכשיר-לבבות באותו בחור של איציק פפר, הבחור מן הביצות, שקם ועשה ובנה — —

אכן, גילגולים רבים לניגון. פעמים מדמה היית, כי מקצות הארץ באים הרוחות ומרעידים מיתריו של חלוץ. מן החסידות ומן הפועל היהודי, מן המהפכה ומשירי-עם ועמים. ודויד כנעני שליח השיר היה, זַמר-עם נודד בעל תיבת-זמרה משלו.

כבר אז, בשנים שלפני המבול, יוחד מקום נכבד ב’רפרטואר' של דויד כנעני לשירי יצחק קצנלסון — השירים הפיוטיים-הרכים, המתרוננים, המתרפקים. נפש אחת ממללת מתוכם, וגוניהם עתירים: ישראלי-קדום: ‘בארץ גושן פנה יום’; רומאנטי: ‘רחל עמדה על העין’, ‘די זון פאַרגייט אין פלאַמען’ (השמש צולל תוך להבות); חלוצי-עממי: ‘גילו הגלילים’; שיר עבודה: ‘נפול נפלה תוך השדה’; וחסידוּת: ‘יהודים רוקדים’.

בשיר ובזמר — יצחק קצלנסון, אך השיחה וההרצאה — עיקרן ומרכזן: טרומפלדור וברנר. עליהם היה מספר לא מתוך שמיעה ולא מתוך קריאה בלבד: היתה זו עדות לא-נשכחת של חבר ותלמיד, בת קולן של שיחה ופגישה ועשייה יחד. והיודע ידע, כי דויד גם תירגם יומן תל-חי בספר ‘מחיי יוסף טרומפלדור’, שברנר טרח בו, היתווה לו צורתו אף תירגם הרבה מן המכתבים.

לימים, לאחר השואה, כשהיתה דמותו הרוננת של יצחק קצנלסון לדמות-יוגנת, ונצטרפה זו מאליה אל השתיים הראשונות, והיו לנושא המשולש של דויד כנעני: טרומפלדור-ברנר-קצלנסון. שירת יצחק קצלנסון, קינת השואה הובאה אל רבים-רבים בארץ על-ידי דויד כנעני. הוא גם שטרח במהדורה הראשונה של 'כתבים אחרונים לי"ק, כתבי ימי גטו וארשה ומחנה ויטל. דויד כנעני סיפר אותו וקרא אותו ושר אותו. ישובים רבים זכורות להם ודאי שבתות יצחק קצנלסון, שהיו גם שבתותיו הגדולות של דויד. פותח היה בסיפור חיים ויצירה, מתעלה בפרקי הגיטו: ‘למות מתוך שיר אנו אוהבים’; ‘אנו שרים מלב מצולה בה הושלכנו’ וסוחף אחריו, ביגון וברננה:

הֶאָח,

הִתְעוֹרְרוּ וְשׁוֹרְרוּ.

הוֹי, עַם אֱלֹהִים.

לְפֹעַל יָדָיו

הִתְבּוֹנְנוּ, הִתְבּוֹנְנוּ.

גִּילוּ בִּרְעָדָה,

גִּילוּ וְהִתְרוֹנְנוּ.

מתעוררים ומשתוררים בלב ניגוניו של דויד כנעני. רבים מאתנו ‘יתבוננו לפועל ידיו’: איש-האדמה, אשר נשא עמו בכל אשר הלך חלקת-שדה; שידע לרונן לבבות, לחבב נופים, דמויות נערצות ושיר —

די זון פאַרגייט אין פלאַמען, די זון מען זי קוים (השמש צולל תוך להבות…)

נעמוד, נשהה, נביט בלהבות: להבות-חיים הן — —

[תש"ך]