_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הנער המשורר: אברהם גראבוב

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

אכן, כנער היה עוד גראבוב אתנו, בחבורה שלנו, כמו אז, בפגישה אתו בדומאצ'יבה, בועידת 'החלוץ-הצעיר' בפולין. על החינוך בשכבה הבינונית הרצה, והוא בעצמו בן ט"ז-י"ז.

 

בְּנֵךְ יִהְיֶה תָּמִיד יֶלֶד בְּהִיר-עֵינַיִם

 

לאט לי חבר למראה גראבוב רחב-הכתפים, עם הגוף המיתמר חסון ורוטט כאחד, מאוּחז בקרקע ומתנגן ברוח. הוא הירצה, הן הוטל עליו להתוודות, לאַלף, אך ראה ראיתי: עדיין הוא עומד בפני החיים כבפני פלא, בפני סוד. אח — הירהרתי לעצמי את הרהוריו הוא —אילו, אילו זכינו להביט גלויי-עינים ולחשות, לצוד קולות ולגנזם, לתהות ולהזות; ואם לבטא אחר כך את הרחשים שבלב, את ההזיות שלית בהן תפיסה כלל, הלא יפה מימרא אחת, 'אח' או 'אַי', רמז ממעמקים, אות מעל המגדל, כדרך שהיה מתבטא אורי ניסן גנסין, האח הגדול.

בראותי אותו על הבמה באותו בית שבתוך יערות-האורן שאלתי את נפשי: כלום בשבילו הבמה? אם איש-דברים הוא? הריחותי דבריו — בחלקם שהיו שלו ורק שלו — כמו ריח השרף הנוטף מן העץ אשר ביער. רגע משנהו הבהיקו לי דבריו כמו רסיסי-הבדולח, שמנער מעליו במשובה של פולחן הנער, שעלה זה עתה, רענן וצוהל, מתוך הנחל. הוא היה בעיני כנער רץ אחרי צפרים, הן נעלמות במרומים, הוא מזדקף על ראשי האצבעות, ראשו נטוי אל השמים ואל הנקודות המעופפות. אך פעמים יורדות הן, הצפרים, ועומדות על כתפו, על כף ידו הפרושה, וניצב הנער מוקף עדת בנות-כנף ממריאות עוף. כאחת מהן עמד על פני הארץ הזאת...

לימים תכפה הפגישה, פגישה שבקירבת-מקום וקירוב לבבות, ראיתי מחברות-נעורים שלו, שירים ורשימות, אגרותיו מדרכים. הבהקות שבהן רמזים היו למסתרים בלב ובאופק. היתה בהם בדבריו תהייה מרובה, עמידה לפני הפליאה-החיים. לא קל היה לנחש לשירו אם הוא מיסוד התפארת שבנפשו או שדינרו ייחפש ויימצא במקום אחר. ברשימותיו — מעין גילגול-נשמות של נערי ברדיצ'בסקי וניגון עצב עולה מתוכן, ניגון של כובשים שרצונם נשגב מיכלתם. בעניני תנועה — רבו ברשימותיו הספק וההיסוס, ואם-כי מחנך ומדריך היה וכבר הוטל עליו להורות דרך לאחרים. הספק פירנס את הוודאי, והשמא העשיר את הברי. אגרותיו — לבני-המשפחה, לריעים וידידים ומוסדות-התנועה, מבית ומדרכים, שהמו באותם הימים מרוב נעורים ומשפע כוחות חורגים אל הארץ. אגרות אלו, מתבוננות ונוגות, אפשר יש בהן גם משום ציוּן לעיירות ולכפרים בפולין היהודית שמלפני המבול. באגרות הפנימיות-האינטימיות, כשהוא סר הצידה, מן הכביש הראשי, נוטה 'אצל' עצמו, הוא מתיר לעצמו מעין התפנקות והתרפקות, ודמעה עצורה נוצצת בעינו כבעיני האח הגדול אורי-ניסן. נעימת הדברים — כמשק גלים באותה סירה הקשורה אל החוף ומתנועעת לרוח החלום, ואין יודע אם נפשה למרחב, ואפשר מבקשת היא להירתק אל חוף-ביתה. עירוּב שם וכאן, סכסוכי בית בנדודים ודרכים שהיו לבית — 'אני כותב לכם זאת ביער, הוא הולך ומאפיל' — ומן האפילה האירו הדברים.

אכן, משורר היה הנער הזה, משורר נסתר. כלום יחידי היה בתוכנו? המעטים הם אשר נפשם סוערה אל התנועה החלוצית, אל נפנוף דגלה, כאל שיר-השירים שלנפש, לתרועת-השמחה ולדממת המכאובים?

גראבוב ואחרים, חברינו וידידינו — משוררים נסתרים. אין להם חדר לייחוד- הנפש ושעה להתבודדות להם אין. בתוך המולת הרבים יקשיבו לנפשם ולדממתה. משוררים, שהיו למדריכים-נודדים, אגיטטורים המכשירים את עצמם ואחרים, בגוף ובנפש, לקראת הארץ, העבודה. גנסיניות שבהם מתברנרת — —

רואה אני אותם בדרכים, כשהם נתלים בעגלות המובילות מן העיר קמח ונפט אל עיירות ישראל. לאן, צעירי? מה אתם מובילים, זכַּי וטהורַי? הם נבוכים מענוֹת אך אני ידעתי: שמן למאור אתם לילדי ישראל ולחם-שמים להם. הנה הם נכנסים 'השליחים הכובשים' לעיירה, וקראו: ייכנסו אלינו בעלי-מקרא ובעלי-משנה! עמי-הארצות ובוּרים ומחוסרי-כל!  האחרונים יהיו אולי הראשונים. בואו-בואו, משה'לאך- שלמה'לאך, לכלוכים ורעבים, קרועים ובלויים, מפוחדים ונבוכים. והרי הם מתכנסים ובאים כצפרים וכעורבים וככלבים אל השיר ואל הריקוד, אל סיפור-החיים העצוב ואל — אגדת הארץ שבמרחק הפורח — — והמשוררים הנודדים פותחים נפשם, מפזרים כל אשר להם (כי גבר הרעב ושוממים האסמים), ומפרנסים את הדור הצעיר...

אֵי לא פיזרו את נפשם! מכל חוזר מטושטש על שפירוגראף, משיחות בסניפים ובמושבות ובכינוסים, מאגרות ריעים ופתקות-אדהכי, עולה אלי שירתם, המייתה, בנות-קולה. להקות מתנבאים במחנה!

אכן, כמוכם כבני-הנביאים לפנים: אין שיור לנפשכם לא בספר ולא במגילה, לא בשיר ובסיפור, אך היא צרורה וסוערת בספר-החיים הנכתב בהמוני ידים בתמצית הנפש של הדור...

להקות מתנבאים, אגיטטורים-משוררים, חולמים צנועים ופרופוגאנדיסטים. נפשכם לחלום ולעמל, וגורלכם — נדודים ודברים; אתם לשתיקה ולקשב, וחייכם — על הבמה וברשות הרבים. התגיעו פעם לעצמכם? האומנם גזר הוא כי תתעלמו מבשרכם ומדמכם, מ'השיר שבלב'? האומנם תעברו בתהלוכת-הדורות רואים-לא-נראים, 'ללא התגלות'?

לא פעם, משפגשתי את גראבוב, משנפגשה בו מחשבתי, שואל הייתי בחשאי: התבוא שעת-הרצון, היתגלה? חששתי לשאול, האם מפעם אותו יצר היצירה, פן הישהו אלהים. אך ראיתי והנה השכינה, שכינת הילדות הרחוקה, לא נסתלקה מעיניו; ראיתיו והוא לא אץ 'להתבגר' ול'התפכח' גם מנסיון מגעו עם הנוער הארץ-ישראלי. ראיתי, כי מבקש הוא בעינים איזה רקיעים שאינם, כי רודף הוא אחרי ניצוצות שתועים במרחקי נפשו ובמעמקי מאוויו לבקשם בנשמות של דור, שקורץ, אולי, מחומר אחר. שבוי היה בידי שיר שהתנגן פעם מעל לראשו ומאז יבקש אותו, מצותת גם לאחרים, אולי יגונב צליל-ריע לצלילים 'ההם' המהלכים בנפשו, אולי יינתן האות. שבוי-שיר היה — ושוֹבה בשירו-אשר-לא-הושר — —

 

[ת"ש]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה