[א]    🔗

בודד היוצר. אל תראוהו, שהוא סובל מכאובם של רבים, אח לכל יצור – את חליו-הוא ישא בבדידותו; כבן-בלי-משפחה. ואם מחבוא יבקש – לשוא; מי יודע עוד כמוהו, כי הדרכים מוליכות אל עצמו, וזה הפסק, וזה הגזר.

בעקרבים נתייסר היוצר העברי. ‘אל עקרבים אני יושב’; ‘והם לא ישמעו לי’. ובקפיצת-דרך בדורות: ‘למי אני עמל ושר את שירי’; ‘לא מצא תחתיו סדן פטישי’; ‘נטע זר את לעמך’; והנה: ‘יריה בלילה’ – מאז ועד עתה, כאז כן עתה.

אך מה בדידות כשל היוצר בקבוצה. איש הדממה בלב ההמיה, איש ייחוד-הנפש בסודה של חברותא; בין גאולים – והוא עורך גלות עצמו, נודד נצחי אחרי מראות וקולות וריחות. –

שעה, אחת מרבות: צהריים גדולים ומאירים. עם הכל יש יצא לנתיבה נוהרת – והוא נע-ונד בדרך אחרת. רוגע הנוף, כמו ישבות שבּתו – ונפשו סעוּרה. קול זועק אליו מקרבו: בנפשו היתה ידו – וכמו אות קין חקוק במצחו.

והקשוב שומע: רחש צמיחה וגידול ופריחה בכל. הנתיבה זוהרת – –

ושם, במרחקים, בכרכים, בממשלת-הממון – שם? – לחם לשובע אולי אין לו ליוצר, אך זכות אחת כולה שלו: הזכות לרעוב – וליצור. במחיר הרעב יקנה את החופש; ברעב יביא לחמו-חזונו. אכן, קצרה היד שם להשביע את הגוף הזה הנאכל יום-יום באש העצורה.

וכאן, בקבוצה – מפיתה יאכל וממעיינה ישתה ובתלם ילך. את כל הזכויות ‘העניקה’ לו החברה, את הכל היא נתנה לו כלאחד האדם, ו’רק' דבר אחד ניטל ממנו: הזדמנות-היצירה, ולוּ גם בחוסר לחם ובצמא.

שבע-לחם – ורעב-חזון. אך היש רעבון כרעבון היצירה? –

הקבוצה לא תדע זאת, לא תבין זאת.

המשורר בקבוצה, בעבודה! חלום חלמנו, חזון שיווינו לנגדנו: אחדות העבודה עם הרוח, הרמוניה בין פעילוּת הגוף ואינטנסיביות הנפש, שלום בין השרירים והעצבים – מעגל-חיים שלם. יצירה עברית בכפר, בטבע, בעבודה – משאת-נפש זו, לכשתתקיים, שילומים בה וניחומים על דרך יסורים ויגונות. שיר-יחיד בתוך הרבים! שירה עברית ליד המעין! –

חלום צופה למרחוק, משאת-נפש מקורקעת – אך מה היה להם לחולמים, למאמינים? – מהם שהפליגו למרחקים, נטשו את הכפר, ואת האדמה והעבודה עזבו; הלכו אל עצמם: קרא להם קולם, נאמנו ליעודם. ומהם ששמעו לקול אחר, גדול וחזק מהם, נשאו אמונים לצו-ימים – והתפרקו מעדייהם, השליכו מאוייהם ללהט הדור להשכיח אשר לא-ניתן-להישכח –

אך מה גורל אלה בתוכנו אשר ללכת מכאן אינם רוצים ולהתפרק אינם יכולים?

והן הם בתוכנו, אשר לא הלכו עם ההולכים ולא התפרקו עם המתפרקים! – וקולם לא נדם וידם לא שבתה. האין לייחל לגבורת הקול, לתנופת היד? –

הם ישנם. ויבורכו. הם הגחלת – והם השומרים עליה; הם הרעב והם המביאים ברכת הפת. אך צר לי אם אומר ואוי לי אם אומר: הם תנחום – ותהייה, עוז – ורפיון.

שעה שאני הוגה בהם (הלא מותר לי להגיד: בנו) וחתם את מחשבתי חרוז-חוזר: ‘דשאים אומרים שירה’. אכן, גם לדשאים קול ורינה, אך הם נמוכי-קומה ושחי-קול, ואם גם קרובים לנו, וקרובים ביותר לילד שלנו – –

ואילו ידעתי: עד כאן, עד כאן כוח הגידול, ולמעלה מכך אין אדמה ואין צינורות-יניקה – כי עתה החרשתי. הן צו-החיים, חוק הטבע האחד הוא: לגדול, כמלוא-היכולת – ותו לא; הן רק בזאת חפצנו, כי ישאו המרומים בד בבד עם עומק השרשים. אך יודע אני ועד, כי החסרנו מים מן הנטע וחום ואור ממנו, כי האפלנו עליו בצמרת גדולה ועבותה. אמן אני אומר: קיפחנו יכולת, החנקנו כוח; לעינינו נסתחפו שדות.

שיעשענו את נפשנו: קטונו אולי – אך ‘שלנו’ כל זה; שח הקול, אך הוא כה ‘מדבר אל הלב’. ואני אומר: מוטב כי נהיה כברוש הזה, הזר והנכרי, ה’גוטי' בעיני רבים, מיתמר ועולה ומשקיף על פני מחננו ממרומיו, מאשר נהיה כדשא הקרוב – והנחוּת. אל תנחומים בעוני!

ואַל הבנה וסליחה, כדרך שנוהגים כמה משם, מן הרחק, מן ‘המרכז’. הילד הקיבוץ – כי יסולח לו? כלום תינוקת היא יצירת הכפר, כי בליטוף ובחיוך תיעזב בחדר-הילדים?

צורת-חיים הוא הקיבוץ? – כי עתה יידרש ממנו ובכל הכוח; יצירה באה מן הכפר – ייתבע ממנה הזהב הטוב, זהבה היא.

אך כלום לתביעה משם, לקול מן החוץ יחכה המשורר? – והוא התובע, והוא הקול הקורא – אל עצמו.

[תש"ב]

[ב]    🔗

‘בשמירה, בשעה שלאחר חצות, האיר חלונך בבדידוּתו. ודאי כתבת. שיר?.. ביקשתי לחצות את הבּוֹץ, ובמעילי המסורבל, עם הרובה הכבד, קתו כלפי מעלה, על כתפי, להתדפק על דלתך. לראותך בשעה גדולה, שעת הולדת השיר, כאן!’ כך סח חבר אל המשורר, נושא אליו עינים כאל אחד מוּרם. משנענה בשתיקה נלבבת ונבוכה קמעה, לא נתן לה לזו שתשתלט והוסיף:

‘אותה שעה היה צריפך בעיני כבית-הכנסת העֵר בתרדמת ליל-העיירה. חבורה מתמידה שם על תלמודה, ושמא רק אחד, והעיירה, יומה ולילה, ביודעין ושלא-ביודעין, שואבת חיוּתה מכאן, מן השעות הללו, מאור-התמיד’.

אכן, אותו לילה הגה שורות אלו – ­

– – הַלַּיְלָה פַּרְגּוֹדִים יוּרָמוּ,

כָּל הַיָּקָר הֲלֹם יִנְהַר;

חַדְרִי הַקָּט מְלוֹא-עוֹלָם הוּא

וְלֹא יֻגַּד כִּי צָר – –

הָהּ, מִי דוֹפֵק? שָׁכֵן אוֹ רוּחַ?

שׁוֹמֵר תָּמֵהַּ אֶל חַדְרִי:

שֻׁלְחָן גַּלְמוּד, וְרֹאשׁ צָנוּחַ,

וְאוֹר יָתוֹם דּוֹלֵק בִּכְדִי…

‘הירהרתי היום בשיריך שראו אור’ – פתח חבר אחר בשעת-צהריים בשדה, וניכר היה בו כי דיברו אל לבו טורים על הנוף הקרוב, שכּן הפליגו דבריו ונימתם התלהבות – ‘הירהרתי בהם ואמרתי לעצמי: אפשר הם, כולם או מקצתם, יאריכו ימים יותר מכל מעשי-ידינו, שאנו מנשאים ומרוממים כל-כך. אפשר אחד, בן דור רחוק יחַיה נפשו בשוּרה על הירמוך, על הירדן, על בקעה זו ועל שדה זה, ועל הילד שגדל כאן, ואילו כל המשק הזה, נכסיו ואנשיו, לא יהיה להם קיוּם ושיוּר אלא בשוּרות אחדות שיעמוד בהן טעמן, וחיוּתו לא תוּגר’.

אמירה מופלגת זו, אמירת יחיד, ודאי היתה אישיות מאחוריה, והיתה בה אהבת השיר ואמונה רבה בנצח-השיר שלא יכזב. אך גם היא לא היה בה כדי לסלק מחשבות טורדניות, לקעקע מבוכתם של ימים רבים.

הם תהו, אותם הימים, ועקבות תהיות אלו – בפינקסים שכוחים ועל גבי פתקים נטושים:

‘אין כעבודת-הגוף לבריוּת-הרוח, לשלמוּת הנפש, ואין יריב ליצירה כעבודת הגוף. אין מסד איתן ליצירה מן האדמה, ואין אויב למעוף ממשיכת-האדמה, מחוק-הכובד’.

ובהמשך, ובשינוי נוסח:

‘הברק והגרעין, המפתיע והמאורגן, הרוח ממרום והתמחות האומן – ירדו כרוּכים ביצירה’.

אכן, סוד ציד הברק והרוח ברדתם ממרומים – סוד-עולמים הוא ובין-רגע של חסד, אך הארגון, ההתמדה השומרת על אותו גרעין, ותודעת המלאכה וליטוש הכלים? –

ועוד בת-קול לחשבון עולם של משורר ולדברים שבינו לבין תכלית-חייו:

‘היצירה מטילה משמעת, ארגון; ההשראה באה פעמים הרבה תוך כדי עבודה ושקידה. קבע עתים ליצירה; ההדגש: קבע. בעצם, יהיו כל חייך קבועים ועומדים – ליצירה’.

[תשכ"ד]