אכן, עתים את מטילה מבוכה, מולדת. טובים ואוהבים עומדים נבעתים בפניך, בורחים ממך – אליך. פחד מתוק ומחריד הוא בפחדים, מולדת.

יודעים מבוכה זו, ואת הפחד ואת הבריחה, גם משוררי אומות שאננות, בני ארצות בוטחות. כלום יד המקרה הוא או גזירה מן החוץ בלבד שכמה וכמה מהם גלו ונתרחקו מעל אדמתם? ודאי: גם מישטר ושליטי-ארץ עשו את שלהם, ושבטים ועקרבים של החברה; ודאי: הוליך אותם גם יצר-ניעה ורעב-ראייה. אך דומה: יד חזקה וקשה מכל אלה היתה עליהם, תלשה אותם מנופם והוליכה אותם אל מעבר לגבולין וטילטלה אותם בין זרים: שם לבקש את עצמם, למצוא שירת מולדתם.

הנסערים בגויים השאננים נתנסו בכל אלה. אולם הללו לעולם בני-מולדת ובני-ארצם הם. חיה וקיימת זו בתוכם, אוירה – חיי-נפשם ובסערתם – היא עמהם. דבקה היא בהם לא פחות משהם דבקים בה, אפילו מטיחים נגדה ומתייצבים מנגד. לא כמותם המשורר העברי ב’דור אחרון לשיעבוד‘, בטרם גאולה, שארצו לא היתה לו אלא זכרון אומה או חלום או ייחול בלבד, וילדותו – שהיא ודאוּת מפורשת – לא ידעה אותה, ומראות-נכר פירנסו את עיניו. אמוּר היה לזכּוֹת את עצמו במתן-ארץ: במעמד-הר שהוא בו הנותן והמקבל כאחד. נשתנה גם בכך גורלנו מכל המון הגורלות. לא תמיד בשלום ולא תמיד מתרוננת היתה שיבת בנים-יוצרים אל מולדתם; פעמים אפילו דומה היה עליהם כי הפגישה מרוששת אותם, ועצמוּתם מסתחפת. הכל תלוי בעין: ‘יעמוד – ולא אכיר מראהו’. יכול שתהיה נוכח כאן, אך השיר הולך אחרי החלום, והוא ‘שם’. בין ה’נכנסים’ היה מי שנאלם או נחבא קולו או שלא ידע לכוון אותו; ומי שהיה עליו מוראו של כורח שתיקה שבהקשבה בטרם יהיה עליו דבר השיר; מי שלא זכה לסלק מחיצות, וה’שם' וה’כאן' היו שרויים בנפשו במחלוקת-תמיד; מי שהציץ וחזר, כנמלט על נפשו; ומי שקפץ ונכנס לתוך המבוכה ולתוך הפחד וסופו מדבירם וכובש לו ארצו.

מן הראשונים בשירתנו החדשה לזניקה אל הקדום ואל המתהווה בארץ להעזת כיבוש חלקת ארץ לו ולשירו – היה, כמדומה, דויד שמעוני. בין הראשונים לתודעת ‘מוסר אכזר’ זה בו נתייסר:

הֵן זֶה נוֹפִי – וְהוּא אֵינֶנּוּ,

עֵינִי פְקוּחָה – וְלֹא אֶרְאֶנּוּ.

זכור לנו עד מה השתוחחה נפשו של ‘בן-ארצי’. בשרב צהרי ארץ הצחיר לפניו שלג נופל. בין זיתים עתיקי-יומין התשוטט ובאזניו איוושה שדרה של ליבנים וצפצפות. על גבעת חייו ניצב המשורר מצפה למתן-עולם: ארץ ונוף ומראה וצליל; מבקש כי רשמים אחרונים רעננים יהיו רעננות ראשונה, כאותם ראשונים, מן הילדוּת. היה בכך משום הולכת השיר, בנו-יחידו של המשורר, ל’עקידה‘; היזכה וישמע לאחר-מכן את הקול ויראה את ה’שה’? נסיון גדול הוא, והמשורר עמד בו.

מעצבון המולדת של אחד בודד, הנודד בתוכה אליה, הביא לנו גם ‘מסע אבישלום’ ליעקב שטיינברג. אך דומה, כי רק מקץ שנים לא-מעטות פתחה לפניו הארץ, בנדיבות לב, קדומים והווה ונתנה בידו – יד ‘אלמוני’ – מפתח-קסמים, ‘פרטי בהחלט’, אל בתי גנזיה. מולדת אליבא דיעקב שטיינברג הם הנוף והתנ"ך ותפילות, ירושלים וחורבן; חזיונות טבע: גשם ושרב ודקלים; הידיינות זועפת עם הגורל והגיון חמוּר בקיומו של עם; התבוננות בעתיך ובינה בעבר, וזה מתוך זה. באיזו אסקטיות מאפשרויות ומריצויים ויתר על כיבוש מרחבי ארץ, שכּן בשטח המועט מקופל עולם מלא. שופט היה לנפשו ומיצה את שורת הדין ושורת השיר והרשימה, מיכרה-זהבו.

ברם, דויד שמעוני ויעקב שטיינברג שניהם זכו לפגישה עם הארץ בצעירותם, ואם גם יצאו – חזרו אליה והם באמצע חייהם. אחד טשרניחובסקי שלא ‘נכנס בנוער’ אל הבונים הצעירים, ותיק וגדול בא, עמד ותהה, מרתיע וקרב, ולא הצניע מבוכותיו ופחדיו. הפתיעתנו בשעתו אותה אלגיה-איגרת ששיגר מן הגולה אשר בפיכטנגרונד לארץ בה ‘פרחה הכלנית’. צלילי שקיעה אלגיים אלה נשמעו באזנינו לא-טשרניחובסקאיים. הן אורה רבה הכתיבה ‘כתיבה תמה’ את שירו מאז קריאת שחריתו: ‘אור וחיים, גיל ועונג’. אף בימי הפיכות ורעידות אדמות וממלכות העיד על עצמו, כי אין לו בעולמו ‘אלא שמשו זה הצח’. עתה הוא עומד וקובל, מתַנה צערו ברבים: ‘כי אין לי, אבוי, בארץ-אבותי אין כל’, נושא עין ל’זמורה' מארץ-השמש שתישלח לו ביד טובה, והוא הן קרא לנו: ‘עלה ורש’. אפשר, שיר זה ושכניו-בזמן שירים של רפיון או של שעות חולשה הם. לימים חזר בשיר רב-כוח, שראשיתו הימנון לתפארת שבצמצום:

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

ראשיתו – הימנון, אולם סופו תהייה ומבוכה ואף נכונות מוצהרת ליטול מקל-הדרכים. את עצמו רואה המשורר ‘תועה גלמוד בלב בני עמו, ושירו – שיר זר ללב אומתו’. לכאורה אין זה אלא רמיניסצנציה טורדת מימים משכבר, מ’נטע זר את לעמך‘. אולם צא וראה מה בין עמידתו עכשיו לבין עמידת שירו אז לפני ‘שופטיו-מנדיו’. ‘גרעי עינך מהם’ – קרא בשעתו – ואילו עתה עינו כמו תלויה בהם – – ושירו, כלום באמת היה כ’אותה ציוחת נשר בודד, ציוחת פרא, לבבות לא קלטו ובנות-קול לא ענו’? ו’הקן' הנבנה – לא צפרי-שירו שקדו עליו, ולא לקול צפצופן-זמרתן טרחו הבונים? אולם מסתבר, לא גורל השיר אשר הוּשר כבר טורף שלוותו, כי אם עתיד היום בו יוּשר שיר חדש; לא זרוּת דורו ושעתו מטילה בו היסוסים, כי אם הפחד שמא תתנכר המולדת.

כוחו של אותו שיר בהנמקה ציורית-רעיונית למבוכה זו. ארץ הילדות והראשית היא כל האדם. כל החיים אינם אלא גילוי הגנוז בנו מאז; חזרה-במודע ובמפורש על חיינו הנסתרים, התת-תודעיים. אותה פינת-ארץ של המשורר קפאה כאילו במרחב הערבה, בעבי-ענן של היסטוריה, אגדות, מסורת ומצבות; חיים מכניסים לתוכה רק הנשר הבודד והרוח הנודד. שניהם בני-חורין לכאורה, אך איתני הטבע – הערבה וההרים – חזקים מהם, גודרים בעדם הדרך. אותה פינת-ארץ נסגרה עתה, בשינוי העתים והמשטרים, בפני המשורר הרואה בה נפשו: ערבתית, עמוסה ירשת דורות, שעשרה מבורך אך גם מעיק; שלישיה היא, מעין ‘מזומן’ בנוף: הנשר, הרוח, המשורר. נחרב עליו נופו הראשון – הייבנה חדש? מה מוּנה לשיר באבדן הנוף: ‘איפה אבנה קני’? – ודאי היתה תשובה בפיו לשאלה; הארץ שאליה אמוּר היה ללכת הן היתה לנחמוני-טפשוני, הפרוטוטיפוס של משורר, מעין קרקע ארץ קטנה מקופלת מתחת לההיא שבממש; מכוֹרה חוצה מכוֹרה, ואף על פי כן… נתחייבת לתת לעצמך שנית ילדוּת שאינה חוזרת. התשוב תראה את המולדת ראייה ראשונה? – גדולה הפגישה כיום תחילת חיים.

שיר גבה-מתח זה, מיוחד המיבנה (גושים-גושים שוים ובסופם שורה ‘פראית’, צוֹוחת ציוחת נשר ורוח, שורות שקולות, יאמביות, אך לא מחורזות) הפותח בתיזה מתרוננת, אפשר שראשיתו הפנימית היא החוויה האישית, והוא כבש את הלך-הנפש פרי הרגש והגיע לאובייקטיביזציה, אל רעיון היסוד (‘האדם אינו אלא’) ולתיאור (‘אותה פינת ארץ’) ולהתבוננות עצמית. מבחינה הגיונית-פורמלית נע אמנם השיר בכיווּן הפוך: מן הרעיון אל התיאור ואל החוויה ואל מצב-הרוח; האובייקטיבי מוביל אל הסובייקטיבי, הקבוע אל הארעי, הסטאטי אל הדינאמי; מן היסוד המופשט אנו מגיעים אל המוחשי, מן האפי אל הלירי. שתי זרימות: העילית גלויה, מכוּונת ביד המשורר, והשניה, התחתית, מסותרת במקצת, אך חפשית-פיוטית.

יסודות שונים לו לשיר שכולו שלמות, ולכאורה גובר בו יסוד ההסתכלות על יסוד הרגש. אך התיאור, פרי ההסתכלות, כלום תיאור צרוף הוא? כבר בערבה, בנשר וברוח נרמזים ריטוטי-נפש והלך-רוח הנותנים חיים לכל השיר כולו. על ניגודים בחיים, ביצירה ובנפש שר השיר, והוא כולו הרמוניה. ביטוי כבוש הוא ו’מנומק' לפחד היום ‘בו יוּלד שיר’ ויתגלה בעניו אין-נוף – –

‘האדם אינו אלא’ פרי מבוכת המשורר, דור שלם, בפניך, מולדת.

[תש"ה]