_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחזית המלחמה במשפט-המות

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

משהוּבאוּ שני האיטלקים סאקוֹ וואנצטי, אחרי שבע שנות מאסר, לכסא המות, הזדעזעוּ לא רק חבריהם הפוליטיים, אלא כל העולם כוּלו, באשר לרוב המכריע של האנשים שטיפלוּ במקרה הזה וחקרוּ אותו חסרה ההכרה, כי המוּמתים בּחטאָם הוּמתוּ.  ועד היום טרם שקטה ההתרגזוּת ומזמן לזמן בּאות ידיעוֹת על התנקשוּיות בּאמריקה, אשר יש לראותן כמעשי נקמה בעד המתת האנשים החפים מפּשע.  ואנשים רבים כבר נפלו כקרבּנוֹת להתנקשוּיות הללו, כאילו להוכיח על הקשר הפאטאלי שבין משפּט מות הנהוּג מצד המדינה ובין משפּט מות הנהוּג מצד אזרחים פּרטיים, כּאילו כדי לסמל איך דם קורא לדם.  מן הנמנע היה שהעולם התרבּוּתי יסתפק בּמחאה נגד המתת אנשים אשר אשמתם לא הוּכחה.  מן הנמנע היה שלא תעמוד שוב לפני העולם התרבּוּתי לבירוּר ולהחלטה שאלת משפט המות בּכללה.  קמוּ אָז חברות והסתדרויות ואנשים פּרטיים רבּים, בארצות רבּות, ודרשוּ שיבוּטל המשפט הזה אשר יש לראותו כמקוֹר לאסונות רבּים, כּמעשׂה חמס וכשׂריד הכרה משפטית קדוּמה שאיננה יותר הכרתוֹ של בּן-תרבּות זמננוּ.

בּכל מקום עומדים הסוֹציאליסטים בראש המלחמה נגד משפט המות והם מנהלים אותה באַקטיביוּת בלתי רגילה, מחנה הדמוֹקראטים מחוּלק, בּרוֹב הארצות, בּשאלה הזאת, ולעתים הם מצביעים בּפרלמנטים איש נגד רעהוּ.  דוקא המפלגות הדוֹגלות בּשם הדת והנצרוּת עומדות על פי רוב לימין התלין הממשלתי.  הקוֹמוּניסטים מצטרפים אמנם בּהצבעותיהם לסוֹציאליסטים, ואולם מכיון שהם מוּכרחים בּאוֹתוֹ הזמן להגן על רוּסיה המוֹעצתית, הנוהגת בּמשפּט מות יותר משאָר המדינות, הרי עמדתם מעוררת אך התרגזוּת ואינה מוֹעילה כלל לביטוּל משפט המות.  ונימוּק זה שבוֹ יצאו הקומוּניסטים הגרמנים לבסס את עמדתם בשאלה הזאת – לאמר: ל"מדינה סוֹציאליסטית מוּתר להרוֹג נפשות, ל"מדינוֹת קאפּיטאליסטיות" אסוּר – אין בּוֹ כדי להוסיף כבוֹד וּמשקל למלחמה בעד ביטוּל משפט המות.

עד היום הזה בוּטל משפט המות ב-22 מדינות של אירוֹפּה (הולאנד, נורביה, שבדיה, אוֹסטריה וכו')      וב-23 מדינות הריהוּ נהוּג עדיין במידה זאת או אחרת;  על כּל-פּנים הוּא קיים בספר החוקים.  בּזמן האחרון הצטרפה לארצות אלו גם איטליה:  הממשלה הפאשיסטית חידשה את משפט המות והכריזה עליו כעל דבר הכרחי להגנת המשטר שלה.  לעוּמת זאת הביאוּ ההתרגזוּת וההתרגשוּת שנתעוררוּ אחרי המתת סאקוֹ וואנצטי במידת מה את פּרין:  דאניה, המעבּדת עתה את ספר החוּקים החדש שלה, אינה מכניסה בו יותר את משפט המות.  הלאנדטאג של הֶסָן, בגרמניה, החליט, בקולות הסוציאליסטים, לבטל את משפט המות במדינה.  במארס שנה זו החליט הפּרלמנט בשוייץ לבלי להכניס את משפּט המות בספר החוּקים החדש וּלבטל את רשוּת הקאנטוֹנים לחוֹק להם בּשאלה זאת חוּקים כּטוֹב בעיניהם.  ההחלטה הזאת נתקבּלה ברוב גדול (144 נגד 38).  המלחמה הזאת בּעד בּיטוּל המתת האנשים על ידי המדינה לא הצליחה עדיין בּגרמניה, ולפני חדשים מספּר נתקבּל בה ספר חוקים חדש שלתוכו הוכנס מחדש דבר משפּט המות.  ראש הועדה ברייכסטאג שטיפלה בשאלה הזאת, הכריז אָז שהוא היה מצביע בעד בּיטוּל משפט המות, אילוּ היוּ מביאים לפניו מקרה אחד של המתת איש חף מפשע.  והנה ניתנה עכשיו לגרמניה הסוֹציאליסטית והדמוֹקראטית אשר לחמה בעד בּיטוּל משפּט המות ההזדמנוּת המעציבה הזאת.

במארס שנת 1925 נידון למות פּוֹעל רוּסי אחד, שנתגלגל לגרמניה כשבוּי מלחמה ונשאר בה גם אחרי השלום – יעקובוֹבסקי שמו.  כעבור שנה בערך יצא פסק-הדין לפועל – ויעקובובסקי זה שהבין גרמנית בקושי רב, ודיבר בשׂפה בלתי מוּבנת לבית הדין הנכרי, שסירה גם להעמיד תורגמן לשירוּתוֹ, הוּמת.  ההאשמה היתה, כי רצח את ילדו הקטן, בן ארבע שנים.  פּרטים אחדים של המשפּט עוררו כבר אָז חשד, כי דם נקי שפך בּית המשפּט, ונמצאָה חברה – הליגה הגרמנית לזכוּיות האָדם – ונמצאוּ עורכי דין ועתוֹנאים, אשר דרשוּ לחדש את החקירה.  האַדמיניסטראציה המשפּטית התנגדה בכל האמצעים שהיו ברשותה ל"תנוּעת הרביזיה".  ורק עתה, אחרי שנות עמל, הצליחוּ מתנגדי משפט מות לאסוף חומר אשר כּמעט אינו מניח כל ספק:  יעקובובסקי לא היה אשם ברצח שיחסוּ לו.  עדים בּלתי אמצעיים, עדי ראיה, לא היו נגדו גם במשפּט הפאטאלי ההוּא.  ומאלה העדים אשר נתנוּ לבית המשפט את האפשרוּת להכּנס בּפלפוּלי פסיכולוגיה מסוּפקים, ולבנות את כּתב-אשמה על ההשערה, שליעקובובסקי היה חשבּוֹן להשתחרר מן הילד, מאלה העדים נתגלה אחד כּחוֹלה רוּח, ושלשה הוֹדוּ, כי עדות שקר העידוּ.  הם יושבים עתה במאסר ואותה האשמה אשר בגללה שילם יעקובובסקי בחייו, רובצת עליהם, על עצמם.

המקרה הזה עורר התרגשוּת עצוּמה בגרמניה.  בשביל יעקובובסקי נגמר כּבר הכל ושוּם חקירה חדשה לא תחזיר אותו לחיים, אוּלם מקרים דומים לכך הן ישנם במספּר לא קטן כּלל.  באותה גרמניה נידון הפועל ליסטר בשנת 1924 למות.  הוא נאשם בּרצח אשתוֹ.  את המשפּט לא הוֹציאו לפועל באשר הייתה נגד ליסטר עוד תביעה אחרת, בעניני כספים.  וּבפּרוצס הכספּי הזה נתבררה דרך אגב תמוּנה אחרת על חיי נאשם, השוֹנה לגמרי מהתמוּנה ההיא שהיתה בשעת המשפּט הפלילי, והדבר גרם לחקירה חדשה בענין הרצח – גם נגד ליסטר לא היוּ עדים בּלתי אמצעיים וגם הוּא נידון על יסוד "השערות" בלבד.  החקירה החדשה הוכיחה שהוא חף מפּשע.  בפברואר 1928 שיחרר בית המשפט באותה גרמניה פּועלת אחת אשר האינסטאנציה המשפּטית הראשונה דנה אותה למות באשמת רצח בּעלה.  בית המשפט בארץ-ישראל שיחרר ערבי צעיר אחד שהאינסטאנציה הראשונה דנה אותו למות.  מקרים כאלה הם רבּים מאד, ואם נזכור, איך לעתים קרובות מתחשבת האינסטאנציה העליונה של המשפּט רק עם פּרוֹצדוּרה וכאשר אין ליקוּיים בּה היא מסרבת להיכנס בבירוּר עצם הענין, אם נזכּוֹר באיזו קשיים קשוּרה לעתים הרביזיה, ביחוּד בּשביל אנשים עניים, מדוכאים, "קטנים", אשר אין להם לא גואל ולא מגין, הרי שתהיה מבוּססת למדי ההשערה, שיעקובובסקי לא היה היחידי שעלה לגרדום ללא חטא כל שהוּא.

המקרים האלה מכריחים לבחון שוב את כּל שאלת משפּט המות בתור עונש חוּקי וקבוּע של המדינה.  הנימוּקים אשר בהם משתמשים מצדדי המשפּט הזה הולכים ומתמעטים. היה זמן שהרוב הגדול של המדינאים וגם של אנשי המדע המשפּטי לא רצוּ אפילוּ להתוַכח בּשאלה הזאת והסתפּקוּ בהבעת בּיטוּל ל"אנשי ההרגשה הפסוּלה", אשר אינם מבינים את מלאכת השלטון ואת צרכי המדינה ורוצים לפתוֹר שאלות קשות בּעזרת "הלב הטוב" שלהם בּלבד.  היחס למתנגד משפּט המות היה – וכזה הוּא נשאר במידה ידוּעה עד עתה – דומה ליחס אל הפּאציפיסטים "המטיפים מוסר" בּשעות המלחמה.  לאמיתוֹ של דבר אין יחס זה אלא השתמטוּת מבירוּר רציני וספּקוּלציה על דעות מוּקדמות שהשתרשו בחברה.  מתנגדי משפּט המות אינם מבססים את דעותיהם על "סנטימנטאליוּת" בּלבד, על זה שאין רשוּת למדינה לגזור גזירות אשר אין כּוחה, ואין בכוח שום בּשׂר ודם, לתקן אותן אף במשהוּ.  הנימוקים האלה אינם פּסוּלים כּלל וכלל בעיני מתנגדי משפּט המות ואוּלם הם מוּכנים לברר את השאלה מנקוּדת המבט "המעשית", המדינית-המשפּטית-התרבּוּתית.  ובויכוּח אשר התעורר בּשנים האחרונות, באירופּה ובאמריקה, בקשר עם המקרה של סאקוֹ וואנצטי ועם המקרים הדומים לו, התברר, שהנשק המעשי אינו כלל בידי ה"בלתי-סנטימנטאליים".

בשטח הפּוֹליטי (איטליה ורוּסיה עומדות בּתוֹקף על משפט מות כּלפי הפושעים הפוליטיים) יש להגיד קודם כל, שעוד לא היה משטר שהצליח לעכב בעד התפּתחוּתה של תנועה פּוליטית רצינית בתוקף של חוּקים קשים ועונשים חמוּרים. וגם בעד התנקשוּיות טרוריסטיות לא מנעו אמצעים אלה.  להפך:  המשטר הפּנימי הקשה כאילוּ משמש קרקע לפריחת הפשעים המדיניים הקשים ואין זה מקרה כלל וכלל שבשנים האחרונות איטליה ורוּסיה הנן השדה היחידי כמעט להתנקשוּיות טרוריסטיות, ושארץ כאנגליה אינה יודעת אותן כּלל.  הדבר תלוי לא רק בזה ש"הלחץ מלמעלה" מעורר "לחץ מלמטה", שמשטר הדיכוּי יוצר התמרמרוּת והתקוֹממוּת, אלא גם באותו משפּט המות עצמו הנהוג בארצות האלה.  "קידוש השם", הקרבה עצמית, הקרבה שלמה, עד התליה, הנו אלמנט חשוּב מאד, לעתים אלמנט מכריע בכל המרידות המדיניות.  על כל פּנים אותה "תורת הפּחד" אשר עליה נשענים מצדדי משפּט המות בפשעים כלליים, אין לה כאן, בשדה המלחמה הפוליטית, כל יסוד, יען כי הוא-הוא היצור את עטרת ההירוֹאיוּת לפשע הפוליטי.  וּמלבד זה: דוקא בפשעים הפוליטיים מוצאת יד בּית הדין את האשם האמתי רק לעתים רחוקות מאד.  כּמעט תמיד אין המוציא לפועל כי אם מכשיר בּידים חרוּצות יותר וחזקות יותר של האנשים העומדים בּמרכּז ההכנה ובצל הפעוּלה.  ולעתים קרובות אינם נמצאים גם האנשים המרכּזיים הללו, אשר חוּטי הקשרים בידיהם, והפשע הפוליטי נובע מהאַתמוֹספֵרה הכללית אשר אנשים רבּים ובמשך זמן רב יצרו אותה.  ז'וֹרס הוּמת לא על ידי אַלין – אידיוֹט למחצה – אלא על ידי אותם העתונאים אשר קראו אותו במשך שנים רבות לא Monsieur ז'וֹרס, אלא Herr ז'וֹרס והכתימוּ אותו על ידי כך כּבוֹגד המולדת, העומד בּקשרים ואוּלי גם בּקשרים כּספיים עם "האוֹיב".

בענינים הכלליים, לא מדיניים, נשענים מצדדי משפּט המות על שתי תוֹרוֹת – "תורת הפחד" ו"תורת הגוֹמלין".  התורה הראשונה אומרת שדמוּת הפּשעים הקשים, ביחוּד רצח, צריכה להיות מלוּוָה, במוּשׂגי העם, בדבר המפחיד ביותר, במות, ואם המדינה תוַתר על "אמצעי חינוּכי" זה, אורבות לה סכנות רבּוֹת ויתרבּוּ פשעים קשים.  אילוּ היתה התורה הזאת נכונה, לא היה מוּבן למה היתה צריכה האנושיוּת לוַתר על צוּרות המיתה האכזרית ביותר, כגון המוֹקד, קבוּרת חיים, גזירה לארבעה חלקים.  אם ישנה האפשרוּת "להפחיד", הרי חובה להשתמש בּה בשלמוּתה לכל ארבּע מיתות בּית-דין.  ואולם אין איש מציע לשוּב לימי הבּינים.  אילו היתה התורה הזאת נכונה, לא היה מובן, מדוּע רוב המדינות ויתרוּ על המתה פומבּית – איזה טעם יש "להפחיד" בתוך ארבּעת הקירות של בית-האסוּרים, כאשר אפשר לעשות זאת בּרחוֹב?  ואולם בּארצות התרבּוּתיות איש אינו מציע לחדש את המנהג הבּארבּארי הזה.  את הסתירות הללו יש לבאר בּזה, שהתורה הזאת אינה נכונה כלל.  ריבוּי הפשעים אינו עומד בשום התאמה לאכזריוּת העונש.  בּימי הבינים, כשהעונש היה הרבּה יותר אכזרי, לא היתה הקרימינאליוּת פחוּתה, אלא להפך, היא היתה גדולה הרבה יותר מאשר בזמננו.  היא פחוּתה גם עתה בארצות אשר משפט המות בּוּטל בהן, או שאיננוּ נהוג בּמשך עשרות בּשנים, בהשוָאָה עם הארצות אשר בהן מעלים את האנשים לגרדום, וזאת גם כּאשר הארצות הללו עומדות על אותה מדרגת התרבּוּת בערך (שבדיה, נוֹרבגיה, דאניה, אוסטריה מצד אחד, גרמניה וצרפת מן הצד השני).  עד שמשפּט המות בּוּטל בשוייץ, היה נהוג אך בּקאנטונים אחדים (תשעה במספּרם) ובאחדים היה בטל ובמבוטל, והקרימינאליוּת הקשה במשך עשר השנים האחרונות, למרות המשטר של משפּט מות הקיים בּה.  כל זה מוֹכיח שהאִיוּם  בּמות אינו מפחיד ושלפשע הקשה גורמים תנאים נפשיים וסוציאליים מיוּחדים אשר אי אפשר להסיר אותם על ידי סעיפי החוק.

גם לנבואה כי עם בּיטוּל משפּט המות יתרבּו מקרי הרצח, יש להתיחס בספקנוּת גדולה, הנבוּאות הללו מתחדשות בכל פּעם כאשר עומדת על סדר היום הקטנת העונש.  עתה מתוַכחים רק על משפט מות במקרה של פּשעים קשים, רצח, אונס וכו', ואולם לא כל כך רחוק הוא הזמן כאשר משפט מות איים גם לפושעים קלים יותר, ובשנת 1832 ניבא שופט אנגלי אחד לקאטאסטרופה כללית, אם יחליט הפּרלמנט לבטל את משפּט המות בעד גניבה בסכוּם של חמשה שילינגים.  עכשיו לא ידרוש זאת אף הקיצוני בחסידי משפּט המות.      

אם "תורת הפחד" התבררה, לאור המספּרים הקרים, כּבלתי מבוּססת, הרי ל"תורת הגוֹמלין" לא היה מעולם ביסוּס "מעשי" כל שהוא, באשר המשען שלה היה ב"הכרה משפטית" בלבד, באותה הכרה אשר מצדדי משפט המות מבטלים אותה כ"סנטימנטאליוּת פסוּלה", בשעה שמתנגדי משפט המות משתמשים בה.  התורה הזאת אומרת שלכל חטא צריכה להיות כּפּרה, ודוקא ובדיוּק כפרה המקבילה לחטא.  מידה כנגד מידה.  ואם כך, הרי בלתי מוּבן, מדוּע ויתרה החברה התרבוּתית על הכפּרה המקבילה בכל יתר מקרי פשע, לא מוּבן, מדוּע אין המדינה מקיימת את הדין של עין תחת עין, שן תחת שן.  התורה הזאת איננה בעצם כי אם פאראפראזה מוֹדרנית של אותה "נקמת דם" אשר כל מדינה מאורגנת ומסודרת, כל מדינה הרוצה להיות מדינה באמת, חושבת לחובתה ללחום בּה ולענוֹש בּעדה.

בזמן הויכוחים על משפט המות בּפּרלמנט בּשוייץ, אחרי שנתבּטלוּ כל הנימוּקים המעשיים, בּאו מצדדי העונש הזה והביאוּ "ביסוּס" דתי, לא פחות מזה.  הם אמרו שהתנ"ך מצוה את משפט המות ואסוּר ללכת נגד רצון אלהים, ואחרים עוד הוסיפוּ שה' שואף לתשוּבת הפושע והתשוּבה הזאת יכולה לבוא רק בּמקרה שהפּושע יעמוד לפני המות.  בית האסוּרים לחמש-עשרה או לעשרים שנה איננו סיבּה מספּיקה לתשוּבה.  סליחת הכוהן, הניתנת לפושע ברגע שהוּא עולה לגרדום, יש לה סגוּלה מיוּחדת להשכּין שלום בין הפּושע ובין אביו שבּשמים. הנימוּקים המשוּנים האלה, המעידים על חולשת הכוח האינטלקטוּאַלי ועל טמטוּם ההרגשה הדתית כאחת, השפּיעוּ על מספר צירים, הבלתי-בטוּחים בדעותיהם, ואוּלם בכיווּן הפוּך מזה שרצוּ בוֹ.  הם מיהרוּ להצביע בעד ביטוּל משפּט המות, בתקוָה, כנראה, שבּשמים יִמָצא אמצעי אנוֹשי יותר לסליחת הפושעים.

מצדדי משפט המות אין בכוחם להביא נימוּקים בעלי משקל, נימוּקים מבוּססים על המציאוּת ועל הבנת הפושע, בתור יחיד, והבנת הפשע, בתור תופעה חברתית וסוֹציאלית, אשר היו מצדיקים את העונש הזה.  אף מטרה אחת מכּל אלה אשר משפּט המות כאילוּ מיוּסד עליהן, אינה מוּשׂגת למעשׂה.  לעומת זאת נופלים חללים אנשים חפים מפּשע, וגם אנשים חולים אשר מקומם בבית-החולים – כי ישנם עדיין מקרים אשר אין בּיד המדע הרפוּאי להגיד בּבטחון גמוּר, שאָדם זה חולה ולעתים רק הניתוח אחרי המות מוֹכיח שלא פושע, אלא חולה בפּאַראליזה הוּמת על ידי החברה המאורגנת.  ההשפּעה המחרידה של משפט המות, - בתור הופעה תמידית, בתור מוסד מדיני, - על הילדים, על הנוער, על אֶזרחי המדינה העומדים על מדרגה תרבותית נמוּכה, אינה מוּטלת בספק.  הדבר מתבּטא ביחוּד בּזמן של התקוֹממוּת, בתקוּפות של מהפּכה, כאשר שפיכת דם, שהתחילה פעם, גוררת אחריה שוּרה של מעשי טרוֹר – מצד המדינה, מצד האגוּדות, מצד היחידים, וגם של מעשי רצח, אשר כאילו אין להם כל שייכוּת למלחמה הפּוליטית ואולם נוֹלדוּ באוירה הספוּגה דם.  ולכל משפט מות ישנו כמעט תמיד, במידה זאת או אחרת, גם אופי סוֹציאלי, מעמדי ולעתים של שׂנאָה גזעית.  ואשר למשפט מות בּענינים מדיניים, הרי הוּא איננו כי אם מעשׂה נקמה או מעשה פחד מצד כנוּפיות המחזיקות בשלטוֹן.

לזכוּת משפּט המות אין להביא לא נימוּקים מעשׂיים ולא שׂכליים ואין לו כל יסוד לא בהרגשה ולא בהכרה המשפּטית של החברה התרבּוּתית אשר ויתרה על "נקמת הדם" ועל תורת הגוֹמלין בצורתה הבּארבּארית.

 

"דבר", י"א סיון תרפ"ח (30.5.1928)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה