_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קיסמים

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

א

לפני שתים-שלוֹש שנים היינוּ מסוּגלים לקחת את העפּרוֹן בּיד ולעשׂוֹת חשבּוֹן מדוּיק של השנים המעטוֹת אשר בּהן יתהוה הרוֹב היהוֹדי בּארץ-ישׂראל, אַבד לנוּ החוּש ההיסטוֹרי, אַבד לנוּ החוּש של התהליכים הקשים, אשר דוֹרוֹת דרוּשים להגשמתם; שכחנוּ איזה עם אנחנוּ ואיזוֹ ארץ לפנינוּ. כּמעט שהיינוּ מקבּלים את תוֹרת פּוֹעלי-ציוֹן השׂמאליים על הסטיכיה המתפרצת בּכוֹח האלמנטרי כּדי לבנוֹת בּמהרה את הארץ הזאת.

בּמשך השנתיים האחרוֹנוֹת עבר עלינוּ הרבּה ואוּלם את החוּש ההיסטוֹרי לא רכשנוּ לנוּ. אילוּ היה כּך, לא היינוּ מדבּרים וכּוֹתבים בּקלוּת-דעת כּזאת על "החוּרבּן הגמוּר", על "הקַטַסטרוֹפה המוּחלטת", על זה שאין לנוּ מה להפסיד ועל סימני-המות בּתנוּעתנוּ. כּלוּם קַפּריסה היא התנוּעה הציוֹנית, שבּמקרה נוֹלדה בּמוֹחוֹ של מישהוּ ובּמקרה תחלוֹף? כּלוּם אינם מרוּכּזים בּה שאיפת-הדוֹרוֹת והכּוֹח של ההוה ושל העתיד? כּלוּם לא קדמוּ לנוּ אחרים, אשר אמנם נכשלוּ ואוּלם בלי הכּשלוֹן הזה לא היינוּ יכוֹלים להמשיך? כּלוּם לפני הבּיל"וּיים ולפני העליה השניה היו סיכּוּיים רחבים ויוֹתר בּטוּחים, מאשר לפנינוּ? כּלוּם לא יצרנוּ שוּם דבר בּארץ, אוֹתנוּ בּפני המימרא המהוּללת הזאת: "אין מה להפסיד".

רע לנוּ, רע מאד. צבא אנחנוּ, שיצא לכּיבוּש גדוֹל ולא יחזוֹר עד סיוּמוֹ. לא מתוֹך מצב-רוּח, היוֹם אוֹפּטימיסטיים  וּמחר פּסימיסטיים, אלא מתוֹך הכּוֹח הנפשי העצוּם הכּרוּך בּרעיוֹן וּמוֹביל את הצבא הזה ויוֹנק מהכרח האוּמה – ננצח.

ה' כסלו תרפ"ח  (2.12.1927)

 

ב

בּרוֹמניה היוּ פּרעוֹת בּיהוּדים, פּרעוֹת ממש. כּל העוֹלם היהוּדי התעוֹרר – בּוַרשה, לוֹנדוֹן, פּריס, ניוּ-יוֹרק. מחאוֹת נמרצוֹת בּכל מקוֹם וּמקוֹם. רק ארץ אחת, השוֹאפת להיוֹת "לב האוּמה", הלא היא ארץ-ישׂראל, שוֹתקת. העתוֹנות מסתפּקת מסיפּוּר הענינים. אסיפת-עם לא אָספה את העם והד לא היה לה.

אילוּ היתה הארץ סגוּרה בּפני הגוֹלה זה עשרוֹת בּשנים והיה קם בּה דוֹר חדש, הינוּ יכוֹלים להסיק מהעוּבדה הזאת מסקנוֹת מעציבוֹת: קרע, קרע בּין הישוּב וּבין הגוֹלה, וּכאב-הגוֹלה אינוֹ כּאבוֹ. אוּמה חדשה, ללא קשרים אוֹרגניים עם העם היהוּדי, קמה בּארץ-ישׂראל. ואוּלם אין עוֹד דוֹר כּזה. הישוּב, זה החדש, האקטיבי, הוּא כּוּלוֹ מ"פּליטי הגוֹלה", מאלה שאך תמוֹל-שלשוֹם עזבוּ אוֹתה. אל הגוֹלה פּוֹנה הישוּב הזה, ממנה הוּא דוֹרש עזרה – ויתר על כּן: בּשבילה הוּא בּוֹנה. אילמלא כּן, אילמלא חשב על הגוֹלה, היה מסדר בּאוֹפן אחר לגמרי את עניניו. אנוּ, פּה, הן יוֹדעים איך כּוֹאבת ארץ-ישׂראל את כּאב הגוֹלה. אין זאת כּי סיבּת השתיקה אחרת היא.

להרבּה דברים נוֹתנת ארץ-ישׂראל כּוֹח נפשי: לסבל חמרי, לעמידה על המשמר, לבּדידוּת, לסבלנוּת, לציפּיה עקשנית. לדבר אחד אין יוֹתר כּוֹח נפשי – למה שקוֹראים "שם" בּגוֹלה, "תגוּבה על הפּרעוֹת". אלה שעלוֹ הנה מתוֹך הכּרה בּרוּרה על עלייתם, עברוּ את תקוּפת "התגוּבה" הזאת עד תוּמה. לא נוֹתר כּלוּם – מלבד דבר אחד : הסגוּלה לציפּיה עקשנית, לעבוֹדת-בּנין בּלתי פּוֹסקת. שם, בּגוֹלה, מתאספים למיתינגים  וכוֹתבים מאמרים. אנשי הפּרלמנט ואנשי המדע, הגוֹיים הישרים, אשר את שמוֹתיהם אנוּ יוֹדעים בּעל-פּה ואין לנוּ גם צוֹרך לקרוֹא את הטלגרמוֹת כּדי לדעת אוֹתם, "ממלאים את חוֹבתם". כּאן, בּארץ-ישׂראל אין לכך כּוֹח נפשי, כּי בּאנוּ הנה כּדי שנוּכל לבלי מלא את חוֹבתנוּ זאת, שממנה בּרחנוּ מן החוֹבה הזאת ללכת לאסיפת-עם ולקרוֹא את המאמרים אשר בּהם מסוּפּר, כי "פּרעוֹת הן דבר בּרבּרי ושׂריד מימי הבּינים". כּאן ממשיכים לדאוֹג למחוּסרי-העבוֹדה, כּדי לקרב את הרגע של העליה החדשה.

וּמשוּם שכּזאת היא שתיקתה של ארץ-ישׂראל – יש לה השאיפה להיוֹת "לב האוּמה" ויש לה הזכוּת לכך.

ו' טבת תרפ"ח (30.12.1927)

 

ג

"לשלוֹט" בּענינים ציבּוּריים -  כּלוֹמר: לשלוֹט בּחכמה, בּהבנה, מתוֹך מידה – לא קל. ואוּלם לא פּחוֹת קל  לחדוֹל מלשלוֹט, - ושוּב, בּחכמה וּבהבנה. ישנה אמנוּת של נצחוֹן וישנה אמנוּת של מפּלה. הכּוֹח הציבּוּרי אשר הוּרד מן הכּסא, עליו להסתגל למצבוֹ החדש, ואוֹי ואבוֹי לוֹ אם לא נדע לעשׂוֹת זאת, אם לא יעריך כּראוּי את הזמן של "הפסקת השלטוֹן", אם בּמקוֹם לבדוֹק את סיבּוֹת המפּלה, להתבּוֹנן בּרצינוּת לשיבה אוֹרגנית לשלטוֹן, לרפּא את פּצעיו, ולרכּז את כּוֹחוֹתיו, אם בּמקוֹם לעשׂוֹת את כּל אלה יסתפק בּ"רוֹגז", בּכעס נגד אלה שדחוּ אוֹתוֹ, ויצפּה לנס שישיב אוֹתוֹ לשלטוֹן שיבה אוֹטוֹמטית,

ויש שגם המפלגוֹת הגדוֹלוֹת אשר התרגלוּ "לנהל" אינן רוֹצוֹת, אוֹ אינן יכוֹלוֹת, להשלים עם המפּלוֹת החלקיוֹת, בּפינה זאת אוֹ אחרת של העבוֹדה, וּבמקוֹם לפַנוֹת בּשקט את מקוֹמן למנצחים, ויהיוּ הם מנצחים ארעים, משתדלוֹת הן בּאמצעים מלאכוּתיים, אשר תמיד הטיפוּ נגדן, "להחזיק את השלטוֹן". מדבר כזה לא יצא כּי אם פּגם לעתיד המפלגה ולאבטוֹריטה הציבּוּרית שלה.

י"ז טבת תרפ"ח  (6.1.1928)

 

ד

יש אוֹמרים שהתרנגוֹל בּטוּח, כּי הוּא הנהוֹ הגוֹרם לזריחת השמש – והראיה: הן השמש עוֹלה בּוֹקר-בּוֹקר לאחר קריאתוֹ. ישנם סוֹפרים ציוֹנים החוֹשבים, כּי הבּיקוֹרת על ההנהלה הציוֹנית, שמילאה את העתוֹנוּת מיד לאחר הקוֹנגרס, נפסקה עתה משוּם שהם יצאוּ להגן על ההנהלה אוֹ על כּל פּנים להשקיט את הרוּחוֹת, למעשה, ישנן סיבּוֹת אחרוֹת להפסקתה זוֹ, ראשית, אמרה העתוֹנוּת מה שהיה לה להגיד – סוֹף-סוֹף יש לה גם דאגוֹת אחרוֹת. ושנית – וסיבּה זוֹ מעציבה למדי, - מתרגלים בּישוּב לעשוֹת את החשבּוֹנוֹת והתכניוֹת בּלי ההנהלה הציוֹנית. מתוֹך הכּרה אוֹ שלא בּהכּרה, מוֹציאים אוֹתה מרשימת הגוֹרמים בּישוּב וּבציוֹנוּת. בּעיני מישהוּ יוּכל התהליך הזה להיראוֹת כ"הבראה". יתכן וּמישהוּ יגיד: "זהוּ מה שנחוּץ לנוּ". ולא ידעוּ ולא יבינוּ, ש"הבראה" כּזאת פּירוּשה שיתוּק התנוּעה הציוֹנית. בּכוֹחוֹתיו הוּא לא יבנה הישוּב את הארץ, ותוֹצאת ה"הבראה" תהא, שהוּא יבָּדל מן התנוּעה הציוֹנית. בּאחת המוֹשבוֹת החדשות נשמע בּימים אלה מפּי איכּר מ"בּני בּנימין" המשפט הזה: "אין עלינוּ, על ילידי הארץ, לדאוֹג לציוֹנים, לבּאים חדשים". אם לא ישתנוּ הדברים, אם לא יתעוֹרר שוּב הענין בּהנהלה הציוֹנית (והדבר תלוּי בּה), יתרגל כּל הישוּב "הבּריא" להבּיט על עצמו כּעל גוּף מוּבדל, העוֹמד לוֹ לבדוֹ, ומכּאן ועד "אנוּ ילידי הארץ" וכו' אך צעד אחד, שאינוֹ קשה בּיוֹתר להיעשׂוֹת, צעד פטלי הוּא לתנוּעה.

כ"ז טבת תרפ"ח (20.1.1928)

 

ה

פּרוֹפסוֹר גרמני אחד ישב וכּתב ספר שלם על "הסטוּדנט הגרמני בּחוּץ-לארץ", על התנאים שעוֹשׂים את החיים שם למוֹעילים לצעיר עצמוֹ, לאוּמה שלוֹ וכו'.

אנוּ לא זכינוּ עדין לספר כּזה וּודאי לא בּקרוֹב נזכּה לו. ואוּלם היה זה בּשבילנוּ חשוּב מאד, אילוּ רצה מישהוּ לעשוֹת חקירה ראשוֹנה על תנאי-החיים של הצעירים הארצישׂראליים שנסעוּ לחוּץ-לארץ ללמוֹד, להשתלם, לראוֹת את "העוֹלם הגדוֹל" וכוּ', על גוֹרלם ועל ערכּם בּשביל התנוּעה והארץ; כּמה מחניכי הגימנסיה התל-אביבית נסעוּ לחוּץ-לארץ, כמּה מהם שבוּ, מה היה על אלה שנשארוּ בּגוֹלה, מה היה לציוֹיניוּתם, לעבריוּתם? מה גוֹרלם של יוֹצאי שנוֹת המשבּר הנוֹכחי, אשר בּיניהם ישנם רבּים הקשוּרים עם תנוּעת העבוֹדה? מה יחסם עתה לאידיאל העבוֹדה?

מוּבן מאליו, שאמת-המידה לחקירה שלנוּ תהיה אחרת לגמרי מאשר אצל המלוּמד הגרמני. בּיסוֹד היסוֹדוֹת היה הוּא בּטוּח. הוּא ידע שהצעירים הללוּ ישוּבוּ – גם למוֹלדת וגם לאוּמה. את הגרמנית לא ישכּחוּ וּבגרמניה לא יזלזלוּ. וּמשוּם כּך דאג הוּא לדברים, אשר בּעיניו אינם כּל כּך חשוּבים – לידיעת השפה הזרה לפני נסעם לארץ הזרה, ללימוּד האינטנסיבי של חיי הארץ הזרה, לכּניסה לתוֹך חייה החדשים, ליחס כּלפי אוּמוֹת העוֹלם החפשי מן היהירוּת הלאוּמית וכו'. כּל אלה חשוּבים למדי, ואוּלם בּשבילנוּ חשוּב קוֹדם כּל  ועל הכּל: מה יחסם של הצעירים הללוּ לכּל הערכים הלאוּמיים, התרבּוּתיים, הסוֹציאליים, אשר הדוֹר שחינך אוֹתם: - המוֹרים, הפּוֹעלים הותיקים, וכו' – השתדל למסור להם? מה מכּל אלה נשאר מוּצק ועוֹמד בּפני נסיוֹן החיים "הרחבים", שם, בּ"עוֹלם הגדוֹל" וּמה נפל ונשר?

לחקירה כּזאת, אם יהיה לה חוֹמר מספּיק ואם תיעשׂה בּלי משׂוֹא-פּנים, בּאוֹמץ רוּח קיצוֹני, יכוֹל להיוֹת ערך רב בּשביל כּל החינוּך שלנוּ (החינוּך בּמוּבן הרחב של המלה, הכּוֹלל את כּל האוירה בּארץ וכּל זרמיה התרבּוּתיים והסוֹציאליים), מקוּבּלת בּינינוּ הדעה, שהדוֹר השני הגדל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת הכזיב את התנוּעה. בּחלקוֹ עזב את הארץ, בּחלקוֹ חי מוּבדל מן התנוּעה, בּלי התחשבוּת אתה – "אנחנוּ ילידי הארץ – אתם הציוֹנים". גם הגוּבה התרבּוּתי, היקף הענינים הרוּחניים של הדוֹר הזה, אינוֹ משׂביע את הכּל. והשאלה הזאת – של יחס הדוֹר השני למה שבּוֹנים האבוֹת, רצוֹנם להמשיך את המפעל שהתחלנוֹ בּוֹ – היא השאלה המרכּזית לתנוּעה כּוּלה.

שמא הכזיב הדוֹר השני של המוֹשבוֹת הישנוֹת לא משוּם שגדל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת אלא משוּם שהוּא הדוֹר השני? שמא בּישוּב העוּבד, בּישוּב "העברי" הכזבה לא בּאה עדיין לידי בּטוּי משוּם חוֹסר זמן?

חקירת מצבם של הצעירים הארצישׂראליים בּחוּץ-לארץ, היתה יכוֹלה לתת לנוּ תשוּבה ידוּעה על השאלוֹת הללוּ.

על כּל זה חשבתי דוקא בּהזדמנוּת משמחת. בּרשימת התוֹרמים לקרן העזרה של פּוֹעלי פּתח-תקוה מוֹפיעים מזמן לזמן שמוֹת של ערים זרוֹת – גרמניוֹת, צרפתיוֹת, אמריקאיוֹת,איטלקיוֹת. ישנוֹ הרוֹשם כּאילוּ מסביב לתנוּעת-העבוֹדה צוֹמחוֹת בּחוּץ-לארץ גרעינים, גרעיני מחשבה וּפעוּלה, כּאילוּ ישנם כּבר יסוֹדוֹת של  "מוֹשבוֹת" ארץ-ישׂראל העוֹבדת. יש הרוֹשם כּאילוּ מה שמתרחש בּין פּוֹעלי-הארץ אינוֹ יוֹתר סגוּר ומסוּגר בּפני הגוֹלה אוֹ ידוּע אך לגוּף מצוּמצם של "חוֹבבים" כּפי שזה היה לפני המלחמה, בּזמן המלחמה וגם בּשנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה. יש הרוֹשם כּאילוּ נטווּ כּבר החוּטים האלה, חוּטי מוֹח ולב, ההוֹלכים ונמתחים מעכּוֹ וּמפּתח-תקוה עד בּרלין, ועד פּריס ורוֹמא. יש מישהוּ בּבּירוֹת הללוּ הכּוֹאב את כּאב הפּוֹעל. ואין הוּא מסתפק בּזה, אלא מסַפּר גם לרעיו: "הנה בּביתי קרה אסוֹן".

הדבר עדיין בּבחינת התחלה, ואוּלם נראה שההתחלה ישנה. ואת ההתחלה עשה בּן-הארץ. וטוֹב מאד שיש לוֹ "בּית" – גם אם אסוֹנוֹת קוֹרים בּוֹ – וטוֹב מאד שמהבּית נמתחים החוּטים.

כ"ז טבת תרפ"ח (20.1.1928)

 

ו

גם אנשים בּלתי רגילים, בּעלי כּוֹח נפשי גדוֹל ועין בּהירה, עלוּלים לעת זקנה להפריז בּערך זמנם הם, "הזמן הטוֹב ההוּא, כּאשר" וכו', וּלהפחית בּערכוֹ של דוֹר ההוֹוה, אשר הם אינם שייכים כּבר לוֹ. עדים לכך מכתבי אחד העם וקטעי דבריו שנדפּסוּ בּ"הארץ" (מכ"ג טבת). מתוּ אחדים מגדוֹלי הדוֹר ואחד העם כּוֹתב: "הוֹלכים אנחנוּ בּזה אחר זה וּמי הבּאים" כּל מקוֹם שנשאר פּני איני רוֹאה מי ימלאהוּ" ועוֹד, להערכת המצב בּארץ: "אין מצבנוּ פּה עתה משׂמח כּלל, ולמרוֹת ה"מנדט" וּשאר המלים היפוֹת אין בּמה להשיב את הנפש".

המכתבים נכתבוּ בּשנת 1922, אשר היתה אמנם שנת משבר, ואוּלם יחד עם זה, בּה וּבשנים שקדמוּ לה ראתה הציוֹנוּת את הנס המתרחש בּשוּרוֹתיה: אלפים וּרבבוֹת של צעירים, תנוּעה שלמה, התנוּעה החלוּצית, קמה והתפּרצה, בּהסתדרוּת וּבארץ, ועוֹד גליה לא שקטוּ. כּאשר למרוֹת המשבּר היתה התנוּעה הזאת חיה וּכבּירה גם ֹבּשנים הבּאוֹת – עד ימינוּ אלה, כּשלמרוֹת החדש והקשה יוֹתר אין היא מוַתרת על קיוּמה ומוּכנה לשירוּת התנוּעה. האוּמנם "דוֹרנוּ", דוֹרוֹ של אחד העם, היה יוֹתר עשיר בּכוחוֹת ציוֹנים, כּוֹחוֹת נפש ורצוֹן, בּכוֹחוֹת הגשמה? כּלוּם לא יוֹתר נכוֹן היה לכתוֹב בּשמחה רבּה וּמתוֹך גאוה מוּצדקת, שהנה לא לשוא היה העמל וקמוּ לנוּ יוֹרשים בּמספּר כּזה, המזוּינים בּרוּח-הגשמה כּאשר לא חלמנוּ, ושעלינוּ, על הדוֹר ה"הוֹלך", לדאוֹג לכך, שלא  יאבד הכּוֹח העצוּם והמפתיע הזה.

ואשר למצב בּארץ, שאין בּוֹ "בּמה להשיב את הנפש". הן היוּ השנים שנוֹת גאוּלת העמק ושנוֹת יסוֹד כּמה נקוּדוֹת-התישבוּת חדשוֹת. כּלוּם לא היתה זאת תמוּנה לעין הציוֹנות? כּלוּם ראתה הציוֹנות דבר-מה דוֹמה לכך ב"דוֹרנוּ"?

חזיוֹן המשבּר של שנת 1922 חזר בּימים האלה. ואם נכשל אחד העם בּהערכה הפֶסימיסטית שלוֹ, על אחת כּמה וכמה עלוּלים אנחנוּ עלוּלים להילכּד בּאוֹתה שגיאה. "הרס, חוּרבּן, התפּרקוּת, רפיוֹן ידים" – כּך שוֹמעים אנוּ על כל צעד ושעל. ואין רוֹצים לראוֹת איך מתבססוֹת אוֹתן נקוּדוֹת ההתישבוּת העוֹבדת, שנעלמוּ מעיני אחד העם בּהתלוֹננוֹ. אין רוֹצים לראוֹת איזה כּוֹח נפשי מגלה הדוֹר החלוּצי בּכיבּוּש עמדוֹתיו, אין הוּא "אינוֹ זז" וחוֹדר בּעבוֹדתוֹ לפּינה זאת ולפּינה אחרת, ועוֹד מעט ולא תהיה בּארץ נקוּדה אחת, אשר אין בּה מבצר קטן של המרץ העברי. אינם רוֹצים לראוֹת איך עוֹמדים צעירים וצעירוֹת של ישׂראל גם שם, בּגלוּת, על משמר הציוֹנוּת וּמוּכנים לשירוּת התנוּעה, למרוֹת הדלתוֹת הסגוּרוֹת. גם כּיוֹם, כּמוֹ לפני חמש שנים, התפקיד הוּא, בּעצם, לא על שכּאילוּ מתמעטים הכּוֹחוֹת, אלא בּדאגה לשמירה על הדוֹר הצעיר – כּי הוּא ישנוֹ, - הבּא למלא "את מקוֹמוֹתינוּ". והסכנה היא בּזה, שאנוּ לא נבין זאת.

ז' שבט תרפ"ח (20.1.1928)

 

ז

הליגה למען הדוֹמיניוֹן השביעי מקבּלת צוּרה משוּנה למדי. הנימוּקים אשר הניעוּ את מיסדיה לצעד הפּוֹליטי הזה מצטיינים גם בּגילוּי-לב וגם בּפרַזיוֹלוֹגיה הטיפּוּסית של "קוּלטוּרטרֶגֶרטוּם", אשר ספק אם יש ליהוּדים מה לעשׂוֹת בֹּו. לפי דברי הנאוּמים בּאסיפה המיסדת של הליגה, היהוּדים הם השוֹמרים הטוֹבים בּיוֹתר על תעלת סוּאץ ועל הדרכים הגדוֹלות של הקיסרוּת והם גם נוֹשׂאי התרבּות והציביליזציה של אירוֹפּה. ולא זה בּלבד. נדמה, כּאילוּ הדוֹמיניוֹן השביעי עתיד להתפּשט לא רק על ידי שני חלקי ארץ-ישׂראל  - מערבה וּמזרחה מהירדן – אלא גם על חלקי עירק, כּי שׂוּמה, כּנראה, על היהוּדים להכניס גם לארץ הזרה הזאת אוֹר התרבּוּת האירוֹפּית, גם בּה, כּנראה, יש דבר-מה אשר על היהוּדים לשמוֹר עליו למען הקיסרוּת הבּריטית.

רצינוּ בּמדינת היהוּדים. אחר כּך הכרזנוּ, מתוֹך כּל מיני נימוּקים, על "מקלט בּטוּח בּמשפט העמים", אחר כּך הסכּמנוּ ל"בּית לאוּמי" ועתה עלינוּ להסכּים גם לדוֹמיניוֹן האנגלי העוֹבר את גבוּלות ארצנוּ?

רצינוּ בּגאוּלת עם ישׂראל, שלימה וּמלאה, והנה כּמעט שהסכּמנוּ ל"מרכז הרוּחני". ושוּב שבנוּ אל החזוֹן, גם זה אך לזמן-מה. שוּב מישהוּ מאתנוּ כּאילוּ מסכּים "להציל מה שאפשר להציל", ולוּ גם משהוּ, ולוּ גם "פּחוֹת מרוֹב". ועתה עלינוּ להסכּים להיוֹת "נוֹשׂאי התרבּוּת האירוֹפּית" בּארצוֹת, אשר דרכּי-אנגליה עוֹברוֹת בּהן, ויהא זה ארץ-ישׂראל אוֹ עירק?

כּלוּם מוּתר לשׂחק משׂחקים כּאלה בּתנוּעת שחרוּר?

כ"ו אדר א' תרפ"ט  (8.3.1929)

 

ח

בּקהל מהלכוֹת שמוּעוֹת על "מעשׂי טוֹבה" אשר סיר אלפרד מוֹנד עשׂה בּשעת בּיקורוֹ בּארץ: הוּא נדב למפעל זה כּמה לירוֹת ולמפעל זה כּמה מאוֹת לירוֹת, הוּא פּגש חלוּץ בּרחוֹב ועשׂה אוֹתוֹ לאדם מאוּשר בּעל שני דוּנמים וחצי, הוּא נתמלא הערצה לשׂפה העברית, עד שהחזיר תעוּדוֹת כּתוּבוֹת אנגלית. וישנה עתוֹנוּת הרוֹשמת את כּל השמוּעוֹת הללוּ ועוֹשׂה מהן "זר פּרחים" המצטרף לתמוּנה של נדבן רחב-לב, מלא הבנה, מעין הֶרוּן-אל-רַשיד מוֹדֶרני, אשר סוֹף-סוֹף זכינוּ לוֹ בחוּצוֹת ארץ-ישׂראל. אכן, לשוא, לשוא היה החינוּך הציוֹני של עשׂרוֹת בּשנים אם ישנם עוֹד בּישוּב חלקים ניכּרים המתפּעלים מכּל מיני מעשׂים פּעוּטים התפּעלוּת ילדוּתית העלוּלה לשבּש את כּל דרכּי המפעל הציוֹני. על אחת כּמה וכמה אם דמוּת זו של נדבן רחב-לב ומלא הבנה עוֹמדת בּניגוּד למציאוּת, שהנה עלובה למדי.

עד כּמה רחוֹק המפעל הציוֹני בּדרכּי הגשמתוֹ מכּל מיני הֶרוּן- אל רַשידים, גילה וייצמן בּנאומוֹ בּלוֹנדוֹן, בּנשף-הפּרידה שסוּדר לוֹ לפני צאתוֹ לאמריקה. "היהוּדים העשירים תוּרמים כּשלשה אחוּז מכּל הכנסוֹת קרן היסוֹד. 97 אחוּז בּאים מיהוּדים בּעלי כּיס בּינוֹני וזעיר, מהיהוּדים אשר יש אלוהים בּלבבם". כּך הוא הדבר לאוֹר הסטַטיסטיקה, וכּך היה צריך להיוֹת לאוֹר כּל חוּקי החברה והפּסיכוֹלוֹגיה. כּי בּקשרים נסתרים, אוּלם משוּם כּך לא פּחוֹת חזקים ואמיצים, קשוּרים שני הדברים הללוּ – הכּיס הזעיר והאלוהים שבּלב. רק בּדרך נס יכוֹל אלוהים להתגלגל ללבּוֹ של בּעל כּיס רחב. ולתנוּעה העממית אסוּר לסמוֹך על נס.

י"ז אדר תרפ"ח (9.3.1928)

 

ט

יש ציוֹנים אשר מחשבוֹת מוּזרוֹת מקננוֹת בּמוֹחם על עתיד הארץ, והם מדפּיסים את המחשבוֹת המוּזרוֹת הללוֹ, בּשקט גמוּר, על דפי העתוֹנוּת הציוֹנית, כּאילוּ אנשים בריאים בּרוחם הרוּ והגוּ אוֹתן. בּ"הדוֹאר" האמריקאי נדפּס מאמר מאת איתמר בּן-אבי ו"דאר-היוֹם" הירוּשלמי ממציא אוֹתוֹ לקוֹראים הארצישׂראליים, למען ידעוּ בּאיזה פּשטוּת נפלאה, בּלי התאמצוּת יתירה, בּלי בּזבּוז בּכוח והכּסף, אפשר לפתוֹר – כּמוּבן פּתרוֹן מוּחלט וגמוּר – את השאלה הציוֹנית, למען ידעוּ כּוּלם איך אפשר להגיע, בּמשך זמן קצר בּערך, לידי המצב המאוּשר, כּ"שתצא מציוֹן קריאה גדוֹלה, שתיוָסד על תוֹרתנוּ הקדוֹשה, קריאת ישעיהוּ מחוּדשת לשלוֹם האנוֹשיוֹת כּוּלה" – לא יוֹתר ולא פּחוֹת. כּדי להגיע למטרה אידיאלית זאת, יש צורך בּרוב יהוּדי בּארץ. "הזאב הצעיר" (בּן כּמה הוּא סוֹף-סוֹף זאב ז'בּוֹטינסקי?) צוֹדק בּכך. ואוּלם טעוּת גסה ופַטַלית טעוּ עד עכשיו הציוֹנים בּחשבם, שאת הרוֹב הזה צריך ליצוֹר על-ידי עליה עברית. אין צוּרך בּזה, אין צוֹרך בּאף עוֹלה יהוּדי נוֹסף אחד, בּאשר – בּאשר בּן-אבי למד וחקר וגילה תגלית מדעית נפלאה: הרוֹב העברי כּבר ישנוֹ בּארץ, בּצוּרת הערבים המוּסלמים אשר הם ה"מראנים" בּאיסלאם, ואשר על כּן הם הנם היהוּדים הטהוֹרים בּיוֹתר. היהוּדים הנמצאים כּבר בּארצנוּ יהיוּ פּקחים ונבוֹנים כּבן-אבי ויחזירוּ את היהוּדים המוּסלמים האלה לחיק היהדוּת, והרי לך רוֹב יהוּדי מוּכן ומזוּמן, בּלי קרן-היסוֹד וּבלי הקרן-הקיימת וּבלי מחלקת העליה...

ט"ז ניסן תרפ"ח  (6.4.1928)

 

י

יצחק אפּשטיין מזכּיר לציבּוּר העברי, בּרשימה שנתפּרסמה בּ"דבר" (כ"ט סיון), את הצוֹרך לברר שוּב ושוּב את היחסים עם הערבים ולחפשׂ דרך להסכמה, ותוֹך כּדי הערוֹת נכוֹנוֹת הוּא מאשים את הציבּוּר העברי בּמליצוֹת מיוּתרוֹת, בּהרצאוֹת, בּכרוּזים, בּעתוֹנוּת, והוּא מוֹנה מתוֹך המליצוֹת המזיקוֹת הללוּ גם את הדיבּוּר הגבוֹה על גאוּלת קרקעוֹת ועל עבוֹדה זרה, יתכן, צדק בּמה שנוֹגע לטוֹן שלנוּ, יתכן שהיינוּ יכוֹלים לפעמים להנמיך את קולֹנוּ בּמקצת. אוּלם כּלוּם נחדל מלדבר כּלל על הנוֹשׂאים הללוּ? יש צוֹרך בּיצירת אוירה ידידוּתית יוֹתר בּיננוּ לבין שכנינוּ, אוּלם ישנוֹ גם הצוֹרך בּהגבּרת תנוּעתנוּ אנוּ ובּתיקוּנים פּנימיים בּה אנחנוּ מוּכרחים לגאוֹל את האדמה – מה אנוּ בּלעדיה? וּמתוֹך דממה לא  יקוּם הדבר, אמנם, ידענוּ איזה נזק גוֹרמת "הצעקה" לנוּ לעצמנוּ,גם נזק כּספי ישר, מתוֹך הפקעת המחירים, וּבכל זאת אנוּ מוּכרחים לזעזע את עמנוּ אנוּ, לא רק להרגיע את העם הערבי. ואשר לעבוֹדה זרה, כּלוּם אפשר להשלים עם התנכּרוּת המשק העברי כּלפי הפּוֹעל העברי? כּלוּם טוֹב וראוּי יהיה זה לתנוּעה הציוֹנית, גם מבּחינת אוֹתה הפרוֹבּלימה המעסיקה בּיוֹתר את מר אפּשטיין, אם היהוּדי יהיה בּעל-אחוּזה בּלבד וּמעבדיה יהיוּ הערבים? ואם אין להשלים עם הדבר, ואם המשק המתנכּר איננוּ מטה אוֹזן קשבת לתוֹכחה הנאמנה בּ"לחש" וללחץ המוֹסדוֹת, מה נשאר לנו זולת "הצעקה"?

בּחיינוּ המיוּחדים יש סתירוֹת כּאלה על כּל צעד ושעל. הנה קרה בּבתי-הסוֹהר בּירוּשלים מה שקרה, והעתוֹנים הרימוּ צעקה. וּבודאי כּל עתוֹנאי ועתוֹנאי שכּתב על מעשה-הקלוּן הזה ידע מראש שהעתוֹנים הקוֹמוּניסטיים יסיקוּ מן "הצעקה" הזאת מסקנה של סולידריות גמוּרה מצד תוֹשבי פּלשתינה עם התנוּעה הקוֹמוּניסטית, והעתוֹנים שׂוֹנאי-ציוֹן ישכחו לגמרי את גורל בני-ישראל בארצות, אשר התעללות ביהודי היא שם דבר יום ּביּומו ויוֹקיעוּ את ארץ-ישׂראל כּארץ הגיהינוֹם ליהוּדים. העתוֹנאים ידעוּ מראש את כּל הנזק הרב הזה, את כּל הדוֹפי שיוּטל על הארץ, ובּכל זאת חוֹבתם היתה "לצעוֹק", כּלוֹמר להלחם בּמידת יכוֹלתם בּמעשׂה המחריד, ואילמלא עשׂוּ כּך, לא היוּ מצדיקים את קיוּמם, והוּא הדין בּשאלת הבּטחוֹן הציבּוּרי שעלתה עתה על הפּרק.

יחדל המשק העברי להתנכּר לעוֹבד העברי. תבטל ממשלת הארץ את עוֹנש המלקוֹת. תדע המשטרה להגן על כּבוֹד האשה – והעתוֹנים לא יכתיבו "מליצוֹת" מזיקוֹת, אוּלם כּל זמן שתוֹפעוֹת כּאלוּ קיימוֹת בּחיינוּ, אין רשוּת לעתוֹן לשתוֹק וּלהשתיק. אגב, שתיקתוֹ גם לא תוֹעיל מאוּמה.  בּאשר ענינים כּאלה אי-אפשר להסתירם והם עתידים להתגלוֹת על אף שתיקת העתוֹנים. 

ה' תמוז תרפ"ח   (26.6.1928)

 

יא

בּועידת ניוּ-יוֹרק ניתנה הסיסמה: ישוּב של חצי מיליוֹן יהוּדים בּמשך עשׂרים שנה. אם גם היה המדוּבּר על הכנסת חצי מיליוֹן יהוּדים חדשים, גם אז לא היה זה בּהתאמה עם החזוֹן הציוֹני. לא כדאי לריב עתה עם "בּלתי-ציוֹנים" על הסיסמה הזאת. יעשׂוּ הם מה שבּיכוֹלתם והציוֹנים ילכוּ לדרכּם, יחד בּמעשׂה, לחוּד בּחזוֹן. הן מה שלא יהיה גוֹרל ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה אחרי הרחבת הסוֹכנוּת, - התנוּעה הציוֹנית אינה מתבּטלת על כּל פּנים ונוֹשׂאי החזוֹן ישארוּ על משמרוֹתיהם. קשה בּיוֹתר לריב עם "הבּלתי-ציוֹנים" על הסיסמה הזאת, משוּם שלא בּרוּר כּלל וּכלל כּמה הם הציוֹנים, בּיחוּד בּין העסקנים וּביחוּד בּגוֹלה, אשר גם המספר הזה יהיה להם הפתעה העוֹלה על חשבּוֹנוֹתיהם הצנוּעים.

י' חשון תרפ"ט  (24.10.1928) 

 

יב

בּמוֹעצת אחדוּת-העבוֹדה אמר חבר אחד: "בּדרך שלנוּ יש שתי אפשרוּיוֹת: עליה בּלתי פּוֹסקת אוֹ ירידה". הרעיוֹן הזה, בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, בּיטא בּודאי כּל אחד מאתנוּ פּעמים רבּוֹת. יש בּוֹ ערך רב, בּאשר מן ההכּרה הזאת בּצוֹרך העליה הבּלתי פּוֹסקת שוֹאבת תנוּעת העבוֹדה את מרץ כּיבּוּשיה אשר חלילה לה לאבּדוֹ. יש בּרעיוֹן הזה גם צדק אוֹבּיֶקטיבי רב, בּאשר נכוֹן בּלי ספק הדבר שהגוֹלה היהוּדית אינה מחכּה לנוּ ו"מסתדרת" בּאיזה אוֹפן שהוּא ושהארץ אינה מחכּה עד שנבוֹא להפרוֹתה אלא שהוֹלכת ונבנית בּאיזה אוֹפן שהוּא. ואוּלם בּצוּרה אבּסוֹלוּטית מסוּכּן הרעיוֹן הזה וּבלתי צוֹדק. לא ניתן לנוּ לדעת מראש את כּל השלבּים של עבוֹדתנוּ. הנה העליה הבּלתי פּוֹסקת נשללה ממנוּ בּמשך שנתיים ואם אין להשלים עם המצב הזה, הרי אין גם להשלים עם כּך, שהוּא מוּכרח להיוֹת קשוּר בּירידה. ועלינוּ להילחם בּעד העליה הבּלתי פּוֹסקת ואוּלם גם לחפש אמצעים לעמידה על המקוֹם בּלי ירידה. כּי אין אנוּ יוֹדעים כּמה פּעמים נצטרך עוֹד להפסיק את העליה ולעמוֹד בּמקוֹם. בּעד העמידה צריך להיוֹת עד כּמה שאפשר יוֹתר קטן.

אסוּר לתנוּעה הציוֹנית להיוֹת "סבלנית" יוֹתר מדי, ואוּלם גם אסוּר לה להיוֹת בּלתי סבלנית וּלאבּד את הראיה ההיסטוֹרית. גם הדוֹר אשר ההגשמה השלמה לא נפלה בּחלקוֹ, דוֹר הכרחי הוּא בּסוּלם התחיה, תפקידוֹ עצוּם, קשה יוֹתר ואחראי יוֹתר, מאשר של הדוֹר המבצע את ההגשמה.

אחרים קדמוּ לנוּ. אחרים יבוֹאוּ אחרינוּ להמשיך ולגמוֹר מה שאנוּ ממשיכים. כּוּלנוּ חוּליוֹת בּשרשרת אחת, ואל נעמיד תנאים, - מה יהיה מקוֹמנוּ בּשרשרת, אם בּאמצעוּתה אוֹ בסוֹפה.

 

יג

בּעתוֹנוּת הפּוֹעלים מתנהל מזמן ויכוּח על הקיבּוּץ ועל ערכּוֹ בּפועלה החינוּכית בּחוּץ-לארץ. נדמה, שאין לכפּוֹר בּתפקידים הגדוֹלים וּבכּוֹח הפּנימי הגדוֹל הכּרוּך בּתנוּעה הקיבּוּצית והקבוּצתית, אין לכפּוֹר בּכך שהרצוֹן לחיי-השוּתפוּת, לחיי החברוּת האמיתית, לחיי היוֹשר הסוֹציאלי יכוֹל וגם מוּכרח להזדהוֹת עם הרצוֹן לתחיה הלאוּמית, כּמוֹ שתנוּעת-העבוֹדה רוֹאה אוֹתה. ויש כּבר הסימנים המעידים על כּך, שהתנוּעה הקיבּוּצית הוֹלכת ויוֹצאת ממַשבּרה ואוּלי, אחרי שתאבּד אלמנטים בּלתי מתאימים לה  ואחרי שתלמד גם היא מגוֹרמי משבּרה, תתגבּר עליו בּמהירוּת-יֶתר מאשר החלקים האחרים של ציבּוּר הפּוֹעלים, ואוּלם, כּאשר דנים על הקיבּוּץ כּעל אלמנט של הפּעוּלה החינוּכית בּחוּץ-לארץ, לא זאת היא השאלה אם הוּא טוֹב אוֹ לא, אם יש לוֹ תפקידים בּארץ אוֹ לא, ואפילוּ א זאת היא השאלה אם יכוֹל הצעיר, היוֹדע את מציאוּת הארץ אך מאחרים, לקבּוֹע בּהחלט את מקוֹמוּ בה. השאלה היא אם לא קיימת הסכּנה שהקיבּוּץ יעשׂה ל"תנאי" הארצישׂראליוּת. וּמי ששמע פּעם, בּארץ אוֹ בּחוּץ-לארץ,משפּטים, כּגוֹן: "אם לא קיבּוּץ, אזי לא כּדאי כּל הענין", אינוֹ יכוֹל להשתחרר מן הדאגה, כּי "הענין" צריך להיוֹת "כּדאי" גם לפּוֹעל הבּוֹדד, לכּל אחד המוּכן לחיי עבוֹדה, להבטיח למפרע שארץ-ישׂראל תיבּנה אך בּצוּרה קיבּוצית – אין בּיכלתנוּ.

 

יד

לשני מיני מוֹרי-דרך צמא עתה הישוּב העברי וציבּוּר הפּוֹעלים בּיחוּד. אחד – מחוֹנן בּכוֹח וּבכּישרוֹן של הניתוּח הכּלכּלי והחברתי. עליו להראוֹת לנוּ, על-פּי דוּגמאוֹת קוֹנקרטיוֹת, עם מספּרים בּיד, בּחיים הממשיים, בּלי מגמוֹת אחרוֹת, כּי אם ישוּביוֹת בּלבד, בּאוֹמץ-רוּח, ללא רחמים, ואוּלי גם ללא שׂנאה, מתוֹך ההבנה האנוֹשית של מה שעבר עלינוּ, שכּאן וכאן, בּענף עבוֹדה זה וזה, בּיחסים חברתיים אלה ואלה עשינוּ שגיאוֹת וטעינוּ בּדרך. וכך וכך יש לתקן את הדבר.

ומוֹרה-דרך שני הנחוּץ לנוּ, מחוֹנן בּכוֹח הבּיטוּי האמנוּתי כּמעט, בּאמת הנפשית וּבהרגשה ההיסטוֹרית,ועליו לגלוֹת לפנינוּ את כּל השפלוּת אשר בּכך, שדוֹר, אשר קיבּל על עצמוֹ תפקיד היסטוֹרי לאין דוּגמה, נפלה רוּחוֹ וּכאילוּ רפוּ ידיו ואינוֹ יוֹדע אלא להתאוֹנן וכמעט לבכּוֹת, משוּם שהתפקיד הזה לא קל כּל כּך למלא אוֹתוֹ וסיכּוּייו בּרגע הזה כּאילוּ מעוּרפּלים, ואין הוּא יוֹדע, בּבטחוֹן מוֹחלט, מה היה עליו מחר.

גאוּלת עם ישׂראל – הן לא פּחוֹת מכּך רצינוּ ורוֹצים אנוּ – אין לקנוֹתה בּמחיר זוֹל מדי. ואין מחיר שיהיה יקר בּעדה.

יא חשון תרפ"ט  (25.10.1928)

 

טו

החינוּך הציוֹני בּגוֹלה נעשׂה עתה, בּגלל האוירה הפּוֹליטית של אירוֹפּה המרכּזית והמערבית, בּגלל מצבה הסגוּר של היהדוּת הרוּסית, בּגלל התהליכים הכּלכּליים והחברתיים המתהוים בּתוֹך היהדוּת בּמזרח-אירוֹפּה, בּגלל האוֹפי הפיליסטרי אשר ל"סתם" ציוֹנוּת, בּגלל סגירת שערי הארץ ועוֹד מסיבּוֹת שוֹנוֹת, דבר כּה דק וכּה מוּרכּב, שבּרגעים ידוּעים נדמה כּאילוּ אפילוּ את ארץ-ישׂראל עצמה, את העליה בּה, אין להעמיד בּתוֹר "תנאי". זאת היתה גאוָתה של תנוּעת העבוֹדה, שידעה "להשליך" את חיי-הגלוּת, ידעה לנתק כל קשר אתם, ידעה ללכת בּדרך ההגשמה המידית, האישית, בּשעה שהאחרים הסתפּקוּ בּהכרזוֹת וּבציפיה לפּתרוֹן מדיני מלא, אשר לעת-עתה אינוֹ מחייב את הפּרט לשוּם דבר מכריע בּחייו, טבעי היה, שגם חינוּך הצעירים הנעשׂה על-ידי תנוּעת העבוֹדה הוֹלך בּאוֹתוֹ המסלוּל, ואין לוַתר בּשוּם אוֹפן על האוֹפי המיוּחד של החינוּך הזה. אין להוֹציא ממנוּ את המוֹמֶנט האישי הזה, החשוּב גם מבּחינה נפשית של כּל פּרט וּפרט וגם מבּחינת התנוּעה, אלא נדמה, שיש עוֹד להוֹסיף עליו דבר-מה בּאשר השתנה הקרקע אשר עליו עוֹמד החלוּץ המתכּוֹנן לעליה, בּיחוּד בּאירוֹפּה המרכּזית.

אלה שעלוּ לארץ לפני עשרים שנה, שרשיהם היוּ עמוּקים בּאוּמה העברית, בּהוָי שלה, בּמסוֹרת שלה, בּהיסטוֹריה שלה. גם אחרי ששברוּ את ההוָי ונוֹתקוּ מן המסוֹרת, נשארוּ השרשים בּעינם. העוֹלים הראשוֹנים האלה היוּ שליחי האוּמה, לשמה, בּשבילה עלוּ הנה, כּדי לשבּוֹר – על-ידי המוֹפת שלהם, על-ידי עבוֹדת הבּנין שלהם – גם את ההוָי שלה, לא רק שלהם, של העוֹלים בּתוֹר אנשים בּוֹדדים, לעוֹלים האלה לא היתה ארץ-ישׂראל מטרה לעצמה אלא רק אמצעי להצלת האוּמה. עתה רוֹאים לעיתים דבר אחר, אצל רבּים מחלוּצי אירוֹפּה המרכּזית ולעיתים גם של אירוֹפּה המזרחית אין יוֹתר הקשרים העמוּקים האלה, הנפשיים והרוּחניים, עם האוּמה. הם גֵרים, כּאילוּ זרים בּתוֹכה, עם הרגשת זרוּת, לעיתים עם הרגשת אי-כּבוֹד, ואינם מחפשׂים מגע אמיץ ותמידי אתה. היא כּאילוּ אינה מענינת אוֹתם. יש ארץ-ישׂראל ואליה הם יעלוּ, בּה יסדרוּ להם חיים טהוֹרים, חיי עבוֹדה וצדק ויוֹשר.

עם הלך-נפש כּזה -  מה יהיה על צעירים אלה בּוֹ בּרגע שתתעכּב העליה? זאת ראינוּ בּמשך השנתים האלה, כּאשר התרוֹפפה תנוּעת החלוּץ בּגוֹלה, ועד כּמה שהחזיקה מעמד, הרי היה זה מתוֹך תקוה, שהעיכּוּב  הוּא זמני ויחלוֹף מהרה,  ועוֹד מעט יפָּתחוּ שערי הארץ. כּי עם מהלך-נפש כּזה אין לצעיר הישׂראלי תפקיד בגוֹלה זוּלת התכּוֹננוּת לעליה.

חלילה לתנוּעת-העבוֹדה להעביר את מרכז חינוּכה מארץ-ישׂראל לנקוּדה אחרת. חלילה לה להחליש בּמשהוּ את תשוּקת העליה, חלילה לה להידבּק בּ"ציוֹנוּת בּלי ארץ-ישׂראל". ואוּלם כּנראה יש להוֹסיף דבר-מה, די חשוּב. החלוּץ הארצישׂראלי, עליו להיוֹת לא חלוּצה של ארץ-ישׂראל בּלבד אלא חלוּצה של האוּמה העברית, זאת אוֹמרת: לחפּשׂ מגע, לעמוֹד בּקשרים, למלא תפקיד לא רק בּארץ-ישׂראל אלא גם בּתוֹך האוּמה, זאת אוֹמרת: לא רק "אהבת הארץ" אלא גם, ואוּלי בּיחוּד, "אהבת ישׂראל", עם כּל מה שמסתעף מכּאן.

כה חשון תרפ"ט (8.11.1928)

 

טז

השבוּע נתפּרסמוּ שתי תעוּדוֹת, שיש בּהן לֶקח למפעל הציוֹני – של המדינאים בּאפריקה הדרוֹמית ושל ידידי ארץ-ישׂראל העוֹבדת בּגרמניה. שתי תעוּדוֹת אלוּ – אף על פּי שהן שוֹנוֹת בּתפישׂת המפעל, וגם בּמעמדן הסוֹציאלי וּמוֹצאם הגזעי של החתוּמים עליהן – רוּח אחת מפעמת בּהם, רוּח הערצה ועידוּד למפעל וּלבוֹניו. לכאוֹרה, אין לבּוֹנים אלה אלא לשׂמוֹח על העזרה הזאת הבּאה גם מן הגנרל והבּישוֹף בּדרוֹם אפריקה וגם מן הסוֹפר הגרמני בּן הגזע היהוּדי, אשר עד עתה היה זר לעמוֹ.

לתעוּדוֹת אלוּ ודאי יש ערך. ואוּלם אל נפריז בּוֹ, כּי איננוּ רב בּיוֹתר ואינוֹ מכריע בּגוֹרל מפעלנוּ. אלה שחתמוּ על הכּרוּזים הציוֹנים, עשוּ כּבר כּזאת כּמה פּעמים לטוֹבת ענינים אחרים, גם הם נשׂגבים וּמזהירים, ומה עשׂוּ אחר כּך לשם הגשמת הענינים האלה? לא לשם טרוּניה כּלפּי החתוּמים נשאלוֹת אלוּ. חלילה לנוּ להיוֹת ֹכּפוּיי-טוֹבה כּלפי האנשים אשר בּודאי מתוֹך כּוַנוֹת טוֹבוֹת וּטהוֹרוֹת רצוּ לעזוֹר לנוּ. השאלוֹת מוּצגוֹת כּלפינוּ, לבל נפריז בּחשיבוּת הכּרּוזים.

כּלוּם פּירוּש-הדברים הוּא, שאין עלינוּ לנהל תעמוּלה ו"לעשׂוֹת נפשוֹת"? – לא ולא, כּל לב אנוֹש שתחיית עם ישׂראל נעשׂית קרוֹבה לוֹ – יקר לנוּ. ואוּלם מזה בּלבד, מ"התקפה ציוֹנית" כּלפי חוּץ – לא ניבַּנה. בּרכישת נפשוֹת אסוּר לתנוּעה הציוֹנית להסתפּק בּמוּעט. כּאן – בּצניעוּתה של התביעה – הסכּנה הגדוֹלה בּיוֹתר האוֹרבת לה. וכּאן מקוֹר הקלקוּל של "הפּוֹליטיקה" הציוֹנית – בּמרכאוֹת. הציוֹנוּת תנצח אם בּני-ישׂראל יקריבוּ על מזבחה ערכּי-מציאוּת היקרים להם מאד – מי את חייו ואת רכוּשו גם יחד, מי את חייו בּלבד, בּאשר רכוּש אין לוֹ, וּמי את כּל רכוּשוֹ בּלבד, כי חייו עוֹד יקרים לוֹ יוֹתר מדי משיקדישם למפעל הציוֹני, הציוֹנוּת לא תנצח על-ידי חתימוֹת, גם כּשאלוּ ניתנוֹת בּכוַנה טוֹבה וּטהוֹרה, לא "סיוּע" למפעל דרוּש לנוּ אלא שוּתפוּת בוֹ.

וּלפיכך – העינים הבּוֹערוֹת של הנער היהוּדי והנערה היהוּדית בּאיזוֹ עיירה נידחת, המבריקוֹת בּאוֹר חדש לשמע שתי המלים "ארץ-ישׂראל", רב ערכּן מכּרוּזי "התוֹמכים", על כּל החשיבוּת המדינית והרוּחנית הנוּדעת להם בּעוֹלם "הגדוֹל".

 

יז

הנהלוֹת הקרנוֹת הציוֹניוֹת מרבּוֹת לפרסם בּעתוֹנוּת הוֹדעוֹת על מסעי שליחיהן. פּלוֹני בּיקר בּעיר פּלוֹנית ונתקבּל בּהתלהבוּת רבּה. מוּרגשת התעוֹררוּת והתענינוּת וכו'. אוֹ: אלמוֹני בּיקר אצל איש דגוּל ורב השפּעה – נשׂיא המדינה, ראש המיניסטריוֹן – וזה התענין מאד בּמפעל הציוֹני. יש שגם הקוֹמוּניקַטים של מוֹסדוֹת הסתדרוּת עוֹבדים מתחילים לנקוֹט סגנוֹן כּזה.

יתכן, כּי בּחוּץ-לארץ נחוּץ הדבר למישהוּ ולמשהוּ. יתכן, שעיר פּלוֹנית תקבּל בּאמת את שליח הקרנוֹת בּהתלהבוּת, לאחר שיספּרוּ לה על ההתלהבוּת ששׂררה בּעיר אלמוֹנית. אוּלי התענינוּת של נשׂיא המדינה תעוֹרר את התענינוּתם של בּעלי-ההוֹן היהוּדים. כּאן, בּארץ, אין כּל צוֹרך בּדברים אלה. בּודאי: חשוּב לנוּ מאד לדעת מה נעשׂה בּתפוּצוֹת הגוֹלה כּלפי המפעל הארץ-ישׂראלי. אוּלם אנוּ, כּאן, נעשׂינוּ לספקנים גדוֹלים לגבּי ההתלהבוּת וההתעוֹררוּת הזאת, אשר כּל שליח ציוֹני מעוֹרר בּכל עיר אשר הוּא מבקר בּה – והשליח הבּא אחריו מוֹצא, כּסדר, "הזנחה ותרדמה". אנוּ נעשׂינו ל"פּרוֹזאיים" מאד והתרגלנוּ למדוֹד את הצלחת הקרנוֹת על-ידי המספּרים שהן מפרסמוֹת בּכל חוֹדש אוֹ בּכל מחצית שנה, יתכן, לא אשמת הקרנוֹת היא. אם המספּרים האלה מעוֹררים לפעמים מחשבוֹת מרוֹת, ואוּלם אין שוּם צוֹרך להמתיק אוֹתם על-ידי סגנוֹן של נצחוֹן מוּפרז, כּי גם הנצחוֹנוֹת האלה יעמדוּ – כּמוֹ אלה שקדמוּ להם – לבדיקה על-ידי המספּרים. 

י"ז כסלו תרפ"ט (30.11.1928)

 

יח

תיאוּר זה – "איך חגגה ורשה היהוּדית את חג פּוֹלין" ("דבר", כ"א כסלו) – יש בּו משוּם תעוּדה מחרידה למצב היהדוּת והציוֹנוּת בּאוֹתה ארץ. ההתרפּסוּת בּפני השליטים, ההפגנה הטרחנית של פּטריוֹטיוּת מנוּפּחת, עוֹברוֹת בּהרבּה את גבוּל ההשתתפוּת של התוֹשבים היהוּדים בּחג השחרוּר של ארץ מקלטם, התארים המליצים, אשר שפך מר פרבּשטין על ראשוֹ של "הנשׂיא הנערץ, הנעלה והחביב, הרם שבּראשי המלוּכה", היוּ נשמעים כּזיוּף גם בּפיו של פּוֹלני "טהוֹר" – וּמה הם בּפי נשׂיא הקהילה היהוּדית? כּלוּם יש להתפּלא על כּך שהנוֹער היהוּדי, כּמוֹ שמספּרים, מצטרף בּרוּבוֹ, עד כּמה שיש לוֹ עמדוֹת פּוֹליטיוֹת בּכלל, למחנה הקוֹמוּניסטים? לאן לא ילכו, וּבלבד לצאת מאוירה כּזוּ?

 קנאה בּוֹערת תוֹקפת אוֹתך כּשאתה קוֹרא איך התפּארוּ הרבּנים בּ"הפּוֹלנית הצחה" השגוּרה בּפי "ילדינוּ". הכּל לפּוֹלין – גם השפה הצחה -  ולנוּ מה, עם העברית שלנוּ? שנים-שלשה פּרקי תהילים -  ודי לנוּ? הילדים נשבעוּ, כּי "בּעזבנוּ את כּתלי בּית-הספר נפעל בּכל לבּנוּ וּבכל נפשנוּ לפּריחת מוֹלדתנוּ שקמה לתחיה. תחי מוֹלדתנוּ!" הכּל לפּוֹלין, כּל הלב וכּל הנפש, כּל השבוּעוֹת לה, כּי "מוֹלדתנוּ" היא – ולנוּ מה לנוּ ולמוֹלדתנוּ העלוּבה? כּמה זלוֹטים לנדבה – ודיינוּ. וּבראש התהלוּכה הזאת הלך ציוֹני ותיק, מנהיג מפלגה, חבר בּועד הפּוֹעל הציוֹני, אשר שמוֹ נזכּר כּמה פּעמים כּמוּעמד להנהלה הציוֹנית,

המשׂרד הציוֹני בּלוֹנדוֹן פּירסם לפני שבוּעוֹת מספּר שאלוֹן: "כּיצד נחזק ו+נחדש את ההסתדרוּת הציוֹנית". וּבשאלוֹן הזה – שאלה: "איך יאוּרגן הועד הפּוֹעל הציוֹני וּמה דינן של הבחירוֹת לקוֹנגרס ואיך נפתוֹר את שאלת הפּקידים וכד'". בּלב מי יקוּם רצוֹן לענוֹת על כּל השאלוֹת החשוּבוֹת הללוּ לשם התחדשוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, אם אחד ממנהיגיה נשבּע בּרחוֹבוֹת ורשה לפעוֹל בּכל לבבוֹ וּבכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ למען פּריחת "מוֹלדתנוּ"? מה יוּכל להתחדש כּאן?

כ"ז כסלו תרפ"ט (9.12.1928)

 

יט

הטלגרמה שנתפּרסמה לפני כּמה ימים בּעתוֹנוּת הארצישׂראלית בּדבר מאמרוֹ של מוּסוֹליני נגד "הציוֹנוּת האיטלקית" – טעוּנה תיקוּן, המאמר, הדוֹרש מן הציוֹנים האיטלקים תשוּבה בּרוּרה על השאלה: מי הם, לפי לאוּמיוּתם, אם איטלקים אוֹ יהוּדים – נתפּרסם לא בּעתוֹן הרשׂמי-למחצה של המשטר הפאשיסטי, "פּוֹפּוֹלו ד'איטליה", אלא בּעתוֹן פשיסטי סתם, "פּוֹפּוֹלוֹ די רוֹמא", וּמחברוֹ הוּא עתוֹנאי-פשיסטי סתם. בּמאמר הזה אין שוּם חידוּש, מאמר אנטי-ציוֹני רגיל הוּא וגם בּגסוּתוֹ אינוֹ יוֹצא מגדר המקוּבּל אצל הפשיסטים. אלא הוּא לא נשאר יחידי. אוֹתוֹ העתוֹן פּירסם מאז מאמרים רבּים דוֹמים לוֹ, וכּוּלם כּתוּבים בּידי אחינוּ בּני-ישׂראל – יהוּדים איטלקים אנשי-שם פּרוֹפסוֹרים וגם בּני בּלי שם "חיילים פּשוּטים בּצבא הפשיסטי". "חוּלצוֹת שחוֹרוֹת מן השוּרה" ראוּ חוֹבה לעצמם להצטרף לדעתוֹ הנאוֹרה של העתוֹנאי הפשיסטי בּדבר אי-אפשרוּת לאַחד את "הנאמנוּת לאיטליה וּלמנהיגיה" עם "הנאמנוּת היהוּדית. כּל האנשים הטוֹבים האלה ממהרים להפגין את טוֹהר רגשוֹתיהם כּלפּי איטליה וכוּלם "לוֹחצים את הציוֹנים אל הקיר". מדוּע הציוֹנים שוֹתקים? יֵצאוּ נא וידבּרוּ בּשער ויגידוּ גלוּי, מי הם וּמה רצוֹנם, למען נדע מה לעשוֹת בּהם: נכריז עליהם כּעל זרים בּארץ הזאת, אשר היא מוֹלדתנוּ היחידה ואין שניה לה. והעתוֹן הרוֹמאי אף הנהיג כּוֹתרת מיוּחדת למדוֹר זה: "הציוֹנים שוֹתקים". מצד העתוֹן אין זאת כּי אם גסוּת, הרגילה בּמשטר האיטלקי הקיים. הן הוּא יוֹדע היטב מדוּע הם שוֹתקים הציוֹנים. הן הוּא יוֹדע מה זאת אוֹמרת להמצא בּאיטליה תחת חשש הפַטריוֹטיוּת הלקוּיה, ונוֹח לוֹ – אשר המיליציה הפשיסטית לשירוּתוֹ – לעמוֹד כּ"נכוֹן לקרב", אשר הציוֹנים הללוּ משתמטים ממנוּ. על הפשיסט הזה אין להקשוֹת. זוֹ דרכּוֹ. ואוּלם היהוּדים האיטלקים, הפּרוֹפסוֹרים האלה – מוֹרטַרַה, פוֹאה ממילנוֹ, לוי מטוּרינוֹ – מה המריץ אוֹתם למהר כּל כּך כּדי "ללחוץֹ את הציוֹנים"? נראה, אך חמישים שנה אלוּ חינכוּ אוֹתה, את העבדוּת הזאת, ואי-צדק יהיה זה מצדנוּ אם נרצה לזקפה על חשבוֹן "הגיטוֹ" המפוּרסם? המצב הנפשי הזה נוּתח כּבר, על-ידי אחד העם, לפני שנים רבוֹת.

 

כ

אם לא מתוֹך אוֹתוֹ מצב נפשי – אי אפשר להבין גם את תנאי "צֶנטרל-פַריין" של ה"גרמנים בּני דת משה" להשתתפוּתם בּסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת ("דבר" א' טבת). בּודאי עצוּם ההבדל בּין הנוּסחה שלהם לבין הנוּסחאוֹת של כּל מיני מוֹרטרה ולוי האיטלקים. ואוּלם גם כּאן – מה רבּה הדאגה להפוֹך את המפעל הארצישׂראלי ל"דבר של מה בּכך" מהצד הלאוּמי והמדיני: לא די להם, ליהוּדים "הליבַּרֶלים" האלה, בּהבטחת השפּעתם על העבוֹדה הארצישׂראלית. המטרוֹת הפּוֹליטיוֹת אינן לצריכוֹת להשפּיע על כּיווּן העליה, כּלוֹמר אין צוֹרך לדאוֹג לכך שיהוּדים רבּים כּכל האפשר יכּנסוּ ארצה בּתקוּפה קצרה כּכל האפשר. "המצב הכּלכּלי" המפוּרסם של הארץ צריך להיוֹת היסוֹד היחידי של העליה. וכן, מוּבן מאליו, שיש לדאוֹג לשלוֹם עם הערבים (ואנחנוּ את כּל אלה לא ידענוּ!). וישוּבה של ארץ-ישׂראל צריך להיוֹת רק חלק מתכנית ההתישבוּת העוֹלמית של היהוּדים, כּלוֹמר: ישוּב כּכל הישוּבים. כּמה יהוּדים שיכּנסוּ – יכּנסוּ, וניזהר-נא מלהעדיף את ארץ-ישׂראל על ארץ אחרת.

 

כא

בּודאי: שאלה זוֹ בּדבר יחס יהוּדי הגוֹלה, וּביחוּד הציוֹנים שבּקרבּם, לארץ מוֹלדתם אינה פּשוּטה כּל כּך. בּיחוּד בּאוירת ההתרגזוּת וההתרגשוּת הלאוּמית השוֹלטת בּאיטליה והשׂוֹררת בּפּוֹלין, עם החשדנוּת הבּלתי פּוֹסקת כּלפּי המוּחזקים ל"בלתי נאמנים". ואילוּ גם לא היה המוֹמנט הפּוֹליטי הזה, אילוּ היוּ ה"פַּטריוֹטים" נוֹתנים מנוּחה ליהוּדים בּכלל ולציוֹנים בּפרט, גם אז לא היתה ה"שניוּת" סרה מ"דוֹר-המדבּר". אשרי הדוֹר שיקוּם כּאן בארץ המוֹלדת של הפּרט, אשר היא גם מוֹלדת העם. ואוּלם אלה שגדלוּ וחוּנכוּ בּקרב עם אחר, לעתים רחוֹקוֹת יוּכלוּ לעקוֹר מלבם את אהבת העם הזה, את אהבת האמת – לא את ה"נאמנוּת לשם ההפגנה" – לשפתוֹ, לתרבּוּתוֹ, לטבע ארצוֹ. אם להתבּוֹנן בּיהוּדי ארצוֹת שוֹנוֹת, אפשר להגיע להשקפוֹת אוֹפּטימיוֹת מאד בּיחס לכּל האנוֹשוּת. בּעיני יהוּדי רוּסי מוּקשה, למשל, איך אפשר לאהוֹב את העם הפּוֹלני – "הלא כּוּלוֹ חדוּר שׂנאת-ישׂראל, בּזמן שאצלנוּ רק הממשלה הצארית היתה אנטישמית ולעוּמת זאת האינטֶליגנציה וכוּ'" – וּבכל זאת היהוּדי הפּוֹלני מתיחס בּחיבּה לעם "החדוּר וכוּ'", ואינוֹ מבין איך זה יכוֹל היהוּדי הרוּסי לאהוֹב את "ארץ הקוֹזַקים". נראה, שכּדי לאהוֹב את העם די אך להיוֹת קרבוֹ, ואז כּל עם ועם ראוּי לאהבה.

נדמה, ש"הפּטריוֹטיוּת היהוּדית, האמיתית, היא בּטבע הדברים ולא יתכן שהציוֹנות תדרוֹש ממצדדיה, בּיחוּד מאלה הנשארים בּגוֹלה, לעשׂוֹת ניתוּח בּנפשוֹתיהם. אוּלם עצוּם המרחק בּין ההרגשה הטבעית הזאת כּלפי העם, אשר בּקרבּוֹ גרים וּממנוּ מקבּלים רכוּש נפשי רב, וּבין ההתרפּסוּת לפני השלטוֹנוֹת, ההפגנה הטרחנית של הפַטריוֹטיוּת המזוּיפת, הכרזת ארץ המקלט לארץ המוֹלדת. האמוּנה וההכרזה: "ארץ-ישׂראל היא מוֹלדת העם העברי" – זוֹהי נשמת הציוֹנוּת. ואם הציוֹנים לא יזהרוּ בּשטח זה, אזי גם לפניהם עלוּלה להיקרע תהוֹם זוֹ של דאגוֹת לאין מספּר המקוֹננת בּלב הגרמנים בּני דת משה והמלשינים בּאיטליה.

א' טבת תרפ"ט (18.12.1928)

 

כב

אנוּ מדבּרים רעוֹת על הפּקידוּת האנגלית בּארץ. וּבדרך כּלל היא ראוּיה לכך, אין היא עוֹזרת לנוּ – והעזרה הזאת היא חוֹבתה. לעיתים היא גם שׂמה מכשוֹלים על דרכּנוּ – וזהוּ עוול. אוּלם גם למטבּע זה יש צד אחר. התבּוֹננוּ-נא בּמה אנוּ מכריחים להעסיק, נניח, את מוֹשל מחוֹז יפוֹ, הנמנה עם ידידינוֹ. אנוּ בּאים אליו גם בּהצעוֹת חיוּביוֹת, מפעלי הבנין, אוּלם עליו אף להיוֹת מתווך וּמכריע ין בַּרסקי וּפַסקל, בּין רוֹזנטל ורבּינוֹביץ, בּין קפּלן ולרנר. כּל מריבה מסכּנה ועלוּבה – לפניו תבוֹא. בּישיבוֹתיו המשוּתפוֹת עם בּאי-כּוֹח היהוּדים הוּא עד-ראיה לכך, איך פּלוֹני חוֹשד בּאלמוֹני ואלמוֹני משגיח על פּלוֹני, איך חד מתערב בּדברי השני פּן תתרשם הרשוּת מהסבּרתוֹ, איך אחד מכּחיש את רעהוּ, כּאן, בּו בּמקוֹם, תיכף וּמיד.

יש שאנוּ מעמידים את רגשוֹת הידידוּת של פּקידים אנגלים שיצאוּ להם מוֹניטין כּי מידידינוּ הם (ומי יוֹדע עד כּמה יש יסוֹד לזה) – בּפני נסיוֹן קשה.

 

כג

לרגעים נדמה כּאילוּ מחלה חדשה – מחלה אנגלית – תקפה את הישוּב. זקן וצעיר, פּוֹעל וּפקיד, "בּחוּרה אינטליגנטית" וּבעל-עסק – כּוּלם לוֹמדים אנגלית, קוֹראים אנגלית, אדם הבּז לאידיש – הלא "זַ'רגוֹן" היא – ואשר עברית טרם למד קרוֹא וּכתוֹב – הלא "אוֹמרים" שזוֹהי השׂפה הקשה בּיוֹתר שישנה בּעוֹלם – ואוּלם את שיעוּרי האנגלית הוּא מבקר בּהתמדה וּבחריצוּת – אדם כּזה אינוּ כּלל יקר-המציאוּת. הדבר הוּא בּדרך הטבע, אנוֹשי מאד, בּמקצת "יוֹתר מדי אנוֹשי". הספרוּת העברית – "אוֹמרים שהיא עניה מאד וּמשוּם כּך לא כּדאי לשבּוֹר בּגללה את הראש: הלא : אפקים רחבים" לא תפתח. ואשר לפּרנסה – הרי אפשר להסתדר גם בּלי עברית – הלא "אצלנו" אין מכבּידים כּל כּך וּכלוּם ינהיג הישוּב "אינקביזיציה לשוֹנית?" הלא חרפּה תהיה זאת. וּמאידך: הספרוּת האנגלית עשירה מאד וגם לשם קבלת משׂרה, לא רק אצל הממשלה, אלא גם בּמשׂרד יהוּדי צנוּע, דוֹרשים את ידיעת האנגלית.

התוּפעה היא אנוֹשית וכּנראה אין אמצעים ללחוֹם בּה ואין גם סיכּוּיים לנצחוֹן בּמלחמה הזאת. יש רק לציין עד כּמה נתבּדוּ גם הפּעם כּל הנבוּאוֹת. בּמשך עשרוֹת בּשנים אמרוּ בּמחנה הציוֹני: אוֹ עברית אוֹ רוּסית, אוֹ עברית אוֹ פּוֹלנית וכו'. בּשוּם אוֹפן לא אידיש. וכּל זה מתוֹך חשבּוֹן "בּטוּח": הרוּסית, הפּוֹלינית וכו' אין בּהם סכּנה, כּלוּם יתוֹאר שתהיה נוֹבעת מזה סכּנה בּארץ-ישׂראל? הסכּנה היא בּאידיש. והנה – יוֹדעי-דבר מספּרים עוּבדוֹת מעציבוֹת על מצב האידיש – בּיחוּד בּאמריקה וּברוּסיה, ואוּלם גם בּפּוֹלין. האידיש כּאילוּ יוֹרדת מכּסא-השלטוֹן בּרחוֹב היהוּדי וּמשוּם-כּך חדלה היא ממילא להיוֹת סכּנה לישוּב הארצישׂראלי. וּבוֹ בּזמן כּוֹבשת לה האנגלית עמדה אחרי עמדה וּכאילוּ מתכּוֹננת לשלוֹט – עם כּל ההוֹדאה הרשׂמית בּשׂפה העברית – בּנפש חלקים ידוּעים, חלקים ההוֹלכים וגדלים, של הישוּב הארצישׂראלי. ואשר השׂפה הזאת היא שׂפת עם אדיר ושׂפת תרבּוּת עצוּמה – בּזאת לא תינחם העברית.

י"א טבת תרפ"ט (24.12.1928)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה