_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עת לגַבּש

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

התנוּעה הציוֹנית החלה בּתנוּעה של מיעוּט – כּמיעוּט קטן מאד בּתוֹך הציבּוּריוּת היהוּדית הרב-גוֹנית, התוֹססת, העשירה, היוֹנקת מתוֹך המסוֹרת היהוּדית, אוֹ מתפּרנסת מאוֹצרוּת הסביבה וּמחייה הרוּחניים. ולא היה בּזה כּל טעם לפגם. גוֹרלן של תנוּעוֹת גדוֹלוֹת, אף אלוּ שזכוּ אחרי כּן להיוֹת עממיוֹת, המוֹניוֹת, הוּא להתחיל כּקוֹמץ קטן. לא היתה מהפּכה בּחיי החברה, שהמוֹנים נשאוּה מראשיתה, החלוּץ ההוֹלך לפני המחנה – איננוּ תוֹפעה מיוּחדת של תנוּעת התחיה הישׂראלית. הוּא היה תמיד, בּכל התהליכים הכּבּירים – רוּחניים, סוֹציאליים, לאוּמיים. אדרבא: אפשר לקבוֹע כּלל, כּי תפקיד החלוּץ קשה הוּא, בּדידוּתוֹ גדוֹלה, וּמעמדוֹ כּמיעוּט ממוּשך, בּה בּמידה שהשינוּי אשר אליו הוּא שוֹאף, כּביר יוֹתר וּמכריע יוֹתר. את האמת הזאת  אנוּ נוֹהגים לשכּוֹח, כּשהעם מתמהמה להיענוֹת לתביעתנוּ. מאִטיוּת זוֹ של הסתפחוּת ההמוֹנים אל תנוּעתנוּ אנוּ ממהרים להסיק מסקנוֹת פֶסימיוֹת – דבר המעיד רק על חוּלשת האוֹפי, לא של העם אלא שלנוּ, לתוֹבעים ולדוֹרשים מאת העם (וחוֹבתנוּ לעשׂוֹת זאת ללא לאוּת), נראית אִטִיוּת זוֹ כ"אדישוּת" בּלבד. ההיסטוֹריה תשפוֹט אחרת. היא תגיד, כּי בּשמרנוּת ההמוֹנים יש גם תבוּנה. המיעוּט יכוֹל וּמחוּיב להעמיד את כּל קיוּמוֹ על קלף אחד, קלף השינוּי אשר אליו הוּא קוֹרא. ו"ההמוֹן" – הוּא שוֹמר את קיוּמוֹ של העם כּוּלוֹ והוּא יכוֹל ורשאי ללכת רק בּדרך בּטוּחה, אחרי אשר נסללה כּבר למדי על-ידי אנשי המיעוּט. מכּאן ההיאַבקוּת הבּלתי פּוֹסקת בּין ההמוֹן והמיעוּט. בּעיני המשתתפים בּהיאַבקוּת הציבּוּרית הזאת עלוּלה היא להיראוֹת כּמלחמת אנשים, יתר על כּן: כּמלחמת האידיאליזם והאנוֹכיוּת. ההיסטוֹריה תצדיק גם את אלה וגם את אלה, אם כּל אחד ימלא את תפקידוֹ כּראוּי; אם המיעוּט לא יֵרָתע מלסלוֹל את הדרך גם בּכוֹחוֹתיו הוּא בּלבד, ואם ההמוֹנים יאבוּ לעלוֹת על הדרך החדשה מיד אחרי שתהא סלוּלה לפניהם.

תנוּעת המיעוּט תנצח אם תיהָפך לתנוּעה המוֹנית. אפס, הדבר אינוֹ נתוּן כּוּלוֹ בּידיה. ההמוֹן ילך אחרי המיעוּט רק אם המיעוּט הזה יהיה ראוּי, לפי תכוּנוֹתיו, להוֹביל אוֹתוֹ וגם "כּשתגיע השעה" וההמוֹן יוּכל להרשוֹת לעצמוֹ ללכת אחרי המיעוּט מבּלי לסכּן יוֹתר מדי. תנוּעת המיעוּט צריכה לדעת את הרגע המתאים להתרחבוּת, כּדי שלא תשאר תלוּשה מיסוֹדה, ואוּלם גם את הרגע הנכוֹן לצמצוּם, היא צריכה להעריך, מתי ישנם סיכוּיים לקריאתה אל ההמוֹנים להצטרף אליה, וּמתי שׂוּמה עליה לשׂאת – בּסבלנוּת, בּהתמדה, בּכבוֹד – את גוֹרל המיעוּט וּלהתכּוֹנן לימי ה"התקפה" החדשה על ההמוֹנים.

היה לנוּ יסוֹד גמוּר להניח, שהשעה הנכוֹנה להתרחבוּת התנוּעה הציוֹנית בּאה. כּמה מהמכשוֹלים שהפריעוּ לציוֹנוּת לכלוֹל בּתוֹכה, מלכתחילה, את המוֹני העם העברי, סוּלקוּ אוֹתה שעה הצדה. רבּים היוּ, שלא האמינוּ בּסגוּלוֹת היהוּדי לשוּב לעבוֹדה פיסית. רבּים פּיקפּקוּ בּסגוּלוֹת ארץ-ישׂראל לקלוֹט ישוּב עברי גדוֹל. השלטוֹן התוּרכּי עמד כּצר לעבוֹדה הציוֹנית – מי ישבּרנוּ? ואם יִשָבר ושלטוֹן אחר יבוֹא בּמקוֹמוֹ, האם יהיה טוֹב ממנוּ? התכּיר הדעה הבּין-לאוּמית, היכּירוּ שליטי העוֹלם בּזכוּת העם העברי על ארץ-ישׂראל? האם ימָצאוּ האמצעים הכּספּיים הנחוּצים להחיאַת האדמה השוֹממה והעזוּבה הזאת? היוּבטח השלוֹם, זה התנאי המוּקדם לכל בּנין בּאַמת-מידה גדוֹלה? הכרזת בּלפוּר, העברת ארץ-ישׂראל לרשוּת חבר-הלאוּמים, המנדט הבין-לאוּמי, אהדת האוּמוֹת וחסדיהן, הצלחת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, הקמת המשקים הלאוּמיים והצלחתם, פּריחת המוֹשבוֹת הישנוֹת וגלוּי ענפי חקלאוּת רבּי סיכּוּיים, המפעלים הכּלכּליים המבטיחים, כּיבּוּש כּל ענפי העבוֹדה על-ידי הפּוֹעל העברי, יבוּש התרבּוּת העברית, התגבּרוּת על המשבּר הגדוֹל של שנוֹת 1926-1927, השלוֹם ששׂרר בּארץ כּשמוֹנה שנים רצוּפוֹת – כּל אלה יצרוּ – בּשנת 1929 – את האפשרוּת להרחבת התנוּעה הציוֹנית. כּל אחד, גם מי שאיננוּ מוּכן לקרבּנוֹת גדוֹלים ואיננוּ מסכּים להקדיש את כּל כּוֹחותיו למפעל הארצישׂראלי, גם הזהיר והבלתי נלהב, גם איש החשבּוֹן – כּוּלם יכלוּ להצטרף אל המפעל הארצישׂראלי, מפעל קל, בּלתי מסוּכן, בּלתי מסַכּן, ועל כּן מסוּגל למשוֹך את לב ההמוֹנים. מצווֹת הציוֹנוּת הלכוּ וקטנוּ, יתרוֹנוֹת הציוֹנוּת הלכוּ וגדלוּ, והיוּ נחוּצוֹת תכוּנות מיוּחדוֹת בּמינן – תכוּנוֹת ה"בוֹנד", תכוּנוֹת "האגוּדה", תכוּנוֹת "פּטריוֹטיוֹת" מקוֹמית המתנכּרת ליהדוּת – כּדי לעמוֹד בּהתנגדוּת. אז היה הרעיוֹן של הסוֹכנוּת המוֹרחבת רעיוֹן נכוֹן, רעיוֹן פּוֹליטי ריאלי ואלה שהתנגדוּ לוֹ אז, היוּ משוּעבדים לדוּגמה מאוּבּנת. מי יוֹדע, אוּלי גרמוּ אלה על-ידי התנגדוּתם זוֹ לאיחוּד הרחבת הסוֹכנוּת ועם זאת גם לאיבּוּד כּמה אפשרוּיוֹת והזדמנוּיוֹת לחיזוּק המפעל.

בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת קיבּלוּ התנוּעה הציוֹנית והמפעל הארצישׂראלי צביוֹן אחר לגמרי. כּיוֹם הזה אין הציוֹנוּת יכוֹלה להתגאוֹת בּכיבּוּשיה הפּוֹליטיים, אהדת-עמים לא עמדה בּנסיוֹן. התגבּרה השנאה והיא כּוֹבשת את הסביבה. הציוֹנוּת נעשׂית שוּב "פּרוֹבּלימטית" עד למאד, מכּמה  וכּמה בּחינוֹת, כּאשר לא היתה לפני שנתים. כּיוֹם הזה ניטלה מאת הציוֹנוּת הסגוּלה להיוֹת תנוּעה המוֹנית. נגזר עליה לשוּב ולהיוֹת תנוּעה של מיעוּט – כּמוֹ לפני שנים רבּוֹת – כּלוֹמר, תנוּעה של אנשים המשרתים את המפעל גם אם הוּא איננוּ קל והמוּכנים לקרבּנוֹת וּלסבל, ואמוּנת-העתיד גדוֹלה בּלבּם מחשבּוֹן היוֹם. לא הרחבת הדרך אלא, שוּב כּמוֹ לפני שנים, סלילת הדרך – היא עכשיו התעוּדה, היא מצוַת השעה. רעיוֹן הסוֹכנוּת המוּרחבת נעשׂה עכשיו לרעיוֹן העוֹמד בּניגוּד לפוֹליטיקה ריאלית, לפּוֹליטיקה האפשרית כּרגע.

וזאת – ולא שוּם דבר אחר – התגלה לפנינוּ בּמוֹעצת הסוֹכנוּת האחרוֹנה, בּדלוּת מחשבתה וּבדלדוּל הרגשתה, בּהכּרתה המוּעטה בּאחריוּתה, בּהסתלקוּתם של רבּים, אשר התכּוונוּ לדבּר קל וּלפתע ראוּ את עצמם והנה הם סבוּכים ומסוּבּכים בּמפעל קשה מאד, אכזרי ותוֹבע, בּמפעל שיש לעמוֹד בּגללוֹ לדין. אליבא דאמת מהווה היוֹם הסוֹכנוּת המוּרחבת – דוקא משוּם שבּינתים, מיוֹם היוָסדה, נעלמוּ סוֹדוֹתיה הבּריאים – יוֹתר מעמסה לציוֹנוּת מאשר עֵזר. מבּחינה כּספית לא נתנה למפעל ולא כּלוּם – לא בּצוּרת הקרנוֹת, ולא בּצוּרת ההשקעוֹת אוֹ האיניציאטיבה הפּרטית. מבּחינה פּוֹליטית שמרנוּ בּקוֹשי על שיווי המשקל – ונאוּם הפּתיחה של כּוֹרש אַדלר בּמוֹעצת הסוֹכנוּת מנבא רעוֹת לעתיד. מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, עלוּלה הסוֹכנוּת רק להגדיל את המבוכה בּמחנה. מבחינה ארגוּנית היא מחייבת חלוּקת השלטוֹן, והחלוּקה הזאת מאיימת תמיד בּסכסוּכים אוֹ בּהטלת מרוּת – מבּלי שהצד השני ישׂא בּעוֹל החוֹבה והאחריוּת.

אמנם, מעוּבדוֹת אלה מוּקדם עוֹד להסיק את המסקנה, כּי יש "לקרוֹע את החוֹזה" עם הבּלתי ציוֹנים. דרישה זאת תהיה דוֹגמתית וּמזיקה. אילוּ היה רעיוֹן הרחבת הסוֹכנוּת עוֹמד לדיון כּיוֹם, בּמצב הקיים של התנוּעה והמפעל, היינוּ צריכים לשקוֹל הרבּה בּטרם נקבּל אוֹתוֹ, אוּלם יש הבדל בּין לכתחילה וּבדיעבד. עכשיו הכּלי מוּכן ועוֹמד לפנינוּ. שבירתוֹ עלוּלה להביא לתסבּוֹכת פּוֹליטית. הרוּחוֹת המנשבוֹת בּחוּגים ממשלתיים ידוּעים נוֹתנוֹת יסוֹד לשער, כּי קריעת החוֹזה בּין הציֹונים והבּלתי ציוֹנים עלוּלה להקשוֹת על הכּרת הסוֹכנוּת היהוּדית בּצוּרתה הישנה (והן לפי המנדט דבר ההכּרה הזאת בּידי ממשלת המנדט הוּא). שבירת הכּלי עלוּלה גם לגרוֹם לזעזוּעים בּפנים המחנה היהוּדי;  לא רק החוּגים אשר כּבר רכשנוּ לנוּ יתרחקוּ מאתנוּ, אלא גם המלחמה נגדנוּ, הנעצרת עכשיו על ידי קיוּם הסוֹכנוּת המוּרחבת, עלוּלה אז לפרוֹץ בּגלוּי. ללא הכרח אין לעשׂוֹת את הצעד המסוּכּן הזה; חוּלשתנוּ זוֹ, שגרמה להתרוֹפפוּת הסוֹכנוּת המוּרחבת, היא המחייבת זהירוּת מיוּחדת לגבּי קיוּמה.

כּפתרוֹן לשאלה הוּצאה לפני המוֹעצה האחרוֹנה של הסוֹכנוּת, וּבמוֹעצה עצמה – הרחבת המסגרת הבּלתי ציוֹנית, דֶמוֹקרטיזציה שלה. הפּתרוֹן הזה מתעלם ממהוּת הסוֹכנוּת המוּרחבת וּמהתנאים אשר הביאוּ, בּדרך הגיוֹנית מאד, להתרוֹפפותה. החלק הבּלתי ציוֹני של הסוֹכנוּת משוֹלָל כּוֹחוֹת ארצישׂראליים עצמאיים, הוּא חי רק בּצל הכּוֹחוֹת הציוֹניים. רק גידוּלה והצלחתה של הציוֹנוּת – בּארץ-ישׂראל, בּרחוֹב היהוּדי, וּב"עולם הגדוֹל" – משכוּ את הבּלתי ציוֹנים למפעל. בּוֹ בּרגע שגידוּל זה נפסק וההצלחה הזאת הוּעמה, הוֹלכים וּמדלדלים היסוֹדוֹת "הפּרוּ-ציוֹניים". לפי הכרתם וּלפי אפים אין הם מסוּגלים למלחמה הדוֹרשת קרבּנוֹת לקשי-העוֹרף, לעמידה עזה בּפני הכּוֹחוֹת המתנגדים. טבעם בּכך שהם מוּכרחים להתעייף מהר, להסתלק, לברוֹח. והן צריך להכּיר: הם הבטיחוּ רק לעזוֹר ותוּ לא, הם לא נשבעוּ אמוּנים למפעל הארצישׂראלי לנצח, לא אמרוּ כּי בּוֹ, בּוֹ בּלבד, הם רואים את הצלת העם העברי, ולוֹ, לוֹ בּלבד, הם מוּכנים להקדיש את כּל כּוֹחוֹתיהם. הלא על כּן אין הם ציוֹנים. אם נשארוּ בּלתי ציוֹנים הרי לשֵם אפשרוּת זוֹ: להסתלק, בּמקרה שהמפעל יתגלה כּ"עסק בּיש", והדבר הזה כּלל איננוּ תלוּי בּמבנה הדמוֹקרטי פּחוֹת אוֹ יוֹתר של הרֶפרֶזנטציה הבּלתי ציוֹנית בּסוֹכנוּת, בּבחירוֹת רחבוֹת אוֹ מצוּמצמוֹת, אלא בּמהוּת הכּוֹחוֹת המהוים את החלק הבּלתי ציוֹני של הסוֹכנוּת. ועל כּן: אין אפשרוּת "להחיוֹת", על-ידי תעמוּלה והסבּרה, את המחנה הזה, המחנה הזה ישוּב לכַנוֹ רק אם יוּחזרוּ התנאים אשר אפשרוּ לציוֹנוּת למשוֹך, לפני שנתים, את הבּלתי ציוֹנים לעבוֹדה הארצישׂראלית, והתנאים האלה הם: גידוּל הכּוֹחוֹת הציוֹניים וּמלחמתם על חידוּש הצלחתם – בּארץ-ישׂראל, בּרחוֹב היהוּדי וּ"בעוֹלם הגדוֹל". אם לא נשוּב אנוּ לאיתננוּ – יתמוֹטט כּל הבּנין. אם נשוּב – ישוּבו גם הבּלתי ציוֹנים. יהיוּ מוּכרחים לשוּב, אם לא ירצוּ לרדת מעל הבּמה ולעמוֹד מחוּץ לזרם החיים.

דֶמוֹקרטיזציה של החלק הבּלתי ציוֹני של הסוֹכנוּת – היא לא בּלבד רעיוֹן אוּטוֹפי, שחסרים לוֹ כּל התנאים למילוּיוֹ הוּא עלוּל רק ליצוֹר "סיסמה" חדשה שתישאר תלוּיה בּאויר ותגרוֹם לבּזבוּז-כּוֹחוֹת וּלאכזבוֹת חדשוֹת. הרעיוֹן הזה יש בּוֹ (האם יש עוֹד צוֹרך להדגיש, שאני מבּיע כּאן אך את דעתי  הפּרטית בּלבד?), משוּם ניגוּד לכּל הכּיוון, אשר עלינוּ לתת לעבוֹדתנוּ החינוּכית בּעתיד. לא רק מוֹעצת הסוֹכנוּת אלא גם הקוֹנגרס הוֹכיח, שהעבוֹדה הזאת צריכה להיוֹת גדולה ועמוּקה, ואוּלם לא בּכיווּן של הרחבה, הייתי מעיז להגיד: גם הקוֹנגרס הציוֹני מהווה, לאוֹר התנאים הקיימים של המפעל הציוֹני, נציגוּת רחבה קצת יוֹתר מדי, בּאשר הוּא כּוֹלל בתוֹכו יסוֹדוֹת שאינם קוֹרים למפעל הארץ-ישׂראלי החי ואינם חיים את עניניו ואינם משמשים את צרכיו, בּאוֹתה המידה, בּאוֹתה האינטנסיביוּת, בּאוֹתה קשיוּת העוֹרף, שהתנאים הקיימים מחייבים. מתברר, כּי גם בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית ישנם חלקים המוּכנים "להסתלק" מן הפּעוּלה הארצישׂראלית. ולהוֹפעה הזאת צוּרוֹת רבּוֹת – מאידיאוֹלוֹגיה פּוֹליטית נבוּכה המרשה את ה"הפסקה" המפוּרסמת, בּאשר טרם הוּקם המשטר הקוֹלוֹניזַציוֹני, עד דרישת ה"אֶפישֶנסי" הכּלכּלי המרשה לזלזל לעת עתה בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת, ועד  טשטוּש, המהוּת המדינית של המפעל. התוֹפעה אינה חדשה – יסוֹדוֹת כּאלה היוּ תמיד בּהסתדרוּת הציוֹנית, אלא שבּזמנים כּתיקוּנם אפשר היה לשׂאתם וּבשעת חירוּם הם עלוּלים ליהפך לסכּנה גם בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית. הזדרזנוּ לתאר את התנוּעה כּ"חלקה" מאד מכּל הבּחינוֹת, ואת המפעל – כּקל וּפשוּט. כּמה חזיוֹנוֹת קשים ואף מעליבים של הקוֹנגרס האחרוֹן יסוֹדם בּחינוּך המוּטעה הזה. ואם עכשיו נצא בּסיסמא של הרחבת הסוֹכנוֹת, ועוֹד על יסוֹדוֹת של תרוּמה כּספּית קטנה, רק נמשיך ללכת בּדרך החינוּך "המוֹזיל" הזה. היה זמן וקראנוּ לעליה: כּך התחילוּ אנשי בּיל"וֹ ואנשי העליה השניה. אחר כּך תבענוּ תרוּמה גדוֹלה; אמרנוּ: מי שמשלם פּחוֹת מ"עשר", איננוּ ציוֹני. אחר כּך הסתפּקנוּ בּהשקעה: מי שאיננוּ נוֹטע כּמה דוּנמים פּרדס אוֹ איננוּ משקיע את הוֹנוֹ במפעל כּלכּלי מכניס אחר, איננוּ ממלא את חוֹבתֹו. הנצא עתה בּדרישה של לירה לגוּלגוֹלת?

החיאַת הסוֹכנוּת והבראַת התנוּעה הציוֹנית מוּנחת בשטח אחר לגמרי. יש להכּיר: התנוּעה הציוֹנית שבה להיוֹת תנוּעת מיעוּט. לא משוּם שכּך נאה ונעים, לא משוּם ש"רוֹמנטי" יוֹתר להיוֹת בּתוֹך "המיעוּט המוֹרד" מאשר בּתוֹך "ההמוֹן השמרני", אלא משוּם שכּאלה הם עכשיו תנאי המפעל הארצישׂראלי. אדרבא: על המיעוּט הזה הוּטל לעשׂוֹת הכּל כּדי שהתנאים הללוּ ישתנוּ ויאַפשרוּ שוּב את הרחבת התנוּעה, זאת המטרה שצריכה לעמוֹד תמיד לנגד עיני הציוֹנים, אוּלם כּיוֹם הזה לא תתכן ההרחבה, ואף העמדת הסיסמה  בּלבד נקנית בּמחיר חינוּכי יקר מדי, והוּא עלוּל לעכּב גם בּעד חינוּך המיעוּט לכּוֹח מלוּכד ומגוּבש – זה התפקיד העוֹמד כּרגע לפני התנוּעה. מי שמוּכן לעמוֹד בּמחנה, מי שנשאר נאמן לדגל ומי שלבּו להצטרף אליו, צריך לדעת: המפעל הזה אינוֹ קל ואינוֹ פּשוּט, הוּא דוֹרש תכוּנוֹת מיוּחדוֹת, הוּא תוֹבע התמסרוּת, הוּא מחייב חיים קשים; בּעד הנאמנוּת למפעל הזה עוֹמדים לדין, כּל יוֹם וכּל שעה, לדין של האימפּריה הבּריטית ושל התנוּעה הערבית ושל הקוֹמוֹניזם, ואוּלי גם של חלקי הסוֹציאליזם והזרמים הידוּעים של המחשבה הפרוֹגרֶסיבית  אוֹ הפּרוֹגרֶסיבית-כּביכוֹל; על שמירת המפעל הזה נפלוּ קרבנוֹת אב. ומי יוֹדע, מה מוּכן לנוּ עוֹד בּעתיד. את ההצטרפוּת למחנה זה אי-אפשר לרכּוֹש לא בּלירה לשנה ואף לא בּשקל הציוֹני ואף לא בּתרוּמה לקרנוֹת, אלא בּמחיר חיים המוּקדשים למפעל.

בּגיבוּש כּזה יש צוֹרך לתנוּעה אם היא רוֹצה להבריא. עיני צעיר יהוּדי בּעיירה, המזהירה מאוֹר ההתלהבוּת הציוֹנית הטהוֹרה, שקוֹלוֹת היוֹם לציוֹנוּת כּנגד כּמה יהוּדים המשלמים את תרוּמוֹתיהם, הסמינר של "החלוּץ", שבּוֹ לוֹמדים את חוֹבת העליה, חשוּב מועידה מפוֹארת שאליה שוֹלחים גדוֹלי האוּמוֹת את בּרכּוֹתיהם, משטר חמוּר בּישוּב, המַקנה לכּל עוֹלה חדש את ההכּרה, כּי כּאן עוֹמדים אנשים בּחזית העבוֹדה כּבמערכת המלחמה, חשוּב מראיוֹנוֹת-אהדה אצל שליטי העוֹלם.

השעה איננה שעת הרחבה – אם נרצה ואם לא נרצה, השעה היא שעה של צמצוּם. אפס, צימצוּם זה אין פּירוּשו – מיעוּט הפּעוּלה, הוֹרדת הדגל, חיבּוּק ידים, כּי אם דוקא להיפך. צמצוּם זה פּירוּשו: פּעוּלה מאוּמצת, חינוּכית וּמעשׂית; דרישה מוּגברת לגבי כּל מי שנוֹשׂא שם ציוֹני. פּירושוֹ: גיבּוּש המיעוּט הנכוֹן והמסוּגל לסלוֹל את הדרך להמוֹנים – מבּלי לשאוֹל ל"מחיר", מבּלי להתנוֹת את פּעוּלתוֹ בּתנאי הזמן והמקוֹם, מבּלי להירָתע בּפני כּל מכשוֹל, יהיה מה שיהיה ויבוֹא מאיזה צד שיבוא.

ח' אלול תרצ"א (21.8.1931)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה