_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משבר הדמוקראטיה וכשלון הדיקטאטורה

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

מיד אחרי המלחמה, במשך שנוֹת המהפּכה, תחת הרושם של חורבּן התרבּוּת האירופּית, הרבוּ לדבר על המשבר בדמוקראטיה.  המחשבה הבולשבית, שהלכה בדרכים המתנגדות לדמוקראטיוּת, שימשה מופת ומורה דרך, וּבהרבה ארצות ניסוּ לחקוֹתה.  בכלל נגמרו הנסיונות הללו בלי הצלחה ורק בשתי ארצות נתגשמוּ העיקרים של שלטוֹן המוּעט:  בּאיטליה ובספרד, ובניגוּד לתכנה של המהפּכה הבוֹלשבית.  מקץ שנת 1924 היוּ קיימוֹת בּאירוֹפה שלוש ארצות שעמדוּ תחת שלטון של דיקטאטוּרה גלוּיה או בלתי גלוּיה.

ויהיה היחס אל הדיקטאטוּרה המדינית איזה שישיה, אם שׂמחה לאיד בּחוּרבּנה או השתתפוּת בצער;  הדיקטאטוּרה בהצלחתה החלקית נשארת אחת ההופעות הפּסיכולוגיות האדירות ביותר של השנים האחרונות.  כל הדם שהיא שפכה וכל הזוהמה שהיא העלתה, היו הכרחיים לפי חוקיו הפּנימיים של השלטון הבלתי מוּגבּל – מפּני שהיא נוֹלדה מתוך יאוּש ומתוך רגש של חוֹסר סבלנוּת, של דוחקי קץ.  הכוחות הרוּחניים שנמתחוּ יותר מדי במשך ימי המלחמה, התקווֹת המוּגזמות – שמתוך ההגזמה שבּהן נשארו מעל – אשר היוּ קשוּרות עם המלחמה, גוֹדל האסון והקרבנות, הצטבּרוּתה של אֶנרגיה המהפּכנית, וּמאידך גיסא – וגם את זה הולידה המלחמה – הזלזוּל בחיי אָדם, והכבוד לכוח האגרוף, גרמוּ להפחתת ערכּה של ההתפּתחוּת הטבעית, הסוֹציאלית והמדינית, שדרכה לפעמים במעקלים ובאִטיוּת יתרה.  היה סבל רב והיתה תקוה רבה, נשמעו הרבה הבטחות, נחרבו ערכים רוחניים וחמריים רבּים – ואחרי שאנשי הקרב שבוּ הביתה, האם לא טבעי היה לנסות ליצור משטר חדש על חרבות העולם הישן, משטר יפה יותר וטוב יותר?  ואם ההמונים הפאסיביים מתנגדים לכך והם רוצים להקים את העולם הישן על כיעוּרוֹ הקודם, האין לעשות זאת למורת רצונם של ההמונים האלה, אף בכוח הזרוֹע כשיש צורך בכך?  הלא לא לחנם למדו במשך יותר מארבּע שנים להשתמש אך ורק בכוח הזרוע.  האידיאוֹלוֹגיה בדבר שלטון המיעוּט שנוֹצרה בדרך כזאת התקוֹממה נגד הלך מחשבותיה של הדמוֹקראטיה, ואָמרה, כי הנסיון של המאה התשע-עשרה הוכיח ששלטון העם אינו מוביל אל המטרה.

לעומת זאת יש לציין, כי הדיקטאטוּרה נחלה את הצלחתה הזמנית דוקא בארצות כאלה, אשר חינוכם המדיני היה ירוד וגם מדרגת תרבּוּתן היתה נמוּכה ואשר כמעט לא טעמו מטעם הדמוֹקראטיה או נהנוּ ממנה באופן יחסי רק מעט מזעיר, וכמעט בבטחה אפשר לקבוע את מדרגת התרבּוּת ומדרגת החינוך הדמוֹקראטי של העמים לפי מידת ההצלחה או אי-ההצלחה של הדיקטאטוּרה בתוֹכן.

 

אולם בציוּן העוּבדות הללו בלבד לא נאמר הכל בדבר האידיאוֹלוֹגיה של הדיקטאטוּרה.  וצריך להודות, שאף על פּי שהגשמתה של הדיקטאטוּרה הצליחה רק במדינות שתרבוּתן עניה, ושחינוכן הפּוֹליטי רפֶה, הרי בכל זאת מצאָה האידיאָה מצדדים אף בחוגים ידועּים של העמים התרבוּתיים.  וזה מסתבר רק בליקוּיים שהיוּ בדמוֹקראטיה של המאה התשע-עשרה.  אין אנו מדבּרים כאן על הליקוּיים המצוּיים בעצם החוּקה המדינית, שגם הם מרוּבים למדי, ושהביאוּ את הפּרלמנטריים לידי התנַונוּת ידוּעה, כי אם על הליקוּיים האידיאוֹלוֹגיים בּלבד.  הדמוֹקראטיה של המאָה התשע-עשרה דגלה בשני רעיונות, שבעצם אין ביניהם שוּם דבר משוּתף – הסוברניוּת של העם וצדקתוֹ המוּחלטת.  ראשית חשבוּ – וזה בלי ספק היה ויהיה נכון – כי לעם ישנה הזכוּת לשלוֹט בגורל עצמו, כי כל צעד קדימה כלפי חוץ צריך להיות תוצאָה של התקדמוּתו הפּנימית, התקדמוּת של המחשַבה ושל הרוּח, שאם לאו אין כל יסוד לצעד הנעשה ואין הוא מביא לידי תוצאות בנות קיימא;  ומזה הסיקוּ, כי הקידמה הסוֹציאלית והמדינית תּתּכן רק אז, כּשכּוֹח הכּרתוֹ והתגלוּת רצונו החפשי של העם ישמשוּ לה בסיס.  אולם הרעיון השני היה, כי הצדק הוא תמיד על צד רוּבּוֹ של העם, וכי העם אינו תועה לעולם ואם רק נותנים לו את החופש, הרי הוא מוצא תמיד את הדרך הנכוֹנה.  בדעה הזאת יש מן האמוּנה המיסטית בּחכמתוֹ האינסטינקטיבית של העם ובטוּבו, אמוּנה אשר אמנם בימי המלחמה נגד האַבּסוֹלוּטיזם היתה מוּבנת, אבל קשה לדוֹרנו להחזיק בה.

אנחנו ראינו, כי המון העם יכול להיות קל-אמוּנה, פוסח על שתי הסעפּים, אכזרי, בלתי צודק, שואף נקמה ועמוּס משפּטים קדוּמים.  ראינוּ זאת ביחסוֹ של המון העם אל המלחמה, ראינוּ זאת בּזמן המהפּכות.  אנחנוּ היהוּדים, ראינו זאת בּיחסם של עמים רבּים ודוקא המוני העם אלינו.  מי שזוכר, מה נקל היה להתעוֹת בּשוא את כּל העמים בּימי המלחמה, מה כבדה משוּגָתם – במוּבן זה או אחר – אחרי המלחמה, זה אינו יכול להודות בעיקר הזה של חכמת העם בּלי היסוּס הלב;  ומי שמעלה בזכרונו את האַכזריוּת ללא גבוּל ואת יצר ההרס של המוני העם בימי המלחמה וביחוּד בּימי מלחמת האזרחים, עם כל הפּרעות נגד היהוּדים ולא יהוּדים, זה לא יאמין בּטוּבוֹ של העם.

המאה התשע-עשרה האמינה בחכמה הזאת ובטוב הזה.  והתוצאה מן האמוּנה הזאת היתה, כי עבודת החינוּך הוּפנתה לא אל הפּרט, כי אם אל הכּלל כוּלו, ועוד יותר מזה, הפּרט דוּכּא בשביל הכלל;  כי ויתרוּ על הרצון להיות מנהיגי העם ולהראות לו את הדרך, כי אם בטחוּ בעם עצמו.  המדינה הדמוֹקראטית לא שימשה יותר אמצעי – לשפּר את חיי בני האדם ויחסיהם, לעשותם טהורים יותר ולהשכּין בּהם צדק יותר – כי אם עשׂוּה תכלית לעצמה וראוּ בה את המטרה הסוֹפית של המלחמה המדינית.  הסיסמה היתה:  "חירוּת לעם" – ולא היה ענין מיוּחד בּזה מה יעשה העם בחירוּתו.  זה הטביע על הדמוקראטיה של המאה התשע-עשרה אופי של פּאסיביוּת ורשלנוּת;  ואחרי שנתמלאוּ דרישותיה העיקריות של הדמוֹקראטיה ברוב הארצות של אירוֹפּה המערבית, נתגלתה ריקנוּתה.  כיום יקרה, ולעתים קרובות, שלעם ישנוֹ החופש ואין הוּא יודע כיצד להשתמש בּו.  מהפּכת פבּרוּאַר בּרוּסיה והמהפּכה הגרמנית הושברו על ידי כך.

אבל תמיד נמצא מיעוּט בּעם אשר ידע מה מוּטל עליו לעשות, אותו המיעוּט שהוּא הנהוּ נוֹשאָה האמתי של ההתחדשוּת האנוֹשית, הלאומית והחברתית והוא הוא הנלחם בּשוּרוֹת הראשונות בעד התחדשוּת והמביא את הקרבנּוֹת הכי גדולים, ושאחריו הולך העם.  ולמרות כל האמוּנה בדמוֹקראטיות של המאה התשע-עשרה לא שינה הפּרוֹצס ההיסטורי את מהלכוֹ אף במאָה הזאת:  המוּעט הרבוֹלוּציוֹני פילס את הנתיב בשביל המון העם שנהר אחריו.

ומכאן יצא הניגוּד אשר שימש יסוד לרעיון הדיקטאטורה. המצבים החיצוניים סייעוּ להגשמת הרעיון.  חוּלשתו היתה בזה שהוא לא ניסה כלל למצוא איזה פתרון לפּרוֹבּלמה זאת, כי אם פשוּט דילג עליה.  על-ידי המהפּכה המדוּמה שבעצם אינה יותר מאשר שיבה אל המשטר הקודם, שהיא גם כן ריאַקציה, ניסוּ לחזור אל אותו המשטר אשר בו היתה האנושיוּת לפני המהפּכה הצרפתית –לשלטון המיעוּט.  למעשה לא היה מעולם האַבּסוֹלוּטיזם שלטון של יחיד בלבד, כי אם שלטון של מיעוּט, אשר בא-כוחו היה אותו היחיד;  וכך נעשה שלטונו של לנין או של מוּסוליני לשלטון של מיעוּט בעל זכוּיות יתרות, בדיוּק כמו שהיה השלטון האַבּסוֹלוּטי במאות השנים שעברו.

מן ההכרח היה שהנסיון לא יצליח, מפּני שהוּא פגע בזכוּיות ורגשות שנעשוּ קדושים בשביל האנושיוּת התרבּוּתית של זמננו – כגון ערכּוֹ של האָדם, חופש המחשבה והדיבּוּר;  מפני שהוא "דילג" על הפּרוֹבּלמה העיקרית של זמננו, על הפּרוֹבּלמה של חינוך הפּרט לחיים סוֹציאליים מסוּדרים, לחיי צדק – במידה עוד יותר גסה מאשר הדמוֹקראטיה הפורמאלית.  אל החינוך הזה אפשר להגיע רק מתוך חופש גמוּר – למרות השגיאות והאיטיוּת ההכרחיות בזמן הראשון.  על ידי נסיונות הדיקטאטוּרה לא קירבוּ את הפּתרון לשאלת יחסי-הגומלין שבין המיעוּט הפּעיל והיודע את מטרתו ובין המון העם הפּאסיבי.  אולם בכוחו של רעיון הדיקטאטוּרה היה להשפּיע על הדמוֹקראטיה הפוֹרמאלית שתבדוק מחדש את יסודותיה.

ואכן, החלה כבר הבדיקה.  התחילו להכיר, כי חירוּתוֹ של העם אינה עדיין ערוּבה מספּיקה שתבטיח את טוֹהר חייו וצדקתם – אוּלם חירוּת זו היא הנחה ראשונה לכך שהחיים יוּכלוּ להיות טובים ביום מן הימים.  באו לידי הכרת חשיבוּתוֹ ההיסטורית והמכרעת של המיעוּט הרבולוּציוני, אולם מתנגדים לזכוּתו של המיעוּט שיאכוֹף את רצונו על המוני העם בכוח, ואין חושבים עוד כי העם חכם תמיד, אבל ידוּע שגם המיעוּט המהפּכני אינו יכול לשאוב את כוחותיו מחוץ לאותו העם ומשוּם כך יכול המיעוּט לנצח, רק אם הוּא נשאר קשוּר בקשר חי עם העם והוּא מבּיע את צרכיו האמתיים, והמיעוּט נידון לכליה, אם דרישותיו הן פרי הדמַיון הדילטאנטי של אנשי רוּח תלוּשים.  עתה יודעים, כי העם צריך להיות מוּנהג, אבל לא נאנס;  ויודעים גם, כי ההנהגה הזאת תוּכל להוֹליך אל המטרה לא על ידי מלים, כי אם על ידי דוּגמה חיה.

הלך-המחשבות הזה נעשה מוּבן יותר, כּשהננו מנסים להשתמש בו ביחס לרעיון הארת-ישראלי ולמציאוּת היהוּדית.  אנוּ חושבים, כי הרעיון הארץ-ישראלי מתאים לצרכי העם היהודי ולכן אנו מבּיטים על התנועה הציונות כעל תנוּעה דמוקראטית באמת, בלי הבדל, אם הרעיון הציוני הקיף את רוּבו של העם או לא.  אנוּ מניחים, שכּיום רק מיעוּטו של העם הנם ציונים;  אילוּ היינוּ "דמוקראטים פוֹרמאליים" היה זה צריך להכריח אותנו לרכוֹש תחילה את רוּבּוֹ של העם לפני שנעבוֹר לאיזו פעוּלה שהיא.  אוּלם מכיון שאין אנו "דמוֹקראטים פורמאליים", אנוּ עושים את שני הדברים בּעת וּבעוֹנה אחת.  כּאשר דיבּרוּ הרצל או ויצמן בּשם העם היהודי, הם לא היוּ מיופי כוח באופן רשמי, מאת הרוב, והדמוֹקראטיה הפוֹרמאלית היתה, איפוא, אוסרת עליהם לדבּר בשם העם;  אולם הם עשוּ את פּעוּלתם בּתור דמוֹקראטים לפי מוּבנה האמתי של המלה הזאת, מכּיון שהם הרגישו את עצמם כנושׂאי דברה של המסורת הכי חזקה של היהדוּת ושל תקוָה היחידה.  המיעוּט הציוני היה עושה משגה, אילו ניסה – אני מניח לרגע אחד שהיתה יכולת ממשית לכך – להעביר את היהוּדים בּעל כרחם לארץ-ישראל;  אבל הוא משמש חלוּץ רבוֹלוּציוֹני ההולך לפני העם ומושך אותו אחריו, על ידי זה שהוּא בעצמו הלך לארץ-ישראל והתחיל בּבנין הארץ.

 

לא יארכו הימים והדיקטאטורה תחלוף כליל מן השטח המדיני והסוציאלי.  אולם הדיקטאטורה בתור אידיאולוגיה עוד תחזיק מעמד זמן מה והיא תנוצח רק בשעה שה"דמוקרטיה הפורמלית" תתפתח ותהיה לדמוקראטיה אמתית.  הסוברניות תהיה בידי העם, אבל החיים האמתיים יפכו בזרמם בכוחו של המיעוט המלא איניציאטיבה והידוע את המטרה אשר לפניו.  בשביל הדמוֹקראטיה הזאת לא תהיה חירוּתו של העם תכלית לעצמה, כי אם צוּרה שאין לנגוע בה – ומתעוּדתוֹ של החלוּץ הרבוּלוֹציוֹני יהיה למלא את הצוּרה הזאת בתוכן עבודתו, אשר יעשה אותה אמנם לא באמצעי כפיה, אבל גם לא מתוך כּניעה להמוני העם.

 

"קונטרס"   ר"ב, כ'  טבת  תרפ"ח

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה