_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בּמוֹקש

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

א

סיר ג'ון פילבּי

שתי התעוּדוֹת שנתפּרסמוּ אתמוֹל – מאמרי פילבּי וּמגנס – עלוּלוֹת להרים בּמקצת את המסך מעל המשׂא-וּמתן הפוֹליטי שהתנהל לפני כּמה שבוּעוֹת על ידי נגיד האוּניברסיטה העברית.  אך "בּמקצת" כּי התעוּדוֹת נתפּרסמוּ לכאוֹרה לשם ויכּוּח פּוּמבּי בּלבד, אוּלם למעשׂה שימשוּ יסוֹד להצעה פּוֹליטית מסוּימת, אשר טרם הוּצאה לרשוּת הרבּים.

אילוּ גם לא ידענוּ, כּי המחבּר של התעוּדה הראשוֹנה הנהוּ מתנגד חריף לציונוּת, לא מתמוֹל ולא משלשוֹם, כּי אם מאז התנקשה הציוֹנוּת בּחלוֹמוֹתיו על השלטוֹן הבּריטי בּארצוֹת ערב, לא היה קשה כּלל לעמוֹד על כּך על-פּי התעוּדה הזאת בּלבד.  "סֹוף-סוֹף – נאמר בּה – נפתח השׂדה לפּעוּלה בּארץ-ישׂראל".  "סוֹף-סוֹף", זמן רב כּנראה, חיכּה פּילבּי להזדמנוּת זוֹ להתערב בּעניניה ולשבּוֹר את התנוּעה הציוֹנית.  והנה גרם לוֹ מזלוֹ הטוֹב שכּנוּפית מנהיגים ערבים אירגנה פרעוֹת בּיהוּדים ועל כּן "נפתח לוֹ השׂדה לפעוּלה".  בּשעה שפּילבּי כּתב את מאמרוֹ טרם התחילה ועדת החקירה את עבוֹדתה, בּכל זאת היה כּבר פּסק-הדין על מאוֹרעוֹת אב מוּכן בּעיניו – כּתוּב וחתוּם.  "האמבּיציוֹת הפּוֹליטיוֹת של העוֹלים הציוֹניים החדשים" גרמו למאוֹרעוֹת.  מה הן האמבּיציוֹת האלה, זאת יוֹדע פּילבּי היטב מאד, הוּא מציין אוֹתן מתוֹך אמיתיות נאמנה: הציוֹנים הפוֹליטיים הללו אינם רוֹצים אלא בּ"השתלטוּת גמוּרה על הארץ הקדוֹשה" וּפירוּש ההשתלטוּת הזאת בּפיו הוּא: "נישוּל הרוֹב הערבי".  עתה, אחרי הפרעוֹת, "הגיעה השעה לשׂים מעצוֹר לתנוּעה שיכוֹלה להביא בּכנפיה רק אסוֹן".  כּך ניגש פּילבּי לשאלה הארצישׂראלית: מאוֹרעוֹת הדמים היוּ מעין מהפכה לאוּמית, צוֹדקת בּיסוֹדה, מפּני שהציוֹנוּת לדעתוֹ, שוֹאפת לנשל את תוֹשבי הארץ מעל אדמתם.

מתוֹך גישה זוֹ אין לכל השאלה הארצישׂראלית אלא פּתרוֹן אחד ויחיד: ל"נשל" את הציוֹנוּת.  ואמנם, לפני כּמה שנים היה לפּילבּי העוֹז ויוֹשר-הלב להבּיע את דעתוֹ זאת בגלוּי.  עברוּ שנים, ומה שנראה לוֹ פּעם לחלוֹם מזיק, הספּיק להפוֹך למציאוּת מזיקה.  הציוֹנוּת לא חדלה מלהתקיים, על אף המכשוֹלים ששׂמוּ על דרכּה תלמידיו של פּילבּי.  להיפך, היא התחזקה והתבּססה, בּארץ וּבּתפוּצוֹת הגוֹלה.  וּפּילבי איננוֹ רק מתנגד לציוֹנוּת, הוּא גם פוֹליטיקאי פּיקח וּבּעל כּשרוֹן.  איש כּמוֹהוּ לא ינפּץ את ראשוֹ אלי קיר.  הוּא ינסה לחדוֹר לתוֹך  המבצר פּנימה וּלפוֹרר אוֹתוֹ שם, אבן אחרי אבן.  וההצעה הזאת אשר הביא לפני הד"ר מגנס, צריכה היתה לשמש לוֹ פתח.

אחרי שהוּא נזכר בּ"הבטחת" מק-הון (אף על פּי שלוֹ הן ודאי בּרוּר ערכּה האמיתי), הוּא מבטיח ליהוּדים קוֹדם כּל וראשית כּל, לשמוֹר על הצהרת בּלפוּר.  בּמלאכת הפּוֹליטיקה אין ליהוּדים נסיוֹן רב.  ועד עכשיו הן לא שיחקה להם השעה וגם עכשיו עוֹד רע מצבם בּעוֹלם.  על כּן יהיוּ ודאי אסירי תוֹדה בּעד כּל מלה טוֹבה, וּמתוֹך אי בּגרוּתם הפּוֹליטית ודאי יקבּלוּ מלה טוֹבה כּמעשה וּכמטבע בּעל ערך מלא.  על כּן, נקח נא, בּתוֹר יסוֹד לפתרוֹן השאלה הארצישׂראלית, את הצהרת בּלפוּר.  מה יהיה אתה למעשה, מה תתן הצהרה זוֹ ליהוּדים? תקותוֹ של פּילבּי היתה ודאי, כּי אלה לא ישאלוּ כּלל את השאלה הפשוּטה הזאת.  אוּלם גם אם ימצא מי שלא יסתפק בּמלה נאה וישאל למעשׂים לוֹ הכין פּלבּי מראש גם תוֹספת-מה: "חוֹפש העליה בּתחוּמי יכוֹלת הקליטה של הארץ", אמנם הוּא שכח להגיד למי הוּא מבטיח את "חוֹפש העליה" – ליהוּדים אוֹ אוּלי גם לערבים אוֹ אוּלי לכל איש שירצה לעלות ארצה (יש יסוֹד להניח, כּי לא מתוך שִכחה תפס פילבּי לשוֹן סתוּמה ולא הוֹסיף ל"עליה" את התוֹאר "העברית").  וּמלבד ההוֹספה הקוֹנסטיטוּציוֹנית הזאת, הרי אפשר לפתוֹח לפני היהוּדים עוֹד אפקים רחבים.  הם יוֹכלו לבוֹא הנה "ללמוֹד וּללַמד בּאוּניברסיטה".  לא די? "יבוֹאוּ לפתח את תרבּוּתם הלאוּמית על קרקע מוֹלדתם הנוֹשנה" לא די גם בזה? הם "יבוֹאוּ להתישב על הקרקע וּלעבּדה".  עכשיו ודאי כּבר די והוֹתר, האם מישהוּ ירצה להפריע להם? אל יתנוּ למחשבה הזרה הזאת להשתלט על רוּחם – הלא "הערבים חיוּ עם היהוּדים בּשלוֹם וּבּרֵעוּת זה מאוֹת בּשנים, כידוּע מדברי-הימים של ארם-נהריים, של סוּריה ושל תימן".  וּמכּיון שכּך, יכוֹלים "טוֹבי היהדוּת" לשקוֹט לבטח, על דברי-הימים האלה ישָענו.

וּמה יהיה על הערבים? כּיצד לקנוֹת את לבּם לתכנית זוֹ "הבּלפוּרית"? גם  לכך יש לוֹ לפילבּי אמצעי בּדוּק: אנוּ ניתן להם משטר "דמוֹקרטי-רפּוּבּליקני" (מה יפה המלה הזאת!), אנוּ ניתן להם "ממשלה לאוּמית".  מי יכוֹל לדרוֹש יוֹתר? מי ערבי ויהיה כּה כּפוּי-תוֹדה שגם אחרי קבּלת המתנה הגדוֹלה הזאת לא יסכּים להכניס משפט אחד אוֹ שנַים בּקוֹנסטיטוּציה הארצישׂראלית שאינם מחייבים אוֹתוֹ לשוּם דבר רציני מסוּים? על כּן יסוּדר הענין גם עם הערבים.

והצד השלישי – אנגליה? לאנגליה לא נחוּץ כּלוּם.  לה פילבּי גם אינוֹ דוֹאג כּלל, הן עיניו נשׂוּאוֹת רק להשכּין שלוֹם בּ"ארץ הקדוֹשה" ורק לשם כּך כּיתת את רגליו למצרים ואחר-כּך לארץ-ישׂראל, נכנס כּאן לתוֹך משׂא-וּמתן עם אנשים שוֹנים ועם גוּפים שוֹנים, וכתב את אשר כּתב.  הן הנחתוֹ היא "שאין לממשלה הבּריטית כּל רצוֹן להשתלט על ארץ-ישׂראל לטוֹבת עניניה האימפּריאליים" ועל כּן אין לה כּל צוֹרך בּשוּם דבר.  אוּלי רק פרט קטן יש בּכל זאת להכניס לקוֹנסטיטוּציה הארצישׂראלית וגם פרט זה לא בּא אלא לשם שלוֹם, כּדי ליצוֹר התאמה בּין הממשלה הלאוּמית הערבית וּבין הכרזת בּלפוּר.  הפרט הזה הוּא: הנציב העליון האנגלי, אשר "ישמוֹר בּידוֹ את ההנהלה של כוֹחוֹת הצבא ואת האחריוּת המלאה לשמירת הבּטחוֹן הציבוּרי".  וּמלבד זה תהא לוֹ, דרך אגב, "זכוּת ויטוֹ לגבי כל חוֹק אוֹ פעוּלה ממשלתית" וזה הכּל.

אילוּ היתה בּאה תעוּדה זוֹ לאו דוקא לפני ד"ר מגנס, בּעל השקפוֹת ציוֹניוֹת מיוּחדוֹת במינן, כּי אם לפני ציוֹני סתם, היה ודאי משיב לפּילבּי בּערך דברים אלו: הגישה היסוֹדית לפרוֹבּלימה הארצישׂראלית שנתבּטאה בּתעוֹדה הזאת איננה נכוֹנה.  לא היה בּארץ כּל נסיוֹן של מהפכה לאוּמית, וּמאוֹרעוֹת-הדמים אינם כּלל תוֹצאה של אמבּיציוֹת ציוֹניוֹת.  הערכת הציוֹנוּת הפּוֹליטית שניתנה בּתעוֹדה הזאת עלילה זדוֹנית, באשר מעוֹלם לא רצוּ הציוֹנים "לנשל את הרוֹב הערבי" ואין הם חוֹלמים "להשתלט על הארץ הקדוֹשה", אלא לחיוֹת חיים עצמאיים בּארץ הזאת.  אמנם חוֹבה היא לציוֹנוֹת לחפש דרך של פשרה עם הערבים, ואוּלם רגע זה שלמחרת הפרעוֹת (ובעצם – בימי המשך הפרעוֹת), איננוֹ הרגע המתאים בּיוֹתר לחיפּוּשׂ הפשרה הזאת, וּמארגני הפרעוֹת האלה אינם האנשים המתאימים בּיוֹתר להנהלת המשא-וּמתן.  ואשר להצעה המעשית של פּילבּי, הרי היהוּדים אמנם אינם מנוּסים כּל כּך בּעניני הפּוֹליטיקה, ואוּלם לא בּמידה כּזאת שיסכימוּ להסתפק בּמשפטים ערטילאיים אחדים בּקוֹנסטיטוּציה.  ודאי ירצוּ בּערבוּיוֹת מעשיוֹת וּממשיוֹת יוֹתר למפעלם הקשה.  וגם הסיכויים אשר פילבּי פּוֹתח בּפני היהוּדים – אוֹניברסיטה וכו' – לא יוּכלו לספק אוֹתם, בּאשר תפקיד אחר עוֹמד לפניהם, הלא הוּא – הצלת עם ישׂראל, על המוֹניו, מחרפּת הגלוּת וּמכּלית הנכר.  והעצה הזאת אשר בּפיו – "ללמוֹד  וּללמד בּאוּניברסיטה" – אין בּכוֹחה לתת תשוּבה כּל שהיא על צרכי העם העברי שהוֹלידוּ את התנוּעה הציוֹנית.  וּבּמידה שאין תשוּבה לצרכים חיוּניים אלוּ – צרכים חיוּניים מאד, לפי תפיסת הציוֹנים: צרכי חיים אוֹ מות – של העם העברי, בּה בּמידה אין גם ענין מיוּחד בּ"שלוֹם בּארץ הקדוֹשה".  בּהצעת פילבּי אין שוּם ערוּבה מעשׂית, כּי לציוֹנוּת תינתן האפשרוּת למצוֹא בּארץ-ישׂראל את הפתרוֹן לשאלה, אשר היא, היא בּלבד, מענינת אוֹתה: לשאלה היהוּדית.  "העליה החפשית בּתחוּמי יכוֹלת הקליטה של הארץ היא אמנם דבר חשוּב, אבל לא בּרוּר  למי תינתן זכוּת העליה הזאת.  וּמי יקבע את תחוּמי-היכוֹלת האלה? וּמלבד זה: לא על העליה בּלבד מדוּבּר בּין התנועה הציוֹנית וּבּין ממשלת בּריטניה, אלא גם על הסיוּע האקטיבי, בּכּל שטחי החיים, וּבהתישבוּת קוֹדם כּל, להקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי.  מה יהיה על הסיוּע הזה, אשר לפי אוֹתוֹתיו של המנדט וּלפי רוּחוֹ היוּ צריכים היהוּדים להרגיש בוֹ על כּל צעד ושעל? דברים כּאלה שפילבּי מציע, יכוֹלים היהוּדים למצוֹא בּכּל ארץ וארץ.  איזוֹ מדינה ואיזה עם יאסרוּ על היהוּדים לאסוֹף מיליוֹנים וּלהכניסם ארצה, לבנוֹת אוּניברסיטה, כּדי "ללמוֹד וללַמד בה" וּלהגר ארצה "בּתחוּמי יכוֹלת קליטתה"?

ואשר לידידוֹת הערבית, שהיא צריכה לשמש ליהוּדים מעין ערוּבּה, כּי עבוֹדתם לא תוּפרע, הרי חלילה לנוּ להוֹציא פסק-דין קשה על העם הערבי בּכללוֹ, ואוּלם אוֹתם דברי-הימים של היהוּדים בארצוֹת הערביוֹת אשר עליהן נסתמך פילבּי, מצַוים עלינוּ להתיחס בּזהירוּת מרוּבּה לשליטים הערביים.  ואילוּ ידע פילבּי מה הוּא סח, אוֹ אילוּ היה מקצת מן היוֹשר בּדבריו, הרי היה את תימן, את תימן המעוּנה והדוּיה על כּל פּנים, מוֹציא מרשימתוֹ.

אמנם בּדבר אחד צדק פילבּי: מחלה נתגלתה במשטר הפוֹליטי של הארץ הקדוֹשה, אוּלם הדיאגנוֹזה שקבע לה פילבּי איננה קוֹלעת לגמרי, המחלה היא בּאי-מילוּי המנדט על ידי בּריטניה הגדוֹלה ועל ידי האדמיניסטרציה הארצי-ישׂראלית שלה.  וריפּוּי המחלה הוּא בּמלוּי המנדט, כּלוֹמר בּעזרה פּעילה להתישבוּת היהוּדים, כּדי שבּנין הבּית הלאוּמי המוּבטח לעם העברי יוּכל לקוּם בארץ הזאת.  כּאשר תעלה ממשלת אנגליה על הדרך הזאת, אז יהיה מוּטל על התנוּעה הציוֹנית לחפש, יחד אתה וּבּעזרתה, את הדרכים לשלוֹם עם העם הערבי היוֹשב בארץ.  הפּרעוֹת בּיהוּדים לא תהיינה יסוֹד למשא-וּמתן.  מעוֹלם לא נסכּים שהרוֹצח יהיה רשאי לדרוֹש וּלקבּל פיוּס פּוֹליטי בּעד מעשׂי-הרצח שלוֹ.  היסוֹד היהוּדי והאמיתי למשא-וּמתן הוא: הבּית הלאוּמי לעם העברי והצרכים האמיתיים של הישוּב העברי.

הציוֹני הפשוּט, אשר עליו היה מוּטל להעיר הערוֹת לתעוּדת פילבּי, היה אוּלי מפסיק כּאן ואוּלם אילוּ רצה, היה יכוֹל גם לעבוֹר לניתוּח הצד הערבי והאנגלי של ההצעה, ואז היה מגלה, שאין ההצעה נוֹתנת כּלוּם גם לערבי ארץ-ישׂראל – כּל זמן שהכּוֹח הממשי (עניני צבא וּבטחוֹן ציבּורי) נמצא בּידי הנציב האנגלי, אשר לוֹ גם זכוּת ויטוֹ על מה שתחליט "הממשלה הלאוּמית".  לשוא דוֹחה  פילבּי כּל רעיוֹן על הנהלת ארץ-ישׂראל "כּמוֹשבת כּתר" וּמתימר, כּביכוֹל, להיוֹת "דמוֹקרט-רפּוּבּליקני".  בּמשטר אשר הוּא הציע יהיה תפקידה של הממשלה הלאוּמית לא יוֹתר חשוּב ולא יוֹתר מכריע מתפקידה של הכרזת בּלפוּר בּקוֹנסטיטוּציה הארצישׂראלית.  ההכרעה, השלטוֹן ממש, יהיה בּידי הנציב, המפקח על הצבא ואשר לוֹ זכוּת הויטוֹ.

על כּן: אין ההצעה הזאת נוֹתנת ליהוּדים כּלום, ואין היא נוֹתנת לערבים כלוּם, כי אם היא מבטיחה את כל השלטוֹן לבּריטניה.  ולא עוד אלא היא משחררת אותה מכּל המעמסה של ההתחיבוּיוֹת אשר הוּטלה עליה בּתוֹקף המנדט.  ההצעה איננה כּלל נסיוֹן להשכין שלוּם בּארץ – לשם אהבת השלוֹם בּלבד – או לפתרוֹן השאלה היהוּדית הערבית בּארץ-ישראל, אלא נסיוֹן לספח את ארץ-ישׂראל לאימפֶריה הבּריטית, בּמחיר זוֹל עד למאד.  בּמלים אחרוֹת: אין התעוֹדה הזאת אלא נסיוֹן של רמאוּת פוֹליטית.  ואם יש בּה מלה ישרה וגלוּיה אחת, הרי היא אוֹתה המלה הקטנה שפלט עטוֹ של פילבּי, ודאי בּמקרה, בּאמרו: "אין כּל אפשרוּת להזניח סתם את המנדט".  "סתם" אי אפשר להזניח, על כּן צריך לחפשׂ דרך כּיצד להזניח אותו "לא סתם", כּי אם בעזרת כּל מיני עלי-תאנה של הצעות-שלום.

כּאלה אוֹ דוֹמים לאלה הן ודאי ההערוֹת שהיה הציוֹני מן השוּרה מעיר על תעוּדת פילבּי.  ואוּלם קרה הדבר (וּבודאי לא מקרה הוּא), שההצעה נמסרה לד"ר מגנס, בעל השקפוֹת ציוֹניוֹת מיוּחדוֹת במינן.

 

 

ב

תשוּבתוֹ של ד"ר י.ל.  מגנס

את כּל דברי התעוּדה המזוּיפת שהוּגשה לוֹ על ידי רמאי אימפריאליסטי מוּבהק, קיבּל ד"ר י.ל.  מגנס כּתוּמם, כּמטבּע של זהב טהוֹר, שכח מגנס מי הוּא האיש אשר לפניו, ולא חש מה כּתוּב בּתעוּדה אשר לפניו והסכּים מיד לכּל.  ואפילוּ שכח לשאוֹל את עצמוֹ מהוּ הערך המעשׂי של כּל ההצעה הזאת.  לא בּירר לעצמוּ בּשם מי מדבּר פילבּי את דבריו וּמה ענין לנוּ להתעסק בתכניוֹתיו של אינטריגן, שעלה על דעתוֹ להתערב בּענינינוּ.  אמנם ד"ר מגנס מַשוה את הצעת פילבּי לדעוֹת שהוּבּעוּ על-ידי מנהיגי הערבים בּשנת 1922 וקוֹבע, מתוֹך ספוּק רב, את "ההתקדמוּת הרבה".  אוּלם האם דיבּר פלבּי בּשם הועד הפוֹעל הערבי? האם הלך אליהם עם הצעתוֹ זאת, על כּל הדברים הטוֹבים שבּה – הכּרת הכרזת בּלפוּר וכו'? ואם הלך והציע – בּמה שב? הקיבּלו את הצעת השלוֹם הזאת?

ד"ר מגנס לא בּירר ולא חקר, והסכּים לאשר הוּצע לוֹ מיד.  הוּא הסכּים, שהוֹדוֹת לפרעוֹת תוּעמד לדיוּן שאלת המשטר בּארץ וכי עכשיו היא השעה של משׂא-וּמתן עם מארגני הפרעוֹת האלה.  הוא הסכּים, שאנחנוּ הציוֹנים, נשב כּאילוּ על ספסל הנאשמים, כּאילו אנחנוּ החוֹטאים, ועל כּן עלינוּ לעשוֹת את הויתוּרים הפוֹליטיים ולעשוֹת אוֹתם "בּיד רחבה" דוקא.  הוּא הסכּים לכל העלילוֹת על הציוֹנוּת הפוֹליטית והוֹסיף עוֹד עליהן כּהנה וכהנה.  גם הכרזת בּלפוּר איננה טוֹבה בעיניו ולא רק משום שאיננה בּהירה למדי, אלא גם משוּם שהיא "הדגישה יתר על המידה את קשר היהוּדים לארץ-ישׂראל" ולא הדגישה את חשיבוּתה של ארץ-ישׂראל בתוֹר ארץ קדוֹשה בין-לאוּמית" ועל ידי כּך היא עלוּלה לעוֹרר רוֹשם כּאילו רק יהוּדים קשוּרים בארץ הזאת.  יש, איפוֹא, הכרח "לשפוֹט מעל הצהרת בּלפוּר את פירוּשה המוּפרז", ואשר ל"זכוּיוֹת המוּסריוֹת והחוּקיוֹת של הערבים, שאינן מוּטלוֹת בּשאלה", שוּב "צוֹדק פילבּי", הוּא צוֹדק בּכּל.  אם יש לוֹ לד"ר מגנס לתקן, הרי זה  רק התיקוּן היחידי: שהנציב האנגלי יאוּשר על ידי חבר-הלאוּמים.  אם זאת יעשׂה ויבוֹא הכּל על מקוֹמוּ, אמנם לא הכּל.  הצעת פילבּי היא צרת-עין יוֹתר מדי.  לא כּלפי יהודים, אלא כּלפי האנושות.  הן הארץ הקדוֹשה היא לא רק ליהוּדים, היא קדוֹשה לשלוֹש הדתוֹת ועל כּן היא שייכת לשלוֹש הדתוֹת.  אין צוֹרך לא בּממשלה לאוּמית, ערבית אוֹ יהוּדית, ולא בממשלה דוּ-לאוּמית.  נחוּצה לנוּ ממשלה ארצי-ישׂראלית, שתפקידה יהיה לשמוֹר על קדוּשת הארץ.  ארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת מדינה בין-לאוּמית, בין-דתית, בין-גזעית, אליבא דאמת אסוּר גם להגיד שהארץ שייכת ליהוּדים, למוּסלמים ולנוֹצרים, כּי הרי היא שייכת לכּל בּן-אדם שמטרתוֹ היא שלוֹם עלי אדמוֹת ורצוֹן טוב בּין אנשים.

מה גדוֹל רוֹחב-לבוֹ של ד"ר מגנס! מה נעלוֹת השקפוֹתיו! התמוּנה הנישׂאה הזאת היא מזהירה כּל כּך, שאין איש יכוֹל להבּיט בּפניה, כּי מסַנורת היא בּזיוה העילאי כּל עין.  מעוורת בּמידה כּזאת שאין אתה תוֹפס בּה כּלום ואין אתה מבין כּלום.  מה כּאן תפקידו של אחד-העם? האם על זה חלם ולחם? מה ענין כאן לציוֹנוּת, בּין מדינית וּבין רוּחנית וּבין תרבּוּתית, תהי איזוֹ שתהי? מה אנחנוּ כּוּלנוּ עוֹשׂים כּאן? אחרי אלפי שנוֹת נדוּדים וסבל לא נשאר לנוּ בּמלוא העוֹלם הגדוֹל אלא רכוּש קטן – כשאחינוּ עוֹמדים על עברי פּי פּחת שם, בּרוּסיה וּבתימן, וּבּפולין וּבּרוֹמניה – מאירה לנוּ כּתקוה האחת, כּמגדלוֹר יחידי וּבוֹדד, ארץ-ישׂראל זו, כּברת-ארץ קטנה זוֹ שבּקצה המזרח, בּה תקוַת דוֹרוֹת שהלכוּ לעולמם.  בה תקות דורות שיבואו, ופה עומד איש, והוא קנצלר האוניברסיטה העברית הראשונה אשר בה הצופים, לאומי וציוני ותיק, אשר רבּים מטים אוֹזן לדבריו, והוּא מחלק בּשתי ידים את הרכוּש הקטן הזה, את הירוּשה האחרוֹנה של האוּמה, מחלק אוֹתה על ימין ועל שׂמאל, לכּל דכפין, תוֹשבי הארץ, מוּסלמי כל העוֹלם, נוֹצרי כּל העוֹלם, כּל מי שלבּו לשלוֹם – לכּוּלם הארץ הזאת, בּית היא ליהוּדים, לנוֹצרים, למוּסלמים, לאנוֹשוּת כּולה.  עשיר האיש הזה וּפזרן מאד.  אם תהא הארץ הזאת לנוּ – הרי זאת "מדינת בלקן זעירה" בּעיניו, כּאילוּ היתה הקרקע מוּצקת מאד מתחת לרגליו, וּצרכים חיוּניים לא היוּ לוֹ וה"שמירה על קדוּשת הארץ" מספקת לגמרי את נפשוֹ – ואוּלם לעם, לעם כוּלוֹ, בּרוּסיה וּבּתימן, וּבכל מלוֹא העוֹלם מה לעשוֹת? והקרקע מתמוֹטטת תחת הרגלים והעניוֹת מנַולת כאשר לא ניולה כּל העם? בּמה אשמים אנוּ, שארצנוּ קדוֹשה גם לאחרים – והן אחרים אלה הם כּוּלם עשירים וּמסוּדרים בּביתם וּבארצם וּלכל אחד מהם אין כל צוֹרך רציני ואמיתי בּארץ הזאת? מדוּע אנוּ צריכים לשלם בקיוּמנוּ בעד הקדוּשה הזאת? כּלוּם נחלל את קדוּשתה של הארץ על ידי כּך שנשב בּה ונעבוֹד אוֹתה?

וכּלוּם הארץ הזאת היא היחידה הקדוֹשה "השייכת לאנוֹשוּת כּוּלה?" כּלוּם אתוּנה איננה קדוֹשה – ומי יעיז לדרוֹש אוֹתה מידי היונים, כּדי למסוֹר אוֹתה ל"אנוֹשוּת כּוּלה"? וּכלוֹם רוֹמא איננה קדוֹשה לכּנסיה הקתוֹלית האוּניברסלית – וּבּכל זאת האם ידרוֹש העוֹלם, כּי עם איטליה יוַתר עליה? מדוּע, איפוא, נגזרה גזירה זוֹ עלינוּ דוקא, כּשיש לאל הארץ השוֹממה הזאת להציל את המוֹני עמנוּ וּלהבטיח את תקוּמתם? כּי הן רק עלינו בּלבד גזר מגנס את גזירתוֹ.  רק אוֹתנוּ מחייבת קדוּשה זוֹ למסוֹר את הארץ לאנוֹשוּת כּוּלה, באשר קדוֹשה היא לאנוֹשוּת כוּלה.  ואוּלם על ערבי הארץ אין חוֹבה כּזאת מוּטלת.  אם הם לא יסכּימוּ – הלא כּן מסיים ד"ר מגנס את מאמרוֹ – אין לעשׂוֹת נגדם ולא כּלוּם.  אז לא תצטרך הארץ להיוֹת לא בּין-לאוּמית ולא בּין-דתית ולא בּין-גזעית ולא יהיה כּל צוֹרך בּשמירה מעוּלה על קדוּשתה.  היא תוּכל אז להישאר ארץ ערבית בּלבד בּאין מפריע.

רק עלינוּ הוּטלה הגזירה הזאת.  מדוּע? משוּם שעם בּן חמישה-עשׂר מיליוֹנים עוֹמד מאחוֹרי גבּינוּ ואין לוֹ ולא כּלוּם? משוּם שעם חלש ועני ורב-יסוּרים הוּא? משוּם שהבאנוּ הנה, בּמשך דוֹרוֹת, רבבוֹת צעירים טהוֹרי נפש ועזי רוּח? משוּם שהפכנוּ חלקי הארץ השוֹממה הזאת לנאוֹת-תרבוּת ועוֹד ידנוּ נטוּיה להוֹסיף בּעבוֹדת-יצירה זוֹ? אוֹ משוּם שלא אחזנוּ בּרוֹבים, כּדי ל"העיד" על זכוּתנוּ על הארץ הזאת? אַל נחכּה לתשוּבוֹת.  אינן.

ד"ר י.ל.  מגנס איננוֹ חדש בּתנוּעה הציוֹנית.  הוּא עוֹבד זה שנים רבּוֹת עבוֹדה מסוּרה וּפוּריה בּשדה הארצישׂראלי.  חלילה לנוּ לפסוֹק דין על השקפוֹתיו  ועל התנהגוּתוֹ של האיש על יסוֹד המאמר הזה בּלבד, ועל יסוֹד קשרים בּני-חלוֹף עם פילבּי.  מאז נכתבה תשוּבתוֹ ל"רוֹדף שלוֹם" מזוּיף זה, פירסם ד"ר מגנס תעוּדוֹת אחרוֹת – את נאוּמוֹ בּפתיחת האוּניברסיטה, את הטלגרמוֹת ל"טאג" הניוּ-יוֹרקי, גם הדוֹקוֹמנטים החדשים האלה רחוֹקים עדיין מלהיוֹת תעוּדוֹת של ציוֹנוּת עממית החרדה לגאוּלת המוֹני עמנוּ, ואוּלם ניב אחר מוּרגש בהם, מכּמה וכּמה בּחינוֹת, השעה הזאת, המצַוה עלינוּ בּהירוּת העמדוֹת והגנה מאוּמצת על זכוּיוֹתינוּ למפעל חיינוּ, מצַוְה עלינוּ גם זהירוּת רבּה כּלפי אנשים וּכלפי זרמים בּקרבּנו, למען לא נרחיב את ההבדלים, הקיימים כּבר בּתוֹכנוּ יוֹתר מדי, ולא הנפוֹך את מחננוּ לקיבוּץ פרוּע של כּיתוֹת הרבוֹת אחת בּחברתה, אוּלם האמת צריכה להיאָמר: תשוּבה זוֹ שהשיב ד"ר מגנס לפילבּי, היתה התעלמוּת מוּחלטת מצרכי העם העברי ומן התוֹכן החי של הרעיוֹן הציוֹני, לכּל צוּרוֹתיו וּלכּל פירוּשיו.  התבּטלוּת גמוּרה, עד יסוֹד אידיאוֹלוֹגי נבוּב וערטילאי, אשר אין כּל יחס בּינוֹ וּבין המציאוּת הכּלכּלית, הרוּחנית והנפשית של המוֹני העם העברי, של המוֹני הישוּב הערבי ושל האנוֹשוּת כּולה.

פח מוֹקשים טמן לוֹ פילבּי וד"ר מגנס נלכּד ברשתוֹתיו.

 

כ"ו – כ"ח חשבון תר"ץ (29.11-1.12.1929)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה