_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בימי תחית איטליה: פרק שמיני: חתימה

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

כבוש רומא בשנת 1870 סיים את תנועת האיחוד באיטליה. ספוח טרייסט וטרנטו שייך לפרק אחר לגמרי של ההיסטוריה האיטלקית והאירופית. איטליה המאוחדת, אשר שלושה דורות במאה הי"ט נלחמו והתענו כל כך כדי להביאה לעולם – נקלטה עתה בהכרה האיטלקית והעולמית כדבר המובן מאליו, כמציאות קיימת, שהיא מחוץ לגדר ספק כל שהוא. תנועת האיחוד הגשימה את הסיסמות הפוליטיות הקיצוניות ביותר: אחדות שלמה עם רומא הבירה. ואולם לא כל הפרובלימות הפנימיות הקשורות בו מצאו את פתרונן. יתר על כן: יתכן להגיד, כי אף אחת מהפרובלימות לא נפתרה במלואה, אלא רק באותה המדה המצומצמת שהיה בה כדי לאפשר התהוות ממלכה מאוחדת. המצב הפוליטי הבין-לאומי, התסיסות הרעיוניות והחברתיות השונות, המומנטים הכלכליים והסוציאליים שנשתרגו בתוך התנועה, הכריחו לבקש ולמצוא דרכי-פשרה בהתרת השאלות המהותיות ביותר.

מתוך הפרובלימות שעמדו בפני תנועת האיחוד היתה חמורה פחות ונפתרה ביתר שלמות דוקא זו של פידירציה ואחדות, שעוררה בשעתה חילוקי דעות  וויכוחים סוערים ביותר. עוד בשנות 1848 – 1849 סבבה המהפכה האיטלקית תכולה על ציר זה, על ציר השאיפה למַזֵג את האינטרסים המקומיים עם האינטרסים האיטלקיים הכלליים, בשים לב גם לאחדות העם האיטלקי, גם לפירודי המסורת ההיסטורית, כל אותם הפירודים וההבדלים אשר הוליד עבר שונה במרכזים השונים. בשנת 1848 כרצו הסווירינים הקטנים את דין עצמם לכליה. אחרי נסיון ימי המהפכה לא היה עוד למישהו מקום לפקפק, כי לא יעלה לאגד יחד בתנועה לאומית  אחת את הדוכס הטוסקאני ואת המלך הבורבוני ואת האפיפיור ואת פיימונט. את הגולל על "ברית הנסיכים", זו חזית הליברלים, סתמה לחלוטין, בימים שלאחר כך, הפוליטיקה הריאקציונית של הסווירינים, האיגואיזם הגלילי שלהם והתרפסותם לפני אוסטריה. אולם גם "ברית העמים" – תכנית קטאניאו ופירארי – נתגלו כתכנית שאינה נתונה להתגשם, מאחר שהאיטלקים לא גילו לא בשנת 1848 ולא בתקופה שלאחיה אותה מדת בגרות פוליטית שמחייבת תנועה פידירטיוית, ואילו הסיסמה "אחדות איטליה" – סיסמה פשוטה הרבה יותר – אצלה לתנועה בהירות תיתרה ורוממוּת-רוח. לאי-הצלחת הפידירליזם גרמה איפוא רמתם הנמוכה של האוכלוסין בתרבות ובפוליטיקה, ביחוד בדרום. למרבית האוכלוסין האיטלקים היתה דרושה מציאות עובדה – למען תיקץ הכרתם הלאומית. יתכן שאיטליה פידירטיוית היתה יכולה לבוא לעולם כעבור יובל שנים; במאה הי"ט היה מקום אך ורק לאיטליה אחת מרוכזת. יוצרי איטליה החפשית עמדו איפוא לפני ברירה: להמתין עד שכל הפרווינציות, לרבות הדרום, תקנינה דעת והכרה ותאזורנה חיל לקרוא דרור לעצמן ממצוקת ממשלותיהן העריצות, וזאת אומרת – לותר לפי שעה על הקמת איטליה מאוחדת ועצמאית, או להתחיל בפעולה בכוחם ועל דעת עצמם וליצור "עובדות קיימות". טבעי הוא ואנושי שהם בחרו בדרך של "דחיקת הקץ".

במידה שהעובדות הלכו ונתקימו – כמו שהיה בשנת 1859 ביחס לפרווינציות המרכזיות, בשנת 1861 ביחס למדינת ניאפול ובשנת 1870 ביחס לרומא – קבל אותן העם האיטלקי מתוך רצון ולעיתם קרובות גם מתוך גיל. ואם תחילת כניסתן של מדינות חדשות לתוך האורגניזם הממלכתי האיטלקי היתה כרוכה בקשיים וחכוכים ידועים, שהתלבטו אף הם בעיקר בדרום – הרי יסודם היה לא בעצם העובדה המחודשה של הויה לאומית אחת, אלא בריכוז האדמיניסטרטיוי שנלוה עליה, ובתקוות הנפרזות שאנשי הדרום שמו באיחוד. היום הזה. אף על פי שצביונם המיוחד של הגלילות השונים עדיין לא נכחד כליל, מהוות ההכרה האיטלקית, התרבות האיטלקית  והשפה האיטלקית יסודות אורגניים, שאין להפרידם בהחלט מעל מהותו של איזה גליל שהוא באיטליה. האנטגוניזם שבין הגלילות, אם גם נשתמר כאילו מקומות, אין לו אלא אופי שטחי; כל רעיון לריסטאורציה גלילית אין לו שום קרקע-אחיזה ואליבא דאמת אינו קיים בשום מקום. הזרמים הגליליים – במדה שישנם – אינם מגיעים אף באחד הגלילות למדרגת שאיפת התבדלות  ומצטמצמים בדרישה לדיצנטרליזציה אדמיניסטרטיוית מסוימת. אין איש חולק על עובדת אחדות איטליה. במשך 50 שנה מאז כבוש רומא נתנסתה האחדות האיטלקית הפנימית ועמדה בכל הנסיונות.

ההבדל בין הצפון והדרום, – הבדל שלפני עשרות אחדות בשנים היה הרבה יותר בר-ערך מאשר היום – זה שהיה למפגע להתהוות איטליה פידירטיוית, הוא שהיה גם אחד הגורמים העיקריים בהכרעת הכף לצד הפרינציפ המלוכני לעומת הריפובליקני. אם היה צורך במרכז איתן, יציב, בעל מבנה פוליטי פשוט, שבעזרתו יתכן ליצור את "העובדות הקיימות", כדי להכניס לתוך המעגל הממלכתי האיטלקי את הגלילות המרכזיים ואת הדרום – הרי רק המונארכיה הפיימונטית יכלה להוות מרכז מעין זה. פיימונט הציעה את הבסיס הפוליטי המינימלי, שעליו יכלו להתאחד כמעט כל המגמות שבתנועת-האיחוד האיטלקית. בשנת 1848 לא הצליחה פיימונט בתעודה זו, ואחת הזכויות הגדולות אשר לקאוור היא, שעלתה בידו בעשר השנים הבאות לעשות את פיימונט למרכז האיחוד האיטלקי. כתנאים מוקדמים למלוי תפקיד זה באו, מצד אחד, הסתלקות פיימונט מתביעות להגמוניה, משאיפה להטמיע בקרבה את איטליה, מפוליטיקה "מוניציפלית". כאשר קורָא לה בפי ג'וברטי; ומצד שני, – הנאמנות לקונסטיטוציה ולחרות האזרחית. קיום שני התנאים האלה, העקרונים היסודיים בפוליטיקה של קאוור – הוא אשר הועיל במדה מכסימלית למנוע חכוכים בין הזרמים השונים של המחשבה והמעשה במפעל הלאומי. בעזרת שני הכללים: "כדי לקומם את איטליה – מצווה פיימונט להעלם" "הקונסטיטוציה צריכה להיות שמורה מכל פגע", אשר קאוור שמר עליהם מכל משמר, עשתה פיימונט והצליחה בתפקידה הלאומי.

העובדה המקבילה, שבית-סאווֹיה הומלך בינתים על איטליה – ערך טפל לה. כשאך נדמה היה שפיימונט עומדת לנטות מהדרך הליברלית והלאומית – היתה עולה וגוברת בארץ התנועה הריפובליקנית, שהיתה חוזרת ומזכירה לפיימונט את תעודתה הלאומית והמלהיבה את מרצה לאיחוד. אחרי מלאה שליחותה זאת שַכָּה התנועה שנית. לכאורה נראה, שבכל תקופת ההגשמה הסגירה הדימוקרטיה הריוולוציונית את עמדותיה לידי המונארכיה הליברלית, אבל בעצם הדבר התמידה הדימוקרטיה למלא בה תפקיד ראשון. היא קבעה את מטרות התנועה: גירוש אוסטריה, סיפוח לומברדיה, סיפוח הגלילות המרכזיים, הדרום, וינציה, רומא; היא עוררה וחיזקה בהופעותיה את ענין הצבור במטרות האלה, היא הסעירה כפעם בפעם את מי-מנוחות הליברליזם והאופורטוניזם, התותה דרכים ויצאה ראשונה בדרכים לא-סלולות אלה לכבשן. כתום עבודת ההכנה העמדה המונארכיה לפני ברירה: ללכת בדרכים המותוות, או לתת לדימוקרטיה לרשת את עמדתה השלטת. וכאן צפון סוד הצלחתם המיוחדת של פיימונט ובית-סאווֹיה הם הבינו לדילמה וידעו להוציא לפועל את חפץ הדימוקרטיה, אם גם לא בדרכים הרצויות לה, בהסתגלם לכל שלל גוניה של המציאות האיטלקית והבין-לאומית. ואולם המעשה נתקיים. לגבי הדימוקרטיה, אשר ראתה כפעם בפעם את מיטב כבושיה גזול מידה, היה זה פרוצס קשה ומכאיב, אך מבחינה היסטורית יש לראותו כהכרח מוצדק, כי הדימוקרטיה הכפותה לאידיאולוגיה, שהיתה נוטה לפעמים להתגלגל בדוגמתיזם – מן הנמנע היה שתסתגל במידה כה מרובה למציאות, כדי לנצלה ולהבנות ממנה, כמעשה פיימונט. מבחינה סובייקטיוית יכול עידן ההגשמה להראות בעיני מנהיגי המהפכה, מאציני וגריבאלדי, כמפלה. ואחן, אין מספר לעלבונות, כאישיים כצבוריים, שניתכו עליהם מיד המונארכיה הפיימונטית ומיד הממשלה הליברלית. אבל מנקודת ראות אובייקטיוית נתמלאו בשנות 1871-1850 כל משאלותיהם הפוליטיות של מאציני וגריבאלדי והיו למציאות, אם כי לא הביאו אותה תחיה מוסרית, אשר מאציני צִפָּה לה באמונתו הגדולה.

הנאמנות הניצחת לקונסטיטוציה ולזכות ההצבעה הכללית בכל המדינות שנספחו לפיימונט, אשר ליותה את קאוור וההולכים אתו – היא שנתנה גם לחוגי הדימוקרטיה הרחבים להשלים עם מלכות סאווֹיה ונטלה משאר מדינות איטליה כל יכולת להתחרות בפיימונט. בתקופה שלאחר חורבן המהפכה היתה פיימונט יחידה בכל מדינות איטליה שלא נשטפה בנחשול הריאקציה, ולא בלבד ששמרה על אי-תליותה כלפי אוסטריה אלא גם סיכנה לא אחת את קיומה במלחמה נגדה; עם זה ידעה פיימונט להקריב בשעת הצורך את טורין לפלורנציה, ואחר-כך לרומא. בכוח הפוליטיקה הזאת, ואך ורק בכוחה, עלה לה לפיימונט לנצח לא את ניאפול ואת רומא האפיפיורית בלבד, אלא גם את הזרמים הריפובליקניים שבתנועת האחוד. קרדוצ'י (1907-1835 ,Carducci), אחד הגדולים במשוררי איטליה המאוחדת, מן הנוהים אחרי מאציני וממעריציו של גריבאלדי, כתב בשנת 1882, בהביעו את הלך הרוח שבחוגי הדימוקרטיה הרחבים: "מה אשם בית-סאוויה, אם העם האיטלקי – מדעתו, כי לא תקום המולדת האחת בלי עזרת מונארכיה, קרָאָהו למלכות? האמביציה ההיסטורית והפוליטיקה השושלתית – יתכן שאלה היו מוצאות את ספוקן גם בצפון איטליה בלבד; אנחנו בעצמנו, בראשות מאציני, הבאנו את בית-סאוויה לאיטליה המרכזית; גריבאלדי כבש לבית-סאוויה את הדרום. עתה, בתוקף תכונת הבריות לאַיֵש את האידיאלים שלהם, למען העריצם ולגדפם, תחת העריץ וגדף את עצמם – מסמל ראש בית-סאוויה באישיותו את מדינת איטליה. אם כן: תחי איטליה! שומרי הסף! סלקו את המסך, הננו הולכים להשתחוות  לפני המלך".

קשיים גדולים יותר לאין ערוך היו כרוכים בשאלת רומא האפיפיורית. עמדתו של האפיפיור כסווירֶן איטלקי בש' 1849-1848 לא היתה שונה במאום מזו של הבורבונים בניאפול. הפוליטיקה שלו היתה לאחד הגורמים העיקריים במניעת הגשמתה של ברית הסווירינים. בתקופה שאחר זאת היה האפיפיור המפגע העיקרי על דרך האיחוד, וממילא עלתה בתוהו גם האוטופיה של ג'וברטי: מְלַכֵּד איטליה. התנועה עמדה על פרשת הדרכים: להסתלק מן האיחוד או לפסוח על רומא האפיפיורית. איטליה בחרה בדרך השניה. הפוליטיקה של פיוס התשיעי, שלא ידעה פשרות לא רק כלפי התנועה האיטלקית, אלא גם כלפי כל התנועות החברתיות והפוליטיות בנות המאה הי"ט – מצד אחד, והמאורעות הבין-לאומיים – מצד שני, יצרו סיטואציה בין-לאומית שהקלה על איטליה את כבוש רומא. במשך עשר שנים מאז הוכרזה מלכות איטליה ועד היות רומא לעיר בירתה היתה מציאות ממלכה עוֹיֶנת, קן מזימות וקנוניות בקרב המדינה הצעירה – לאבן נגף על דרך התפתחותה הנורמלית ולצנינים בעיני ידידי האפיפיור ואויביו גם יחד. שאלת רומא היא היא שנתנה מקום למאורעות מעליבים ומסוכנים כמו אספרוֹמוֹנטֶה ומינטאנה. אך גם כבוש רומא, בהרחיקו את הסכנה התכופה, לא העלה פתרון לשאלה המעורה בכל הפרובלימה הדתית של איטליה.

איבת הואטיקן לאיטליה החדשה במשך כל חמשים השנים הראשונות לקיומה; דבר השתמשו בכל הזדמנות כדי לתבוע את  עלבונו ואת זכויותיו על רומא וכדי להזכיר לעולם הקתולי ולאיטליה את אי-טבעיות מצבו, חוסר "הבטוי האובייקטיוי לחירותו הרוחנית כל עוד נתון הוא בשבי איטליה"; העמדה המשונה, ולעתים דו-פרצופית, שהואטיקן הטיל בדרך זו על הקתולים הנאמנים שבאיטליה ביחסם למדינה – כל אלה היו גרמים מכבידים ומפריעים להתפתחותה של איטליה. אך חשיבותם פחותה אולי מההשפעה ש"שאלת רומא" השפיעה על כל החיים הדתיים באיטליה. ההתנגשות בין הפרינציפ הלאומי והדתי בקרב הארץ שבה גדלה הקתוליות והכתה שורשים עמוקים ביותר – הביאה ליתר דוֹגמטיזציה של הדת הקתולית מצד אחד, ומצד שני להתרחבות אנטי-קליריקליזם שטחי, אשר אין בו שום ערובה נגד החזרת המשטר הקליריקלי ואשר כבש לו, בברית עם המאסוניות, מקום בראש חיי הרוח של איטליה במשך יובל השנים שלאחר האיחוד וגרם להרחיק בחוגים התרבותיים כל ענין לדת וכל מחשבה דתית בכלל. סטיה בלתי-טבעית זו בהתפתחות חיי הדת גרמה גם להאדיר באוכלוסין הרחבים את "אמונות ההבל", שריקאזולי בשעתו כבר קבל עליהן. בשנת 1848 ניסה מאציני להעמיד את  עצמו במקום האפיפיור; הדבר עלה בידו מבחינה פוליטית, אך לא מבחינה דתית. כוחו לא הספיק לעורר בעם רגש דתי חזק, אשר ממנו תקום בעתיד כנסיה חדשה. תקוני הכנסיה הקתולית היו לאחת התעודות העיקריות של ג'וברטי וריקאזולי, אך גם הם נאלצו להודות בקוצר יכלתם. המאה התשע-עשרה הצליחה להפריד בהכרת האיטלקים בין מלך חבל-האפיפיור לבין ראש הכנסיה העולמית ולבטל – אמנם ביתר זהירות לעומת מה שנהגו בסווירינים האחרים – את האפיפיור – המלך. אולם האפיפיור – ראש הכנסיה עמד בפני סערת כל ההתקפות של המחשבה הדתית בימי האיחוד, כאשר עמדה האפיפיורות לפנים בפני ברונו והריניסנס, מאכיאוילי, פרנצ'יסקו איש אסיזי וסַווֹנַרוֹלָה. מבחינת השליטה באוכלוסין הרחבים עלה כוח האינרטיות אשר לכנסיה באיטליה, מקור מחצבתה, על כוח המחשבה הפילוסופית והרגש הדתי החי.

גם שאלת השחרור היתה מבחינה בין-לאומית קשה למדי. הקשיים היו צפונים בעיקר בחששות הדיפלומטיה הזרה לשווי המשקל באירופה, בחשבונות של פרסטיז'ה  שושלתית ודתית. במשך עשרים שנה מילאה הדיפלומטיה הפיימונטית תעודה כשרה, וכאן, לאין ספק, יש לזקוף  הרבה לזכות האינטואיציה הגאונית והכשרונות הקומבינטוריים של קאוור. ההשתתפות במלחמת קרים, שהיתה לכאורה מעמסה מיותרת בהחלט לגבי פיימונט, נתנה למדינה הקטנה פחותת-הערך מקום מסוים, ואם גם לא שוה-זכויות, בקרב האריאופּג האירופי. מאז היה קאוור מנצל כל הזדמנות להעלות על סדר-היום של אירופה את שאלת איטליה. הוא פרט על נימי האהבה העצמית של נפוליאון השלישי, ובמקצת גם על נדיבות לבו; אך יותר מזה השתמש בהתחרות צרפת באוסטריה, ואחר כך בהתחרותן של אוסטריה ורוסיה, אנגליה ואוסטריה, גרמניה וצרפת; הוא הטיל על אירופה הקונסרואטיוית את אימת המהפכה הצפויה לה מאיטליה; ובמשטר הליברלי, בזכות-הבחירה הכללית ובאופי העממי של התנועה, אשר עליה נשען – קָנֹה קנה לו את לב הדימוקרטיה האירופית.  

אפס, גם הרחקת הסווירינים הריאקציוניים מעל במת איטליה, גם הליקוידציה הפוליטית של האפיפיור, גם המשחק הדיפלומטי של קאוור – כל אלה לא היו כלל בגדר האפשרות, ולא יכלו כלל לעלות על הדעת בלי אותה עבודה ענקית בחנוך העם האיטלקי, שנעשתה בכוח המחשבה הצבורית במשך הרבע השני והשלישי של המאה הי"ט. הפרובלימה של ה"המון", אותו המון פאסיוי, מהסס, איגואיסטי, ובכל זאת "המון קדוש", הפרובלימה של יצירת ה"ההכרה הלאומית" וחנוכה – היתה, בלי ספק, הרצינית, החשובה והקשה מכל הפרובלימות אשר בתנועת האיחוד. טעות  היא לחשוב, כי הפתרון בא כפשוטו ובמשך שלוש או ארבע עשרות בשנים נהפכו מחנות אנשים מדוכאים, מפורדים ושקועים באמונות תפלות – לעם בעל הכרה לאומית ורצון לאומי איתן. בעשרות השנים הראשונות שאחר האיחוד היתה דעת-הקהל האירופית והאיטלקית נטויה לתאר לה את תנועת האיחוד כתנועה עממית, שהלכה וגאתה, הלכה והתחשרה מתוכה, עדי הציפה את הארץ כולה. הבדיקה ההיסטורית המאוחרת הכהתה את צבעי המחזה הזה הנוח להִתָּאר. הוברר כי כל ימי תנועת האיחוד היו המוני העם זרים לה במדה ניכרת; כי הישוב החקלאי לא לקח בה חלק כמעט, ופעמים גם שם מכשולים על דרכה – מות פיזאקאנה יכול לשמש סמל טראגי ליחסי המהפכנים והאכרים; רק מקץ שנות הארבעים נראתה השתתפות פעוטה למדי של הפועלים בתנועה. כמעט כל היזמות המהפכניות של חובבי המולדת האיטלקים – ביחוד בעידן 1831–1846 – נתקלו באדישות ממיתה של ההמון. תמונת בנחי הנעורים הללו, שהלכו לקראת מות, עיתם מדעת ובכונה עתים מתוך תקוה עמומה למצוא משען בעם, עתים מתוך בטחון כי מופת-מעשיהם דיו להצית אש המרד הכל-איטלקי, ופגעו בשויון נפשו של אותו עם, אשר לשמו העלו את חייהם הצעירים לקרבן – תמונה זו מלאה פתוס הירואי, ונוער זה, באומץ-נפשו, באורך-רוחו, בכוח-סבלו, בתקפו ובאמונתו, מפליא את המסתכל וממלא אותו הערצה לאין גבול.  בימי תחית איטליה 5

ואולם העובדה עובדה היא, שהתנועה האיטלקית האקטיוית נבנתה לא מתוך המוני האוכלוסין הרחבים. בה השתתפו מקצתן של האריסטוקרטיה ושל הבורגנות הזעירה והעליונה, מקצת הנאורים שבקרב האומנים והפועלים, ובעיקר – ובראש כל העמדות הקדומות – האינטליגנציה האיטלקית. חלק מועט זה של העם האיטלקי הוא שהיה החוגר והמפתח במלחמה האקטיוית עם אוסטריה ועם הסווירינים המתנכרים לעמם. משאלי-עם, שליוו באופן שיטתי את מלחמת-מיעוט זו, אין בכוחם לשנות משהו בהכרה הזאת אלה היו אמצעי מצוין למען הפגין בפני אירופה את דימוקרטיותה של פיימונט. הם היו אמצעי טוב להרדים את המצפון הריפובליקני של תלמידי מאציני. הם אינם יכולים לשמש אמת-מדה להערכת ההשתתפות של המוני העם האיטלקי בתנועת השחרור. הן בשנת 1859 יצאו לפועל משאלי–עם – אגב איטליה המרכזית – גם בחבלים סאוויה וניצה, שאמנם עתה הנם צרפתיים במדה רבה גם במהותם ואולם אז היו חבלם איטלקיים טהורים, והרוב המכריע הצביע גם בהם, כרצון השליטים, "בעד", הינו: בעד הסתפחות אל צרפת. מאציני עצמו, אשר היה עלול לשגות לעתים בהערכת הלך נפש האיטלקים, בהחליטו על פי אותות קלי-ערך, על נכונות איטליה כולה לקרבנות ולהתקוממות, – אף הוא אי אפשר היה לו לבלי ראות בתוצאות המוחשות הדלות שנתנו המעשים המהפכניים המרובים, אשר ידו תכנה, אף לו אי אפשר היה לבלי חוש בשויון הנפש שהראה התושב האיטלקי לקרבנות הגבורה של תלמידיו ולבלי התבונן בהצלחה הכספית העלובה של קריאותיו למלוות ולתרומות. "הנוצרים הראשונים היו לעתים משליכים לרגלי הכוהן את כל עשרם, ובקרבנו – בקרב עשרים ושנים מיליון אנשים, המפטפטים על חירות –  הרי יהיה זה מפעל-איתנים שבדמיון אם נדמה על מציאות מיליון אנשים אשר יתנדבו איש ואיש לתת פרנק אחד לשם שחרור וינציה. לראשונים היתה אמונה, לנו – דעות בלבד". אף למאציני אי אפשר היה לבלי התבונן באי-ההתאמה שבין אלפי-מעט אלה של מתנדבים, אשר נזעקו במומנטים מכריעים, 1848 ו1859, לקולו ולקול גריבאלדי, לבין אותם מאות אלפים שעליהם סמכו. פסיויות זו של איטליה בערה בו כקלון וכחרפה, והוא הודה: "פני יאדימו, כאילו שקר בפי, מדי דברי בשבח איטליה (בעתונות חוץ) ובזכות האיטלקים, אשר לא יראו כי עבדים הם, כי קללת אלוהים עליהם וכי הם השפלה שבאומות".  היסטוריון איטלקי בן זמננו, וולפה (Volpe), כותב: "תנועת האיחוד היא מפעל-מעטים. ויש להוסיף: המעטים הללו היו כעין מחנה מיוחד בתוך ארץ נֵכר. רצוני לאמור, כי הם לא היו באי-כוחה של אותה ארץ, לא הגשימו את כּמוּסֵי-כִּסוּפיה, לא היו הד לקולותיה החנוקים, לא הלכו לקראת תוחלת-עם ממושכת, כמו במהפכות אחרות, שגם כן נעשו בידי מיעוט. המעטים הללו היו יחידי סגולה, שפעלו בסביבה של שויון נפש והתנגדות, בלי קשר רוחני חזק עם ההמונים, בלי ידיעת תנאי-הארץ המציאותיים. פחות מכל הכירו את ארץ אותם האנשים אשר הרבו ביותר לתת לה. איך עלה בידיהם להשיג את מבוקשם? הם התערו לעומת הפרץ, כמפקדים לצבא המסרב לאחוז בנשק. הם הקריבו את עצמם; לרבים מהם היתה תקומת המולדת לתעודה יחידה, לשליחות חייהם, כדוגמת מתקני-דת גדולים בתקופות אחרות. האיכות כאילו השלימה כאן את חסרון הכמות והכריעה במשקלה את שויון-הנפש וההתנגדות של הארץ, ברכשה עם זה לאיטליה רגשי-אהדה כל שהם מצד דעת הקהל האירופי, שבכללו לא היה נטוי לחבבה. הם הצליחו בכוח ההתאמה של מפעלם למעל החיים החדשים באירופה, לזרמים ולמגמות שהִווּ את תרבות המאה הי"ט, בכוח ההתאמה לתנועות הליברלית, הלאומית, האנטי-קליריקלית; הם היו מעטים, אבל ידוע ידעו לכון את צעדם עם צעדי דורם; הם הביעו את רוח ההיסטוריה ואת רצונה, נשמעו לאלם-גזירתה: להתחדש או לנפול, להתאחד וליצור מדינה לאומית או להגרף ולהסחף עוד יותר מאשר בעבר – בנחשול האימפריאליסטי הכביר של אירופה החדשה. אם מצד אחד גדרו את דרכם מעצורים בין-לאומיים, והם נתקלו בהתנגדות של חלק חשוב שבאירופה – הרי מצד שני ניצלו גם הם לטובתם התלבטויות והתרוצצויות אירופיות שונות. בהאבקם עם קשיים ובהשתמשם לצרכיהם במצבים נאותים שזימנה לפניהם הפוליטיקה העולמית (דבר זה נדרש לא אחת לגנותה של איטליה, כאילו היא הגיעה לאיחוד בדרך ערמה, אולם איזו מדינה לא רקמה את דברי ימיה במסגרת האפשרויות שהמאורעות העולמים אינו לידה?) – הוריד קומץ-נגרים הימה את ספינתו הקטנה מתוך התלהבות רבה, מתוך הכרת רוֹממות המפעל שיש להגשימו ושהוגשם סוף כל סוף, מתוך אמונה בשליחות הגדולה הצפונה לאיטליה, מתוך בטחון מופלג בערכו של המחר, העתיד להופיע על הארץ משתגאל זו מעקת ממשלותיה המקולקלות ומעול זרים".

חות דעת זו של היסטוריון בן-סמך זקוקה אולי למלואים. אכן, אותו קומץ נגרים, שעליו מדובר, עמד לעתים בפני קיר אטום של אדישות ואי-הבנה. ברם המפעל אשר לו הוקדשו חיי המעטים האלה לא היה מצליח בידם אלמלא השכילו לשנות מן הקצה אל הקצה,במעשיהם ובתוכחתם, את אוירה של איטליה ולהפוך את ההתנגדות הנמרצה והאקטיוית של ההמונים כלפי כל מיני חדושים / התנגדות שבה נתקלו בראשית המאה הי"ט היעקובינים האיטלקים הראשונים / לנכונוּת נלהבה לקבל את שלל מלחמתו של המיעוט המהפכני. אם על רגש הנכונות הזה, אשר בלי ספק היה קיים במחצית השניה של המאה, נוסיף אותן ההתפרצויות הקצרות והחשובות של מרץ השחרור, התפרצויות עממיות באמת, כגון "חמשת ימי מילאן", הגנת ריפובליקות רומא ווינציה ותנועות שנת 1859, שאפשרו את ספוח הפרווינציות המרכזיות לפיימונט – כי אז נוכרח להודות בצדקת דבריו של היסטוריון שני בן-דורנו, סאלוימיני (Salvemini), הרחוק מרחק רב מכל התהדרות לאומית. "פעולת מנהיגים, אנשי צבא ומדינאים אינה צריכה להשכיחנו את אשר היה עיקר הגורמים לתחית איטליה – את הפעולה הקבוצית הכבירה של המון נעלם, בלתי כפוף לשום איש, לשום מפלגה, המון אשר בסגולת שכלו הישר, הפיכח, בסגולת האוֹפוֹרטוּניזם שלו הנעדר אמנם גבורה יתירה, ואולם גמיש הוא ונבון – ידע גם להמתין, גם להעיז, גם למרוד, גם לשתוק, לסגת אחור לשם התקפה מוצלחת, לקחת את הטוב באשר ימצאהו, למזג יחד בסינתיזה הרמונית תנועות שונות, וביניהן גם כאלו הסותרות זו את זו.

אמנם הדבר הזה, שאחדות  איטליה הוקמה בכוח מאמץ המיעוט, בעוד שהרוב לא גילה אלא נכונות פאסיוית בלבד – עקבותיו ניכרים באיטליה עד היום. המוני העם, שרק נענו לאיחוד מתוך אינרציה, שהניחו לו להתגשם, אך לא נטלו במפעל זה את  חלקם הפעיל הבלתי-אמצעי – המונים אלה, בבוא שעתם והם נדרשו לקחת חלק בבנין המדינה, נמצאו בלתי-מוכשרים לכך. אף קאוור ועוזריו לא ראו כלל, מתוך צרות אפקס הסוציאלי, את הפרובלימה הזאת ולא דאגו להפוך בעוד מועד את מפעל-המיעוט למפעל-העם. נתהוה קרע בין המסורת הרוחנית של תקופת האיחוד ובין הדרכים שבהן הלך העם האיטלקי במשך היובל האחרון. הקרע הגורלי הזה נתגלה ביתר חומרה בקרב תנועת הפועלים. התנועה הזאת התחילה להתפתח באיחור זמן, כשמפעל האיחוד כבר הושלם כמעט. תנאים רבים הביאו לידי כך, שהיא לא הביטה על עצמה ולא הרגישה את עצמה כיורשתה של התנועה הלאומית וממשיכתה. קולו של פיזאקאנה נשאר קול קורא במדבר. המאציניזם והגריבאלדיזם לא הפכו מבחינה צבורית (אם כי מבחינה אישית – רבים היו לסוציאליסטים) לתנועה סוציאלית, אלא נתפזרו למען תת מקום לזרמים חדשים. קונגרס האינטרנציונליסטים ברימיני, אשר התכנס אך שנה אחת אחרי כיבוש רומא, היה סתירה גלויה לרוח התנועה הלאומית. הבנים התנכרו לאבות. השאיפה הלאומית והשאיפה הסוציאלית נפרדו, ומאז נלחמו זו בזו כאויבים בנפש. הקרע הזה, שניתק את חוט-הדורות, חוט-ההתפתחות האורגנית בתרבות האיטלקית החדשה, – בו צפון במקצת סודה של זו ההתפתחות הפוליטית באיטליה, אשר אנו עדים לה בשנים האחרונות, המיוחדת במינה והרחוקה כל כך מרוח תקופת האיחוד.  

המיעוט המהפכני יצר, איפוא, אוירה צבורית חדשה, שאיפשרה לו את הגשמת שאיפותיו, ויצירת האוירה הזו היא הגדול בכבושיו; משנפתרה "הפרובלמה של ההמון" (שוב: באותה מדה מצומצמת, שהיה בה כדי לתת למיעוט להמשיך ולהשלים פעלו) – נפתרו בזו אחר זו וכמו מאליהן גם שאר הפרובלימות של תנועת האיחוד.

בחנוך ההכרה הלאומית והרצון הלאומי של המיעוט האיטלקי, השתתפו כל הזרמים שתססו במחשבה הצבורית האיטלקית. כל אחד הניח אַבנו בנדבכי הבנין הכללי, אולם ערכם היחסי לגבי המפעל שונה, כמובן, במאוד.

אף על פי שבצד הפוליטי, הצבאי והדיפלומטי שבהגשמה מילא הזרם הליברלי את הגדול בתפקידים – אין לראות את השתתפותו בהכנה האידיאולוגית לחשובה ביותר. המחשבה הליברלית לא הצטינה בעמקה, אף לא בכוח ההעזה. לפי סגולותיהם האישיות היו קאפוֹני, ד'אצליו, פארינה, קאוור אנשים ישרים וחובבי-מולדת נלהבים, אבל עד בוא המאורעות המכריעים לא היו בטוחים בצורך האיחוד ובאפשרותו, ולכן לא יכלו לעורר בטחון זה באחרים. צמצום העסקנות בתוך תחום תיקונים מקומיים, צרות האופק הסוציאלי, עיוניות ההטפה התרבותית, האֶמפיריזם הפוליטי, הפכחות המופרזת במחשבתם הלאומית – כל אלה החלישו מאוד את השפעת המגמה הליברלית. את ערכם של הליברלים יש אולי לראות דוקא בשלילתם. בהתנגדותם לכל יזמות גריבאלדי, במלחמתם בתורתו המהפכנית של מאציני ובמעשיו הכשירו הם את הקרקע לפני שדרות-העם הרחבות והפאסיויות למחצה ונתנו להן את האפשרות  להיות לפטריוטים מבלי להֵחָשֵד על קשרים מהפכניים ומבלי להסתכן להאסר בבית-כלא או להשלח מן הארץ. התורה הליברלית הועילה להטות לתנועת השחרור את  האריסטוקרטים בחלקם ובמקצת את הבורגנות העליונה. ההַשְלָיות הפידירליסטיות אף הן הועילו להמעיט את הקנאה וההתחרות בין הגלילות. שליחותם החיובית של אנשי המחנה הזה החלה רק עם ההגשמה: בעת שהיה צורך בבעלי נסיון טכני, בדיפלומטים משכילום, בפיננסיסטים בקיאים, היתה איטליה פונה לעזרת הליברלים ובשטח זה יש שכר רב לפעולתם.

התפקיד המעשי שנפל בחלקו של הזרם הדימוקרטי-פידירליסטי – חשיבותו פחותה מזו. לא פירארי ולא קטאניאו, וגם ההולכים בעקבותיהם, שמספרם לא הגיע מעולם לגדולות, לא עלה בגורלם לעמוד בראש הופעות מהפכניות, (מלבד מהפכת מילאן בש' 1848 , היוצאת מן הכלל) או לממש את הגבושים שכבר נעשו. גם ערכן הרעיוני איננו רב, אם כי אין להטיל ספק, כי בהתעלות הצבורית הכללית היה גם מן הפתוס המהפכני שלהם. יש אולי לבאר את הדבר בזאת, שהתנועה הפידירליסטית, שהיא לכאורה האורגנית ביותר והמביאה בחשבון את האופי המיוחד של דברי ימי איטליה, לא היתה אליבא דאמת אלא מסקנה מופשטת מתוך העבר האיטלקי ולא התחשבנה לא בהכשרתו הפוליטית של העם ולא בפסיכולוגיה שלו. התיאוריות של קטאניאו ופירארי היו פחות מכל "מותאמות לרוחות" המנשבות באמצע המאה הי"ט. פירארי היה גם אחד מראשוני הסוציאליסטים באיטליה, ואף זו באה לו מכוח השפעת צרפת, שהיה נתון לה יותר משאר העסקנים הצבוריים. התעשיה, שזה אך בצבצה, ויחסים קרקעיים מיוחדים במינם גזרו על התעמולה הסוציאליסטית האקטיוית, ביחוד על זו הטבועה בחותם רציונליסטי, בקרב איטליה של מחצית המאה הי"ט – אי-הצלחה למפרע. הפרדת האידיאל של החרות הפוליטית מזה של העצמאות הלאומית והעמדת זה האחרון במדרגה שניה לעומת הראשון – לא יכלו שלא להחליש את השפעת הקבוצה הזו בתקופה, שבה רוכזו כל הכוחות בשחרור הלאומי. גם קטאניאו, גם פירארי – שניהם אבות-בשורה: האחד בישר אותו פוֹזיטיויזם פילוסופי-מדעי, שהשתלט באיטליה בשליש האחרון של המאה שעברה (בפנותו מקום אחר-כך לזרמים אידיאליסטיים בלבלובם החדש), והשני – את הסוציאליזם האיטלקי, אשר משבר קשה כל-כך עובר עליו בימינו אלה.

מקום רחב-יותר לאין-ערוך במפעל יצירת האוירה הצבורית, שהכשירה את אחדות איטליה, יש לתת לג'וברטי ואסכולתו, אף על פי שהתכנית הפוליטית המעשית שהציע בראשית פעולתו היתה הדמיונית מכל התכניות. מן ההכרח היה להעמיד את האפיפיורות למבחן מעשי. אחרת לא היתה הברירה: "או אפיפיור – או איטליה" מובלטת בכל בהירותה וחריפותה. את השליחות הזאת מילא ג'וברטי, ורק הוא, הקתולי הנאמן יכול היה למלאה. לולא קם בתנועה האיטלקית, מכוח השפעת ג'וברטי, הזרם הניאו-גוֶלפי, לולא התאמצו בתום-לבב וככל האפשר למשוך את האפיפיור למפעל האיחוד – היתה התנועה מוצאת על דרכה פחות אהדה ותמיכה מוסרית והרבה יותר מכשולים גם באירופה, וגם – וזה העיקר – באיטליה גופא, והיו משיגים פתרון ממַצֶה עוד פחות לשאלת רומא משהשיגו. כל תולדות איטליה תבעו במפגיע את הנסיון הזה, אשר לא הליברלים, לא הפידירליסטים, ועוד פחות מהם מאציני, לא יכלו לעשותו.

ברם, ערכו של ג'וברטי אינו נדלה בנסיון שלילי זה לגבי האפיפיור. איחוד איטליה בעזרת האפיפיור היה בעיני ג'וברטי לא רק נצחון הרעיון הלאומי אלא גם מאורע בין לאומי כביר. הכוח הכנסת האפיפיור לעבי מפעל השחרור האיטלקי – דִמָה ג'וברטי להעביר את האפיפיורות מן המסלול של כנסית ימי הבינים לדרך ההתחדשות האנושית הכללית, הסוציאלית והפוליטית. הוא היה, איפוא, רשאי לומר לאיטליה, כי מלחמה לאיחוד איננה רק מלחמת שחרורה בלבד, כי היא מלחמת שחרור העולם. מתוך-כך הורמה התנועה האיטלקית לאגרא רמא והָאצל לה ערך כללי-אנושי. צעדו החשוב הראשון של ג'וברטי בפעולתו הרעיונית, ספר ה"בכורה" הנהו חדור אידיאה זו, והשפעתו הכבירה / על אף קלישות הקונסטרוקציה ההיסטורית שלו / נובעת – מחוץ לתכנית הגיאו-גולפית – מאותו הערך שנתן ג'וברטי ליסוד האיטלקי בחיי האנושיות ובתולדותיה. ואף גם זאת: בעוד שהמחשבה הליברלית הטתה את לבו של חלק מהאריסטוקרטיה והבורגנות לתנועת האיחוד – פעל ג'וברטי פעולה דומה לזו ביחס לכמרים ולקתולים אדוקים; משהצטרפו אלה אל התנועה – שוב לא יכלו לנטשה גם לאחר מפלתה של האוטופיה הניאו-גוֶלפית. ג'וברטי ניצל ככל האפשר את הכוחות הרעיוניים והחברתיים של איטליה הישנה, הגוססת, לטובת מפעל האחוד, בשלבו אותו עם המסורת האיטלקית העיקרית ועם מגמותיה הקדומות. בימי פעולתו המעטים לאחר המהפכה העיז ג'וברטי, בהסתלקו מהאוטופיה הניאו-גוֶלפית, לעזוב ראשון את הדרך הליברלית-הפידרליסטית, ולעבור בגלוי ומתוך שיטה לדרך האוניטרית-הפיימונטית; הוא ניתח ראשון את סבך הניגודים של תקופת המהפכה וציין בבהירות מפליאה דרכי-מוצא ממשיים מתוך הניגודים הללו. כל אותה פוליטיקה של קאוור, שינקה כולה מן המציאות, חפשיה מכל תורה מוקדמת – הריהי נתונה ועומדת, מסומנת בקוים בולטים וברורים למדי, ב"התחדשות" של ג'וברטי.

ההיסטוריה, בבואה לדון את מאציני בלי משוא-פנים – תוכרח להודות / על אף כל המשטמה ששטמו אותו בני דורו / בצדקת הדעה שחיוה עליו אחד משונאיו הקשים ביותר : "נפתלתי עם גדל-החיילים – כתב מֶטֶרניך בספר זכרונותיו – הצלחתי לאגד קיסרים, מלכים, שולטן, אפיפיור, ממלכות וריפובליקות, רקמתי והפרתי יותר מעשרים קנוניות החצר, אבל אף איש בעולם לא הוגיעני כשודד אחד איטלקי, רזה, חיור, קרוע, אבל מהיר-לשון כסופה, יוקד כשליח, זריז כגנב, שנון כמוקיון, בלתי-נלאה כאוהב; שמו – ג'וז'פה מאציני". כל כמה שיש ליחס בדרך כלל תפקיד מכריע ליחידים בפרוצסים חברתיים מקיפים וממושכים כתנועת האיחוד באיטליה – מַלֵא מילא מאציני תפקיד כזה.

לא מן הצדק הוא לשפוט מנהיגי תנועה כשפוט נביאים – אם ובאיזו מדה נתקימה תכניתם הראשונה אם לאו. התכנית  המוגשמת שונה בהכרח מהאידיאל הנכסף, ותפקידם ההיסטורי של עסקנים צבוריים הוא בהדרכת התנועה לפי קו מסוים, וביחוד בעירור, בהקמתם ובהפעלתם של כוחות צבוריים. לכן יש לראות בג'וברטי את אחד החשובים בעסקני האיחוד, אף על פי שתכניתו, בצורתה הראשונה לא היתה מוכשרה להתגשם. הדחיפה שדחף את התנועה – היא זכותו ההיסטורית הגדולה שאין לחלוק עליה. מאציני הנהו חזיון יקר-המציאות בין עסקנים צבוריים – הוא יכול לעמוד גם בפני אמת-המדה של התגשמות תכניתו, הואיל וסעיפיה העיקריים, שסומנו בבהירות מוחלטת כבר בראשית פעולתו ועוררו לעג בשל "אוּטוֹפיוּתם" – הלא הם: איטליה עצמאית, עם רומא כעיר הבירה, וקרע גמור עם האפיפיור – נתגשמו ונתקימו, בעוד שתכניות "ריאליות" של מדינאים פכחים נכשלו בזו אחר זו. גם התמונה הפוליטית של אירופה הנוכחית, לאחר התפוררות אוסטריה וגירוש תורכיה מגבולות אירופה, דומה ל"מפה" שחזה. אמנם הדרכים, שבהן הגיעה איטליה אל המטרה שהציג לפניה מאציני, לא היו גם נתיבות קאוור בגדר מציאות. ההיסטוריה אינה יודעת לא חטאים ולא שגגות. אם הגיעה איטליה לאיחודה לא בדרכי מאציני אלא בנתיבות קאוור – שמע מינה, כי נתיב אחר לא היה במציאות. אולם אין זה אומר, כי אלה הבאים לדון בתנועת האיחוד ששים שנה אחרי התגשמותו – אינם רשאים לראות צעדים ידועים של ההיסטוריה (עם היותם מודים בהכרחיותם) כגורמי-הפסד לאיטליה שלאחר האיחוד. מנקודת-ראות זו מותרת השאלה: אם אין למנות על צעדי ההיסטוריה המזיקים בתוצאותיהם הרחוקות יותר גם את נתיבות קאוור? מאציני רצה, כי שחרור איטליה יבוא כתוצאת מאמץ מוסרי של העם האיטלקי גופו, אשר יהפך תוך כדי מאמץ זה ומכוחו – מ"המון" ל "לאום", ובצפותו לתמורה זו, להתחדשות זו – יסוד אמונתו בשליחות איטליה. הוא בִכּר "חמישים שנות עבדות על פני שקר לאומי", ועל כן לא רדף אחרי שחרור בכוח מיעוט מהפכני או בכוח התערבות צבאית-דיפלומטית של מעצמות אירופה. אכן השחרור נגזר עליו שיבוא דוקא בדרכים אלו, והתפקיד הראשון בהגשמתו מילאו קאוור וגריבלדי, נפוליון השלישי וביסמארק. מאציני חשב לפעול בעזת כוחות, אשר טרם היו במציאות – : הפאסיויות של העם האיטלקי ומעצמות אירופה העומדות בהתחרות אחת כנגד חברתה. מתוך כך הוּסג דבר ההתחדשות העממית הפנימית במעשה חיצוני צבאי-דיפלומטי, בדבר איחוד איטליה הוכנסו שקר ורמאות, ואין פלא אם מאציני נכזב מתוחלתו, זו שלשמה עבד את כל עבודתו הפוליטית. נתקימה גזירת ההיסטוריה, ואין לגעור בה או להוכיחה, כשם שאין לתת דופי בעסקני תנועת האיחוד על אשר "קצרה-רוחם" מלחכות – תחת עול נוכרי קשה – לאותה התחדשות מוסרית, שלה הטיף מאציני ושלהגשמתה היו דרושות שנים רבות, ולהשלטת אותה דימוקרטיה מהפכנית ואותו צדק בין-לאו8מי בעולם כולו, אשר שעתם טרם באה אף בימינו אנו. אך ההיסטוריה פירושה לא רק עבר, כי אם גם הווה ועתיד, ואין עם אשר לא נטל עליו לרַצות את פשעי "הקפיצות" התלתי-טבעיות בהתפתחותו. דרכי-האיחוד התנקמו בעם האיטלקי כעבור חמשים שנה לאחר השלמתו.

אם אמנם תכניתו הפוליטית המעשית של מאציני היא שיצאה לפועל – לא בה עיקר חשיבותו. פעולת-החנוך הכבירה של מאציני – היא שנתנה לו מקום מרכזי בתולדות התנועה. מלחמת השחרור והאחוד דרשה קרבנות רבים, לאמור: כוח מוסרי גדול. הכוח הזה יכול היה להתגלות רק משהפכה המלחמה להיות במהותה עלילת-גבורה מוסרית. ורק מאציני ידע לרומם את התנועה לשיא של חובה מוסרית, יעוד דתי, עבודת האנושיות, החורגת ממסגרת מלחמה לאומית על חופש גרידא. האידיאל של מאציני, אידיאל איטליה החדשה, אשר עדיין לא נתקיים גם כיום הזה חִנֵך אלפים ורבבות אנשים למפעל-אדירים ולהקרבה עצמית, והנחיל לכל התנועה אפי דתי כמעט. במחצית השניה של פעולתו היה תפקידו הפוליטי המעשי שלילי לעתים קרובות, אבל המעולים באנשי הסיעות והשיטות הפוליטיות החדשות היו תלמידיו, יוצאי "איטליה הצעירה", וממנה נחלו את טוהר לבם, את תקפן המוסרי ואת אהבתם למולדת עד למסירת נפש. ולא רק חברי " האגודה הלאומית", אשר עזרו לקאוור, לא רק מספר רב של המדינאים שעמדו בראש איטליה המאוחדת, אלא גם האינטרנציונליסטים האיטלקים הראשונים, חסידי באקונין, ומיסדי  התנועה הסוציאליסטית, היו חניכי רוחו של מאציני – אם כי כפרו בתורתו והתנכרו לו.

בתוכחת מאציני בלטו מאוד, שלטו כמעט, יסודות "המשיחיות" (במדה מועטה יותר היו גם אצל ג'וברטי). הוא יחס חשיבות רבה, אנושית כללית, "לתעודה" האיטלקית, ל"רומא השלישית העממית". אין כאן קו מיוחד, אפייני לתנועת-השחרור האיטלקית בלבד. השאיפות ה"משיחיות מצויות, אמנם במדה שונה ובאופן שונה, כמעט אצל כל העמים, בתקופות שונות בתולדותיהם. פעם הן בולטות פחות, פעם יותר. לנתח את המגמות האלה, להעבירן תחת שבט של בקורת אכזרית, לגלות  שהן חסרות קרקע, בלתי-מעשיות ואף להראות את החד-גוניות שבה הן מתבטאות אצל עמים שונים – היהודים, שהנם נושאיהן העיקריים, הצרפתים, הגרמנים, הרוסים הפולנים. היסטוריון ופילוסוף איטלקי בן דורנו, בינידיטו קרוצ'י, בבואו להצדיק את איטליה המאוחדת על אשר לא מילאה שום "שליחות" מיוחדת בעולם לאחר איחודה, בקר קשה את "המשיחיות" שבתקופת השחרור – ולא את  הרעיון של שליחות קונקריטית זו או אחרת אלא את רעיון המשיחיות בכלל אצל האיטלקים ואצל עמים אחרים. "אין לעמים, כליחידים, שליחות אחרת מאשר לחיות את חייהם, לפעול לפי התנאים הסובבים אותם ולהעביר בלי הרף את מבטם מן השמים אל הארץ ומן הארץ אל השמים. אמנם יש ויזדמן להם למלא, בזמנים שונים ובתנאים שונים, פעולה פלונית-אלמונית או "שליחות" בולטת מדי, ובתקופות ידועות – גם בעלת חשיבות מרובה ואף מכרעת; אפס אין הם ממלאים לעולם שליחות שנקבעה מראש, שהוטלה עליהם למפרע לפי איזה חוק היסטורי דמיוני. השליחות הזאת תהיה תמיד רק אגדה בלבד, וככל אגדה תוכל לכון נכונה ואץ להטות מן הדרך, להלהיב ואף לדכא, להביא תועלת ואף לגרום נזק, ואולם לעולם לא תוכל להיות אמת-מדה היסטורית אלא אך קנה-מדה מדומה, השולל את העובדות או מסרסן ומונע את  הבנתן הנבונה". בין אם נכונים דבריו אלה של קרוצ'י או אינם נכונים – ברור בכל אופן, כי קל לכתוב דברים כאלה כששים שנה לאחר הגשמת האיחוד. מותר לפקפק אם אפשר היה להקים, בעזרת הפכחות הזאת, את הכוחות הציבוריים הדרושים למפעל מהפכני. העובדה שהאנושיות טרם תדע תנועה ציבורית, הן דתית והן לאומית, הן סוציאלית והן רוחנית, המשוללת לגמרי כל יסודות של "אגדת השליחות" – מכריחה להביט על האגדות האלה כעל כוחות מניעים הכרחיים, כי נפש דור המהפכה צמאה לחזון גדול. ועל כן צריכה ההערכה ההיסטורית של נושאי החזון הזה להיות חיובית.

להצלחת תעמולתו של מאציני הוסיפו הרבה חייו הפרטיים, זו דמות ה"אביר בלי חטא ופגם", הנודד על פני ארץ נכר, אשר את כל כוחותיו נתן למולדתו ואת אשרו הקריב על מזבחה. אף איש בין עסקני האיחוד לא האמין אמונה תַמָה באיטליה כמוהו ואת אמונתו זאת לא שִכֵּל בשעת חירום וירידה, כשהכל מסביבו צלל בכפירה ממיתה. ואף איש לא הנחיל אמונה זו לרבים כמותו, במרץ כזה ומתוך שכחה עצמית כזאת. בתקופות השפל בתנועה היו ד'אצליו ובאלבו פורשים לחייהם הפרטיים, ג'וברטי התמכר למחקריו הפילוסופיים, קאוור התחיל בעבודתו הפוליטית כבן שלושים וחמש ובנעוריו לא השתתף כלל בתנועה. גריבאלדי ביקש סיפוק לרוחו הסוערת – באמריקה. רק מאציני עמד משנת העשרים לחייו ועד אחריתם על משמרתו תמיד, ללא רגע של נופש, כשהוא מְאוּכָּל באש התמיד של אהבתו למולדתו. "הוא האחד – אמר עליו גריבאלדי – שמר את שלהבת בקודש, הוא האחד היה עֵר כאשר הכל ישנו".

דוגמת חייו השפיעה במדה כה רבה בשל העיקרון שמאציני הטיף לו מבלי נטות הצדה, הוא העיקרון של "המחשבה והמעשה". הוא הראשון הוציא את השאיפה לדרור ולאחדות מחלל המאויים המעורפלים לחלל המלחמה האקטיוית, שהרי כל נסיונות המהפכה שקדמו לו לא חתרו בעצם הדבר לא אל דרור ולא אל אחדות, ולא יצאו מגדר מזימות-קשר בעלמא. את המלחמה הזאת הטיל הוא כמצות-הגוף על כל איטלקי; אף איש לא יכול עוד לצאת ידי חובתו באוֹדָה, ברומן או במאמר בעתון. הוא לימד את צעירי איטליה למות למען מפעל השחרור. בִדמֵי עלילות-הגבורה, דְמֵי בני-פיימונט, רומא, ניאפול וטוסקאנה, הקים מאציני את איטליה המאוחדת ימים רבים בטרם הוכרזה תקומתה מטעם בית סאוויה.

במפעלי המרידות המהפכניות הבלתי-פוסקות יצר מאציני מסורת של מלחמת קודש, פולחן גבורים וקדושים; "כל חייו – כותב עליו אחד מיריביו, אלברטו מאריו (Mario) – הם, שלשלת אחת של מחאות, ערעורים, תוכחות, דחיפות, לגלוג, חילופי חזית, מוקשים, פצצות, אבק-שריפה. שנה-שנה, חודש-חודש, יום-יום היה אוחז בציצית ראשה של איטליה, נוקב את עיניה במבטו, מבט ברקים, ואומר וחוזר ואומר לה בנעימת הגורל בטרגדיות של אסכילוס: קומי, האבקי, התעני, הזַכִּי, הקריבי את עצמך למען הֱיוֹת לאחת, למען משול מחדש בעולם, למען קיים את תכנית אלוה על פני אדמה. בקדחת מְחַשֶלֶת זו של רוחו הכבירה כתב מלים כה חשובות, כה לוהטות, כה מלאות  אהבת מולדת, שנראו כדברי נביאי קדם. שנים או שלושה דורות של בני הנעורים היו שותים ממעין זה ומשתכרים והולכים בלי אימה לקראת זעם עריצים, בשמעם בבת צחוק את נקישת המנעול של תא-בית-כלאם מאחרי ערפם, בנודם בנתיבות האבל של ארצות גלותם, בעלותם, כשלבם אמיץ וסיגרה בפיהם, על כֶּבֶש-התלִיה. חולי נשגב זה של אהבת המולדת, אשר תפארת דברי מאציני עוררה ופרנסה אותו, ברא את השאלה האיטלקית, שנזרקה כמו כסָיָה ממרומי-גרדום בפני האריאופנג של מעצמות אירופה". כל עוד לא הוקמה איטליה החפשית ועוד מאציני חי – יכלו הפטריוטים האיטלקים להיות בטוחים: השאלה האיטלקית לא תִקָבר,לא תטושטש; כדמות-אימים תעמוד זו נוכח מצפונה של איטליה גופה ונוכח מצפונה של אירופה.   

לא פחות משידעו הליברלים, בעלי השיטה הקתולית-המתונה ידע מאציני את ערך חנוך ההמון והעלאת ההמון לעם, והעמיק והיטיב מהם להבין עד כמה הצלחת המהפכות הפוליטיות והסוציאליות תלויה בפעולת חנוך זו. לכן גם לא עלה על דעתו מעולם להציג את העם לפני עובדות מוגמרות, ואדרבה: יש אשר הגדיש והפריז על מדת הצורך בהשתתפותו הבלתי-אמצעית של העם, מתוך כונה והכרה, במאורעות הפוליטיים. אך הוא נבדל מן האסכולה הליברלית בדעתו, כי ספר, עתון ונאום אינם אמצעי-חנוך מספקים, וגדולים מכולם – : המופת והמעשה. הוא הבין יותר מאחרים, כי הקשה בפרובלימות האחוד היא זו של ההכרה הלאומית, הכרת הערך העצמי, האישי והקבוצי, גבוש האופי הלאומי.

"העלו על זכרונכם – אומר היסטוריון איטלקי, די-סאנקטיס  (De-Sanctis) בתארו את מהות התקופה – כי איטליה היתה ארץ-מופת לסופרים והוגי דעות עיוניות, שהשתדלו למצוא חן בעיני הסווירינים, שמלאו תפקיד של בדחנים, מתוך בטחון, שאין אמנות אלא חיפוש המצאות יפות. הסופרים, הציירים, האמנים למיניהם, הפילוסופים – כל אלה מחשבתם היתה מובדלת ממעשיהם. שלוש מאות שנים בתולדות איטליה – היו שנות חרפה ושפל מביש, שנות דלדול האופי, כמישת המוסר; במשך שלוש המאות האלה הסכינו האיטלקים לעשות ההפך ממה שאמרו; החנופה והעקיפין היו לשיטה. מאציני הבין, שבכדי ליצור מחדש את הלאום – יש לחדש מקודם את אפיו".

לפתרון פרובלימה זו, להיות החנפים המובהקים והאספסוף המדוכדך לאזרחים בני-חורין, המוכנים לאחוז בנשק להגנת כבודם המחולל ולהגנת האמת האנושית והאלוהית הנתונה למרמס, לא יכלו להועיל לא ה"מדות  הנוצריות", שלהן הטיפו מאנצוֹני ופיליקו, לא הספריות  העממיות והחוות המופתיות של הליברלים, לא משטר החופש הכלכלי של קאוור, אף לא הכנסיה הקתולית המתוקנה ברוח ג'וברטי וריקאזולי. מבחינה זו שקולים מעשי באנדיירה ופיזאקאנה כנגד כל הנסיונות להרמת הגובה התרבותי של עם האיטלקים. המפעלים המהפכניים של מאציני, שהיו לקויים לעתים בתכניתם וארגונם וכמעט תמיד במחסור כספי, עוררו התרגזות בחוגי הליברלים על "הדם הנשפך חנם". הדם הזה העיק כמשא איום עד על מאציני, אולם בדם הנקי הזה נולדה האוירה המוסרית החדשה, נולדה איטליה החדשה, אשר גם אוסטריה, גם האפיפיור, גם הדיפלומטיה האירופית לא יכלו לה. בתנאים הנתונים היו הם הכרח היסטורי לאיטליה.

אם נעלה בזכרוננו את דמות איטליה מקץ התקופה הצרפתית באירופה – המהפכה והאימפריה – ואת המצב הפוליטי והצבורי, בו היה שרוי בזמן ההוא העם האיטלקי, שאליבא דאמת לא היה ראוי אז להקרא בשם עם – ואם נביא בחשבון את כל אותם הקרבנות על מזבח השחרור, בין מתוך מעשה, בין מתוך סבל פאסיוי, בין קרבנות חמריים ובין רוחניים. ואם נזכור שכאן מצאה את פתרונה פרובלימה בת מאות בשנים – אזי נוכח, שמהפכה האיטלקית מילאה את תפקידה, כל כמה שאנו רואים את תעודתה ההיסטורית של מהפכה זו – ביצירת איטליה מאוחדת ובלתי-תלויה, המיוסדת על הכרת העם האיטלקי את אחדותו הלאומית.

מנקודת ראות התביעות המוסריות המוחלטות שתבע מאציני מן המהפכה – היתה הצלחתה רחוקה משלמות. ומתוך כך בא מאציני באחרית ימיו לידי יאוש. "איה איפוא איטליה – כתב – איה איטליה שלי, איטליה, עליה היתה נשואה תוכחתי, אותה חזיתי בדמיוני? איטליה גדולה, נָאוָה, טהורה, איטליה אשר לנשמתי? ערב-רב זה של אופורטוניסטים, מוגי-לב, מאכיאוילים בזעיר אנפין – הזאת היא? דמיתי לחיות את נשמת איטליה – והנה רק פגר-גויתה לפני". אפס שום מהפכה לא קימה מעולם את משאלות נביאיה במלואן, כי אלו אינן אלא יצירי לב אדם, ולפי דברי מאציני עצמו לא ניתן לכל תקופה ותקופה כי אם לגלות אך "קורטוב אחד שבאמת האלוהית".         

 

תוספת דבר

הספר הזה נכתב לפני שמונה שנים – בשפה הרוסית, לפי הזמנת ה"יודישר פרלאג" בברלין, אשר תיכן אז לסדר הוצאת ספרים בשפות שונות, גם על נושאים לא-יהודיים העלולים לענין את הקוראים היהודים. התכנית הזאת לא יצאה לפועל, והספר מופיע עתה ראשונה, במהדורה עברית, אשר עליה, ברובה, אני מחזיק טובה לידידי רחל סלע ודוד רמז.

מטרת הספר איננה תולדות האיחוד האיטלקי. את אלה אפשר למצוא בספרי היסטוריה. מטרתו: סקירה על הזרמים המדיניים והרוחניים השונים, שהיוו, בהתנגשותן ובהתמזגותן, את ההיסטוריה הפנימית של תנועת האיחוד האיטלקי.

נזהרתי מהנטיה, הטבעית כמעט, לחפש סיטואציות דומות ונקודות מגע למפעלנו, למען הסיק מסקנות מעשיות ואסמכתות לדרכינו אנו. השתדלתי להאיר את התנועה האיטלקית ללא משוא פנים, אם כי אין להסתיר שגם לי – ודאי כלכל אחד ואחד הלומד פרק ידוע בתולדות העמים – אהדה מיוחדת לגבור פלוני ונטיה מיוחדת לזרם אלמוני. אני מקוה שאהדה זו ונטיה זו לא הביאוני לידי קפוח זכותו של מישהו במפעל האיחוד האיטלקי. הסינתיזה של הזרמים השונים שפעלו במפעל הזה – היא אשר צודדתני.

אילו באתי לכתוב את הספר הזה לפי "שיטת האנלוגיה" – אין דבר קל מזה. דומני, כי אין תנועה לאומית אחת, הנותנת בשפע אפשרות של אנלוגיות לתנועה הארצישראלית כתנועה האיטלקית. בפירוד הפרווינציות האיטלקיות, שבמשך דורות הביא כמעט ליצירת "עמים שונים" על פני חצי-האי האפניני, הקשורים יחד אך קשרי מסורת היסטורית – הן קל לראות דמיון לתפוצות הגולה שלנו. וגם המסורת ההיסטורית האיטלקית, זכרון רומא העתיקה, השיבה למקורות האומה, הטמונים בעבר רחוק – אין לה אנלוגון (אם נסיח דעתנו מתנועת היונים, השונה במהותה) מלבד בתולדות ישראל. רומא זאת, אשר האירה את דרך היסורים לדור השחרור נהפכה בינתים לעיר קדושה למיליונים לא-איטלקים, ומכאן הסתבכות רוחנית ודיפלומטית, דתית וצבאית, שהיתה מיוחדת במינה – אילולא ירושלים שלנו. כל עם נתקל בהתנגדות לשחרורו, כל עם נתקל בעניני זרים בעלי-כוח, ואולם אך לגבי האיטלקים – כמו לגבינו – סירב העולם להכיר בתכונת העם שלהם והכריז את איטליה ל"מושג גיאוגרפי" בלבד, אנלוגון ל"קבוץ דתי" שבנוגע אלינו. "לעולם לא" – קריאה פטלית זאת תשל המיניסטר הצרפתי לגבי כניסת איטליה לרומא – שמעו האיטלקים לא פחות ממנו. ואשר לזרמים הפנימיים בקרב התנועה האיטלקית – מה נקל למצוא בג'וברטי קוי דמיון לנאמני התורה בקרבנו, ובנימוקי מתנגדיו הישועיים את הדי האורתודוכסיה המתנכרת  שלנו, מה נקל למצוא אצל מאציני ופיזקאנה קוי דמיון לתנועת העבודה ולחלוציות וכו'. אף תפקיד פיימונט בשחרור איטליה נקל להשוותו לתפקיד ההסתדרות הציונית בליכוד העם העברי סביב הרעיון הציני והמפעל הארצישראלי. ואשר ל"תעודת" איטליה המחודשת, אשר כה רב תפקידה בהפעלת הכוחות הנפשיים למפעל האיחוד – הלא רעיון יהודי הוא ביסודו ורב חלקו, בצורות שונות, גם בתנועה הציונית.

כאמור אין כתנועה האיטלקית הנותנת אפשרות להקים בנין האנלוגיה לתנועה הציונית – עד הקו הטראגי ביותר של תנועת האיחוד האיטלקי, עד החזיון הזה של מיעוט ההולך כחלוץ לפני המחנה, האדיש למחצה, ועד בכלל. נזהרתי מלחפש ומלהבליט קוי-דמיון אלה, באשר אין לך דבר בלתי-נכון ביסודו והיכול להכשיל על נקלה כאנלוגיות היסטוריות.

אולם אם אין מקום לאנלוגיות  שטחיות – יש, כמדומני, מקום לנחמה וגם ללקח. "לעולם לא" של אוסטריה ושל המיניסטר הצרפתי ושל האפיפיור ושל רבים מבין שליטי העולם לא הועיל כלפי האיטלקים. המפעל הוקם – למרות המכשולים החיצוניים ולמרות הפסיויות של רוב העם האיטלקי. הוא הוקם משום שהצדק האנושי וההיסטורי חייב אותו, משום שהוא היה הכרח לבני עם איטליה. כאן – בשורה הארוכה הזאת של תבוסות ומפלות שנמשכה יותר מיובל שנים והוכתרה בנצחון מלא – מקור נחמה גם לנו, השומעים "לעולם לא" מכל אפסים. ואשר ללקח – הריהו, לפי דעתי והרגשתי, ברוח הגבורה, שהתבטאה במעשים, של המיעוט החלוצי, הצירוף האורגני של "עצמאות" ו"חירות" (ומה שהיתה ה"חירות" למאה התשע-עשרה – הוא שחרור העבודה לדורנו), במזיגה / אמנם שלא מדעת / של הפוליטיקה האֶמפירית, היודעת אך את המציאות של היום, ושל הפוליטיקה הדמיונית, החשה בכוחות של יום המחרת – בפוליטיקה ריאלית. אמנם הפוליטיקה הריאלית הזאת התנונה לעיתם, וגם התוצאות ההתנונות הזאת יש ללמוד, כשם שיש ללמוד מהפירור הפטלי בין העיקרון הלאומי והעיקרון הסוציאלי בקרב מעמד הפועלים האיטלקי. אין לי ספק, שחזיונות אלה בתנועת האיחוד סיעו כעבור יובל שנים לנצחון העריצות במשטר האיטלקי. מסגרת הספר לא איפשרה לי להוכיח בעובדות, מתוך תולדות איטליה בשנות 1922-1870, את דעתי זאת. ועל הכל יש ללמוד: נאמנות. תבוסה, מפלה, קרבנות, אויב עצום כאן, אויב עצום שם, אדישות במחנה, בדידות, אכזבות – כל אלה לא עצרו כוח להביא את  דור השחרור להורדת הדגל במשהו. בזה מילאו את תפקידם העיקרי ובזה נצחו.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה