_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מי הוּא האוֹיב

משה בילינסון

לתוכן הענינים

המאוֹרעוֹת העמידוּ אוֹתנוּ בּמערכה.  לא אנחנוּ רצינוּ בּמלחמה זוֹ.  המשַסים והשוֹסים הכניסוּנוּ למלחמה על כּרחנוּ. המנהיגים המדבּרים בּשם ערבי הארץ מכריזים השכּם והַערֵב כּי מלחמה לנוּ עם כּל הישוּב הערבי, וכי המלחמה הזאת לעוֹלם ועד היא.  

אסוּר לנוּ להסכּים לעמדה הזאת, אשר אוֹיבינוּ בּנפש משתדלים לכפּות גם על הערבים וגם עלינוּ וגם על העוֹלם המדיני כּוּלוֹ.  להם, למסיתים האלה, אין בּרירה אחרת.  הם מוּכרחים להכריז על מלחמה זוֹ לחיים ולמות.  בּלעדיה אינם יכוֹלים להצדיק את מעשׂי הזדוֹן והחוּרבּן שהם ערכוּ לנוּ ולנגררים אחריהם, ואם לאו הם מפסידים את כּל עתידם הפּוֹליטי.  ואוּלם העתיד הפּוֹליטי והישוּבי שלנוּ הוּא אחר לגמרי, וקשוּר למציאוּת אחרת לגמרי.  לא כּכוֹבשים וּמשעבּדים אנוּ באים לארץ. לא על הטפת השמֵד ודיכּוּי אנוּ בּוֹנים את עתידנוּ.  כּבני-חוֹרין אנוּ רוֹצים לחיוֹת כּאן בּשכנוּת טוֹבה עם ערבי ארץ-ישׂראל, וּבשכנוּת טוֹבה עם ערבי הארצוֹת הסמוּכוֹת.  לא על יחסי-איבה וּמלחמת-עמים יקוּם האי העברי בּלב ים עמי המזרח.  וּלפיכך עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ ולאחרים, גם בּעצם הימים הקשים האלה:  מעשׂי הפּראוּת והאכזריוּת, אשר חוּגים ערבים עשׂוּ כּנגדנוּ בּימים אלה, קוֹבעים את יחסינוּ לעוֹשׂיהם, אוּלם אינם קוֹבעים את יחסינוּ לעם הערבי בּכללוֹ.

כּלום יש לנוּ הרשוּת להטיל את האחריוּת לרצח ולשוֹד שנעשׂוּ לנוּ על העם הערבי כּוּלוֹ?  האחראים להם הנם מנהיגי העם הזה – הועד הפּוֹעל הערבי, אנשי המוּפתי הגדוֹל בּירוּשלים, העתוֹנאים המסיתים.  ואוּלם ה"סוֹד" הזה:  אי-זהוּת בּין המוֹן-העם הערבי וּבין קוֹמץ האפנדים והאינטליגנטים כּביכוֹל, התהוֹם העמוּקה הרוֹבצת, מבּחינה סוֹציאלית ונפשית, בּין שני מחנות אלה בּקרב העם הערבי – תמיד ידענו אוֹתֹו.  וּמן העוּבדה שהקוֹמץ ההוּא עוֹד שמר את שלטוֹנוֹ על חלק מן ההמוֹנים, אין להסיק מסקנה על אחריוּת העם כּוּלוֹ.

מלבד המַתעים היו גם מוּתעים:  מכשירי הציבּוּריוּת הערבית הפּוֹשעת.  רבּים מהם האמינו בּודאי בּדיבּוֹת-זדוֹן אשר מנהיגיהם הפיצוּ על היהוּדים, בּשאיפתנוּ לכבּוֹש את המסגד "בּ-500 ערבים" אשר היהוּדים כּאילוּ הרגוּ בּירושלים, עוֹד בּטרם נשפּך דם של מישהוּ.  מדרגת ההשׂכּלה וההכּרה הציבּוּרית והנפשית של ההמוֹנים, אמוּנה עיורת בּדברי העלילה וההסתה, שלא הוּכּחשוּ על-ידי הממשלה, אלה הנם המומֶנטים המקילים על אשמת הפּרט הפּוֹרע.  אוּלם עצם האשמה נשארה בּתקפּה.  מי שרצח ושדד והבעיר – ישׂא את עווֹנוֹ.  ואוּלם הוּא, הוּא בּלבד, ולא זוּלתוֹ, ולא מי שהוּא חברוֹ לגזע וּלדת.  ערבי פלוני, תושב חברון, אשם ברצח.  אותו תפסו ופגיון מגואל בדם בידו.  ערבי פּלוֹני, תוֹשב צפת, אשם בּשוֹד.  נגדוֹ ישנה עדוּת, ישנן הוֹכחוֹת על פּשעוֹ.  ישאוּ הם את עווֹנם.  ואוּלם ערבי אלמוֹני, תוֹשב יפוֹ, אינוֹ אחראי למעשיהם של הערבים המסוימים בּחברוּן וּבצפת.  כּל נסיוֹן להטיל עליו אחריוּת כּזאת, אשר איננה שלוֹ, הוּא עוול נגדוֹ – ולא לנוּ לעשׂוֹת עוול למישהוּ.  יוֹתר מדי מלאה אוירתנוּ עוול וזדוֹן, גם מחוּץ לנוּ.  האחריוּת הקוֹלקטיבית יכוֹלה להיות אחד האמצעים האדמיניסטרַטיביים לדיכּוּי המרד.  בּהכּרת העמים וּביחסים בּין העמים אין לה מקוֹם.  בּיחסינוּ אנוּ עם עמים אחרים לחמנוּ תמיד נגד הנסיוֹן להטיל על כּל העם היהוּדי את האחריוּת לפשעים ולחטאים של יהוּדים בּוֹדדים.  הכּרנו תמיד, שגם לעם היהוּדי, כּלכל העמים, יש "רשוּת" לאַכסן בּקרבּוֹ פּוֹשעים וחוֹטאים.  אוֹתה הרשוּת ישנה לעם הערבי.  לא כּל הערבים, כּוּלם כּאחד, אלא ערבי פּלוֹני בּן פּלוֹני, רצח ושדד.  וכל עוֹד אין עדוּת ואין הוֹכחוֹת נגד פּלוֹני ואלמוֹני, שהוּא, הוּא בּאוֹפן אישי, אשם בּרצח וּבשוֹד, הרי הוּא נקי מחטא.  כּל מחשבת אחריוּת קוֹלֶקטיבית של כּל העם הערבי, וּממילא של כּל ערבי וערבי, לאסוֹן שקרה לנוּ, היא תוֹספת אסוֹן, מבּחינה אנוֹשית, פּוֹליטית וישוּבית, ואם תשתלט בּישוּב היא עלוּלה להוֹרידוֹ למדרגה אחת עם המתנפּלים ועם השוֹדדים, היא עלוּלה ליצוֹר תסבּוֹכת של יחסים, אשר איש לא יוּכל לצאת ממנה, היא עלוּלה לטשטש את תמוּנת המאוֹרעוֹת אשר הנָה כּה בּרוּרה וּבהירה עתה.

ואם נקבּל את ההשקפה על אחריוּת קוֹלקטיבית, הרי לא יתכן, שנקבּל אוֹתה רק למעשי פּראוּת ואכזריוּת ולא למעשׂי צדק ועזרה אנוֹשית.  ואם נאשים את כּל העם הערבי בּרצח, – מה יהיה על אלה הרבבוֹת אשר לא זזוּ ממקוֹמוֹתיהם, גם כּשבּאו אליהם ואמרוּ להם שהיהוּדים הרגוּ כּמה מאוֹת מאחיהם והתנקשוּ בּמסגד, גם כשהתירוּ להם, בּשם המוּפתי הגדוֹל, את דם היהוּדים, גם כּשהממשלה נתנה להם את היסוֹד להניח שחיי היהוּדים וּרכוּשם ונשיהם הנם הפקר, גם כּשהם ראוּ בּמוֹ עיניהם איך חבריהם סוֹחבים הבּיתה את חפצי היהוּדים ואת בּהמוֹתיהם – וּבכל זאת לא זזוּ?  על מי האחריוּת לכיבּוּש היצר הזה?  מה יהיה על הערבים שהסתירוּ את היהוּדים והצילוּ אוֹתם, לעתים מתוֹך סכּנת נפש, בּשעוֹת שהממשלה הסתלקה ממילוּי חוֹבתה זוֹ וּפקידיה ושוֹטריה פּחדו לצאת לרחוֹב ולעמוֹד כּנגד ההמוֹן המטוֹרף?  אם נכּיר בּאחריוּת קוֹלקטיבית, הרי אחריוּת לכּל, לרע ולטוב.  וּבאשר אין אנוּ יוֹדעים את שמוֹתיהם של אלה אשר לא השתתפוּ בּפרעוֹת וגם שמוֹתיהם של החסידים, שהצילוּ את אחינוּ מעינוּיים וּממות, גם הם לא כּוּלם ידוּעים לנוּ, לא נשארת לנוּ בּרירה אחרת, כּי אם לגלוֹת את שמוֹת האחראים לפּרעוֹת ואת אלה שהשתתפוּ בּהן.  ועל אלה, על אלה בּלבד, נטיל את כּל האחריוּת.

ואַל נשכּח גם את זאת:  אסוֹן קרה לנוּ ואוּלם לא לנוּ בּלבד.  הוּא קרה גם לישוּב הערבי.  גם אבידוֹתיו בּאנשים אינן קטנוֹת.  וגם שם, בּמחנה הערבי, יש אלמנוֹת, יתוֹמים, אמהוֹת שלא תדענה נחמה.  התנוּעה הלאוּמית הערבית תשׂא שנים רבּוֹת בּירוּשת הפּשע, שמנהיגיה הנחילוּ לה, והשחרוּר מן הירוּשה הזאת יעלה לה בּיוֹקר רב, מתוֹך מריבה פנימית שמוּכרחה לאחוֹז, לאחר שיעברוּ רגעי השגעוֹן, בּמחנה הערבי.  דוֹר יקוּם נגד דוֹר מתוֹך אכזבה קשה.  חשבּוֹן הועד הפּוֹעל הערבי, חשבּוֹן העתוֹנאים המסיתים, חשבּוֹן אנשי המוּפתי הגדוֹל, הוּא ארוֹך יוֹתר, הוּא ספוּג לא רק דם יהוּדי ויסוּרים יהוּדיים.  הוּא ספוּג גם דם ויסוּרים של נתיניו ונוֹשׂאי כּליו.

ולא רק שאסוּר לנוּ להטיל את האחריוּת על כּל העם הערבי בּכללוֹ וּלהרשוֹת למחשבה הזרה הזאת לקבּוֹע את התנהגוּתנוּ, אלא גם לא נוּכל בּשוּם אוֹפן לפתוֹר את כּל שאלוֹתינוּ הפּנימיוֹת לאוֹר המאוֹרעוֹת האלה.  אמנם הרבּה יש ללמוֹד מהם:  ההכרח בּריבּוּי המהיר של היהוּדים בּארץ וּבהתגבּרוּת הפּעוּלה הישוּבית – ריכוּז נקוּדוֹתינוּ וּשכוּנוֹתינוּ, ערוּת יתר לשאלוֹת הבּטחוֹן, אי-האפשרוּת לסמוֹך על כּוֹחוֹת הממשלה בּלבד, גם כּשישתנו בּמספּרם וּבהרכּבם.  וגם הרבּה מפּצעי הישוּב הפּנימיים – תלוּתוֹ בּישוּב הערבי בּשטח התצרוֹכת הראשוֹנה, העבוֹדה הערבית הדוֹחקת את רגל הפּוֹעל היהוּדי בּמשק היהוּדי – יכוֹלים להירָפּא עתה, לאחר שנתגלוּ בּכל מוֹראיהם.  ואוּלם גם בּשטח הכּלכּלי והסוֹציאלי אסוּר לנו לשׂחק את המשׂחק של אלה המשתדלים לחלק את הארץ לשני ישוּבים האוֹיבים זה לזה, הנוֹטרים זה לזה, המוּכנים כּל רגע להתנפּל זה על זה.  שני ישוּבים אלה אינם מחנוֹת מזוּינים הנכוֹנים למלחמה, אלא ישוּבים העוֹבדים והחיים בּארץ אחת.  ההבראה הכּלכּלית והסוֹציאלית של הישוּב העברי היא דבר נחוּץ והכרחי בּכל רגע ורגע, על אחת כּמה וכמה בּרגעי הסכּנה החיצוֹנית.  ואוּלם מן ההבראה הזאת ועד החרם הכּלכּלי והסוֹציאלי על הישוּב הערבי, אשר סימניו כּאילוּ נראים בּחוּגים ידוּעים של הישוּב העברי, רחוֹקה הדרך.  יש להבחין בּין תוֹצרת חברוֹן וּצפת וּבין תוצרת ערבית סתם.  רעיוֹן החרם הכּלכּלי ילדוּתי הוּא וּמסוּכּן, הבל הוּא מבּחינה כּלכּלית, סוֹציאלית וּפּוֹליטית.  לא נמצא את מחיתנוּ בּמשק סגוּר.  גם לנוּ יש תוֹצרת וגם אנוּ זקוּקים לשוּק. אנחנוּ בּוֹנים את המשק העברי ואנוּ שוֹאפים לעצמאוּתוֹ.  ואוּלם אין פּירוּשוֹ של דבר חוֹרבּן המשק הערבי.  תמיד נהגנוּ כּך.  תמיד ידענוּ לשמוֹר על הקו הדק הזה, הקוֹבע את יחסינוּ הכּלכּליים והפּוֹליטיים עם הישוּב הערבי.  על אחת כּמה וכמה עלינוּ להיזהר ממגמוֹת כּאלה בּרגעים שהאויר מלא עדיין אבק-שׂריפה.  עצמאוּתוֹ של הישוּב העברי בשטח התצרוֹכת הראשוֹנית לא תיפתר על ידי כּך שנשפּוֹך נפט על ירקוֹת הערבים, אלא על ידי כּך שנדאג למשקי-ירק שלנוּ.  והנפט ההוּא, המספּק את רגשי הנקמה של כּמה נערים קצרי-דעת, עלוּל לעלוֹת לנוּ בּיוֹקר רב.

מלחמה לנוּ בּאחראים לאסוֹן, בּכל מקוֹם אשר הם שם – בּקרב הפּקידוּת האנגלית וּבקרב המנהיגים הערבים.  אך אין אנוּ עוֹמדים בּקשרי מלחמה עם הישוּב הערבי בּארץ-ישׂראל.  כּשם שלא נוַתר על בּיצוע מפעלנוּ בּכל היקפוֹ ותכנוֹ, כּך לא נוַתר על שאיפתנוּ לחיוֹת וליצוֹר כּאן מתוֹך יחסי שלוֹם עם הערבים תוֹשבי הארץ הזאת.  לא נוַתר אפילו בּשעה זוֹ.

 

ו' אלול תרפ"ט (11.9.1929)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה