_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בת רוחמה (יאקובינה)

שרה הירש[1]

לתוכן הענינים

 

הקדמת המתרגמת

אל הקוראים!

בגשתי להפיץ בישראל את העתקת הספור הנפלא "יאַקאָבּינא" בשם: בת רחמה אשר הוצאתי עתה לאור, יצעק לבי אל כל נדיב לב בעמנו אשר עינו ולבו לרחם יתומים ולהרנין לב אלמנה, צעקת האשה מנשי בני הנביאים אל אלישע: (מלכים ב', ד') "עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה' והנשה בא לקחת וגו'".  כל באי שער עירי הכירו וידעו את מעלת כבוד אישי המנוח המופלג המצוין בתו"י הר"ר יהושע ביינאשעוויץ זצ"ל, אשר חֻנך ונתגדל על ברכי אביו דודי הרב הגאון הצדיק הנודע בתורתו וצדקתו מוהר"ר מנחם מענדיל שליט"א האבדק"ק שירווינט.  בדרכי אביו ובמדותיו הלך, וכל יודעיו הכירו כי לא רחוק הפרי מן העץ.  מופלג נעלה היה בתורה ומצוין ביראה טהורה, בעל נפש זכה וברה ולב טהור ותמים, פיו ולשונו סגורים;  ופתוחים למעלת רוחו העולה אך להשכיל להיטיב, ומלבד התורה אשר לקח מפי אביו שליט"א והגה בה, היה גם איש למוד במדעים וידיעות, בעל כשרונות נעלים אשר אמנם לא השתמש בהם לטובתו ולפרנסתו, ויקדישם לחסדים רבים אשר עשה חנם לכל אדם, כי בהיותו איש אמונים אוהב את כל ואהוב לכל, ישר וטוב לשמים ולבריות, שומר פיו ולשונו מגלות סוד אחר, דרשוהו רבים להכניס עצמו בעניניהם ולנהלם גם בכשרון עטו, ומרגלא בפומיה לאמר: "אם אינני יכול לעשות צדקה וחסד כרצוני בממוני, אעשה בכחי ובכשרוני" ויבחר להביא לחם ביתו בעמלו בעסק החנות אשר עשינו לנו, ובכל טרדותיו הרבות והעצומות מכחותיו הדלים לא החסיר משעוריו בתורה כל ימיו.

לדאבון לב כל יודעי הליכות דרכו בהצנע לכת עם ה' ואנשים, חלה את חליו ל"ע.  אין קץ לעמלי שעמלתי בעדו בבזבוז כחותי ורכושי המעט, עזבתי את החנות ונסעתי עמו פעמים לחו"ל לבקש לו מזור ותרופה, ולשוא היה כל עמלי, כי לקח מעל ראשי ביום א' כ"ו מנ"א תרנ"ח, ונשארתי אלמנה עזובה מטופלת בארבעה ילדים רכים וענֻגים שיחיו.  באין עצה להחיות את עסק חנותי הנעזב, אשר ממנו נמצא לחמי לפי הטף, מוכרחת אנכי להמציא לי עזרה למצבי הדחוק מכשרון ימי נעורי אשר לא עלה על רוחי מעולם לעשותו קרדום לחפור בו.  בימי נעורי דבקה נפשי לאהבה את שפת קדשנו ותהי לי שעשועים כל יום, ובאהבתי אותה העתקתי אליה את הספור היפה אף נעים ונפלא "יאַקאָבּינא" שהוא אַחד בחירי הספורים במכה"ע ה"איזראעליט" המאינצי מאת הרב הג' הנודע לשם ולתהלה בתורתו, חכמתו וצדקתו מו"ה מאיר דוקטור לעהמאן זצ"ל, אבד"ק מאינץ, אשר בו התאחדו הערב והמועיל יחדו.  את הספור היקר הזה פרי עמל שעשועי נעורי, הוצאתי עתה לאור בנפול עטרת ראשי אישי היקר, אולי אֶבָּנֶה ממנו להעזר עזר מעט במצבי הדחוק וחיתה נפשי ונפשות ילדי היתומים ואין אב, בחסדי הקוראים הנדיבים אשר יכירו פעלי ויחנוני בעין טובה. 

מפני טרדותי העצומות ממני, עתה כאשר נטל עלי להיות לילדי האב ואם יחד עם העמל להתחזק בהנהגת עסקי הנעזב, לא יכלתי בעצמי לשכלל את מלאכת העתקתי, ועל כן הואיל כבוד דודי המופלג ויא"ב החכם וסופר מהיר מוהר"ר צבי הירש הלוי שיחי' להגיה ולתקן העתקת הספור כיד כשרונו הטובה עליו, למען יפיק הספור רצון מאת הקוראים הנכבדים ומצאו בו את התועלת והנעם, וענג משנה יתענגו בידעם כי בקבלם אותו בעין יפה ובלב מתנה יחיו יתומים ויחזקו את ידי לגדלם ולחנכם בע"ה אבי יתומים על התורה והתושיה, להיות טובים לאלהים ואדם, וכל מכירי פעלי בנפש ברכה יתברכו להיות אבות מאושרים לבנים טובים, לראות את ירושלים בבנינה, ולברך מציב גבול אלמנה.

כעתירת המעתקת האלמנה בלומא ביינאשעוויץ. 

קאוונה, יום ג' ר"ח כסלו, תרנ"ט.

 

 

אדרעסא:

Вдовѣ Блюмѣ Бейнашевичъ, г.г. Ковно

או:

Wittwe Blume Beinaschewitz, in Kowno (Russland).

 

*   *   *

 

א

– ובכן, אדוני לינדנער, כמה הין יין חפצת לקנות?

– יקירי – ענה המוזג אשר אליו כוננה השאלה – הלא אמרתי לך כי בפעם הזאת לא אקנה כל מאומה. 

– חלילה לך, אדוני לינדנער, לא בתם-לבב תדבר הפעם!  כי מה מגרעת מצאת בייננו?

– לא מצאתי כל מגרעת, אדוני גרינפעלד, ואולם כבר קניתי מאת אחר די שפקי.

– אבל אדוני הטוב, הן לא תעשה לי כדבר הזה.  גם בשנה העברה השפענו לך יין ככל צרכך, ויש לי הצדקה לחשוב כי השבענוך רצון.

– אמנם כן, שבע רצון מאד הייתי, זאת לא אכחד, אך הלא תדע את הסוכנים הסובבים בארץ לערוב ערובתם, ולכל לראש סוכני היין, עד כמה יעתירו דברים, ידבקו בקונה, יציקו לו ולא ירפוהו.  בשבוע העבר בא הלום נוסע סוכן היין מבית נ. בוו. ולא הרפה ממני עד אשר קניתי מאתו.

– יקח אֹפל את הנוגש הזה!  – קרא גרינפעלד – אבל אדוני לינדנער, כאשר שֵׁרַתְנוך אנחנו באמונה וביין הטוב לא ישרתך ג' זה...

– עוד אין אתנו יודע זאת.  יין ג' טוב הוא כיינכם, ומחירו עוד פחות מעט.

– גם אנכי אתן במחיר אשר שת ג'.  הנה כי כן, אדוני לינדנער, כמה הין יין ארשום בעדך?  – שאל גרינפעלד ויוציא מחיקו ספר רשימותיו. 

– גם לא הין אחד – ענה לינדנער ברגזה – אלף פעמים הגדתי לך כי כבר קניתי!

– מה תאמר נפשך?  התחפוץ לקנות את כל היין רק מאת ג'?  לא, אדוני לינדנער הטוב, חלילה לך מהעלות מחשבה כזאת על לבבך.  ובכן, אחרי אשר הנוגש הציק לך עד כי לא יכלת להשיב פניו, עלינו איפוא לחצות בינינו.  בפעם הראשונה לקחת מאתנו שמונה הין, ובפעם הזאת תקח ארבעה.

– לא מאומה – התגעש לינדנער – אנכי הכינותי לי יין דַיִי.

– באפס כזה לא תִפָּטֵר ממני – ענה ואמר גרינפעלד בשחקו, – הן במו פיך הגדת לי הסוכנים-הנוסעים הנם נוגשים יתר מדי, ובכן, אהיה גם אנכי בנוגש, כי נטל עלי.  ארבעה הין, אדוני לינדנער, כה יקום וכה יהיה!

– אף לא ארבעה לוג.

– אם כן איפוא ארשום שלשה הין – ענה גרינפעלד, ויכתוב מלים אחדות בספר רשימותיו, ויקַיֵם במאמרו:  הנה כן, שלשה הין אשלח, אדוני לינדנער.

– אנכי לא אקבל – דבר המוזג רְתת – אני לא דרשתי ולא קניתי מאתך.

– אכן קבל תקבל – ענה גרינפעלד בשחוק – הן רשמתי המכירה בספרי.  היו שלום אדונַי!...  הוא לקח את כובעו וישח ראשו לכל הארחים אשר ישבו בבית המרזח וילך לו.

– קצתה נפשי בנוגשים האלה אשר יעיקו יציקו עד מות!  – קרא לינדנער בזעפו כמו חפץ לנער חצנו ולאמר: "ברוך שפטרני", וישב אל השלחן אצל האֹרחים, אשר שמעו את כל שיחתו עם הסוכן.

– ואנכי מאמין – אמר אַחד הארחים – כי עוד אינך חפשי מהנוגש הזה, עודנו נכון לשלוח לך את יינו.

– ואנכי תקיף בדעתי, וכרגע אשיבנו לו, בשמי יאהאן לינדנער נשבעתי!  היאלצני בחזקת היד לקחת סחורה יתרה אשר אין לי בה כל חפץ?

– צחוק עשה לנו גרינפעלד – אמר ארח שני – צחקתי בשמעי אותו קורא לסוכן ג' בשם "נוגש".

והשיחה על אדות הנוסעים רחבה ונסבה בין לינדנער וארחיו.

שבועות מספר עברו, וללינדנער הודיעו, כי במסלת הברזל שֻׁלחו בעדו שלשה הין מבית מסחר היין ב' וג'.

בזעם אף הודיע לינדנער בקצרה לשולחֵי היין, כי איננו מקבל את היין השלוח, יען כי לא דרשהו.  בית מסחר היין הגיש משפטו עליו, על אשר ימאן לקבל את הסחורה המזומנת מאתם וימאן לשלם, ולינדנער הגיש עצֻמותיו כי הוא לא דרש את יינם.  השופטים הטילו על הנוסע גרינפעלד איש הבינים להשָׁבע כי לינדנער הזמין את היין על ידו.  וגרינפעלד אשר היה תמיד בדרך למסעיו, ועסקים למאות נחתכו על פיו בעד בית מסחר היין אשר במשלחתו סבב הלך למסעיו, כבר שכח את שיחתו עם לינדנער, ובמצאו כתוב בספר רשימותיו שלשה הין בעד המוזג לינדנער בפ. קפץ ונשבע כי לינדנער דרש את היין.  ובכן נחרץ המשפט על לינדנער לשלם גם מחיר היין וגם הוצאות המשפט.

מתמרמר בחמתו הבוערת בו עד להשחית, יצא לינדנער מבית המשפט ויבא אל ביתו, ויתאונן באזני הארחים אשר ישבו שמה.  כסף הענש לא הכעיסהו תמרורים, כחרפה אשר נשא, תחת אשר עמו הצדק.  והמקרה שחק לו למצא בביתו אנשים אחדים מאלה אשר היו אז בעת אשר הקשה אל גרינפעלד ולא נעתר לו לקנות יין על ידו.  והם התנדבו ללכת להגיד עדותם, ולינדנער הביא משפטו על גרינפעלד כי נשבע לשקר.

 

ב

ליל סופה וצלמון בירח נאוועמבער.  שער קטב הסוער בחוץ כִלֵא את כל איש בביתו, ועל פני חוצות אשר כֻסו בשלג לא נראה אדם וחי, אך הֵלך אחד נראה עובר לאטו בחוץ.  כובעו העמיק השפיל עד מתחת לעיניו, צוארון אדרתו נסב למעלה מאזניו, וכפות ידיו חבוקות ומסֻתרות בבתי הידים אשר לאדרתו.

האם הסער הגדול יניא את האיש אשר לכח אמיץ הוא לבל ימהר לכתו?  הנה הוא נושא עיניו אל חלון הבית האחרון אשר ברחוב, המואר באור בהיר.  מבטו שמה יענה בו, כי הבית ההוא הנהו מגמת פניו אשר אליו מצעדיו כוננו, ובכל זאת, נפלא, כי למרות הקור העז, לא אָץ לבוא בו, וככל אשר הלך הלוך וקרב אליו כן כבדו צעדיו וישָׂרך דרכו להתהלך לאטו כמו ירא וחרד לבוא הביתה.  הבה, נקדים לעבור ולרוץ לפניו, ונשימה עינינו לראות את הנעשה בביתו.

הננו באים אל חדר יפה אף נעים.  מלבד המנורה הגדולה והמפיצה אור יקרות מעל השלחן, הועילה גם האש הבוערת בתנור להרחיב לבב באורה וחֻמה.  מכֻנת הטהעע הגדולה השמיעה קול דממה דקה ברתיחה חרישית, וכמו תבטיח לַהֵלך כוס חמים להשיב נפש.  לא הרחק מהתנור, על יד שלחן קטן, ישבה אשה יפה כבת עשרים ותרקם שמלה קטנה מאד, אשר תסכון לפסל צעצועים או לילד בצאתו מרחם.

פעמון השעון השמיע צליל תשעה קולות.

– הנה השעה התשיעית – תשיח האשה עם לבבה – ומדוע בושש יעקב לבוא?  – ובדברה קמה ממקומה ותגש אל התנור ותוסף גחלים בו, ואחר פנתה אל שלחן הטהעע להביא עליו סדרים, ושפתיה תמללנה:  הנה הוא רעב ובשרו סָמר מקור, מי יתן ושב עתה הביתה.  אוי, ברוח סערה כזאת...

עוד לא כלתה את מדברה, והיא שומעת בהפתח דלת המבוא החיצון.

– הנה הוא בא!  – קראה בשמחה, ותדליק נר ותרץ לקראתו.  היא הואילה להפשיט מעליו את אדרתו, אך הוא לא נתנה ויתפשט בעצמו ויתלנה ביתד ושניהם באו החדרה.  בדאגת נפש מלאה אהבה הביטה האשה הצעירה אל אישה אשר דמם כאבן.

– מה לך יעקב?  כאלם לא תפתח פיך.  אוי מה חורו פניך, גשה נא ושבה אצל התנור.

דומה עשה חפצה וישב.

– יעקב, למה זה תמאן להגיד לי מה לך?  היחר אפך בי כי לא תענני?

בשתי זרועותיו חבק אותה וילחצה אל חזהו.  היא מקשבת להלמות לבבו ההולם בחזקה, אך כל הגה לא יעבור על דל שפתיו.  בחרדה סמכה ראשה על כתפיו ונחל דמעות פרץ מעיניה.

– אסון קרה לה, יעקב, ותכחד ממני.

– לא – ענה אחרי דומיה ממשכה – לא אוכל כחד ממך.

– מה נהיתה?  דבר, דבר!

הדבר יכבד ממנו, כמו יבקש ולא ימצא מלה בלשונו, והוא מתחמק מידיה ומתהלך בחדר הלוך ושוב.  בעינים נגרות מבכי היא מבטת אליו משתאָה מחרשת לדעת מה ידבר, יודעת היא כי לאחרונה יפתח שפתיו עמה ויגלה לה כל לבו.  ואף אמנם הוא נגש אליה וילפתה בידו, ויאמר: 

– בערטהא, הנני אנוס לנסוע מזה – ועוד היום –.

– לנסוע מזה!  – קראה ותתחלחל – הן הבטחתני להשאר אתי כל החדש הזה, ועתה הנך אומר לנסוע מזה, לנסוע פתאם לפתע!

הוא לא מצא און לא להישיר עפעפיו נגדה.

– הנני אנוס לנסוע, אנוס אני!

– אבל מתי תשוב אלי?  הן לא תעזבני גלמודה בלילה הזה...

בתנועת פתע הסב פניו ויכסס בשתי ידיו.

– אלי מלכי בקודש!  מה לך יעקב?  הלא תגיד לי, הלא תדבר.  הגד נא, מתי תשוב?

– אינני יודע – צפצף אמרתו, וכמעט לא נשמע קולו.

בערטהא השמיעה קול פחדים ותלפות בשתי ידי אשה, ותקרא מלב אָנוש:  לא, לא אתנך, הגידה לי מה נעשתה!

– אנוס אני לנסוע מזה, עוד בלילה הזה, אנוס אני!

– ולאן?

הוא השפיל ראשו ויניע כתפיו.

– ומתי תשוב?

הוא מניע כתפיו.

– אל רחום!  יעקב!  התאמר לעשות רעה לנפשך?

נבהל נחפז פנה אליה ויאמר:  – בערטהא, איככה תוכלי לחשוב עלי תועה כזאת...  הכה העמקתי לשחת דרכי?

– סלח נא לי!  – ובבכי ואנחה התנפלה על חזהו, והוא מביט בפניה בדאגה ויגון.

– אבל נוראות הלא אמרי פיך, והודך נהפך למשחית.  אלי!  אלי!  האמנם אנוס אתה לסור מזה, ועוד בלילה הזה?  השאר למצער עד מחר.

הוא משך אותה אליו על הכסא ויבקש לאמץ רוחו ולמצוא מלים, ויאמר:  בערטהא, אם אֹמר להביט אל דמעותיך ולהקשיב לתחנוניך, אם אשאֵר פה הלילה...  ומליו נחבאו, לא יכול דבר, והיא מתרפקת בזרועותיו, מבטת אליו בפחד ורעדה ושואלת מוצא דבר:  – ומה אם תשאר אתי עד מחר? 

– כי אז יבאו שוטרי בית המשפט ושמו עלי משמר!

רגע אחד הביטה אליו נבהלה, ופתאם שחקה ותאמר:  הרגזתני יעקב!  הוי, הוי, איככה תוכל להחרידני ככה?

כמעט תאבה לחבקהו באהבה וחן והנה היא מתבוננת עד מה תרחפנה עצמותיו.

– יעקב, הלא רק צחוק עשית לי, הלא?  הלא רק צחקת? 

אבל הוא יניע ראש, ופני האשה הצעירה חורו כפני מת.  באין אֹמר ודברים היא מתבוננת אליו, בלי דמעות, בלי יבבות.  טרם תבין לרעו ולדברו, אך שניה צללו וכל יצוריה רחפו מפחד.  הוא צופה אל השעון ופונה אליה לאמר:

– בערטהא, בשם ה', התעודדי, שימי לבבך לילדנו.  השעה דוחקת, בעוד שתי שעות עלי להית בדרך.  גשי ושבי על ידי וספרתי לך הכל – ומדי דברו משך אליו את רעיתו הרועדת ויספר לה ככל אשר ידענו, כי הוא נשבע – נשבע לשקר, ועל דבר שבועת שוא הביאוהו למשפט.  מחר יהיה משפטו האחרון, והוא יודע כי שפטים נכונו לו, יודע הוא כי משפטו יחרץ להכלא, והוא, המתימר בכבודו, לא יוכל נשוא חרפת בית אסורים.  אך חיי אשתו הרכה והענוגה תלואים בו, והיא מתנודדת ומיללת?

– לא!  לא יעקב, לא אתנך לנסוע.

– בערטהא, בשם ה', השכילי בינה.  אם לא תתניני הלילה ללכת, שדוד ישדוני מחר שוטרי המשפט מזרועותיך.  התבחרי לך זאת? 

ברטט וחיל כסתה פניה בידיה ותיבב:

– האין עוד עזרתה?  האספה כל תקוה?

– אין עצה, והתוכלי נשוא כי ישב אישך אסיר על בור?

אנחה מרה התפרצה ממעמקי לבה, כמענה על שאלתו.

– הרגעי, בערטהא, הנני משביעך!  העת עוברת ורבות עוד לנו לדַבֵּר ולשיח ביגוננו.  ראי, לוּ גם אֹבה להשאר פה וגם להאסר בבית האסורים – הן נפשי יודעת מאד כי בן-ענוש אנכי – אך הנורא בכל האסון הזה הוא, כי הבאתי רעה וצרה על רעיתי העדינה והזכה מכל פשע.  בערטהא, בערטהא!  התוכלי לסלוח לי העון הזה?

– אל נא תדבר ככה, אהובי.  הן מאֻשרה אנכי רק בהיותי חברתך ואשת בריתך.  וגם אם אָשם אשמת מבלי הדעת, ואף גם אם נשבעת לשקר, יקללוך, ינדוך כל יושבי תבל, ואנכי כאשת חיקך, כרעיתך הנאמנה אהבך, והאל הטוב וסלח הרואה ללב, וצופה ומביט במוסר כליותיך, כי נחמת על חטאתך, הוא יסלח לך, ולא ידון רוחך לעולם באהבתי אותך! 

בלהט אש אהבה יחבקנה הבעל האמלל, אך העת עוברת והכנות רבות למסעו מאיצות בו.  והיא עוד תפציר בו ותתחנן אליו לבל יברח, וטוב טוב להם יחד אם יבחר לשבת בבית האסורים, ואחרי אשר ימלא צבאו ונרצה עונו, ישוב לקדמותו לאור באור חיים חדשים.

אך הוא כנואש מישועה יניע ראש ויענה אמריו:

– ואם אאות לך ורציתי את עוני בשבתי במחשכי הכלא, מה אעשה אחרי כן?  מאין תמצא פרנסת חיי?  פה פסה אמונת עתותי, ואך לריק אבקש חיים בעתידותי.  מכהונתי נגאלתי, וגם אל אחת הכהונות האחרות לא אוכל הספח עוד נכתם כבוד שמי בעון, ומי יאבה לקחני אחר כבוד אל מסחרו?  האלך אני ואשתי וילדי להשתחות לחונני דלים לאגרת כסף וככר לחם?

– אם כן איפוא, אם אנוס אתה ללכת, עמך אנכי בצרה.  לא אתנך ללכת לבדך.

– בערטהא, קני לבב חכמה, הן לא תוכלי כיום ללכת אתי ואת הרה ללדת...

והיא התעשתה ותוכח כי אין עצה ותחבלה בלתי אם לקבל באהבה רצון בעלה.  ובבינה יתרה ואמונה אׁמן כבשה את צרות לבבה אשר הרחיבו ותסתירן מפניו, ועוד מצאה עז לה לבלות את מחצית השעה האחרונה בדברי רצון ומנוחת ידידות.

– ואיזה דרך תבחר ללכת בה? שאלתהו.

בדומיה ממושכה הביט בה, ולאחרונה ענה ואמר:

– אל נכון יבקשוני מחר, ידרשו למקומי.  אמנם בטוח אני כי לא תודיעי עקבותי, אך ירא אנכי פן יעיקו יציקו לך והעבירוך על דעתך להשבע לשקר...

– צדקתך צדק, אבל איפה נוָעדה יחד?

ויגמרו אֹמר, כי היא תכתב לאחד מאנשי בריתו בעיר N. והוא גם הוא ישלח אליה דברו שמה.

העת קצרה ודוחקת, הנאהבים והנעימים נשקו איש לרעהו נשיקה אחרונה, ובחזקה השתמט מידיה וירץ החוצה, ופקודתו חזקה עליה לבל תלוהו גם מחוץ לבית, ועל כן מהרה נחפזה אל החלון להביט למצער אחרי אישה עד מלא עיניה.

– יעקב, יעקב, יעקב!

קולה הרועד גבר על קול הסער.  הבורח נסב אליה וירמוז לבל תקרא אחריו, וישב למרוצתו, אך היא תוסיף להוציא ראשה בעד החלון ותפרש כפיה אליו:

– יעקב, יעקב, יעקב!

אך הוא איננו שומע עוד, הוא נסתר מנגד עיניה ועמו נסתרו נעלמו גם כחותיה המעטים.  צעקה גדולה נוראה מאד פרצה מגרונה והיא כרעה נפלה כבול עץ ארצה.  בעד החלון הפתוח נושב רוח עז.  וכה עלפה שכבה על הארץ ממול החלון עד למחרת, בבוא המשרתת הזקנה והנאמנה אליה החדרה ותמצא את גברתה הרכה בשנים נופלת ארצה על יד החלון הפתוח, ולמרות הקור הגדול קדחה אש בקרב האמללה.  הזקנה חשה רצה לקרא לעזרה.  עד מהרה בא הרופא ומיודעים רבים וגם מילדת באה.  את אדון הבית בקשו ולא מצאו, ולא משו ממטתה עד אשר המליטה בת יפה להפליא.

כמעט שמעה היולדת את קול הילד הנולד חדלה לשגות בשגיונות הקדחת ותשאל ליוצא מעיה אם בן או בת ילדה ואם חי וקים הוא, אך עד מהרה סגרה עיניה ותשב ותשתקע בשגיונות קדחתה, ותדבר מלים אין הבין: שבועת שוא...  בור השבי...  סבב על הפתחים...  חרפה נצחת... 

ביום ההוא באו מבית הפקודות לדרוש לגרינפֿעלד הנעלם.  קרוביו שערו כי נחבא לברוח, ועל כן לא חקרו ודרשו אחריו, ועד מהרה הודיעו לשאר-בשרו הקרוב אליו יותר מכלם, האח האחד אשר לגרינפעלד, מכל הקורות אותו ואת ביתו.

ביום המחרת בא האח הצעיר בנימין גרינפעלד ביתה גיסתו.  אך היא לא הכירה אותו, כי עוד קדחה הקדחת העזה בקרבה.

בנימין גרינפעלד היה בחור נחמד וטוב לאלהים ולאדם בישרו ואמונתו, צעיר ורך בשנים, וככַבִּיר לימים היה בדעתו הרחבה ובינתו הישרה.  נפשו דלפה מתוגה על גורל אחיו קל הדעת, ובאהבתו הנפלאה אליו שם עיניו ולבו על גיסתו האמללה ואת הילדה הנולדה נתן למינקת עניה וישרה.

 

ג

ארבעה ימים עברו למיום אשר עזב יעקב את משפחתו, ובנימין אחיו היה בבית אַחד מכריו.  ויהי בעודם משוחחים ונדברים והנה תלגרמא מובאה לידי בעל הבית.

– שא נא וחכה לי רגע אחד, אדוני גרינפעלד – אמר אדון הבית ויפתח את סגור התלגרמא.

כמעט שם עיניו בה והנה חורו פניו כפני מת, השפיל את ידו ובאימה חשכה הביט בפני האיש הצעיר אשר ישב לעומתו.

– בשם ה', אדני קאהן, הנה בשורה רעה מבהלת באַתך!  – קרא הצעיר בנימין גרינפעלד.

– לא, לא, – גמגם קאהן והתלגרמא נפלה מידו הרועדת.  הוא נחפז להרימה מעל הארץ, אך גרינפעלד היה מהיר ממנו ויקדימהו וירימנה, ובלי משים ראו עיניו את שם אחיו הנרשם בה.

– אדוני קאהן – התחנן בנימין – הרשני נא לקרא את התלגרמא, הנני מחלה פניך.

– לא!  – גער קאהן ויחטוף את התלגרמא מידו בבהלה.

משתאים מחרישים הביטו איש אל רעהו.

– אין לך חפץ בידיעה הזאת – ענה קאהן אחרי דומיה ממושכה, מבלי הבט אל פני גרינפעלד – התלגרמא תכלכל סוד-מסחר, אשר אין לך בה ענין לענות בו.

אולם גרינפעלד לא הרפה ממנו ויאלצהו בתחנוניו, עד אשר נאות לו ויתן על ידו את הספר

אמנם לא קל מהרה עמדה לו בינתו למצוא חזון ולהבין את הכתוב.  האותיות עלו בלולות ומסבכות לנגד עיניו, ורגעים אחדים נגוזו עד אשר עבר העָרב הכבר מראשו ויקרא את הדברים האלה:

"איש יהודי טבוע משו מן המים.  בכרטיס אשר בתכריך מכתביו כתוב השם "יעקב גרינפעלד".  יבאו נא הלום לראות אם הוא האיש הנקוב בשם הזה.  ראש האזרחים מיללער".

קול צעקה גדולה ומחרדת התפרץ מלבב גרינפעלד, ולולי החזיקהו קאהן כי אז נפל ארצה.

– בשם ה', אַמץ רוחך, גרינפעלד, השב אל לבך כי הדבר טרם התברר עוד.  אולי, אף אמנם בלי תפונה משגה הוא.  עוד לא הוכיח כל איש כי אכן אחיך הוא, ומי יודע, אולי נמצא כרטיס אחיך בתכריך איש זר.

ואולי גרינפעלד לא שת לבו לכל תנחומותיו וישאל:

– אי מזה היא התלגרמא?

– מצ... תחנת אנית-קטור, רחוקה כארבע פרסאות מזה.

– אך הלא גם מרכבת-הקטור הולכת מזה שמה.  מתי ילך המסע הראשון?

– מחר בבקר בשעה הרביעית, ובשעה השמינית ילך השני, אולם אנכי אסע במסע הראשון, ועד מהרה אריץ אליך דברי בקו החשמל.

אבל גרינפעלד הניע ראשו ויאמר:

– אנכי אלָוה אליך.

– טוב מאד, אז תוכח וראית כי פחדך לא היה פחד.

קאהן לא גרע עיניו ממנו ולא נתנהו היות גם רגע לבדו, ויתאמץ להרגיעהו ולתת תקוה בלבו, אף כי לבו ידע כי לא שוא מגורתו, ובא האות כי ראש האזרחים, אשר לא ידעהו מעולם, שלח אליו את הבשורה.  זָכר קאהן, כי יום אחד בטרם ברח גרינפעלד, כתב הוא אל גרינפעלד מכתב, והמכתב נמצא בתכריך הטבוע, ועל כן ידע ראש האזרחים להריץ הבשורה על שמו.

עוד בטרם אתא בקר היו שני הרעים בדרך העולה צ. ובשעה השמינית באו שמה.  בנימין גרינפעלד היה נרעש ונפעם עד מאד.  בכל עת המסע לא דבר ולא האזין לכל אשר ידֻבר אליו, ולשוא הפציר בו קאהן לטעום מאומה, כי לא שמע לו.

– תן אותי ללכת ראשונה שמה – אמר אליו קאהן – הן נרעש ונבהל אתה מאד.  אמנם סמוך לבי בטוח כי מוזר יהיה לך המת, בכל זאת אירא פן יחרידך מראה עיניך.  – אבל גרינפעלד מאן לתתו הלוך בלעדו, וילכו שניהם יחדו אל ראש האזרחים מיללער, אשר קבלם בהדרת חן וידידות, ומאת ה' קאהן בקש סליחה על אשר פנה אליו, מבלי הכירו איש אחר בעיר מושבו, ואת שמו ידע על פי המכתב אשר מצא בתכריך מכתבי הטבוע.

נשען על זרועות אוהבו בא גרינפֿעלד אל החדר אשר בו הָשכב המת, ופלצות בעתתּוּ, עד כי ראש האזרחים הנלוה עמם נד לו, השתתף בצערו ויבקשהו לשבת ולהרגיע נפשו.

– לא, לא – גמגם גרינפֿעלד ויהרס לבוא ולהגיע עד הספסל אשר עליו שכב המת מכֻסה בשמיכה לבנה, וקאָהן אמר:

– סמוך לבי בטוח, כי יגלה פה לעינינו איש זר ומוזר – ומדי דברו הסיר את המסכה.  אבל גם שניהם לא יכלו הכיר את מראה פני המת;  היותו במצולת מים ימים רבים שנתה את פניו למשחית, בגדיו היו קרועים ופרומים, בלים ונשחתים מחמר מים רבים, ולוּ גם לא נשחתו, לא היו אותות נאמנים על בעליהם, כי בגדים כאלה ילבשו אלפי בני אדם.  רק בתכריך המכתבים לא נגעו המים לרע, וכל הצָרוּר ומונח בו היה שלם.  ועד מהרה הכיר גרינפֿעלד את תכריך מכתבי אחיו, וביתר שאת – את תמונת בערטהא רעיתו.

– אכן אחי הוא!  – קרא בנימין בקול מחריד, ויספוק כפיו ויבך בדמעות שליש.

אם הטביע עצמו, או אחרים הטביעוהו, מי יוכל לדעת?  אכן קרוב להאמין כי קל-הדעת הזה אבד עצמו לדעת.

אחרי אשר הביא בנימין גרינפֿעלד את אחיו אל קבר ישראל בצ. שב אָבל עם רעהו קאָהן אל עירו ואל ביתו.

 

ד

עברו ימי אבל האח.  היולדת התחזקה מעט, הקדחת סרה ממנה, ובינתה שבה אליה.  כמובן לא הגידו לה את אסונה החדש, ובכלות נפש חכתה לשמוע דבר מה על אדותיו, ועל כן שלחה לקרוא לגיסה הצעיר.

– בנימין – אמרה אליו, ותנס להושיט ידה לו – איך ובמה אהודך על אהבתך אשר הראית לי ולילדי?

– בּערטהא הנעימה והטובה, איך תוכלי לדבר דברים כאלה?  האם לא חובתי היא לדאג לכן ככל אשר תמצא ידי?

– מה טוב אתה!...

– בי, בּערטהא, הדבר ירעישך ויוגיעך, כי על כן הניחי לי לשבת אצל מטתך.  ישמח לבי כי, בחסד ה', הוטב מצב שלומך.

– אבל, שאלה לי לשאלך – צפצפה אמריה.

– בשמחה אמלא חפצך, אך אל נא תוגיעי יצוריִך ברוב דברים. 

הוא השח ראשו אליה למען שמוע את דבריה.

– אחרי אשר הננו לבדנו, אולי תוכל לשלח מזה את המשרתת?

באנחה מדאבת נפש מלא את שאלתה.  לבו הגיד לו את אשר תדרוש ממנו, וישלח את המשרתת הזקנה לקנות דבר מה, למען תצא את הבית.

– בנימין, האמנם לא באה כל ידיעה מאת יעקב?

נאנח הניע ראשו – לא.

– לזה אל תתנודד – הוסיפה לדבר – הוא יחכה לידיעה ממני ראשונה.

– ואַתּ יודעת איפה הוא?  – שאל מרעיד.

– זאת לא זאת, אך אנכי הבטחתי את השלחני ק. בה. להודיעהו את המוצאות אותי, ויעקב ישאל מפיו על אדותי והודיעני את המקום אשר שם אמצאהו.

– אבל לכל לראש עליך להתחזק מעט ולשוב לאיתנך.

– אמנם ידעתי כי כיום עוד לא אוכל לנסוע, אבל לוּא תאבה להטיב עמי וכתבת בשמי אל ק.;  בלי ספק יחכה יעקב לבשורה ממני.  האֻמלל, עוד לא יֵדע כי יֻלדה לו בת. 

בנימין נאנח מרה.

– אל נא תקצוף עליו מאד.  אמנם כי נמהר היה וקלות-דעתו הטתו מני אֹרח, אולם לוּ ידעת עד מה נחם וכליותיו יסרוהו על פחזותו...

– הנקל לי לדעת זאת – אמר בנימין – אבל הרפי מדבר, פן יבלע לך.  עוד היום הנני מריץ דברי ק. ואַתּ השקטי נא ואל תדאגי.

– אולי תואיל לשאול אם בא שמה דבר-מה למעני?

– כן, כן, ובהגיע אלי מענה ומהרתי להביא אליך;  ואולם אַתּ אל תדחקי את השעה, כי אולי הלך האדון ק. בדרך למרחוק, ואולי יעברו עוד שבועות בטרם יקבל את מכתבי.

ולא יכול עוד בנימין לעצור בעד המון לבו, ויצא מחדר משכבה, וישען אל הקיר בחדר החיצון, ולשוא עמל לעצור בעד שטף דמעותיו.  המשרתת הזקנה והילדה על זרועותיה הלכה אחריו ותתבונן בו ותאמר:

– אדוני גרינפֿעלד, בשם ה', התאושש נא, פן תשמע גיסתך ונבהלה והיתה בכל רע.

צדקה הזקנה בדבריה, אבל הוא לא יכול להתאפק:  הן הוא אוהב את אחיו אהבה עזה, ומותו העמיק הרחיב את פצעי לבבו;  ויבלום שפתיו מבלי ענות מאומה וילך לו.

באה העת לשים עינו ולבו למסחרו, אשר בימים האחרונים רבה בו העזובה, וההוצאה עָצמה ותגדל כפלים, אחרי אשר אֻלץ לתת גם מחית גיסתו ובתה.

 

ה

כמעט בא בנימין אל ביתו, כתב לגיסתו כי עשה חפצה בשלחו מכתב אל ק., ויתחנן אליה לבל תדאג מאומה, ושמה לבה אל בריאותה ושלומה, והבטח הבטיח אותה כי כמעט יתנוהו עסקיו וימצא מועד, ישוב אליה לשחרה.

ובערטהא החישה לשוב לאיתנה ולהחליף כח יתר הרבה מאשר קוו מיודעיה.

התקוה, כי בשוב כחה תוכל לעשות דרכה להצמד אל אישה – פעלה עליה לטובה ותאזרנה חיל ואֹמץ רוח.  גם הילדה גדלה ותיף.  אמנם כי כגחלים בערו בקרב לבה משאלותיה להפקד בפקודת שלום מאת אישה הבורח אשר עקבותיו לא נודעו לה עוד. אך הלא אין לה כל נסבה להפריע מנוחת לבבה, אחרי אשר גיסה מראש אמר לה, כי עוד שבועות רבים אולי יעברו ללא חזון.

מיום אל יום חכתה ותקו לבשורה, אף החלה לחשוב מחשבות בעצה איך להסתיר דרכה ולהקל מסעה.  וכמעט מצאה די כח לעזוב את מטתה החלה להתעתד חרש לדרך ולהיות נכונה, ובקרוא לה אישה תעשה דרכה עד מהרה.  את חפציה צררה בצרורות מסודרים, אחרי כן הואילה לצרור גם את חפצי אישה, כי בליל הבלהות ההוא, בהחפזו לא לקח עמו דבר מלבד כתנות אחדות אשר הניחה בילקוטו.  ויהי בפתחה את הארון אשר בו ישים אישה את מטלטליו, ומבטה הראשון פגע בתכריך מכתביו, אשר נתנה לו למנחה בחסד נעוריה, ואשר תמיד נשאהו עמו.

איך בא הלום תכריך המכתבים?

עוד גם בלילה ההוא, שעות אחדות לפני עזבו אותה, ראַתהו בכיס חזהו.  זאת ידעה אל נכון, גם ידעה נכונה כי הוא לא פתח אז את הארון. 

איך בא תכריך מכתביו הלום?

אולי תשגה?  אבל זה לא יתכן, הן כל אשר קרה ויאת בלילה הנורא ההוא, נצב כמו חי לנגד עיניה, ואם כן אפוא איככה בא תכריך המכתבים הלום?

היא מבטת ברעדה אל תכריך המכתבים, ולא תערב את לבה לנגוע בו.  היא לוחצת בשתי ידיה את רקותיה אשר החלו לדפוק בכח.

אי מזה בא תכריך המכתבים הלום?

הילדה בחדר השני החלה לבכות, אך היא לא שתה אליה לבה, כי רק בענין האחד היו כל מעיניה:

"איכה בא הלום תכריך המכתבים?"

הקטנה בחדר השני מאנה לנוח.  קאַטהערינא הזקנה שָׁרה וכן התמה כמעט לשיר באזני הילדה את כל שיריה, ותחל לשיר את שיר-הערש העתיק:

"שכבי, בתי, שכבי!  אביך..."

פתאם חדלה לשיר וקול מליה נחבאו.

מדוע?  מדוע? 

האֵם הרכה שמעה את דברי השירה, ובאספה רוחה אליה היא מקשבת רב קשב – אבל לא יספה לשמוע מבלעדי קול בכי הילדה. 

מדוע חדלה הזקנה לשיר ונצפנו דבריה?  מדוע?  מדוע? 

ואיך בא הלום תכריך המכתבים?

ברעדה שלחה את ידה ותפתח את התכריך, והנה תמונתה הפֿהאָטאָגראַפֿית לנגד עיניה ופלצות בעתתה.  הילדה כמעט שבה למנוחתה.

קאַטהערינא הזקנה הנאמנה נשאַתה על כפיה ותבא אל אֵם הילדה, אשר עוד החזיקה בתכריך המכתבים ותתבונן אליו.

הזקנה הבינה היטב את אשר נהיתה ותאמר במבוכה:

– גברתי, האביא לך גביע יין?

והיא לא ענתה ולא שתה לבה לשאלה הזאת, ותשאל:

– הפתח איש את הארון בימי חליי?

הילדה החלה לבכות שנית.

– הסי, בת, הסי;  כן, גברתי, גיסך היה אצל הארון;  הוי, הילדה מאנה  היום הֵרָגֵעַ.

– גיסי?  – מללה בּערטהא מבלי גרוע עיניה מתכריך המכתבים – גיסי?...  ואַתּ, קאַטהערינא, ה... – ולא יכלה דבר עוד, אך הזקנה הבינה מה ירמזון מליה, כי היא הכירה וידעה את תכריך המכתבים, וגם ראתה כאשר ילל בנימין ויריד בבכי עליו.  ולא יכלה הזקנה למשול ברוחה ותבך.

האשה הצעירה צעקה בקול מר:

– קאַטהערינא, מה נעשתה?  למה תבכי?  מה נהיתה?

– אין דבר, גברתי, מאומה לא נעשתה!  הנני בוכה על כי מאנה היום הילדה לנוח, ועל כי אני אשה נבערה  ובדברים האלה שבה אל החדר השני, ותשלך את הילדה אל ערשה, ומבלי שית לב לבכיה וצעקותיה נסה יצאה מן הבית.

לא הרחק משם היה מעון המשפחה קאָהן, אשר התהלכה בידודות ואהבה עם בּערטהא, ואליה חשה אצה קאַטהערינא ותספר, כי מצאה גברתה את תכריך המכתבים והיא נפעמת ונרעשת מאד, כמו יגיד לה לבה אסונה.

האדון קאָהן ורעיתו מהרו ללכת ולבוא אל בּערטהא, וינסו כחם וחכמתם להרגיע רוחה, אבל לשוא היה כל עמלם, ובאחרונה אֻלצו להגיד לה את האמת המרה והאיומה, והיא שבה נפלה למשכב, והפעם הזאת ארכה נמשכה מחלתה יתר הרבה מאד ממחלתה הראשונה.

חדשים עברו בטרם מצאה את רגליה לרדת מעל המטה אשר עלתה עליה, וגם אחרי כן התהלכה קודר בלחץ ויצוריה כמו התמוללו.  הן נפשה ידעה מאד כי היא אלמנה ובתה יתומה!  ועד נצח לא תראה עוד את אישה אשר אהבה אהבת לב ונפש.

 

ו

האביב בא.  הארץ וכל היקום אשר עליה, גם בני האדם חדשו נעוריהם, שבו לראות אור וחיים תחת קרני אור השמש.  עם הילדה על זרועותיה יצאה קאַטהערינא לשוח בין שיחי השדה ששם יפוח רוח חם וצח, ובשובה הביאה פרחים לגברתה.  אך היא לא רצתה בה ותזרם הלאה, כי לא מצאה בהם עוד כל חפץ.  הן כל חשק לבב, כל ענג נפש, כל ששון וגיל נאספו ממנה, וגם מראה בתה הנחמדה הפורחת כחבצלת לא הצליח לשמח לבבה מעט.  הזָעַף לבה על בתה הקטנה השאננה, אשר בגללה אֻלצה לתת את אישה להחיש מפלט לו לבדו ולא יכלה להלות אליו בדרך?  אמנם יש אשר לבה הגה כן ותרגז, אבל רק רגע באפה, ובעבור זעמה שבה לאהבה את בתה בתשוקה עזה.  ואולם רק בתשוקה עזה, לא בששון אהבת-אֵם תמה.

בנימין גרינפֿעלד הרבה הגדיל מאד לעשות לגיסתו.  בכל הימים הרבים אשר שכבה על משכבה בחליה, דאג לצרכיה המרובים.  ואולם גם אוצר כספו הדל התרוקן מעט מעט, ובשוב אל בערטהא כחותיה האובדים, התבוננה בנפשה, כי לא תוכל עוד היות מוטלת על גיסה אשר לא בין עשירים הוא נמנה.

כל הון לא היה לה, גם לא קרובים עשירים, ועליה נטל לבקש ולמצוא חית ידה לכלכל את נפשה ונפש בתה.  הדבר כבד מאד לאשה רפת כח וידועת חלי, ואולם הדעת כי אֵם היא לבתה הוסיפה לה אֹמץ רוח וכח-לב.  הן אנוסה היא לחיות, למען בתה היחידה אנוסה היא לבקש ולמצא חיים, כי חיי בתה תלואים בחייה.

בנימין גרינפֿעלד חשב לו לחובה לדאג לאשת אחיו ולבתו, לבלתי תת את הרכה והענוגה הזאת לעבוד כל היום להשתכר ללחמה ולחם בתה, אך בּערטהא לא אבתה עוד היות עליו למשא, ותגד לו בדברים ברורים, כי לא תוסיף עוד לקחת ממנו גם אגורה אחת, אך הוסיפה אמריה לו, כי אם יש את נפשו לתמוך בידה, יבקש נא לה עבודה ויגיע כפים, למען אשר תוכל בעצמה לכלכל נפשה ונפש בתה, ועד אשר תמצא עבודה תמכור את כלי ביתה היתרים, אשר אין לה בהם חפץ עתה, והיה לה כסף מחירם למחיה.

גרינפֿעלד נפעם מאד מדברי האשה האמללה, אך לשוא נסה עוד הפעם להתחנן אליה להשליך עליו יהבה והוא יכלכלנה, כי לא אבתה שמוע, והוא נאות למלא שאלתה, וימכור את כלי ביתה הטובים בכסף, וגם שם עיניו ולבו לבקש ולמצא לה עבודה.

בּערטהא הסכינה תמיד להכין בעצמה את ערך בגדיה וכל חפציה, ועל כן יעץ לה בנימין, כי תתפור ותכין בגדים לדורשיהם מידה.  וכן החלה לקבל מלאכת יד, ובמשך עת קצרה רבה עליה המלאכה, עד כי לא היה לאל ידה להשלים דבר בעתו.  לוּא היה כחה חדש עמה כי אז יכלה להחיות נפשה ונפש בתה מפרי כפיה מבלי יגיעה יתרה, ואולם יש אשר חלתה ושבועות רבים אֻלצה להיות אסורה לפאת מטתה מאין כח, ועל כן אם אמנם החיתה את נפשה מעמל ידיה בכבוד, אבל בדאגה ושממון.

עברה העת, ויאַקאָבּינאַ בתה הקטנה גדלה ותיף מיום אל יום ותהי ילדה יפה ונעימה, אשר בעיניה המאירות והמבריקות כאבני-אש לִבְּבה את כל רואיה.

בּערטהא אהבה את יחידתה אהבה עזה, אבל גורלה המר, מחלתה ועבודתה הקשה, הכריעוה דכאוה עד אשר לא יכלה להראות לבתה אותות חבה ופנים שוחקות.  מעולם לא השתעשעה בבתה, לא שחקה עמה, וגם בהיות בתה שוכבת בחיקה, היתה תמיד זועפת ועצובת רוח, ובבכי לחצתּה אל חזה.  אך יאַקאָבּינאַ הקטנה טרם ידעה והבינה את יגון אמה ומה אמולה לבתה.  שמחה וצוהלה קפצה רקדה על פני החצר, ולמה זה תשוח עליה נפשה?  היֵצר לה על העבודה המוטלת על אמה?  אבל הלא זאת אך מלאכת שחוק שעשועים קלה מאד!  מה יפה ומה מהירה מרוצת אופן מכונת התפירה הסובב הולך במגע קל, ומה גרסה נפשה לתאבה לעלות ולהניע הגלגל!  אמנם כי נסתה פעמים אחדות ותהין לעלות, אבל תמיד הדפוה אחור מכות אמה.  אכן המכות האלה היה הבהרות הכהות האחדות בחיי ילדות יאַקאָבּינאַ העליזים.

בילדה התאחדו יפיפותה של אמה, רוח החיים של אביה וקלות דעתו במדה מרובה מאד, גם נפלו לה למורשה עיניו הגדולות והשחורות, אשר אמנם לא התאימו עם קוצות זהב תלתליה.

 

ז

בדאגה גדולה התבוננה בערטהא, כי יאקאבינא הקטנה תוסיף מיום אל יום להתנכר בקלות דעתה.  אמנם כי היתה עדנה ילדה, אבל ממשובתה וצהלת רוחה הכירה האם כי לעולם לא תסור פחזותה ומשובתה ממנה.  גם אישה היה כן בילדותו.  האיש הטוב והישר הזה, אשר מעודו לא עשה רעה לאיש ולא בקש רעתו, גם בו נצפנה קלות-דעת ימים רבים מנעוריו – וקלות דעתו זאת היתה הנסבה לכל אסונה הגדול והנורא, היא היתה בעוכריו ותכריעהו בדמי ימיו לעפר-מות ותעבירהו מן העולם.

אמנם לא האמינה בערטהא כי מבוכתו הציקתהו לשלוח יד בנפשו ולנתק פתיל חייו, גם לא ידעה כי כן ישפטו אחרים, ואולם הרבה-הרבה מאד חשבה, פללה ותגמר אֹמר בלבבה, כי רק קלות דעתו היתה מקור כל הצרות הרבות והרעות.  בכל היותו איש אמונים, ואמת ויֹשר היו מוסדות חייו, בכל זאת נשבע לשוא מפני קלות דעתו!  קלות דעתו תעתעה אותו לעזבנה בעת ללדת, ולהביא עליו את המות בלי עת.  קלות דעתו, אשר עליה התאונן אביו המנוח, היתה הנסבה לכל צרותיו.

את הרעיון הזה לא הביעה לאיש, אף גם לא לגיסה, אך בסתר לבבה העמיקה להגות בו לעתים קרובות מאד, ובכל עת אשר תהגה בו, תזכר את אשר ידבר חמיה לעתים במנוד-ראש לאישה לאמר:

– פחזותך תביאני למשפט לפני כסא השכל הישר, על אשר חסה עיני על מקל החובלים לבלתי חבלהו בעצמותיך.

הדברים האלה אשר דברה האם אל לבה, מנוּ ימי חשך ליאקאבינא העליזה והשמחה באור החיים.  – אמנם אהבה בערטהא את בתה אהבה עזה מאד, וכל אשר לנפשה הקריבה קרבן כליל למען גנון והציל את בתה מכל רע, אבל אהבתה זאת נהפכה לילדה לרועץ, בהאמין בערטהא כי עליה להתהלך עם בתה בקרי, להשמיד את קלות דעתה ולבער אחריה עד תומה.

היא חשבה לה לחובה, אף כי במסתרים דאבה נפשי, להתנגד ביד חזקה ובמורא גדול לפחזות הילדוּת, ובמעשה זה הרחיקה מעליה את לב בתה.  יאקאבינא אהבה את אמה בכל לבבה, אבל מה רב רגז האֵם ואכזריות לבה אשר מדי תקפץ צהלה ושמֵחה אל חדר הורתה, תקדם את פניה בקללות ובמהלומות, אף כי לא נמצא בה כל סלף ודבר רע.  בעודנה ילדה לא שתה לבה אל רוגז קול אמה ונחת ידיה, אך היא גדלה ועמה שגשג גאון לבבה, ואז החלה להרגיש כי לא צדקה אמה בהליכותיה אִתּה.

"גם הַטֵל אימה יתרה לא טוב" יזהיר בנימין את גיסתו לפעמים בראותו את הליכות דרכה בהדרכת הבת, אך האשה קשת הרוח ושבעת רגז, ידועת חלי ומדוה כל היום, האמינה בנפשה כי היא תיטיב לדעת ממנו, איך להדריך את בתה.  היא חשבה למשפט צדק, כי זאת חובתה לדאוג מראש, לבל תתודה ותשים אשם בנפשה לאחרונה על קלות דעת בתה, כאשר התודה חמיה.  את חובתה זאת רצתה לעשות במלואה, אף כי כבדה עליה מאד.

ככל אשר היה לאל ידה נתנה את בתה ללמוד דעת, ותשגיח עליה ללכת יום יום לבית הספר, וגם לבלתי חסר את שעת למוד דת ישראל, אולם, לדאבון לבה, ילמדו בשעה ההיא רק תפלה.

בערטהא ראתה ותבן כי למוד התפלה לבדה כמוהו כאין, ואין די בו לחנך את הבת להיות אשה יהודיה טובה וכשרה בטעם הדת והיהדות, ועל כן התאמצה ללמד בעצמה את בתה את כל אשר יעשה ואשר לא יעשה היהודי החי באמונתו.  אולם זאת עשתה רק על פי דרכה, גזרה עליה גזרות, ותחוקק חוקים לאמר לה, בקצרה, את זאת תעשי וזאת לא תעשי, מבלי באר לה בדברים המתקבלים על לב עוּלת ימים, ובעברה בשׁלי על אחת מכל המצות אשר צִוַתָּה אמה ותעש אשר לא כדת, לא ידעה האם להזכירה את חובתה בלתי אם במהלומות יד.  אמנם כי בדרך המוסר הזה השיגה קל מהרה את חפצה, כי מלאה הילדה אחרי גלמי הדת והיהדות כמצוה עליה, ואולם מהרוח החיה האמתית אשר באמונת ישראל לא ידעה עד מה.  היא אמנם שמרה את יום השבת מחללו, מיראתה מפני מכות יד אמה, אך ביום השבת בעצמו בחלה נפשה ותמאסהו בלבה – כי היה לה למגור ולמתלאה מפני חמת המציק.

האֵם לא ידעה ולא התבוננה, כי במשך הימים היתה יאקאבינא הצוהלת והעליזה, לעלמה עצובה ודוממת, ולמצער היתה כן בכל עת היותה עם אמה בבית, אך בעת אשר שעשעה עם חברותיה במקום אשר אין עין אמה צוֹפיה הליכותיה, אז היתה היא השמחה והצוהלת בכלן, ויש אשר מצהלותיה עברו גבול עד לפרוץ גדרי הנמוס, בחפצה להתענג על מעט החפש אשר בידה עד תכליתו.  ובבואה לפעמים אל בית אחת מחברותיה ותרא בנשוק האם את בתה, שאל לבבה כי תשמע גם היא מפי אמה דברי רצון ואהבה, או גם כי תשקנה מנשיקות פיה.  הלא היא איננה הרעה בכל הבנות, וגם שמעה כמה פעמים, באומרים לה, כי אכן היא היפה בבנות, ומדוע איפוא אין נפש אמה לאהבה אותה?  אכן לבה הסיתה בשפק אם אוהבת אמה אותה.  הן מעולם לא נשקה לה, לא חבקה אותה, אף לא האירה לה פנים – רק פנים זועפים, ומכות ומהלומות היו מנת חלקה וכוסה כל הימים.

ליאקאבינא מלאו שתים עשרה שנה, ותחדל ללכת עוד לבית הספר, כי אֻלצה לעזור לאמה במלאכתה ובעבודת הבית, וברבות העבודה או בחלות אמה, נטל עליה לעבוד ולתפור בשקידה יתרה.

ויהי בחדש דעצעמבער, ביום הששי אחר הצהרים.  האֵם שכבה או התהלכה כצל זה ימים אחדים בחליה, ויאקאבינא שקדה על מלאכתה בחריצות ובכל זאת נבצרה ממנה להשלים את המלאכה הרבה אשר לפניה.  והשבת קרוב לבוא, ועל יאקאבינא נטל למרט ולצחצח את מנורות הנחשת עד היות להן ברק כזהב טהור.  האֵם פנתה את השלחן מכל כלי המלאכה, ותפרוש עליו מפה לבנה כשלג, ותגש להָמֵס את קצה הנרות הדקים ולהדביקם היטב בתחתיות פי המנורות לבל תפולנה, בעת אשר יאקאבינא גרפה בתנור, ותשפות את הקדרות האחדות ותוסף מעט גחלים, והנה אשה כפרית באה הביתה. 

– שלום לך, גברתי גרינפעלד!  מה נאוה נָוֵך ומה נעים החום פה!  אך איפה שמלתי?  הנה באתי לקחתה.

הכפרית היתה אחת מבחירי בעלי ברית מלאכתה;  היא שלמה תמיד בעין יפה וביד פתוחה, אבל התהלכה במדת הדין בטיב המלאכה ובזמן השלמתה.  עד הנה הצליח בידי בערטהא להשביע את האשה הזאת רצון, ואולם בפעם הזאת הקשתה הכפרית לשאול מבערטהא לעשות לה שמלת חן נהדרה, לחתונה העתידה להיות ביום הראשון הבא, ובערטהא הבטיחה אותה על דברתה צדק להשלים את המלאכה ליום הזה, אך מפני מחלתה לא יכלה למלאות את הבטחתה ליום הנועד.  בדברי חן ותחנונים הואילה האשה החלשה להצטדק לפני בעלת בריתה, אך הכפרית מאנה שמוע.  הן השמלה הזאת היתה דרושה לה להעשות בעתה, למען אשר תוכל להֵרָאות ולהתהדר בה בסוד עליזי החתונה.  מדוע לא לקחה לה בערטהא תופרת להיות לעזר כנגדה?  הכי לא ידעה כי הכפרית תדרוש ממנה את שמלתה ליום אשר יעדה?  צדקה הכפרית בדבריה.  אך בערטהא לא חפצה גלות את מצבה המעציב לאיש, ולמען השתכר לפת לחם-העני חֶרש מבלי הודיע לאיש את עניה ומרודיה, אמרה לגבר חילים ולעשות מלאכתה בעמל כפיה, אולם לדאבונה לא עלה חפצה בידה, ועל כן היתה אנוסה להרגיע את הכפרית הזועפת ותבטיחנה על דברתה צדק כי לא תתן שנת לעיניה ומנוחה לגוה העיף עד אם תשלים את השמלה ותשכללנה, ועוד ביום הראשון בבוקר תובא ליד הכפרית הביתה.

לדברים האלה הרגיעה הכפרית, אפס העד העידה בתופרת האמללה, כי אם לא תשלים את המלאכה למועד הנכון לא תוסיף תת לה כל מלאכה עד העולם.

– עתה נאלץ לעבוד מחר עד חצות הלילה!  – התאוננה יאקאבינא בקול דממה דקה, אחרי צאת הכפרית מן הבית, מדי העמידה וסדרה את הקערות על השלחן – ועוד אאֻלץ לשאתה ביום הראשון בבקר אל הכפר.

– בשמלה לא תעבדי כל מאומה – ענתה אמה – אנכי אנכי לבדי אעשה וכליתיה ועליך רק להקדים לתת שנת לעיניך, למען תוכלי להשכים קום ביום הראשון בבקר, כי עליך ללכת לשאתה, אם תאבי ואם תמאני.

– ענג נפש... ביום קר.

– ומה זה תחפצי?  – ענתה בערטהא ואמרה לה נאנחת בשברון מתנים – הן היא הטובה בבעלות בריתי אשר מהן נמצא חית ידנו, ועלינו איפא לעשות רצונה.  אתמול הראיתיני את מטפחתך כי קרועה וכרומה היא, לא תוכלי שאתה עוד, אבל אי מוצא לכסף לקנות לך חדשה, אם לא אחגור שארית כחותי להשביע לבעלי בריתי רצון?

העלמה הרכה סגרה שפתיה מבלי ענות דבר, ואולם בתוכה התחמץ לבבה בהגיגה: "לולא השבת, הלא יכלה האם להשלים את המלאכה מחר לפני הצהרים, ואחרי הארוחה יכלתי לשאת את השמלה, אך בהיות השבת, תביא האם על נפשה כל חלי וכל מדוה, ואז כל הצרות עלי תהיינה כלנה – וביום הראשון בבקר עלי ללכת בקור במטפחתי הבלה והקרועה".

 

ח

אחרי סעודת יום השבת בקרה יאַקאָבּינאַ את רעותה אשר חגגה את יום הלדת אותה, ואשר אֻשרה מאת אמה בתשורות יקרות.  בעיני יאַקאָבּינאַ נראו דמעות, בהתבוננה ובהתפלאה על יפעת התשורות וחין ערכן.  ואולם, לא מקנאתה ברעותה על התשורות הנהדרות היו עיניה נגרות.  אל התשורות לא שתה לב, אך לבה היה דוי מקנאה באהבת אם.  מדוע לא חגגה גם אמה מעודה את יום הלדת אותה?  הן אֵם בּעטי רעותה גם היא אשה אלמנה עניה ובכל זאת הכינה את אשר הביאה דברי-חפץ לשמח במו את בתה, אכן אמה לא אהבה אותה מעודה!

יום השבת כמעט חל. וצללי ערב נטיו, ויאַקאָבּינאַ מהרה לרוץ הביתה.  בּערטהא כבר חכתה לשובה, כי עת להעלות נר.  היא ישבה לה לשקוד על מלאכתה, וידי בתה עסוקות במלאכות הבית, למרק ולשטוף את הקערות והכפות, ולהכין את ארוחת-הערב הדלה, וכמעט כלו לאכול גזרה האם על בתה כי תמהר ללכת לישון.  רעותה הפצירה בה לשוב אליה אחרי האכל, כי גם שתיהן אבו להשתעשע עוד, על כן נסתה יאַקאָבּינאַ לבקש ולמצא תואנה באמרה כי עוד לא עת לישון, אבל מפני מבט רגז אשר שלחה בה אמה נחתה, ותאֻלץ לשמור ולעשות מצות פי אמה.

בזעף אפה נאנסה העלמה להתנפל על מטתה, ולבה צעק בקרבה: "הה, צרה עינה בכל אשר ישמחני".  ובכל זאת לא עבר רבע שעה ויאַקאָבּינאַ נרדמה, וקול נחרתה הוכיח לאמה כי אמנם לא בטרם מועד שכבה על מטתה.

עוד שעות אחדות נטל על בּערטהא לתפור, אך לעתים הניחה את המלאכה מידה, להוסיף פחמים בתנור, כי גדל הקור בבית.  באנחת דאבה הביטה על העלמה הישנה.

– ילדה עניה – דובבו שפתי האם העצובה – מחר בבקר תאֻלצי ללכת אל הכפר בקור וקרה, אך אני מה?  לא אוכל שנות, רגלי אני לא תשאינה אותי מרחק רב כזה.

בלי חפץ נשארה בּערטהא על עמדה ותתבונן אל בתה הישנה.  מה יפה ומה נעימה היא!  יפיה נסך רוח קסם על אמה, ותקרב אליה בלט ותשקה על מצחה.  לוּ הקיצה יאַקאָבּינאַ ברגע הזה, ותרגיש כי נגעו שפתי אמה בה, האח!  מה מאֻשרה היתה אז!  אבל היא היתה שקועה בשנתה, והחלום נהג אותה אל בּעטי רעותה, ולפניה הגידה צרת לבבה, כי אמה איננה אוהבת אותה.  ואף אמנם חידה היא, מדוע לא יכלה האשה הרכה והעדינה הזאת אשר אהבה מאד את בתה יחידתה, לדבר אליה נעימות?  מדוע יכלה להראות את אהבתה אליה רק בהיותה בטוחה כי בתה לא תראה ולא תתבונן בה?

בלט שבה אל מלאכתה, וחצות לילה כבר עברה בהשלימה מלאכתה.  אז שאפה רוח ותקו לנוח על משכבה ולהחליף כח במספר השעות האחדות אשר נכונו לה עד הבקר, אך היא עיפה מרוב עבודה עד כי גם שנתה נהיתה עליה, וכמעט נמה שנתה ותרדם לפנות בקר, החלו הפעמונים לצלצל, כי הגיעה השעה החמישית.  נבהלה נחפזה קפצה ירדה האשה העיפה מעל משכבה, ותבער אש בתנור ותשפות החלב להכין ליאַקאָבּינאַ תבשיל חלב חם בטרם תצא לדרך.

– קומי, יאקאבינא, עת ללכת!

ובכל קראה לא קמה ולא זעה הצעירה הישנה.  הוי, מדוע לא תשח אמה אליה להעירנה בנשיקת פיה?

– יאקאבינא, יאקאבינא!  העת עוברת!  – קראה בפיה ובידה טלטלה אותה ותזעזעה, עד כי הקיצה העלמה בבהלה.

– קומי, החישי – כי השעה עוברת... 

לאטה התגרדה הנערה ותחכך את עיניה ותקם בלי חפץ ותלבש את בגדיה, ובין כה הכינה בערטהא את התבשיל ותמלא שתי קערות ותאמר:

– הבי, שבי ואכלי החלב החם, ולא תרגישי כל קור בחוץ.

יאקאבינא ישבה אל השלחן בדומיה אשר כלה אומרת כי נפשה אִוְתה לשוב אל המטה החמה אשר נטרדה ממנה.

נאנחה הביטה בה האֵם בחמלה מסתרת, ותרחץ כפיה ותוציא מארון המכלת חתיכת בשר הנשאר מיום האתמול, ותלט בגליון ותושט לבתה, בהעבירה את ידה על פני השלחן.

– קחי לך, ובלכתך בדרך-שובך תאכליהו.

יאקאבינא שלחה את ידה לקחת את המנה, אבל בהיותה עודנה כמתנמנמת נשמט הבשר מידה, ויפול אל קערת החלב אשר העמדה לפניה.

"אוי!" קראה מתנודדת, ואמה הניפה עליה יד ותכנה על פניה בתתה עליה בקולה:

– הה גולם, אין ידים לפעלך.  מה תאכלי עתה?  הן תלכי לכפר-חדש בנפש ריקה, בטרם סעדת את לבך, ולי אין עוד גם טפת חלב בבית!

יאקאבינא ירדה בשיחה.

– אמנם כן, חרוצה את לבכות כמעט תגע בך יד, אך לשום לב ולהזהר – לא תוכלי.  אבל הרפי, לא עד עוד לבכות.  השעה עוברת, ועליך למהר לכתך.  קחי את קערת חלבי ואכלי, ואם אני לא אוכל היום פת שחרית אין רע, – ובדברה הגישה את קערתה אל בתה הבוכיה.

– אבל חדלי לבכות עוד, עד מתי תיבבי?  אכלי נא ולכי, לבל תאחרי המועד.

יאקאבינא לא שלחה ידה לאחוז בכף.  לשוא התחננה אמה, ותצו, ותרגז, ותצעק, לשוא;  העלמה לא נעתרה להביא אוכיל אל פיה.

בערטהא נחמה מאד, ראתה ותבן כי לא טוב עשתה ביסרה קשה את בתה.  לוּ למצער דברה אתה רכות וידידות, אולי נעתרה יאקאבינא ותאכל, ואולם גם אחרי אשר הכה לבה אותה על המכה אשר הֻכתה בתה מידה, היתה פקודתה קצרה וחדה.  היא היתה כנואשת, נשפכה מררתה וכלו כליותיה בחיקה על כי עליה לשלוח את הילדה בנפש ריקה ורעבה בקרח הנורא האוכל מבשר עד עצם, ובכל זאת לא יכלה שנות, כי נחוץ להחיש את השמלה למקומה בעתה.

– קומי, יאקאבינא, אל נא תהבלי, אכלי את התבשיל ולכי.

העלמה לא תקום ולא תנוע.

– אם כן איפוא, אם לא תאבי לאכול, עליך ללכת, החישי פעמיך, ראי, הזהרתיך, ואם לא תבואי בעוד חצי שעה לכפר-חדש, לא תשיגי את המטפחת החדשה אשר הבטחתי לתת לך.

יאקאבינא קמה בדממה ותקח את הצרור.

– הא לך.  הן לא תלכי בלי מטפחת?

בדאגה הליטה האם אותה במטפחת, ולחרדת לבה התבוננה בערטהא כי צבתה עינה הימנית מן המכה הגדולה אשר הִכַּתָּה.

– התכאב עינך?  – שאלתה בדאגה איומה, אך יאקאבינא לא ענתה דבר, ותקח את הצרור ותצא כנדהמה, ואחרי רגעים שמעה בערטהא בסגור בתה את דלת המסדרון מאחריה בזעף.

באנחה מרה ובעינים דואבות מני יגון קודר הביטה האֵם אחריה.

"ילדה עניה לא-רוחמה, בקור הזה אנוסה אַת ללכת מהלך רחוק כזה בנפש רעבה.  לוא למצער לא יבֻלע לה...  ומה מוראה עינה!  אבל מה אוכל עשה?  אם לא יחנכו לילד הן יגדל פרא".

יאקאבינא החישה פעמיה לבוא הכפרה.  היא ידעה את אמה כי מוצא שפתיה תשמור, ואם אחת אמרה, כי אם לא תחיש מהלכה לא תקנה לה את המטפחת, לא תַחל דבריה.  כעשׂה יחד עם הקור הגדול האיצו בה וישוו את רגליה כאילות, וכעבור חצי שעה באה הכפרה אל מעון האשה.

האשה טובת הלב, אשר לבה שמח על שמלתה העשויה בטוב טעם ותהי שבעת רצון, נכמרו נחומיה על הילדה, אשר בגללה אֻלצה להשכים קום וללכת בקור כזה, ותצק מן התבשיל אשר על השלחן והבל נותן ריח נודף ממנו – אל תוך קערה, ותגש לפני יאקאבינא, לאמר:

– אכלי וחם לך.

יאקאבינא הרעבה והעיפה הואילה לבלוע את המרק במבטי עיניה.  הה, מה תתאו נפשה לאכל את המושם לפניה!  אבל עד כמה תיסרנה אמה בהודע לה הדבר, ולמטפחת חדשה לא תשאר לה גם תקוה.  ועל כן הביעה לאשה את תודתה מקרב לב, ותצא פתאם, לבלתי הביא עצמה לידי נסיון, ותרץ העירה.

שׂער קטב פרפר את הילדה הלבושה בגדים קלים, וכל אבריה סמרו.  השלג החל לרדת, ויחד עם הרוח החזק הכביד על ההולכת הקטנה את מהלכה.  העין הצבה הנפגעה מהסער המתחולל הכאיבה כאב נורא, ועוד יותר הרבה פצעיה הרעיון המר, כי אמה יולדתה הסבה לה את הכאב הגדול והנורא הזה.

כל עצמותיה רחפו מקור וממכאוב, ותיעף ותחלש עד כי נלאו רגליה הקטנות לשאתה עוד.  לאטה התנהלה כזוחלת ארץ וסופת שלג הודפתה אחורנית.  מרחוק הביטה ותרא עגלה נוסעת לקראתה, ותואיל לרוץ ולסור מני דרך, אך פתאם חשכו עיניה ובאין אונים נפלה תחתיה מתעלפת.

 

ט

האדון אשר ישב בעגלה השקיף, ויצו לעגלון לעצור בסוסיו, ויקפוץ מעל העגלה, ויאמץ כח לגרד את הילדה המתעלפת בשלג ולשובב רוחה, ולא ארכו הרגעים ויאקאבינא פקחה את עיניה, וכמו נבהלה הביטה בתמהון לבב על הכהן הקתולי אדון העגלה, אשר באהבת-אדם נפלאה הפליא חסדו לעודדה ולהחיותה.

– מה לך, ילדה?  מה תחושי עתה?

יאקאבינא נסתה לקום ולהתאושש, אך כרגע שבה נפלה תחתיה וכל מלה לא עברה על שפתיה.

– ילדה עניה – אמר הכהן, בהרימו אותה בשום עין ולב וישאה אל עגלתו – הנך רפת כח ועיפה מאד, באי עמי, בעוד חמשה רגעים נבוא אל מעוני, שם תתעודדי, תסעדי לבך ותחליפי כח, ואז אדאג לך להשיבך הביתה. 

יאקאבינא הפקידה טובה בידי מיטיבה, ולא הניאה אותו משאת אותה אל עגלתו.

הדרך נשחתה מאד, ותמלא מעלות ומורדות, והעגלה התנודדה תחתיה ותחוג ותנוע, ותטלטל את יאקאבינא, והדבר הזה הועיל לעודד אותה ולהשיב רוחה אליה, ואז מצאה מלים בפיה להתחנן:

– בי אדוני, תנני לרדת, כי עלי לשוב הביתה פן תקללני אמי.

– ואי בית אמך, בתי?

– בעיר, בבית האחרון לפני השער.

– אם כן, לא אוכל תתך לרדת עתה.  העיר רחוקה מזה, ועליך ראשונה להחליף כח, לבל תשובי תתעלפי.  ואיך באת הלום כה בבקר? 

היא ספרה לו הכל בדברים קצרים.

– ילדה עניה – אמר הכהן בנודו לה – גם עין ימינך צבתה כלה.  איכה זה התאכזרה אמך לשלחך בקור כזה?  – וימהר וילט פניה במטפחתה בחסד וברחמים גדולים.  היא התאדמה, אבל הכהן צחק למבוכתה, ויאמר:  כרגע הננו במעוני.

העגלה עמדה אצל הבית הראשון אשר בעיר, הכהן ירד מעליה ויקח את יאקאבינא בידו ויעבירה את הבית החיצון ויביאה אל חדר חם, ויקרא אל עקרת ביתו:

– קריסטיאנא, הכיני נא לנערה הקטנה חמים, מהרי! 

– אֵלי!  את מי הבאת הלום, אדוני הכהן?  – והוא הניע כתפיו, ויאמר:

– ילדה עניה אשר מצאתיה מתעלפת שוכבת בדרך, אבל החישי מעשיך פן תשוב תתעלף.

אף אמנם לא שגה.  החוֹם אשר בחדר הכשיל כחה ותאחזה עוית.

ויושיבה הכהן על כסא רך, ויסר את מטפחתה מעליה, ובין כה וכה חשה רצה הזקנה להביא לה דבר-מה להשיב נפש.  בחמלה רבה הביט על הילדה היפה ויסר את קוצותיה הצהובות מעל פניה, וקריסטיאנא הביאה צלוחית חלב חם ותאמר:

– אין טוב מזה, אישי הכהן.  התחזקי, ילדה אהובה, ושתי את החלב, אחר כן תוכלי לסעד לבך.

יאַקאָבּינאַ פקחה עיניה ותשתּ את החלב החם והמתוק, ותתעודד, ובהביא הזקנה לפניה את התופינים בלעתם בעודם בכפה.

– ילדה עניה – שאלה הזקנה – לבי יאמר לי כי טרם אכלת היום. 

יאַקאָבּינאַ נענעה לה בראשה.

– לא יפלא אפוא כי נחלשת בדרך;  התבונן, אישי הכהן – פנתה בדבריה אליו בשובו החדרה – כי הילדה עודנה בנפש ריקה ולבה חלל בקרבה, היפלא כי כחותיה עזבוה על פני חוץ?

הוא הניע ראשו.

– רע, רע מאד המעשה אשר עשתה אמך, לתתך הלוך רעבה בקרה. 

יאַקאָבינאַ התאַדמה.  בכל כעשה על אמה בגלל תהלוכותיה אתה, לא יכלה שמוע חרפתה מפי איש זר.

– גם אמי חפצה כי אֹכַל ראשונה פת שחרית, אף הביעה אמריה כי אם לא אסעד לבי ונפלתי ושכבתי למעצבה על פני חוץ, אך – השפילה עיניה ותחשוך דבריה.

– אך מה?  – שאל איש הרוח – אַתּ לא אבית?

היא הניעה ראשה לאמר: "כדבריך!"

– ראי, ראי את אשר עוללה לך עקשות לבך, ראי, ילדה אהובה, איך יסר ייסר האל הטוב על חטאת מרי והפצר.  לולא הביאני המקרה לרוחתך לישועתך כי עתה שכבת ותישני המות, ויאכלך הקרח.  הודי להאדון, ילדה, אשר שלחני לעת מצוא לגאל משחת חייך.

יאַקאָבּינאַ התרגשה מאד מדברי איש הרוח ותשק את ידו.

– למרות פי הורים הוא עון גדול וכבד – הוסיף איש הרוח לדבר – וכמעט טרם אדע, אם הכהן המכפר (הוא הכהן אשר הקתולים מתודים לפניו את פשעיהם לכל חטאתם) יוכל סלוח לך;  ואַתּ, התשקדי ללכת אל בית התפלה אל הודוי?

יאקבינא התאדמה.

– הנך מחרשת, בזאת תתנני להאמין כי אכן עצלה את.

– ילדה יהודיה אנכי – גמגמה ותשפל את עיניה.

– יהודיה!  – ענה ואמר הכהן כמתפלא, ובראותו כי קריסטיאנא צעדה אחור כנבהלה, רמז לה בתוכחה מסותרה על מעשה זה, ויפן אל הנערה ויאמר:

– בכל זאת אל נא כה תבושי כי יהודיה את.  הנוצרי הנאמן לא יבזה ולא ישקץ את היהודי, גם אדוננו צוה בקדשו לאהב כל אדם. 

יאקאבינא כמעט לא הבינה פשר מליו, אך קול דבריו אשר דבר בחן ידידות עודד את רוחה ותבט בו ברצון.

– ומתי בצקה עינך?

– היום בבקר – צפצפה אמריה.

– הנפלת לארץ ותפגעי בעץ או באבן?

היא הניעה ראשה:

– לא.

– לא?  לא התנגפת?  למה זה תמאני הגד לי את אשר קרך, הטרם תתני אמון בי?  הבה, ספרי נא לי אי מזה בא מדוה עינך, ויעצתי לך מה לעשות ושבה והוטבה, הנה...

– אמני הכתני – גמגמה הילדה, ועיניה מלאו דמעות.

על פני הכהן הופיעה פתאם שמחת-לב מסותרה, אשר כרגע חלפה ותדד.

– אמך הכתך!  – קרא כנרעד – אכן נורא הדבר, נורא מאד!  ומה הוא העון הכבד אשר עוית, כי כה הקשתה ליסרך?  דברי, הגידי, על מה זה ולמה הפליאה אמך כה את מכתך ותיסרך מוסר אכזרי?  ספרי, הלא תראי, תוָכחי, כי רק את טובתך אני דורש.

– חתיכת בשר נפלה מידי אל תבשיל חלב – הביעה הנערה.

– ובכן?  העל כן הכתה אותך אמך?

– רק על כן, כי הלא אֻלצה להשליך החוצה גם את הבשר גם את החלב.

– נורא, נורא!  ילדה עלובה אובדת – אמר הכהן בהחליקו את לחייה – נחומי נכמרו עליך, ובכל לבבי אחפץ להושיעך, על כן הוסיפי ספרי נא לי מחייך בבית אמך, אולי אוכל איעצך עצה טובה.  אבל שתי נא מראש עוד מעט חלב, או יותר טוב – ספל שאָקאלאד.  קריסטיאנא!  הנכונה השאקאלאד בעדי?

– כרגע אביא, אדוני הכהן.

– הביאי הלום ספל שני גם לילדה הטובה.

– לא אדע נפשי – צפצפה יאקאבינא בקול דממה דקה, בהביטה אל השאקאלאד בנפש שוקקה – אך אם תדע אמי...

– פתיה קטנה – צחק הכהן – ומי זה יכופך לספר לה?  התאמיני כי אנכי אעשה זאת או קריסטיאנא הנאמנה והטובה תלך רכיל?  ואף גם זאת – הן השאקאלד איננה "טרפה".

יאקאבינא שחקה בשמעה את דברו האחרון.

– תשחקי תלעגי לי?  – אמר הכהן בהוד צחקו בשלחו אצבע לעומתה – אם כגמול, נקיתי מן החובה לתת לך מאום מהשאקאלאד, ואולם אדוננו אסר לנו את הנקמה, וילמדנו כי אם עלמה לא-טובה תצחק תהתל בך, הצל מפיך את השאקאלאד ותן לה.  למוד נאה הוא?  הלא?  ויען אשר אדוננו למד אותנו ככה, על כן חפץ אני לעשות ולקים.  גשי הלום, ידידתי, ושתי כאַות נפשך.

ויאקאבינא לא סרבה הרבה.  הן השאקאלאד נותנת ריח טוב, ואמה לא תדע מזה...  מרחמה דבר על לבה נחומים ואמרי רצון, ויבקשנה כי תשחרהו לעתים קרובות, ותמיד יהיה לה לרע נאמן ויועץ טוב, אשר לא רק בדברים כי גם בפעל כפים יהי נכון לעזור לה בכל עת.

– אם אמך כה קשה ונוראה עלילה בדין, כי עתה עצתי אמונה, לבל תספרי לה דבר מנפלך ומכל גלגולי הצלתך, פן תזהירך מבוא הנה ונפשי תדאב לזה מאד.  הן ישרה וטובה את בעיני, ילדה אהובה.  ואם תבקריני בפעם השנית, אגידה לך דבר, אשר אל נכון ייטב בעיניך מאד.  אך עוד חזון למועד...

יאקאבינא הבטיחה לעשות כעצתו:  לבלתי הגד לאיש את אשר קרה בדרך וכי היתה בביתו, גם הבטיחתהו לבוא אליו ביום השבת הבא.  העת עברה.  הכהן עמד ויתעתד ללכת אל בית תפלתו, ויאקאבינא זכרה גם היא כי אמה תחכה לה בכליון עינים.

בברכות מאליפות אשר ברכה הכהן טוב-הלב נפרדה מעליו אחרי אשר הביעה לו תודתה, ואחרי אשר מרח במשחה מצננת את עינה הכואבת.

– שימי לבך לבל ירע הרוח הקר לעינך.

ויעטה היטב במטפחתה.

– הנה כי כן, הנני מחכה לבואך ביום השבת אחרי הצהרים, ובבואך ומצאת תופינים ושאקאלאד טובים מוכנים לך.

ויושט לה את ידו העבה והשמנה, אשר בהמון לבה נשקה לה במו פיה, ותרץ שמֵחה וטובת לב לבית אמה.

 

י

מימיה לא ראתה טובה כמו בבית הכהן.  השאקאלאד היתה לה למשיב נפש, ומה נעימים לחיך ונחמדים למראה מעשי האופה, ומה דמות תערוך לטובת לב הכהן, ומה נמלצו דבריו הרכים ומצודדים נפש!  וקריסטיאנא למדה טוב טעם ודעת בבית המבשלות יתר הרבה מאמה.  ומי יודע עוד מה הדבר הטוב אשר בלבבו להציע לפניה ביום השבת השני?

היא ספרה – ומה ארכו לה – הימים והשעות עד יום השבת אחר הצהרים. ולבל תניא אותה אמה מלכת אל אשר יהי רוחה, ולבל תשא עליה חטא, גמרה אֹמֶר לשקוד בחפץ כפים על המלאכה אשר לפניה.

ובערטהא חכתה בכליון עינים ובדאגה לשיבת יאקאבינא.  לבבה יסרה מוסר אכזרי על אשר הרעה להתהלך עם בתה יחידתה, ותאמר לקבל את פניה באהבה ובשמחה גלויה.

אבל יאקאבינא בוששה מאד לבוא, ובלי קללות ונאצות לא יכלה עוד לקדם פניה, ולולא עינה הדואבת, לא אמרה די בקללות לבדן.  אך עינה – הה עינה – מה צבתה, ותמיד היה מכשול עונה זה, העין הצבה, לנגד עיניה, וכל אשר הוסיפה להביט בבתה, כן הוסיפה להתרגז ולהתמרמר, וסוף סוף שפכה כל חמתה, כעשה והותה, על בתה.  ואם גם שקדה יאקאבינא בימים האלה להרגיע ולהשביע את אמה רצון, אך לשוא שקדה, ועמלה נשאר מעל.  כמעט הביטה בערטהא על עין בתה, לא יכלה עוד מצוא מנוחה בנפשה, וכמעט לא מצאה מנוחה בלבבה, לא עבר עוד הגה טוב על שפתיה.  שקידת יאקאבינא לא הביאה לה תודה ופנים של רצון וגם על התרפותה לא נענשה עוד.  אך הנערה לא שמה את לבה עוד לתהלוכות אמה, וכל מעיניה היו רק בתוחלתה לבוא יום השבת;  נפשה ערגה לשמוע דברי הכהן הנעימים והטובים, לשתות את השקאלאד המתוקה, ועוד יותר – לדעת את הצעתו הטובה.

והשבת בא.  יאקאבינא לבשה בגדי שבתּה הפשוטים ועוד לפני הצהרים התאוננה על רעבונה ותחל את פני אמה להקדים היום את סעודת הצהרים לפני עת, ואחרי אשר בקשתה נעשתה, והמטעמים הוצגו על השלחן כחצי שעה לפני המועד הנכון, לא יכלה לטעום מאומה כי אם בחזקה.  במנוד ראש התבוננה בה אמה ותאמר:

– מה לך היום?  בראשונה הציקות לי ותאלציני להקדים עת האכל, ובהיות הכל מוכן, לא תאכלי מאומה.

פני יאקאבינא אדמו ותאמר:

– פה בחדר רע וקשה מאד האויר.  אחר הארוחה אלכה לי לשוח.

– עשי זאת – ענתה האם אשר חשבה כי יאקאבינא היא חולה מעט – לולי היה קור בחוץ, כי עתה נלויתי אליך, אך לי קר מאד היום.  בקשי את שושנה רעותך והלכה עמך בכל חפץ לבב.

– בי אמי, אין חפץ לי עתה בחבֶרֶת, חפצה אני רק לשאף רוח מעט.

ומדי דברה הסירה את הקערות מעל השלחן, ובחפזה הביאה סדרים בחדר, ותטיב את קוצות שערותיה, ותוציא את המטפחת החדשה, אשר עמדו לה תחנוניה לרכוש לה בשבוע הזה, ותתעלף בה.

– הנה כי כן, זה פתרון החידה – אמרה האם בשחוק – עליך להוליך את המטפחת החדשה לשוח.  אנה תלכי?

יאקאבינא הפנתה ראשה פתאם, כי בכל מגרעותיה לא דברה שקר מעודה, וגם עתה לא יכלה לשקר, ותען במבוכה קלה ופניה פני להבים:

– בדרך כפר חדש.

– בדרך כפר חדש?  ולמה זה בחרת רק בדרך ההוא?  אבל שית לבך למטפחתך לבל יקרנה פגע.

– האח, לזאת אל תדאגי.  היי שלום, אמי!  – ותנס ותצא.

– ילדה אמללה!  – שוחחה בערטהא ברוחה – בעָניה לא תדע כל שמחה וששון לב, עד כי המטפחת החדשה בלבלה את מוחה.  אף אמנם בצדק רכשה לה את המטפחת, כי שקדה עתה על העבודה יתר מבימים עברו, מי יתן והיתה כן לימים הבאים.

ואולם לא כן נהיתה.  בשוב יאקאבינא לעת ערב הביתה, היו פניה נסוכים בעננה הרת מחשבות.  על שאלות בערטהא השיבה בלי דעת נפש כתפושה ברוב שרעפיה בקרבה, ותעורר בזה חמת אמה.  היא חשבה אותה כמתנמנמת ותמהר לשלחה לפני עת אל מטתה.  והעלמה אמנם סגרה את עיניה, לבל תתבונן אמה במהומה ומבוכה אשר בקרבה, אבל לא נמה שנתה, כי השיחה אשר שוחחה היום עם הכהן הרעישה את לבה, עד אשר האמינה כי עודנה שומעת את דבריו הנמרצים לוקחי לבב.  ועל משכבה זכרה את כל הטוב אשר העביר לפניה בהבטחותיו, ובאיזה דרך תוכל לקבל את הטוב הרב הצפון לה בהצעתו.  היא לא תפון אף רגע כי אך את טובתה הוא דורש.  מה טוב טעם השאקאלאד ומה מתוק מאפה התנור!  ובכל יום הלא נכונו לה מעדנים כאלה.  פת שחרית ממתקים ושקוים טובים, ולארוחת צהרים – מטעמים טובים עוד רב יתר.  היא לא תֻכה עוד מכות אכזריות, וקללות נמרצות ונרצות עוד לא תשמענה אזניה, ממָרוק ושטוף ומרוט כלי האכל וכַבּד את הבית חפשית תהיה, ובגדים תלבש בימי החול יפים ונהדרים יתר הרבה מבגדי שבתה!  האח, מה ידפוק לבה!  הגברת הכבודה החפצה לקחת אליה נערה קטנה, היא אשה גדולה נכבדה מאד, האומרת לדאוג לנערה הקטנה אשר תבחר בה כעל פרי בטנה, ללמדה דעת מפי מורים טובים וספרים מאד נעלים הטובים להשכיל, למען תהי אשה חכמה וכבודה ובחכמת לבה ובתבונות כפיה תעשה עשׁר.  האח, מה ישמח לב אמה בכל אלה!

עד העת ההיא, מובן מאליו, כי חלילה לאמה לדעת גם שמץ דבר.  עליה לעשות בהחבא ולהשתמט ממנה חרש.  הן לב אמה הלא רע אליה ברוב העתים, ועינה תרע בכל ענג ובכל גילת לב אשר יגיע לבתה, אף כי אין בהם כל רע, ומה מאד יתכן כי מרוב שיחה וכעשה תהדוף מפניה את אֹשר בתה!  לא, לא לה לדעת עתה מכל אלה, ואולם אחרי חמש או שש שנים בשובה אל בית אמה, בתור אשה חכמה ומלֻמדת להפליא, אשר ידה רב לה להשתכר כסף רב, האח, מה תגדל אז השמחה!  ועד כמה תאהבנה אז, ומה ישמח לבבה ותגלנה עצמותיה אז להיות כמלאך ישע לאמה!  אַל לאמה עבוד עוד, לא, לא תפור ולא עשות כל מלאכה.  היא, יאקאבינא, תשכור לה מעון יפה, נוה שאנן, חדר נהדר ביפיו, ועל ידו חדר מטות, וחדר מבשלות, ומבשלת בה.  ובבקר בבקר תשתה אמה שאקאלאד, ולתקופות כל שנה תשחר היא את אמה, אשר תחדל רוגז ולא תקדמנה עוד בקללות ונאצות.  מה טוב ומה נעים יהיה גורלה אז!  מדוע לא קימה וקבלה כרגע את ההצעה?  בנפשה לא ידעה, אך הלא גם הכהן הטוב אמר לה עם הצעתו, לבל תהי נמהרה, וכי תהפוך ותהפוך היטב בדבר הזה, כי אין נפשו לפתותה.  חלילה לו לעשות דבר ולא רוחה, כי רק את אשר יחשוב לישר וטוב לפניה, אותו יאבה להציע, אבל לגמר אֹמר ולהחליט דבר, המשפט אך לה לבדה.  ועל כן שכבה ברוב שרעפיה בקרבה ושנתה נדדה, ויחפש רוחה לדעה מה תעשה?  הן לא נקל הדבר לברוח מפני אמה, ולבלתי שוב אליה שנים רבות.  היכאב לב אמה, אם יֵצר לה, על אשר לא תהי עמה בבית?  אָנף תאנף בה – זה נכון וברור, אבל אחרי כן מה תרב, מה תגדל השמחה!  והכי לא תתעבר ולא תתגעש ותקצף עלי גם עתה הרבה מאד?

ומה נאמנו מאד דברי הכהן הטוב, כי בכל העמל הרב אשר היא עמלה בעבודתה הקשה והגדולה, לא תושיע ידה לאמה, ונהפוך הוא, כי היא על אמה לעול ולמשא כבד:  על אמה נטל לעבוד עבודת פרך, לכלכל אותה ולהלבישה ולהנעילה, ואם תשט מעליה, לא תאֻלץ עוד לעבוד גם החצי מעבודתה עתה בהיות בתה מוטלת על צוארה.

צרכי אמה מעטים מאד מצרכיה, את רעבונה תשקיט בלחם צר ובמשורת מים חמים, ולעתים רחוקות מאד דרוש לה בגד חדש.  צדקו משפטי פי הכהן, צדקו בכל.  לב אמה ירחש תודה לה על עזבה אותה, ואולי גם שלומה ישוב אליה, כי נשגב מכח אשה רפה וחולה לכלכל שתי נפשות בעמל כפיה.

מדוע בכל זאת לא יכלה יאקאבינא לחרוץ דבר?  אולי יען אשר אמר לה הכהן כי האשה הכבודה היא מבנות הרוזנים, והרוזנות הלא נוצריות הנה?  אך הלא מצער היא.  הן אמה לא תדע מאומה, ולא תהי לה כל תואנה להתרגז.  והיא, הלא הסכן הסכינה במצות הדת רק מיראתה את המכות והמהלומות, ואם אמה לא תדע, הן שלום יהיה לה ולא תירא רע.

ואחרי כל זאת לא יכלה בלילה ההוא להחליט להימין או להשמאיל.  אך הדבר הן לא יאיץ בה למהר לעשותו.  הכהן אמנם הגיד לה, כי ככל אשר תקדים את בואה אליו כן ירבה ששונו לקבל פניה;  תמיד יהיה ביתו פתוח לרוחה לפניה, כי בית כל נוצרי נאמן רוח וצדיק באמונתו הוא בית מקלט לכל עני ונכה רוח.  וכדבריו כן גם מעשיו, כי הן לקח חלק בעניה ומרודה, השתתף בצערה וינד לה!  ובכל זאת לא תוכל לגמר אֹמר ולעשות...

נקטה נפשה בקלות דעתה.  היא חשבה, כי הנסבה לאשר לא תוכל להחליט היא בחסרון אֹמץ-רוח.  ואולם היא לא ידעה ולא הבינה, כי אכן זאת היא מלחמת היצר הטוב והיצר הרע המתרוצצים בקרב לבבה.

רק לפנות בקר נרדמה, וכאשר העירה אותה אמה בשעה הקבועה בבקר, היתה לכודה בחבלי שנה, עד כי כמעט לא מצאה את רגליה לרדת מעל המטה.  לאטה קמה, לאטה לבשה את בגדיה, ולאטה, לא ערה ולא ישנה, יצאה לפעלה ולעבודתה.  לא הועילו גערות האם וקללותיה.  היא לא ענתה ולא שתה לבה, כי לא שמעו אזניה את דברי אמה וזעקותיה – ענין אחר ישיחנה עתה ובו תחלום בהקיץ.

בינת אמה כמעט הסתתרה – מה היה לבת?  בשבוע העבר הפליאה לעשות בשקידתה וכשרון מעשיה, ובשבוע הזה כמו תרדמה נסוכה עליה, כל מעשיה לא בדעת ובלי תשומת לב.  את הכל תניח מיד, ויש אשר תעמוד שעות תמימות כחולמת.  את כל הנעשה מסביב לה לא תדע, בעינים פקוחות תביט נכחה ברוח, או באש אשר בתנור, מבלי התבונן כי המרק אשר בסיר הנפוח יעבור גבול ונשפך החוצה לעיניה.  מכת-לחי נצחת אמנם העירה אותה לעתים קרובות מאד מחלומותיה, אבל עד ארגיעה נעורה, וכמעט יבשו עפעפיה מדמעה, והכאב עבר, שבה טבעה במצולות מחשבותיה.  כה עבר היום הראשון, גם השני, גם השלישי גם כל ימי השבוע.  לשוא העתירה עליה אמה דבריה, התחננה, הכתה, קללה, ותשפוך מררתה – יאקאבינא היתה כחולמת.

יום השבת קרב לבוא, והיא טרם תדע איך תקים דבר.  אך זאת ראתה ותבן לה, כי מיום אל יום ירע גורלה בבית אמה עד לבלי נשוא.  ליום השבת אחר סעודת הצהרים הבטיחה למיודעה החדש, לכהן, לבקר במעונו.  לענש על חטאת-מריה וסלף הליכותיה בכל ימי השבוע, לא נתנה לה אמה את בגדי שבתה וגם לא את המטפחת החדשה.  היטב חרה הדבר ליאַקאָבּינאַ, ולמען הכעיס את אמה גם כעס בעבור הרעימה חללה את השבת, באמרה: "באין בגדי שבת, לא אוכל כבדהו וקדשהו".  בערטהאַ שלמה לה כפלים בכל חטאתיה ותכנה באכזריות חמה הכות והכות.  וכה עברו שעות היום עד הצהרים, ואחרי אָכלן, הגידה יאַקאָבּינאַ, כי גם באין לה בגדי שבת תצא לשוח.

בּערטהאַ, אשר שבעה רוגז מאז הבקר, רצתה את חפץ בתה, לבל תשורינה עיניה שעות מספר.  על שאלתה אנה פניה מועדות, השיבה יאַקאָבּינאַ, כי תבקש לה דרך אשר בה לא תראנה עין חברותיה.

והאֵם קצרת-הרֹאי נתנתה ללכת במנוחה.

היום הקצר גז חיש ויט לערוב, ויאַקאָבּינאַ עודנה לא שבה.

איפה היא מאַחרת לשבת?  מנוחת בּערטהאַ נגזלה.  למרות הרוח הקר אשר בחוץ, פתחה את החלון ותשקף החוצה אולי בתה הולכת ובאה.  עד כה וכה אתא לילה, ותעל נר, ותבער אש בתנור, ויאַקאָבּינאַ עודנה לא באה.  אחרי כן אמנם הרגיעה נפשה מעט, בהשיבה אל לבה אולי אחרה הנערה לשבת אצל אחת מחברותיה, אבל שעה אחר שעה חלפה עברה ויאַקאָבּינאַ עודנה לא שבה.  אז נמוג לבבה, וחרדה גדולה אחזתה.

איה בתה?  מדוע לא תבוא הביתה?

בחוץ יתחולל סער, המוריד ומעלה ערמות שלג, ומפזר כפור על פני האדמה הקפואה מהקרח הנורא – בלי חפץ עלה על לבב בּערטהאַ הנשבר זכר הלילה ההוא אשר בו חש מפלט לו אישה ויברח.

– יאַקאָבּינאַ!  – יאַקאָבּינאַ!  – יאַקאָבּינאַ!

היא קוראה בעד החלון, באשון לילה, ואין עונה.  ולא יכלה עוד שבת בבית, ותרץ בליל סער וסופה מבית לבית, אל רעותיה ומיודעיה, ותדרוש לבתה, אבל איש לא ראה ולא ידע מקומה.  רבות ממכרותיה נלוו עמה ויעזרוה לחפש את יאַקאָבּינאַ, אך לשוא.  חצות לילה כבר עברה ועקבות הילדה לא נודעו.  יאוש נורא ופלצה איומה אחזו את האם האֻמללה.  מכרותיה פחדו להשאירה בלילה ההוא לבדה, כי לא ידעה שלו ומנוחתה נגזלה.  היא ספקה כף, רצה רצוא ושוב בבית, בקשה, חפשה בנרות בכל פנה ובכל זוית – ולשוא.  כמעט אתא בקר שבה רצה בכל העיר, גם לבית פקודות העיר הודיעה הדבר – והילדה איננה.

– אולי ברחה יאַקאָבּינאַ אל דודה בנימין גרינפֿעלד?  – חשבה האם השכולה ותלך כרגע אל בית גיסה, אך גם תקותה זאת היתה תקות שוא!  בנימין לא ראה את בת אחיו זה חדשים אחדים.

 

יא

בבגדיה הדלים והדקים, עטויה במטפחתה הבלה והקרועה, עזבה יאַקאָבּינאַ את בית אמה, ותפן אל דרך כפר חדש.  בהתרגשותה מהרה לרוץ ארח וכמעט לא נותרה בה נשמה בבואה ביתה הכהן, אשר חכה לה ויקדם פניה בפנים מאירות וינהגה ויביאה אל חדר מלאכתו.  אל חדר-האורחים אשר בביתו, החדר אשר חלונותיו מָפנים אל הרחוב, לא אבה היום להביאה.  גם חדר המלאכה היה יפה.  בתנור בער אש פלדות, והשָקאָלאַד המעלה ריח ניחוח והתופינים המתוקים אשר היו על השלחן הערוך בטוב טעם, היו ערוכים ושמורים להזוללה הקטנה.

– היטיבי ברצונך, בתי האהובה, בואי, הסירי את מטפחתך הקרועה מעליך, והתחממי אצל התנור, כי סמר מקור בשרך.

יאַקאָבּינאַ נשקה את יד האיש הטוב, ותפשוט את מטפחתה ואת עיניה לא גרעה מן השלחן.

– כן, כן, כן – שחק הכהן – הנה כל אשר על השלחן מוכנים לפניך.  קריסטיאַנאַ הטובה ידה עשתה כל אלה, להשיב נפש בתי הטובה.  קומי, ידידתי, וסעדי לבך.

יאַקאָבּינאַ לא סרבה הרבה.  כרגע ישבה נכח פני הכהן, ותגמא בענג וחמדה מן הכוס.  בשחוק ידידות התבונן הכהן אליה.  המסכים אשר לחלונות הורדו, אות הוא כי נזהר הכהן מאד לבל תראה עין את הילדה הקטנה אצלו היום.

אחרי שתותה את השאָקאָלאַד פתח דבריו בחן:

– מדוע לא נראית כל השבוע, ואיך היה ארח חייך?

– לא בנעימים – ענתה יאַקאָבּינאַ.

– לא בנעימים?!  – שנה הכהן את דבריה במנוד ראש – בזאת תדאיביני מאד, ילדה אהובה – אבל מדוע לא ראית בטובה?  אולי היתה אמך חולה?

– זאת לא זאת – ענתה – חולה לא היתה, כי אם עיפה, ועל כן לא יכלה עבוד, ואז היא סרה וזועפת.

– סרה וזועפת, ואז...  – הכהן הניע כתפיו, ויוסף אמריו:

– הלא זה דבָרי.  הלא תראי, לאשה החלשה כבד מאד לכלכל שתי נפשות ועל כן היא מתרגזת וחמתה על קדקדך תרד.  הלא תדעי, ילדה אהובה וטובה, את דעתי אשר חויתי לך בשבת העברה, והרוזנה הטובה, אשר על אדותיה דברתי עמך, שאלתני אתמול, מתי אנהגך אביאך אליה, ואנכי השיבותי אמרי לה כי בקרוב יהיה האות הזה.  מה תגידי אַתּ לדבר הזה?

כגחלי אש לוהט אדמו פני העלמה.  היא אמנם החליטה בנפשה לקבל הצעתו, ובכל זאת בחפצה להביע זאת במו פיה, לא מצאה עז בנפשה.

הכהן השגיח אליה בעינים בוחנות, וישען על יצועו, וידיו חבוקות ומונחות על בטנו העבה והשמנה.  אחרי רגעים אחדים קם ויצא בלט מן החדר ועד מהרה שב, אך יאַקאָבּינאַ לא ידעה בצאתו ובבואו, כי היתה תפושה ברוב מחשבותיה ועיניה הביטו לארץ, והוא נגש אליה וישם את ידו על שכמה.  היא נעורה מהמון סרעפיה ובחרדה הביטה אליו, והוא העביר ידיו להיטיב קוצותיה בשחוק חן, ויאמר:

– מה מאד תיטבנה שערותיך בעיני הרוזנה הטובה.  שערותיה היא אמנם כבר הלבינו, אך היא אוהבת מאד קוצות זהב יפות כקוצותיך.  ובכן, ילדה, מה תאמר נפשך לאָשרך הנכון לפניך?

– האֻמנם כן הוא, אמת נכון הדבר?  הבאמת תחזיק בי הרוזנה הטובה, תתן את אכלי ושקויי, תלבישני ותחנני ללמדני דעת, והכל חנם אין כסף?

– בגלל המטרה הטובה, ילדה אהובה, הגדילה הרוזנה החסידה לעשות, רק הטילי גורלך בידה ואז לא תנחמי.  הן בדברי לא יסיתך לבך בספר, ולא ידון רוחך בי, הכהן, כי לסבבך בכחש ובמרמה ישעי וחפצי?

יאַקאָבּינאַ לא ידעה עוד מה להשיב.  פתאם נשמע קול מצלת פעמון, והכהן נגש אל החלון וירם מעט את המסך הארוך, ויקרא:

– הו, הו, הנה עגלת-החרף אשר להרוזנה.  גשי הלום, קטנה, שורי נא מה יפה עגלת-החרף ומה נאוו הסוסים היקרים והדוהרים.  הנסעת מעודך בעגלת-חרף כלולה ביפיה כמוה?

– לא!

– אך מה טוב ומה נעים המסע:  בעגלה יפה-פיה רכה וחמה ירבץ ישתרע הנוסע, הסוסים חשים כרוחות, יגמאו ארץ וכמו יוכלו לעוף במלא רחבי תבל.  מי יתן ויכלתי להכין לך למצער פעם אחת את הענג לנסוע בעגלה נאוה כזאת.

עודנו מדבר והדלת נפתחה, ומשרת הדור בלבושו בא ויודיע:

– הוד כבודה, הרוזנה, מתכבדת לקרוא לכבוד כהונתו לבקרה בהיכל כבודה.

– הנני, הנני בא.  קריסטיאַנאַ, תני לאיש לשתות כוס חמים, הנני לוקח כרגע את אדרתי, ואני נכון.

הזקנה והמשרת יצאו מן החדר, ויאַקאָבּינאַ עודנה עומדת ונשקפת בעד החלון ומשתוממת על יפי עגלת-החרף היקרה, והכהן לקח את אדרתו ויפן אליה ויאמר: "ילדה חמודה, הנה מצאתי תחבולה – נפשי אִותה לתת שמחה בלבבך, ואני הנני נחפז לעשות דרכי בעגלה המהללה, ובכן האקחך עמי?"

– לא אדע – גמגמה יאַקאָבּינאַ.

– האח, מה תשמח נפש הרוזנה, זאת אדע נאמנה.

– אבל...

– אל תתעקשי, ילדה אהובה, ענג כזה לא יקרה בכל עת.  שימי נא לבך, בעגלה אשר להרוזנה בכבודה בעצמה!

ואולם העלמה עודנה פוסחת על שתי השעפים, ותבט עינה בבגדיה.

– הנה כי כן, בגדיך לא יתכנו בעיניך, ובאמת דלים הם מהיות מחסה מקור, אך ראי והתמהי תמוה על אָשרך:  אתמול היה פה בן אחותי, נער אשר כגילך, וישכח פה את אדרתו.  מהרי קחי ולבשי וחם לך.

וכאשר עמדה עוד תפושה במחשבותיה לדעה מה תעשה, חש הוא להלביש אותה, ומדי דברו דברי רוח ופטומי מלים, שם צניף חם על ראשה ויצנפה ויעטה כמשפט.

– עתה בתי לא תדעי קור, ואיש לא יכיר אותך.  הביטי נא בראי. 

היא הביטה בראי הגדול אשר בקיר ממולה, ותשחק, כי לא הכירה את צלם דמותה.

– מהרי, החישי, אל לסוסים עמוד בקרה – ויקח את העלמה היהודיה בידיו ויוליכה החוצה.

מקרוב נראתה הדרת העגלה עוד ביתר שאת, אבל איש-הרוח לא נתנה להתבונן הרבה, וינטלה ויושיבנה בעגלה וכחץ מקשת עפו הסוסים הקלים מנשרים.

 

יב

יאקאבינא היתה מאֻשרה.  בשמחה רבה התבונן הכהן בפניה אשר נהרו מגילת לבב.

– התיטב נסיעתך בעיניך, בתי?

– האח, מובן מאליו – ענתה בצחוק.

– לזה ישמח לבי, כי חפצי הצליח בידי להביא לך ענג.

היא אחזה בידו ותלחצנה בנשיקתה החמה, והוא נענע לה בפנים מאירות.

– התחפצי לנסוע כה לעתים קרובות?

– הה, בכל לבבי!  בכל לבבי!  האח, מה נעמה מצלת הפעמון ודהרות האבירים, מה נחמדה לבנת האדמה, לנגה ברק השמש אשר קרני אורה מפזזים ומכרכרים כמו במחולת המחנים על שכבת השלג.

– ראי, ראי – שחק הכהן – גם רוח השירה תפעמך, אבל הגידי נכחה, אם באמת כה תתאוי לנסוע בעגלת-חרף כזאת, כי עתה תאות לבך תנתן לך יום יום.

משתוממת הביטה אליו.

– ואנכי רק אמת דברתי;  הלא תדעי, כי הגראֶפֿין חפצה בנערה קטנה להיות עמה בשכבה ובקומה ובלכתה בדרך, ואם אך תיטבי בעיניה ויכלת להשאר בארמון תפארתה, ובכל יום ויום תסעי עמה לשוח, בעגלה מחלקת כזאת בחרף, ובקיץ – במרכבה מרקדה נהדרה.

לב הנערה נפעם ונרעש.  אם תיטב בעיני הגראֶפֿין מה טוב ומה נעים, אך מי יודע אם תיטב בעיניה?...  לא ארכה השעה והם הגיעו עד הטירה הנהדרה, והעגלה עמדה על יד השער.

משתאה ומשתוממת הביטה יאקאבינא אל הבנין המפאר ותשאל ברעדת קול דממה דקה:

– היושב המלך בזה?

– לא המלך – ענה הכהן בשחוק – כי אם הוד כבודה הגראֶפֿין וואלדענזעע, זאת היא טירתה.  בואי, בתי – ובדברו אחז בידה וירימה מתוך העגלה ויחש פעמיו ויעל במעלות שיש טהור.  משרת הדור בלבושו הלך אחריהם, והיא היתה כחולמת, עיניה כמו כהו מיפעת המראה הגדול אשר לפניהן.  הארמון הבנוי לתלפיות, המתנשא בגאון וגבה במגדליו הרמים והנשאים, ובשיא חסן כפותיהם, בעמודיו, עמודי שיש לבן אשר גבה ויפעה להם, ביציעיו ואולמיו המחטבים תבנית כל שכיות החמדה, כמעט הכו בתמהון-לבב את הנערה הקטנה העניה, ומה רבה מבוכתה בבואם אל האולם רחב הידים אשר כלו אומר כבוד והוד, הכל יפה ומבריק.  מה נאוו הפתוחים והצעצועים בשלל צבעיהם!  נבהלה ממראה עיניה נשענה ותלפת בחזקה ביד מוליכה, אשר לקח דברים עם איש יפה-תאר והדור בלבושו, הוא משרת פני הוד הגראֶפֿין.

מהדברים אשר נדברו שני האנשים לא הבינה דבר, והמה עלו עמה במעלות רחבות המכֻסות ביריעות יקרות, ויבאו אל מסדרון, ומשרת רץ לפניהם ויפתח דלת גבוהה, ויאַקאָבּינאַ צעדה באה אל היכל, אשר הודו והדרו כל הפליאו את לבבה וימלאוה תמהון, עד לבלי שום עין אל חלקת הרצפה המצוחצחת אשר תחזה בה כבראי את צלמה, וקרסוליה מעדו וכמעט נפלה תחתיה לולא החזיק בה הכהן, ובדברי חן הרגיע רוחה וינהגה אל חדר נהדר ויאמר:

– עתה, בתי האהובה, הננו בחדר הגראֶפֿין;  פה לא נירא ממוט רגלינו...  ואמנם צדקו דברי הכהן, כי רצפת החדר היתה רבודה ביריעה עבה ורכה מאד, עד כי הטבעו רגליהם כמו בכסתות, ולמרות הסערה אשר תשלג בחוץ ותפזר כפור כאפר על פני כל הארץ, היה בחדר חום צח וריח נעים, המחיה גם נפש נענה הקצה בחיים.  יריעות סמוּט מופזות צפו את הקירות, וקלעים נפלאים, חטובות אֵטון צמר צחר ומשי מעשה רקמה היו למסך לחלקי החלונות העִלִים, ומבעד נקביהם פזזו קרני זהב השמש במתק אורם.  יריעות כלולות ביפין, מראות גבהי קומה, וכל כלי חמדה אשר יאַקאָבּינאַ לא ידעה לכנותם בשמותם, נמצאו לעיניה בחדר.

לא רחוק מהחלון, על כסא נפלא בהדרת פתוחיו וצעצועיו, ישבה נשענה אשה כבודה לבושה שמלת משי כהה.  קוצות תלתלי שיבה נשקפו מבעד הצניף הטהור והיפה ותכסינה את צוארה.  ובידידות נאמנה השחה ראשה אל הכהן ותקרא:  – שלום, אדון נכבד!  ההבאת את אהובתך הקטנה בזה?  קרבי הלום, ילדה אהובה, ואשימה עיני עליך.

הכהן השח אל הנערה הנבוכה והנבהלה וילחש באזנה, והיא נגשה ושפתיה הרועדות נגעו ביד הרוזנת, המצופה בטבעות זהב נוצצות.  ריח נעים ומשיב נפש העולם מגבדיה זרם בפני העלמה.  בחבה החליקה הרוזנת את לחיי הילדה אשר אדמו כשושנים.  איש-הרוח הסיר את צניפה מעליה וקוצותיה הארוכות נראו בהדרן.

– האח!  מה נאוו שערותיה!  – קראה הרוזנת משתוממת – אולי תחפשי להתפשט גם אדרתך, ילדה אהובה?

הכהן רמז בעיניו אל הגראֶפֿין ויאמר:

– ערך בגדיה איננו כראוי.  אם הוד כבודך...

– אל נכון הכל ערוך ומתוקן – ענתה ותקם ותלך אל הדלת אשר מסך יקר יעלימנה מן העין, ותרימהו מעט, ותאמר:

– בואי, בתי יקירתי, השביעיני נא רצון.  הנה פה מונח לפניך ערך בגדים אשר יהיו כמדך, לבשי אותם, ואם ייטבו בעיניך והיו לך – ובדברה הכניסה את הילדה בחדר והמסך נפל כרגע.  בנפש נכספת הביטה יאַקאָבּינאַ כה וכה.  והנה היא בחדר קטן אך נעים.  יריעה רכה וכבדה מרֻקמת פרחים שונים ויפים כסתה גם פה את הרצפה, כי לא אהבה הגראֶפֿין קול צעדים, אך כלי הבית היו פשוטים ויפים בכל זאת מכל הכלים אשר ראתה מעודה.  ראי גדול ורם הרבה מקומתה עמד שם במלא גובה החדר.  לא רחוק מן הראי, על שלחן נאה מונח ערך בגדים מרהיבי עינים ממטוה צמר תכלת, נהדר ברקמות ציצים לבנים נחמדים למראה.  ולא אֵחרה הנערה לעשות את דברי הגראֶפֿין הנעימים.  קל מהרה השליכה מעליה את בגדיה הצואים והקרועים ותלבש את החדשים, אשר לבשוה היטב כמו חֻטבו לפי מדתה.

משתוממת התבוננה העלמה ביפה מראֶה.  בבגדיה החמודות האלה הטיבה לראות מה יפו קוצות זהבה היורדות על לבן ערפה, אשר יסבוהו הציצים היקרים, המשוים הוד והדר על בגדיה.  לוּ תראינה אותה עתה רעיותיה – התברכה בלבבה – מה גדלה קנאתן בה!  ומה ענתה אמה לוּ ראתה אותה ביקרותיה – התשמח?...  יוכל היות כי לא תשמח, אבל גם התאנף בה לא תוכל אמה.  הן היא לא עשתה כל רע, לא עברה על כל המצות אשר צותה אמה לבל תעשה – אך, האם לא שבת היום?  והיא הלא נסעה ביום השבת!  היא הביטה במראה ותרעד בראותה מה חורו פניה, ולבה הכה אותה בחזקה.  הוי אם תדע זאת אמי!...  מרב שמחתה על מסע הענג נשכח השבת כמת מלבה, אבל בזה לא תוכל הצטדק לפני אמה, נכתם עונה הגדול מנשוא, ומכות גדולות ונאמנות תפולנה לה חבל וקללות ואָלות אשר לא כתובות בספר תולדותיה תרדנה עליה בזעף.  – הוי, הוי, אנה תברח?  איפה מפני אמה תסתר?  מי יתן והחביאתה הגראֶפֿין בצל כנפיה, ולא תירא עוד חמת אמה, ובכל יום תסע לה בעגלת-החרף היפה, יום יום תהי כוסה רויה השאָקאָלאַד המתוק, ואתה הבגדים היפים – בגדיה.  הה, לוּ רק תחפוץ בה הגראֶפֿין! 

– ומה, קטנה, הטרם כלית את מעשיך?

יאַקאָבּינאַ הפנתה ראשה כנבהלה מפחד פתאם, והנה הגראֶפֿין נצבת עליה.

נכלמה השפילה את עיניה, אך הגראֶפֿין קראה בתמהון:

– אך זה יופי ויפעה!  – ובמשכה אותה אחריה אל החדר אשר הכהן עודנו עומד שם הוסיפה לקרוא: – הנה מלאך לפניך בזה, אדון.  התבונן בה, הלא רק כנפים תחסרנה לה.  הו!  יצור-שמים!  הגידי, ילדה אהובה, היש את נפשך באמת להשאר אצלי?

פני יאַקאָבּינאַ נהרו ותען:

– אכן נכספה גם כלתה נפשי להשאר אצל כבודך, לוּ רק איטב בעיניך...

– נקל לדעת כי מצאת חן בעיני, ובכן גמרנו אֹמר.  הנך נשארת עמדי עוד היום.  השמעת, אדוני הכהן, הקטנה לא תשובה עמך.

– אמנם יצר לי מאד לנסוע לבדי – ענה ואמר הכהן בשחקו – ובכל זאת ישמח לבי להשאיר בידי כבוד הדרך את הילדה, ואַת יאַקאָבּינאַ, הלא תמיד תהיי ישרה וחרוצה, שומעת לקול הגראֶפֿין ככל אשר תוציא מפיה?

– אל נכון, תמיד אהיה ישרה, חרוצה, ואעשה ככל אשר תצוה – ולרמיזת עיני הכהן, שבה נשקה את יד הגראים אשר חבקתה ועוד הפעם האחרונה הללה את יפי קוצות ראשה הנפלאות.

פני הנערה אדמו כפנינים, ותאמר:

– אבל כאשר אגדל ואוכל להשתכר הרבה, הלא אשובה אלכה לי אמי, להקל מעמלה...  לבל תאֻלץ לעבוד קשה.

– נכון מאד – הבטיחתה הגראֶפֿין – ומאד ישמח לבי על כי בת-טובה אַתּ ובנפש חפצה תאמרי לעשות לאמך.  היי נא תמיד חרוצה ומקשבת, ועל מהרה תוכלי לתמכה.  ובגלל היותך בת טובה, יש את נפשי לחננך במתנה יפה.  שאי עיניך וראי, התיטב בעיניך מנחתי?

ולדברים האלה פתחה ארגז קטן אשר עמד על השלחן, ותוציא צלב מעשה חרשים מצֻפה זהב טהור ומשֻבּץ אבני חן נוצצות, אשר תרכסהו שרשרת זהב טהור, ותענדהו בצוארי היהודיה הקטנה.

פני יאַקאָבּינאַ היו כאש לוהט בקחתה את המנחה. 

– ומה העדי בעיניך?  האם לא יפה הוא?  – שאלה הגראֶפֿין. 

– יפה מאד – גמגמה יאַקאָבּינאַ.

– ומאד רב מחירו – אמר הכהן – האם לא תאבי להודות להוד כבודה הגראֶפֿין על המתנה רבת המחיר והיופי?

– אני תודה – צפצפה ותמשוך את ידי הגראֶפֿין אל שפתיה, אבל שפתיה רעדו מאד.

– בא מועד לי לנסוע הביתה – אמר הכהן בקומו ממושבו – היי שלום, בתי האהובה, ה' ישלח ברכתו מקדש אליך, וישמרך ויפתח את עיניו לראות את כל הטוב אשר עשה לך...

ויושט את ידו למו פיה, והיא נשקתה בהדרת כבוד, ואז נהג אותה אל החדר השני וירם את המסך ויאמר:

– שבי נא בזה וחכי עד אשר תקראך הרוזנת – וישב ויגש אל הרוזנת ויאמר:

– הנני מברך את הצלחתך.  הנני מאמין כי חפץ האדון הצליח בידך להציל נפש.  כאשר אחזה לי, הקטנה שבעת רצון מן המנחה.   

היא שחקה מטוב לב, ותאמר:

– באמת היא ילדה לוקחת נפשות.  מי האמין כי מילדי העברים היא!  ואם עוד תקשיב ותשמע לי, ולא תהי סרבה מחזקת באולתה, כי אז הרבה יהיה עלי להודות לכבוד כהונתך, כי הנה מה טוב ומה נעים לרכוש נפש למלכות השמים.

 

יג

– כן הוא – מלא הכהן אחרי דברי הרוזנת – אך הנני לוקח לי החפש לחות לך דעי, כי לדעתי טוב לבל יֻתן ליאקאבינא היום, וגם בכל הימים הראשונים, כל מאכל אשר לא יאכלו היהודים מטעם דתם.  אף כי לא אדע אם היא תמאן לאכול, אבל טוב טוב, כי בטרם תסכין לא יגישו לפניה כל טרפה.  רק אחרי אשר הוד כבודך יעזוב את המחוז הזה, והנערה תראה כי רחוקה היא מכל קרוביה, אז נקל יהיה להרגיל אותה בכל.

– צדקת בדבריך – ענתה ואמרה – ועצתך אעשה, ואולם העלמה יפה היא להלל, ובבגדי תפארתה תראה כבת אצילים, ואיש לא יכיר אותה, ואוכל להיות שאננה מפחד ובטוחה להשאירה פה עמדי.

הכהן הניע כתפיו, ויאמר:

– אם ירשני הוד הדרתך להביע עצתי, כי עתה יעצתי:  הנה החלות המפעל הקדוש, ראי נא להשלימהו כאשר אמרת, והיה מעשה הצדקה שלם.  ידעתי גם אנכי כי פה לא יכירנה איש, אחרי אשר בחכמתך ערכת הכל בטוב טעם ודעת, עד כי נוכל להיות בטוחים ושאננים.  אך הלא רק בני אדם אנחנו, ועין אדם איננה חדה להביט אל האותיות מרחוק, ועל חובתני להזהר מאד בדברים כאלה.  הזהרי והזהרי, כי הקטן במקרים יוכל...

– כן, כן, צדקתך צדק – ענתה הגראֶפֿין – התחבולה הראשונה היא הנבחרת, מחר הננו נוסעים מזה.  הלא כה משפטי מימים ימימה לבלות את ימי חג הלדה בעיר הבירה, ומה מני יהלוך אם אקדים מעט לנסוע מזה?

– הוד כבודך, אַת היא סמל הטוב והחסד, אם כה תעשי, והוא ממעל, הבוחן לבות וכליות, דבר בקדשו: "הטוב אשר תעשה לשפל באדם, לי אתה עושה", והוא יגמלך כצדקתך בעד עמלך, כי אכן הגדלת לעשות.  יהודיה קטנה חשוכה הוצאת מחשך ומאפל, חשקת נפשה משחת בלי ולנשמתה קראת דרור מחבלי שאול.

– אודה לאדון המושיע – ענתה ואמרה בחבקה את ידיה ועיניה דלו למרום – אודה לאדון על כי זכיתי בזקנתי לעשות ולהשלים דבר גדול וקדוש כזה.

הם נדברו עוד מעט והכהן יצא הלך לו.

בין כה אתא לילה והרוזנת נגשה את דלת חדר יאַקאָבּינאַ ותקרא לה.  יאַקאָבּינאַ חשה לקול קריאת גברתה, ותבא את חדר הרוזנת, המואר במנורות אחדות.

משתאה ומשתוממת התבוננה, התפלאה על חמדת יפי כלי הזהב השונים, המבריקים לנגה האורים הגדולים, והגראֶפֿין הרואָה בתמהון הנערה שאלה:

– ומה, הטוב ארמוני בעיניך?

– האח!  מה נאוה, מה נהדר פה!  מה ישמח לבי על חפצך להחזיקני ואנכי נכונה לשמוע ולהקשיב תמיד לכל אשר תצויני.

– ישמח לבי לזה.  בואי, ילדה אהובה, שבי לך אצלי, והוריתי לך את הדרך אשר תלכי ואשר תתנהגי בה – ובדברה השפילה לשבת על יריעה עבה ורכה, וליאַקאָבּינאַ הראתה הדום קטן לשבת לרגליה, והנערה עשתה כדבריה ותשא עיניה בדומיה אל הזקנה הכבודה הנחשבת בעיניה כמלכה בהוד מעלתה, וכמעט הואילה הזקנה לפתוח פיה בדברים, ומחשבה עלתה על לבבה:  "אולי רעבה הילדה?" ותחל להעיר למוסר את הילדה על אשר לא קדמה מראש להזכירנה זאת, אך יאַקאָבּינאַ התאמצה להרגיע אותה, באמרה:

– לא, לא זאת.  נפשי רעבה רק לחזות בהוד פניך, ולשמוע ולהקשיב לכל אשר תדברי עמדי.

– אי חנפה קטנה!  – שחקה הרוזנת ותשקה על מצחה, ותצלצל בפעמונה, ותצו למשרת הבא, להכין כרגע מאכל-חלב קל ותופינים.  עד מהרה הובאו המאכלים, ובפקודת גברתה ישבה יאַקאָבּינאַ אל השלחן, והגבירה פקדה עליה לאכל בתאות נפש לשבעה, ואף אמנם אך למותר היתה פקודתה, כי הזוללה הקטנה התנפלה ברעבונה על המטעמים המתוקים, והרוזנת שמחה מאד על תאות האכל אשר לילדה, ותרב שיחה עמה בדברים שונים.  פקדה עליה לבל תגלה לאיש כי מוצאה ממקור ישראל, ולבל תגיד דבר מתולדותיה ודברי ימיה, כי מהיום והלאה תחשב כקרובה בת משפחתה, וכה יתהלכו עמה בבית.  משרתת תעזור לה ללבוש בגדיה ולפשטם, וגם עמה חלילה לה להכביר אמרים ללא חפץ.  אמנם כי יחשבוה לגאה מאד, אבל לא לה לשום לב לזה, ויאקאבינא הבטיחה לעשות ככל אשר צוַתָּה.

הרוזנת עשתה מעשיה בחכמה.  עוד לפני ימים אחדים הגידה כמו לתֻמה לאנשיה, כי בקרב הימים תבוא אליה אחת מקרובותיה, יתומה אשר תשאר אצלה.  וכן כתבה לאשה המנצחת על מלאכת התלבשת, כי תשלח לה בגדים וכתנות למען קרובתה, נערה בת שתים עשרה שנה.

כאשר אך כלתה יאקאבינא לאכול, שבה הביאה אותה אל החדר הנועד לה, ותמסר בידה חליפות בגדי תפארה שונים וחדשים, אחרי אשר צותה לפנות את החדר מבגדי הנערה הצואים, והנערה צהלה מאֻשרה מאין כמוה כראותה את כל חמודותיה, ותעתיר נשיקותיה על ידי הגראֶפֿין, אשר בעת המצעירה למן הרגע אשר באה הנערה אליה, לקחה את נפשה ותלבבה לאהבה אותה אהבה עזה.  כי מלבד היפעה והיופי אשר לנערה, עוד היתה בה סגולה טבעית למשוך אחריה לב ונפש בתנועותיה ומדברותיה.  אחרי אשר הרגיעה יאקאבינא מעט מהמון עליצותיה, צלצלה הגראֶפֿין ותצו למשרתת לעזור לעלמה הצעירה לפשוט בגדיה.

פני יאקאבינא אדמו, כי לא נסתה זה שנים רבות בעזרה אשר כזאת, ונפשה בחלה בה.  אבל פי הגראֶפֿין צוה, והיא עמדה ותשגיח עד אשר שכבה יאקאבינא במטה, ואז נגשה אליה ותשקנה על מצחה ותזהירנה לבלתי שכוח את תפלת הלילה, ותפן לצאת ואחריה המשרתת, אשר הציגה את מנורת-הלילה הקטנה תחת פני הלוט, לבל יהי האור גדול.  ויאקאבינא ברכה בהדרת כבוד את הגראֶפֿין, ותבטיח לבלתי שכוח את התפלה, אף גם כמעט נשארה לבדה הכינה את לבה ותואל להתפלל את התפלה הרגילה על לשונה.

ואולם היא לא יכלה לבטא את הדברים בשפתיה – מה תביע, קריאת שמע?  ומה התמונה התלויה ממעל למטתה? ... לא, הלילה לא תוכל להתפלל.

היא סגרה את עיניה, שבה טבעה בכריה הרכות והמלאות.  מה טובו מה נאוו המטות פה, מה רכו ומה קלו הכרים והכסתות – לא כאלה אשר עליהן שכבה למעצבה עד כה.  מה נעימה המנוחה פה!

אבל הישנה גם אמה במנוחה?  לא, לא לה לחשוב על אדותיה.  למצער – לא עתה.  אמנם כאשר תגדל, כאשר תוכל בתור אשה כבודה לבקר את אמה, או אז תחשוב תהגה בה, ותדאג לרוחתה לישועתה.  הן גם הגראֶפֿין הביעה שמחתה על אשר היא בת טובה, גם אמנם היה תהיה בת טובה, אך לחשוב עתה על אֹדות אמה לא תוכל, כי אם תהגה באמה ותדאג למצבה, ושבת משוש לבה בכל החפצים היקרים אשר מסביב לה, בכל המתנות אשר הגראֶפֿין נותנת לה.  האח, מה טובה ומה אהובה הגראֶפֿין, ומה רבה טובתה אשר הרבתה אליה במספר השעות אשר זכתה להסתופף בצל קורתה, מה יקרו נדבות פיה בשיחה עמה, וכמה נשיקות אָצלה לה ברצונה אשר היו כטל על עשב, תחת אשר אמה מעודה לא...  אמה – מי יתן ותוכל לנשל את הרעיון הזה מלבבה – אבל הוא לא ימוש ממקומו.  מה מאד תאבה לישון – הן הגראֶפֿין פקדה עליה לתת שנת לעיניה, ובכל לבבה הלא תחפוץ למלאות אחרי פקודתה, אבל לנגד עיניה נצבה תמונת אמה.  אהה מה חורו, מה דלו פניה, ובלי תפונה מרב צרה ויגון על בתה האֹבדת לה.  פחד איום אשר לא יתארנו כל עט סופר מהיר נפל עליה, כי אכן באמת לא היה לבה רע ומשחת, רק קלת דעת היתה.  הרעיון כי אמה תעֻנה בגללה, דכא כחלל רוחה ויכסה פלצות.  את הכל נתנה השיבה עתה, לוא יכלה להשיב את הנעשה.  אבל אֹבדת עצה היא, נבערה מדעת מה תעשה.  התשוב אל אמה?  הגראֶפֿין לא תתננה עשות זאת.  אם תאמר לעזוב אותה, עליה להתחמק ולברוח חרש, אך הן לא תדע את המקום הזה ומסביו ובאיזה דרך עליה ללכת לשוב אל בית אמה.  אף אמנם לוּ גם ידעה, האם מחכמה תעשה זאת לעזוב את כל העֹשר והכבוד, את ההוד וההדר אשר בזה, ולשוב אל העני והענוי?  התברח מפני הגראֶפֿין אשר התהלכה עמה באהבה וחן ותשקה מנשיקות פיה, לשוב אל האם הזועפת אשר תקדמנה בקללות נמרצות ואולי גם במכות ומריטת לחי?  לא, לא, עת הבחירה עברה.  היא נתנה את דברתה להגראֶפֿין להשאר עמה, ומוצא שפתיה תשמור.  ובאמת כן ישר וכשר הדבר.  גם היא גם אמה נושעו עתה.  אין עוד על האם דאגת הבת, והיא הלא תהי אשה מלֻמדת רבת הכשרון, אשר תמצא ידה לכלכל את אמה ברוחה ובכבוד.  הלא אך זאת היא מטרתה, ואל המטרה הזאת תהיינה עיניה ולבה תמיד, ואז לא ידכאֶה הנחם, ולא תנחם עוד.

האח, מה טוב ומה נעים יהיה אז בשובה אל אמה כאשה כבודה, מה ישמח לב אמה אז!  היא לא תוסיף עוד לקלל, אחרי אשר תגיד לה כי רק מאהבתה אותה ומחמלתה עליה חמקה עברה ותעלם למען הביא את הברכה לבית אמה בכל אשר תעשה בחפץ כפיה.  האח, הכל יהי טוב ויפה בעתו.  הגראֶפֿין הלא טובה ומלאה אהבה אליה.  אמנם בעצם הדבר, פליאה דעת ממנה:  על מה זה ולמה תפליא הגראֶפֿין חסדיה עמה?  הכהן אמר: "בגלל המטרה הטובה והקדושה".  דבריו אלה נשגבו מבינתה, הבן לא תוכל, אך הלא תלמוד, תלמוד הרבה מאד, כאשר כן הבטיחו אותה הכהן הגראֶפֿין גם יחד, ונפשה תערוג לשקוד על הלמודים.  ובכן, לא תאֻלץ עוד לכבד את הבית, למרק ולשטוף את הקערות והכפות, וגם לא לכף ראשה וגבה לתפור ולעבוד קשה.  אך גם אמה איננה נאלצת מעתה לעבוד הרבה מאד, ובידה עתותיה גם לנוח.

במחשבותיה המרגיעות האלה נחה שקטה ותישון, ושנתה ערבה לה.  שם יושבת האם ותפרש כפיה, בוכה ומיללת על הבת האובדת לה, ופה תשכב הבת, ושנתה מתוקה בכרים הרכים והיא משתעשעת בחלומות כי עוד יש יום אשר אמה תשלם תודה לה על קלות דעתה.

 

יד

היא שקעה בשנה עמוקה ומתוקה, ארוכה וממֻשכה עד אור היום.

אמה הלא היתה מאיצה בה זה כבר למהר לעזוב את מטתה, לצאת לפעלה לעבודת הבקר, וגערת אמה וחמסה ירדה על קדקדה, לוּ אִותה נפשה לשכב בעצלתים במנוחה רק רבע שעה אחרי הקיצה, ופה מה יפה, מה ידידוּת מנוחתה אשר תנעם לה לשכב באין מחריד במטה השאננה והרכה!  אך לאט לאט ארכה לה העת.  נכספה נפשה לרדת וללבוש את בגדיה החמודות.  היום תלבש שמלה שחורה יקרה, כי כן צותה אתמול הגראֶפֿין, אך הלא גם פקדה עליה כי תשכב במטתה עד אשר תבא משרתת פניה להלבישה.  ובכן אֻלצה לכבוש יצרה ולחכות, אך אחרי כן לא נחמה מתוחלתה, כי אמנם משרתת פניה הבינה מאד להיטיב את תלבשתה ולהלבישה בתפארת אדם.  וערך בגדיה היום, גם בהיותו פשוט, שוה עליה הוד יותר מאשר שותה התלבשת ביום אתמול, ומה נהדר מראה הצלב מעל האטון הכהה אשר עליה, ומה יפו נגהות אבני החן מתוך שְׁחור שמלתה, ועד כמה הפליאה המשרתת להלל את שערותיה היפים.  אך בכל זאת עצרה במלים ולא הרבתה שיחה עמה.  הגראֶפֿין פקדה ופקודתה תשמור רוחה.  פת שחרית הובא לה אל חדר משכבה והיא לא דרשה לדעת מה המאכלים המושמים לפניה – הם טובים למאכל ונחמדים למראה וחכה יטעם טעם נעים מאד.  אחרי אכלה נקראה אל הגראֶפֿין.  בהדרת כבוד אך גם בקרבת-נפש יותר מביום אתמול נשקה את ידי הגראֶפֿין, אשר החליקה בידה את לחייה, ותאמר:

– הכרת פניך תענה בך כי ערבה שנתך.  אך ההתפללת, אהובה?

יאקאבינא התאדמה ותניע ראשה לאמר:

– לא.

– כן הגיד לי גם לבי, ועל כן שלחתי לקרא לך.  קומי ולכי עמי ונתפלל יחד.

היא קמה ממקומה ותלפות ביד יאקאבינא ותנהגה אל קצה החדר.

– כרעי ברך, ילדה אהובה, לפני יוצרך.

הזקנה נפלה על ברכיה ותכריע עמה את היהודיה הקטנה, אשר פניה הלבינו, ולבבה דמה כי פצתה הארץ את פיה תחתיה, ובכל זאת לא מצאה בנפשה עז לבלי המשך אחריה אָרצה.

הזקנה התפללה בקול, ובעיניה פקדה על הקטנה להביע אחריה מלה במלה.  ושפתי יאקאבינא נעות ומצפצפות בדממה וקול נמוך, והגראֶפֿין השפיקה הפעם גם בתפלה כזאת.

היום הולך ועובר, וההכנה למסע נעשתה ונשלמה, ולפנות ערב באה עגלת-החרף הנהדרה ותעמוד על יד השער.

הגראֶפֿין ויאקאבינא עטופות גם שתיהן באדרות שער יקרות ישבו בעגלה ותאחזנה דרכן אל בית הנתיבות.

יאקאבינא היתה מעֻלפת בצעיף שחור אשר כסה את פניה, ולא יכול איש להכירנה.  לא נעים היה לה להתעלף בצעיף, כי לא נסתה בזה מעודה, אך העגלה הנהדרה הרחיבה את לבבה.

לא ארכה השעה והנה באו אל בית הנתיבות.  כמעט נכנסו אל האולם הגדול וקול חרדה התפרץ מפי יאקאבינא.

– מה לך, בתי האהובה?

– דודי, הנה זה...  גמגמה יאקאבינא.

הגראֶפֿין אחזה בידה ותמשכנה אחריה בחפזה אל תא הארחים אשר למחלקה הראשונה.  האיש אשר ראתה היה באמת בנימין גרינפֿעלד, וגם הוא ראה אותה וישמע צעקתה, ובכל זאת לא עלה על לבבו, כי העלמה הזאת, אשר הוד והדר לבושה, היא בת אחיו האֹבדת!

הגראֶפֿין לא הרפתה עוד מידיה, ותלט פניה עוד יותר, ולקול צלצל הפעמון הראשון, הלכה עמה אל מרכבת הקטור.  המשרת קדם להעלות את יאקאבינא ראשונה, ואחרי כן עלתה הרוזנת ותורד את המסך על פני החלון, לבל תשורנה עין רואי מחוץ.

המסע היה בלי פגע וביום השני באו אל עיר הבירה.  יאקאבינא הוסיפיה במשך הימים האלה אמונתה ובטחונה בגראֶפֿין, והיא כן הוסיפה משעה אל שעה לאהבה אותה.

בארמון רוזנים, אשר עמד באחד הרחובות היפים בחוצות עיר הבירה, עלו ובאו לשכון כבוד בתוכו.  חדר נהדר מאד הנשען אל חדר הרוזנת נועד ליאקאבינא, כי כל עוד לא באה בברית החדשה כדת, עוד לא היתה הגראֶפֿין בטוחה מפחד לבל תלקח ממנה הילדה השדודה.

ביום המחרת שלחה לקרא אל ביתה לכהן הקתולי ממיודעיה, להועץ עמו בדבר העלמה היהודיה;  ולהשמר מכל חשד, נתנה את יאקאבינא בעיני כל לשארת בשר קרובה לה, והכהן חשב לה את השקר הבדוי הזה למען המטרה – לצדקה, ועל כן, נקל לדעת, כי אֻלצו להשליך הס על התמורה, לעשותה חרש, מבלי כל התכונה הרבה, רב עם והדרת קדש.

כן בקשה מאת הכהן, כי ימהר להכין את יאקאבינא אל הטבילה, יען נפשה אִוְתה מאד, כי בחג הלידה תוכל לחבק אותה כבת אמונתה.

יום יום הכין הכהן את לב יאקאבינא וילמדה דעת בדת הקתולית, והוא היה כהן מורה חרוץ, עד כי יאקאבינא אשר לא ידעה מלמודי דת אבותיה מאומה, מצאה בדבריו חקרי לב גדולים.  הגראֶפֿין היתה תמיד בחדר יאקאבינא בהטף הכהן אמריו, ועל כן הכינה לבה ואזניה הקשיבו רב קשב. 

ימים אחדים לפני חג הלדה הודיע הכהן, כי יאקאבינא שלמה ומוכנת דיה אל התמורה, וליום העשרים וארבעה לחדש דעצעמבער לפני הצהרים, נועדה הטבילה לכל חקותיה.

הרוזנת, כקאתולית אדוקה, צמה ביום ההוא, גם יאקאבינא לא אכלה פת שחרית, ותאֻלץ לעמוד בתפלה עד אשר בא הכהן.  הגראֶפֿין קדמה פניה בזר שושנים, וגם התפללה עמה יחד, והיא לא ידעה את הנעשה בה;  ככל אשר עשתה גברתה, עשתה גם היא כחולמת.

והתמורה נעשתה.

אז חבקה הרוזנת את יאקאבינא אל חזה בשמחה בלי מצרים ותדור נדר לדאוג לה כל הימים.  רק באחת השתוחחה עליה נפשה, כי בהיות היא סנדקית הטבילה, הלא היתה יאקאבינא מוסבת שמה, והכהן יעץ לה, לבל תקראנה בשם החדש, כי שנוי השם פתאם יעיר מחשבות בלבב משרתי הארמון.

הנה כי כן נשאר ליאקאבינא השם אשר נקראה בו מעודה, והיא שמחה בו מאד, בהיות הוא השארית האחת אשר לה מימי קדם, ובכל היותה פה כילידת בית, היו רגעים וגם שעות אשר בהן זכרה את מולדתה ואת אמה.

בערב היום ההוא הקדישה הגראֶפֿין קרואים רבים אל ביתה.  היא הואילה לחוג את יום שמחתה מבלי גלות יסודו, ועל כן עשתה שמחה ומשתה בליל חג הלדה.  בהיכל הבית בתּוך העמד אלון גדול מסֻבל חפצים יקרים, ובמקצוע ההיכל – אלון קטן אך נעטר בכל חמדה יקרה, אשר העמד בעד הנוצרית הצעירה, כאשר נקבה לה הגראֶפֿין בשחוק חן.

עוד בטרם נקבצו באו הקרואים חננה את יאקאבינא בתשורות יקרות מאד, והנערה אשר לא ראתה בימי חייה חפצים יקרים מסולאים בפז כאלה, התנפלה בנשיקות תודה על פני אשת חסדה, ותשק את לחייה הצומקות – וגם מיטיבתה השיבה לה נשיקות מקרב ולב עמוק.  את הערב הזה יעדה הגראֶפֿין להציג את יאקאבינא לפני מכרותיה, ותשתומם מאד בהתבוננה אחרי כן, עד כמה היטיבה יאקאבינא לכבד את מקומה בחן ובנעימות במסבת האצילות.  מכל עבר אֻשרה ותהֻלל, כלם חבקו נשקו לה, ולגראֶפֿין פזרו חלקות ואמרי חן, על יפי תפארת הנערה ונעם הליכותיה, והכבודה הזקנה היתה שבעת רצון וענג.  גם יאקאבינא היתה מאשרה.

לפנים והיום – מה גדול ההבדל!  עניה מלפנים ושבעת כל טובה היום;  האם הרגזנית והזועפת, והרוזנית הטובה והאהובה, אשר תשקֶהָ מקרב ולב עמוק, כל ההפכים האלה מלאו את מוח הנערה הצעירה שכרון.

אחרי הערב הזה אַל ליאקאבינא לקחת חלק במסבה כזאת.  עודנה צעירה מבוא בחברת גדולים.  עליה מראש ללמוד דעת.  והיא שמחה מאד על הפקודה הזאת.  שכלה היה זך וישר, אף שקידתה עמדה לה, ושקידתה זאת השביחה לעתים גם מוסר כליותיה.  היא היתה כבריאה חדשה, ותחת היותה לפנים עצלה וזועפת, היתה עתה אך שמֵחה ושוקדת.  הרוזנת לקחה לה מבחירי המורים, וכלם הללו ויפארו את כשרנותיה וחריצותה.

והגראֶפֿין היתה מאֻשרה בעיניה.  זה שנים רבות היא אלמנה, ובנה יחידה יושב במלאכות הממשלה בפ'.  אמנם כי מיודעים רבים ומשרתים נאמנים היו לה, אך בכלם לא מצאה עד עתה גם אחד אשר תאהבהו מלב עמוק.  וביאקאבינא דבקה נפשה לאהבה אותה כבת.  לא יכלה היות לבדה מבלי היות אהובתה על ידה, ובקחתה לקח מפי המורים, ובשננה את הלמודים, ישבה הגברת אצלה ותשמח, ופניה ההולכים עמה במסלות הלמוד, הרבו את חשק הנערה ושקידתה, אשר השביעו רצון את הזקנה הכבודה.

 

טו

כה חלפו עברו שנים אחדות במנוחת השקט.  בזמן קצר אשר לא יאָמן, השתלמה יאקאבינא בכל הלמודים והמדעים הדרושים לעלמה ממרום העם, ותוכל להתחרות עם בנות אצילות אשר כגילה, אף כי היא אֵחרה להחל ללמוד.  בשפות רבות מהרה לדבר ולכתוב צחות, עד אשר קנאו בה רבות מבנות האצילים.  וביתר שאת השכילה לפרוט על פי הפסנתר בכשרון מאד נעלה, ותחת אשר בהיותה בת שלש עשרה נחשבה לפי ימי שנותיה לשפלת קומה, שגשגה ותיף בגדלה ובקומתה בהיותה בת שש עשרה שנה, עד אשר הפליאה עיני כל רואיה.  רְבות השנים לא המעיטה את יפיה, ותהי להפך, משנה אל שנה התפתחה ביפעת חמר ורוח, כמו חסרו לה לפנים קרני שמש ההצלחה להתפתחותה;  כשושנה אשר לא תוכל שגשג במו אפל, ורק לנגהות קרני השמש תשתלם בּריחה הטובה ובצבעיה הנחמדים.

יפי תארה, קומתה וחמדת גזרתה, משכו אחריה לב בחורי חמד מפני האצילים, אשר נשאו עיניהם חרש אל העלמה היפהפיה, כי אהובת הגראֶפֿין וואלדענזעע נחשבה לזבד טוב לאשר יבחר בחיים עמה, אף כי לא הסתירה הגראֶפֿין את הדבר כי אין רכוש ליאקאבינא.  ואולם יאקאבינא לא שמה לב לכל מבקשי קרבתה, כי לנכח עיני רוחה רחפה המטרה האחת:  לכלכל את אמה בעוד ימים לא ימשכו, כאשר כן נתנה גם הגראֶפֿין צדק למגמתה זאת, ואף כי הגראֶפֿין גזרה אֹמר לבלתי תת את העלמה לעזוב אותה לעולם, בכל זאת לא התנגדה לה בעצם הדבר, ורק הגד הגידה לה, כי עודנה לפי שנותיה רכה וצעירה מהוציא את מחשבתה הרצויה והטובה הזאת לפעולות, כאשר אמנם ראתה ותבן לה יאקאבינא עצמה, כי עליה להשאר עוד שנה אחת בבית הרוזנת.

באחד ימי האביב, במעון קיץ, לא רחוק מעיר הבירה, בגן תפארה ישבה הרוזנת וואלדענזעע נשענת על כסא יקר ורך ותשאף הרוח הצח, ומבטיה המפיקים חן וידידות נחו על העלמה היפה והנעימה, אשר ישבה על הדום קטן לרגליה, ובידיה מכתב-עתי אשר קראה מעליו, כפעם בפעם, את החדשות באזני הגברת, אשר תפסיקנה בהערותיה על כל חדשה, הדורשה תשומת לב ובינה לעתים.

פתאם עמדה יאקאבינא מקרוא, ופניה הלבינו כפני מת, ועיניה פתוחות ומביטות בשממון בגליון אשר לפניה.

– למה חדלת לקרוא?  – שואלת הרוזנת אשר ברגע ההוא הסבה את עיניה מנגדה אל אַחד מיודעיה לנענע לו ראשה לשלום ולא התבוננה להשתנות פני יאקאבינא.

– הבאת עד סוף דבר?  – הוסיפה לשאול בהתפלאה על שתיקת העלמה, וכאשר לא מצאה מענה פנתה אליה, ותשאל בנפש נבהלה:

– יאקאבינא, מה לך?  מה נהיתה?

שפתי יאקאבינא הלבנות רעדו, ולא יכלו הביע גם הגה אחד.  בהתאמצות כחה הרימה את ידה הרועדת ותושט לרוזנת את הגליון ותור לה באצבעה על הידיעה "מאבד עצמו לדעת", והרוזנית קראה:

"אנשים אחדים אשר עמדו היום לפני הצהרים על הגשר, ראו מקרה מחריד.  אשה עניה בלבושיה, בעצם ימי עלומיה, העפילה לעלות על מעקה הגשר ותתנפל המימה בעת אשר אניה שטה עברה על פני המקום ההוא, ולמרות עמל רב החובל, אשר לקול צעקת האנשים מסביב לא חשך מעמל נפשו לעצור את האניה, ושר המים בלוית הפועלים בבית חרשת המעשה אשר אצל הנהר, מהרו לחפשה ולהעלותה, ירדה במצולות.  אך אחרי כן הוציאו אותה מתה מן המים.  אחרי חקרנו ודרשנו נודע לנו, כי האמללה היתה מֻכּת שגעון.  היא היתה יהודיה אדוקה בדתה, ולפני שעות אחדות הגיעה לאזנה השמועה, כי בתה היחידה המירה דתה בדת הקתולית, והחדשה הזאת העירה אותה לאבד עצמה לדעת".

– ילדתי העניה – אמרה הרוזנת, ותשח ראשה וזרועותיה אליה ותחבקנה באהבה – עתה אבין כי המאמר הנבער הזה הבהילך...  ותקרע את הגליון לקרעים קטנים ותזרם הלאה – עתה אבין לפחדך, אבל אַל נא תשגי באולת מאין כמוה.  שיתי לבך לתבונה, עוד טרם נוכחת אם המקרה המבהיל הזה באמת יסודו, כי הלא לעתים קרובות מאד יבדו ספורים כאלה ויאספום אל העתונים למען תת לקוראים ענינים לענות בהם.  ולוא גם היה הספור הזה אמת נכון, מה זה ימריצך להאמין כי אמך היא?  כמה אלפים יהודים התמלטו מתוך אמונתם החשוכה אל דתנו, ובכל אלה לא שמעתי מימי כי אמותיהם תשתגענה.

אבל העלמה הנרעשה לא שתה לבה לדברי הנחומים האלה, ותכס פניה ותבך בכי תמרורים.

בדאגה הוליכה אותה הגראֶפֿין החדרה ותעש ככל אשר מצאה ידה להרגיעה ולדבר על לבה, אבל לשוא.

אך אחרי מחשבות בעצה מצאה תחבולה נפלאה, ותען ותאמר:

– שמעיני, בתי, רואָה אנכי כי לא תמצאי מרגוע לנפשך בטרם תדעי נכונה מה שלום אמך, וקרוב הדבר אליך מאד לדעת זאת על נקלה.  מהרי כתבי אל מכירך הנאמן, כהן כפר חדש, וחלי פניו, כי ייטיב להתחקות על שרשי רגלי אמך, ותהליכות חייה ושלומה.  האיש הצדיק באמונתו הזה, הלא ישיש כגבור לרוץ למענך, לדעת את אשר תאבי, כי יודעת אני אשר הוא אוהב נאמן לך.

אכן מחכמה חבלה תחבלה כזאת, כי לא יכלה יאקאבינא למצוא מנוחה בנפשה, בטרם תדע אל נכון את שלום אמה.  ועל כן קבלה בשמחה עצת גברתה ותמהר לכתוב אל הכהן, ותבקשהו להשיב לה עד מהרה את כל אשר ידע על אדות אמה.  והיא לא ידעה כי הגראֶפֿין ספחה את מכתבה מכתב חרש אל הכהן...

בתוחלת ממושכה יחלה יאקאבינא ותעֻנה בחליפות לרוחה ובנדודים רבים עד כי דאגה הגראֶפֿין לשלומה, אכן לאחרונה הנה בא המכתב אשר אליו כלו עיניה מיחל ימים אחדים.

ובכל חרד פתחה את המכתב ותקרא:

"עלמה מאד נכבדה!

שמחה גדולה מלא אותי מכתבך אשר הגיעני אתמול.  שמחתי בראותי כי עוד לא שכחתִני, ותשארי נאמנת לי.  ועוד יותר אשמח, כי בכל האשר המלא אור וחיים אשר מצאת בידידות משכני הוד כבודה, עוד לא שמת אחרי הדלת והמזוזה זכרון אמך.  אמנם כן, עלמה רבת החסד, צדקת;  גם כי אמך יושבת במחשכי דתה, בכל זאת אמך היא, ועל כן חשתי ולא התמהמהתי להתחקות על שרשי רגליה ולדעה מכל אשר עמה.  כן, לא חסתי על עצמי, ללכת ולראות את אמך בעיני, ואוכח כי היא שלמה ובריאה".

יאקאבינא עמדה מקרוא, כמו חפצה להנפש מהמון רגשותיה.

"שלמה ובריאה" דברה בלט.  כדבר אשר לא יאומן היתה הבשורה הזאת לפי דעתה.  הן למיום אשר ידעה את אמה, היתה אמה ידועת חלי תמיד.  ואולם חלילה לה להטיל ספק באמתת דברי כהן צדק.  הן פי צדיק וקדוש כמוהו לא ידבר כזב, ועל כן הוסיפה לקרוא: "עלמה מכובדה וידידה!  חוב קדוש הטלת עלי לכתוב לך האמת כתמה, ובכל חפצי לבשר לך אך טוב, אינני יכול ורשאי לכחד כי אמך, מהר אחרי עזבך אותה, נפלה למשכב במחלה עזה מאד.  כן, כן, ימים אחדים דאגו מאד לעתידות חליה...  (יד יאקאבינא רעדה עד שכמעט לא יכלה קרוא הלאה ובכל זאת התאמצה ותקרא):  בכל זאת לאט לאט הוטב מצבה, וכפי אשר הודיעו לי נאמנה, החליפה כח עד מהרה.  היא עבדה בתחלה רב יתר מכחותיה, ובעמל כפיה קבצה לה על יד הון מצער.  אך למן היום אשר עזבת אותה, לא הריקה כחה עוד בעבודת תמיד, נחה שקטה הרבה, וזאת המנוחה אשר רק היא חסרה לה, חדשה את כחה ותהי שלמה ובריאה".

יאקאבינא שאפה רוח ברְוָחָה, ושבעת רצון הוסיפה לקרוא: "זה כשלש שנים בא אל עיר מולדתך איש עברי תופר בגדים וישב בה.  הוא היה אלמן ובנים לא היו לו, גם לא צעיר היה עוד לימים, אבל איש ישר ופועל חרוץ, אשר רכש לו עד מהרה בעלי ברית לתת לו מלאכת עבודה.  במשך העת הכיר לדעת את אמך, והאשה השאננה והעדינה הזאת מצאה חן בעיניו מאד, ויחתר בכל עז לבקש את ידידותה, והיא לא דחתהו מעל פניה.  זה שנתים וחצי באה עמו במסורת ברית הנשואין.  אני מצאתיה חובקת בן יונק בחיקה, וילד כבן שנה ומחצה, בכתנת קלה אך במצנפת שער עבה אשר תכסה את קוצות ראשו השחורות – החזיק בסנורה.  אמך – הנני מגיד לך עוד הפעם – היא שלמה ובריאה".

בלבב יאקאבינא התעוררו הרגשות שונות, ולפיהן התהפכו גם פניה בחליפות צבעים שונים.

– ומה כותב לך הכהן הנכבד?  – שאלה הגראֶפֿין, אשר בחנה בעיניה את העלמה – מה שלום אמך ודרכי חייה?

– אך טוב – ענתה העלמה הנבוכה כמעט – היא נשואה לאיש ושני ילדים קטנים לה.

– נשואה?  – קראה הגראֶפֿין נרעשת – ראי איפוא, כי לחנם דאגת ותיראי.  מי פלל כזאת!  ואולם ביסוד הדבר, טוב עשתה אמך.  ומה מצבה? 

– כפי הנראה, לא ברע.  האדון הכהן כותב עם הספר, כי האיש אשר היא נשואה לו, הוא חיט טוב ובעלי ברית רבים לו.

– הנה כי כן הכל טוב – ענתה ואמרה הגראֶפֿין – ולמה זה תעמידי פניך כעצובת רוח, הלא הידיעות אך טובות הנה.

– אנכי קויתי תמיד – אמרה יאקאבינא ודמעותיה התנוצצו בעפעפיה – כי אוכל להיות לאמי לישועה – ועתה...

– אבל ילדה טובה ואהובה, הָבֵן לא אוכל מה נהיתה בך.  האַת יאקאבינא בתי הטובה המדברת אלי?  האם כה ירע לבבך, עד לשפוך דמעות על המנוחה הטובה אשר מצאה אמך?

– אמנם כן, אבל...

– אל נא – שסעה הגראֶפֿין את דבריה ותחבקנה באהבה – שישי, ילדה, שישי כאשר שוש אשיש ותגל גם נפשי בטוב לאמך, כי עתה כלך שלי, ולעולם לא תחשבי עוד מחשבה לעזוב את אוהבתך הזקנה, אשר תאהבך אהבה בוערת כאש, ולשוב אל אמך, אשר לא אהבה אותך מעודה, ומה גם עתה בטוב לה, אין נפשה ראות פניך עוד, יען כי באת לחסות בצל אמונתנו הקדושה.  לא תעזביני איפוא עד אשר תעצמי את עיני, ואז ברב מוהר ומתן, ונדה הרבה אשר יש עם לבבי להנחילך, תבחרי לך איש כאשר ישאל לבך, ובחרת בחיים עמו, וחיית חיי אֹשר ושמחת עולם על ראשך, וברכת גם אותי בתודה.

בדברים כאלה אשר העתירה על יאקאבינא הצליחה להרגיעה ולשמחה.  עוד ביום ההוא שלחה הגראֶפֿין מכתב תודה וגם תשורה יקרה לכהן כפר חדש, כי איש האמונים ההוא הלא ביושר בא על שכרו מאתה.  ומן הוא והלאה היתה יאקאבינא אך שמחה, מכתב הכהן גרש כל עצבותיה ויניס כל יגון ואנחה מלבבה.

 

טז

את חדשי הקיץ בלו הגראֶפֿין ויאקאבינא באחת הנפות היפות אצל מעין ישועה, ולימי הבציר התעתדה לשבת באחוזתה העתיקה וואלדענזעע לא הרחק מן הים המזרחי.  היא היתה טירה עתיקה אך נהדרה מאד, מעון אבות אבותיה מימי קדם.

גם בנה הגראף וואלדענזעע רצה לשחר אותה שמה, ואשר על כן הקדיש לבקש לו חפשה מכהונתו במלאכות הממשלה, ואמו שמחה מאד לשוב ולהיות יחד עם בנה, אשר לא ראתהו זה כבר ולבבה כָמה לו זה כמה שנים. 

בטירה וואלדענזעע גדלה התכונה זה שבועות רבים לקבל פני אדוני האחזה והארחים רמי המעלה אשר התעתדו לבוא שמה, כי כן כתב הגראף, כי יש עם לבבו להכין שעשועי-ציד ביערותיו בלוית אֹרחים רבים ונכבדים.

הגראֶפֿין שלחה את משרתיה לפניה, והיא נסעה עם יאקאבינא ותבואנה אל האחוזה לפנות ערב.  הגראף התעתד לבוא בשבוע השני.

על גבעה לא נשאה אך רחבת-ידים בנויה בנָוֶה הטירה העתיקה וואלדענזעע, אשר בראשה יתנשאו מגדלים רמים ונשאים ומעליהם יכלו הצופים לראות את כל ככר הארץ.  בראש מגדלי הענק האלה המופזים, המתנוצצים עתה באור קוי זהר השמש האחרונים, התנוסס דגל רם הקומה, המברך את בוא הגראֶפֿין בשלום.

– האח, מה יפה!  – קראה יאקאבינא ברגשי תמהון בראותה זאת הפעם הראשונה את הטירה וואלדענזעע.

הגראֶפֿין לחצה את ידי יאקאבינא באהבה ותאמר:

– זה כבר אמרתי בלבבי להראותך את טירת מחצבתנו הקדומה, ולבי ישמח כי טובה ויפה היא בעיניך...  האַויר קר אבל צח ומאַמץ כח.

– אַויר ים ואַויר יער יתלכדו פה יחד.

– צדקת בדבריך – הוסיפה הגראֶפֿין אמריה, בהתרומם מרכבתם למרומי הגבעה – ומה נפלא הטעם והיופי בטירה הבנויה כעיר שחברה לה יחד הנעם והרוממות!  אכן אבותינו הבינו הרבה בחכמת הבניה.  בלב הגבעה בתוך תוכלי לראות את חצר מנוחת עולמים להגראַפֿים.  אם חפץ כזה יקח לבך תוכלי באחד הימים לרדת אל המערה במבחר קברינו.  גופותיהם עומדות וקימות, יען לא יבא כל אַויר שמה.  בסדר המדרגות האחדות אשר נטיו מבית התפלה אשר ממעל עד המערה מתחת ירדו שמה, ובבוא בני אולי ינהגך יובילך עמו.  אנכי – אמרה באנחה – אינני הולכת שמה עוד, כי לא רחוק היום אשר נשׂא ישאוני שמה אל אבותי".

יאקאבינא נשקה את יד הגראֶפֿין, ובשפת חלקות ודברי חנף הנובעים אמנם מקירות לב נאמן הצליחה לגרש מלב גברתה את מחשבותיה המעציבות.

עד כה ועד כה באה המרכבה אל הטירה ותעמוד על יד השער.  משרתים חשו כצפרים עפות, טסו בטיסה אחת לקראת הרוזנת וירימוה ויוציאוה מן המרכבה.  נשענה על זרוע יאקאבינא הלכה עברה בפני רצון ובנענוע ראש לשלום, בין משרתיה הרבים, אשר התיצבו בהדרת כבוד בשתי שורות לקבל פניה.

הסדרים בטירה ישרו בעיניה מאד, וכל משאלותיה נמלאו.  חדר יאקאבינא היה נשען אל חדר משכנה, כי מצאה קורת רוח בדעתה כי העלמה הצעירה סמוכה וקרובה אליה, וליאקאבינא לא היתה קרבת הגברת למשא, באהבתה אל הגראֶפֿין באמת.  ואולם הישיבה בהטירה וואלדענזעע לא הביאה רוב טובה להגראֶפֿין, אם מפני אשר לא דרכו רגליה בה למיום אשר מת אישה עליה, או מאשר היה האַויר שם עז מאד, ואולי מפני השמחה הגדולה על בוא בנה.  בקצרה, היא היתה נרעשה ונפעמה מאד כמו פחד פתאם נפל עליה, ועל כן לא אמרה די בהניח יאקאבינא את דלת חדרה פתוחה ושקופה אליה, ותצו להביא מטת יאקאבינא אל חדר משכבה ויאקאבינא ישנה עמה בחדר.

ככל אשר קרב מועד בוא בנה, כן רבו ועצמו התרגשותיה, וכל אנשי הבית פחדו לשלומה, אך בכל זאת שמרה ללכת יום יום אל בית התפלה, ויאקאבינא נלותה אליה.  ויהי היום, והיא אך כלתה להתפלל ותהי נכונה לעזוב את בית אלהיה, והנה צלצלו פתאם כל פעמוני הטירה, הקטנים עם הגדולים.  בלי חפץ נשארו גם שתיהן על עמדן ותקשבנה רב קשב.

קול המולה בחוץ, משרתים יחפזון וכברקים ירוצצון הנה והנה.

– בני הנה זה בא, בני!  – קראה הגראֶפֿין בגילת רעדה – מרכבתו עולה עתה על ההר.  קומי, מהרי, החישי, נלכה לקדם פניו, ולברך את בואו לשלום – ובמהירות עלומים יצאה במרוצה נמרצה, עד כי כמעט לא עצרה יאקאבינא כח להשיגה.  מעל מדרגות השיש נשמע קול צעדים.

– גינטהער!  גינטהער!  – קראה הגראֶפֿין, ובעוד רגעים אחדים היתה בזרועות בנה.

בהדרת כבוד עמדה יאקאבינא מרחוק.  הגראֶפֿין הביאה את בנה אל חדר מעונה, ויאקאבינא באה אל חדרה ותואיל לסגור בעדה את הדלת, לבל תשמע את שיחת האם והבן, אכן כמעט התבוננה הגראֶפֿין אל מעשיה קראה בקול:

– יאקאבינא!  הכי לא תחפצי לברך את בני?

"יאקאבינא" דבר הגראף בלט אל נפשו ויבט לארץ, ובלבבו דמה כי החדרה תבוא נערה קטנה.

– שלום וחיים, אדוני הגראף – אמרה יאקאבינא ותשתחו.

הגראף נשא את עיניו, וירא, לתמהון לבבו, והנה לפניו עלמה לוקחת נפשות ביפיה ובגזרת קומתה הנפלאה, וכמעט השיב לה שלום פנה אל אמו ויבט אליה כשואל.

– הוי, הכי לא תכיר עוד את יאקאבינא?  – קראה הגראֶפֿין בשחוק חן.

– יאקאבינא?  – שאל הגראף נרעש – סלחי, העלמה לבית טהאלהיים, לא, שהדי במרומים כי לא הכרתיך.

"טהאלהיים" היה שם המשפחה אשר בו הציגה הגראֶפֿין את יאקאבינא לפני כל קרוביה ומיודעיה, ולכלם הגידה כי הצור אשר ממנה חצבה יאקאבינא היא המשפחה המיוחשת טהאלהיים, וגם לבנה הגידה את השקר הבּדוי הזה ויפת להאמין לה.  בהיות הגראף לפני ארבע שנים בבית אמו, כלא נחשבה בעיניו הנערה  הקטנה, ועתה הביט עליה בתמהון לבב כעל יצור נפלא מרהיב עין, עד כי התאדמו פניה ותשפל את עיניה.

הוא ראה והתבונן אל זאת.  וכגבר היודע להלוך עם החיים, ידע והבין איך לקרב אותה אליו, בהתהלכו עמה בכבוד ובדברו אתה ידידות.

גורלה היה להיות בחברתו שעות רבות מדי יום ביומו, כי הגראֶפֿין לא יכלה היות בלעדיה גם בהמצא בנה אתה.  איש לא ידע להלוך עם הגראֶפֿין לפי רוחה כיאקאבינא.  והגראף, ככל אשר הוסיף להכיר לדעת את העלמה הצעירה, כן הוסיפה להגדיל את הרושם אשר עשתה בלבבו, כי לא רק יפה מאד היתה, כי גם עשירה בשאר-רוח ומלֻמדת עד להפליא.

– אמי!  – אמר הגראף באחד הימים בהיותם לבדם – מאיזה טהאלהיים מוצא יאקאבינא, מן המשפחה הבכירה או הצעירה?

הגראֶפֿין הביטה בו בשחוק נעים.

– למה זה תשאל בני?

הגראף לא אץ לענות.  ויתהלך פעמים אחדות בחדר אנה ואנה הלוך ושוב, ואז נצב לפני אמו ויאמר:

– הטהאלהיימערים הם בני דור עתיק, ומה גם המשפחה הבכירה היא הכבירה והטהורה באצילות העליונה, ואם גם אינם עשירים, לא ישפל יחושם עד לבלי התחתן בם אציל ושוע, כי על כן נעמה לי הדעת כי יאקאבינא היא מבנות הבכירה.

הגראֶפֿין הניעה ראש ותאמר:

– לא, יאקאבינא איננה מבנות טהאלהיים.

– אבל היא לוקחת נפש ומלבבת כבקסם – קרא הגראף בלהב אש – ועד מה תאהבך, אמי, עד כמה תדאג בעדך!  את כל חייה תתן כפרך, וגם בהיותה עלמה עניה מאצילות נמוכה, הכי תשאל נפשך כלה טובה ונבחרה ממנה?

– אמת – ענתה הגראֶפֿין בקול חרד – אוהבת אני מאד את יאקאבינא, וגם אבינה מאד לרעך ורגשותיך, ובכל זאת עליך לגרש מלבך כל מחשבה ורעיון לבוא במסורת הברית עמה.

– אמי!

– למנוחתך, גינטהער, שמעני!

אמנם לא נקל היה הדבר להשקיט לב הצעיר הנלהב בחום אהבה עזה.  כנראה, כבר גמר אֹמר לבחר את יאקאָבינא לחברתו ואשת בריתו, ואך אחרי עמל נפש והמון דברים הצליחה להשך את לבבו הסוער והבוער.  ואחרי אשר השבע השביעה אותו לבל יגלה את התעלומה לאיש, ספרה לו את מסתרי יאקאבינא וקורותיה.

היא פחדה לבל יתר ממקומו ויעוה ממשמע אזניו, אבל הגראף גינטהער ידע למשול ברוחו ובמנוד ראש אמר:

– מי פלל כזאת!  זאת הנהדרה כמלכה ביפיה, זאת הכלולה ביפי שערות זהבה, הנשקפה בגאון מראֶה כאחת בנות האבירים מימי הבינים, היא נערה יהודיה!

– הס!  הס!  – לחשה לו ותהס אותו הגראֶפֿין בהביטה בחרדה מסביב – השכחת?  הן הבטחתני לבלתי הוציא הגה מפיך.  מה ענו ומה אמרו מיודענו לוּ ידעו כי התהלכו בהדרת כבוד אצילים עם עלמה יהודית עניה!

– אכן – שחק הגראף – תהי לה אמה יהודית או הודית, והיא בכל זאת היפה תחת כל השמים.  ואולם עמך אמי הצדק, גראֶפֿין וואלדענזעע לא תוכל היות.

כבד אבן הוסר מעל לב הגראֶפין, ותאמר:

– שמחתני מאד, בני, כי תוכל לשפוט דבר לאשורו בהשכל ודעת.

– לא נבער מדעת אנכי כי אקריב את כבודי על מזבח אהבה – אמר הגראַף ויניע כתפיו.

הגראֶפֿין התפעלה מאד מקרירות רוח בנה, ותאמר:

– יאַקאָבּינאַ היא אמנם עלמה מלבבת, ונפשי יודעת מאד כי לא הנקל להלחם ולנצח את הרושם אשר עשתה בלבבך, ובכל זאת ירוח לך מעט, באמרי לך, כי אנכי לא עצרתי כח לעזבה, תחת אשר אֻלצתי לתת את חפשה אלו היתה "בּאַראָנין" ותהי לך לאשה.  עתה הלא תשאר עמי לעולם.  כל עוד אחיה, חלילה לה לעזבני.  ואולם בגלל הדבר הזה יש עם לבבי להנחילנה בצואתי הון ועשר.  הלא אין נפשך להתנגד, גינטהער?

הגראַף אבה להביע הסכמתו, והנה יאַקאָבּינאַ באה החדרה ותושט להגראֶפֿין פרח בעודנו באבו.

– אודך, בת ידידה – אמרה הגראֶפֿין ותשקה על מצחה.

– האח!  מה נעים ריחו!  – אמר הגראַף בהתבוננו ביאַקאָבּינאַ בעינים לוהטות – אבל הגידי נא לי, עלמה פֿאָן טהאָלהיים, איפה תקחי פרחים יקרים כאלה בימי חדש אָקטאָבּר?

– לזאת דאֹג ידאג הגנן הטוב.  האדון הגראַף הלא יודע עד מה תאהב הוד כבוד הגראֶפֿין פרחים כאלה.

– מזה לא ידע גינטהער מאומה – אמרה הגראֶפֿין בצחוק – הוא לא למד לדעת מאויי לב אמו הזקנה כמוך לבי ונפשי.

– איככה תוכלי תדברי ב"זִקְנה"?  – קרא הגראַף בקומו מעל הכסא.

– ועוד פחות מזה "מאויי לב".  לו היו כל מתי חלד חפשים ממאויי לב כהוד כבודך – ענתה ואמרה יאַקאָבּינאַ.

– תודה לכם, ילדי – ענתה האשה הזקנה בפנים שוחקות – ולמען הראותכם כי מתאמצת אנכי להיות חפשית ממאויי לב, אודיעה אתכם, כי גמרתי אֹמר למלאות משאלות בני, ולהלות אליכם מחר במרכבתי אל הציד.

– אכן זאת מחשבה יקרה, אם עדינה.  והעלמה פֿאָן טהאלהיים?

– הן יאַקאָבּינאַ נוסעת עמדי, מודעת זאת גם בלעדי אגיד.

– ולי מה נכבד הדבר!  – קראה יאַקאָבּינאַ בששון לב – עוד לא ראיתי מעודי שעשועי הציד. 

– עוד לא מלאו לך שמונה עשרה שנה ועל כן טרם ראית רָאות רבות, והנני שמחה כי תהי לך זאת לענג שעשועים.

– הראית, עלמה כבודה, את קברי אבותינו?  – שאל הגראַף.

– לא, אכן מעולם לא ראיתי כל קבר.

– אם כן אפוא, הלא תאבי לשום עינך ולבך אל המתים אשר ינוחו על משכבם בשלום שלמים וקימים בקבריהם.  את קברי משפחתנו תקנו מעט זה מקרוב, ואני חפץ לראות מה מראיהם עתה, ואם יש את נפשך, עלמה, והיה זה ענג לנפשי לנחותך ולהראותך.

פני יאַקאָבּינאַ אדמו.

הצעתו היתה זרה לרוחה.  היא פחדה להביט בפני מת, אבל בושה להגיד, ותען ותאמר:

– מה רב טובך, אדוני הגראַף, אבל דרושה אהיה לחפץ הגראֶפֿין.

– לא, ילדתי האהובה.  אני אוכל להיות חצי שעה בלעדך.

– אבל אין נפשי להשאיר הוד שררותה לבדה.

– לכי לך, ילדה, לכי.  גינטהער יזעף עלי על אשר חמסתיך ממנו.

גינטהער הושיט לה את זרועו בהדרת חן, וילכו שניהם יחדו, וירדו אל מערת הקברים, ששם חכה להם הפקיד נגיד הבית והחצר במפתחות אשר בידו, ויפתח, וישאל אם ילך גם הוא עמם לשלחם.

הגראַף ענה כי למענו אך למותר הוא, אך אולי דורשת יאַקאָבּינאַ כי ילוה גם הוא אליהם?

– למה זה, אדוני הגראַף?  – ענתה בהוד צחקה – המתים הן לא יוכלו עשה מאומה, ואף גם זאת, כי אתה, אדוני, מגן לי.

אולם אחרי כן נפעם ונרעש לבבה ברדתה עם הגראַף לבדו את המדרגות הרבו, אשר רק אור כהה נגה עליהן.

 

יז

תחת כפה גבוהה ורחבה עמדו ארונות המתים מדֻבקים חד באחד.  עצמות יאַקאָבּינאַ רחפו מפחד, ולתֻמה נשענה ביתר עז בזרוע הגראַף.  בשחוק ענג לחץ את ידה אל חזהו, אך היא היתה נרעשת ונפעמת למראה הקברים, עד כי לא שתה לבה ולא התבוננה דבר.

– פה ינוחו אבות אבותינו האצילים הקדומים – דבר הגראַף אליה בנהגו אותה ויקרבנה אל הארונות – מעלה הקברים הזה כביר הוא לימים מהטירה כלה, ועליך, עלמה כבודה, לדעת, כי אבותינו אלה אשר מנוחתם כבוד פה, היו אבירים מצוינים באנשי הזרוע, אשר חיו על חרבם במלחמותיהם בשכניהם כל הימים.  כמובן הוליכו לימין עזם את הנצחון.  בכל זאת, בשנת 1358 נֻצח האביר גינטהער פֿאָן וואַלדענזעע, ואויבו שלח את קן שללו באש, ויַשֵׁם נוהו, וגינטהער עם כל אשר לו חש מפלט לו הלום ויתחבא בין המתים, ובנו מיכאל פֿאָן וואַלדענזעע בנה ויכונן אחרי כן את הטירה הנהדרה הזאת. 

יאַקאָבּינאַ התאמצה לכבוש התרגשותיה, וביחוד לבל ירגיש הגראַף, ועל כן העמידה פניה כמו באמת תערוג נפשה לספורי נפלאות קדומות אבותיו וקורותיהם, ותשאלהו דברים שונים.

– בעיניך הלא תראי ותוכחי, עלמה כבודה, כי בכפה הזאת אך למותר הוא לחנוט את המתים.  שאי עיניך וראי, אלה הם המתים שכבר מתו לפני מאתים שנה, אשר לא חנטו אותם, ובכל זאת הנם שלמים וקימים.

ובדברו הרים את הצמיד פתיל מעל אחד הארונות, והנה גופת אביר בטעם ימי קדם שלמה וקימת.

יאַקאָבּינאַ השמיעה קול צעקה קטנה, הוא המת הראשון אשר ראתה בימי חייה, ובחרדה נשענה על זרוע הגראַף אשר שמח מאד על ככה.

– ראי נא את האברים המוצקים והעצומים – אמר אליה בהראותו לפניה את המת – כל עקבות רקבון לא נודעו בו.  חמשים שנה יסגר המת בארונות היטב, עד לבלי יבקיע אליו כל אויר, ואז לא יבא עוד כל רקב בבשרו.  לדעתי, טוב ונכון הדבר, לשמור על גופת האדם לבל תהי אחריתה כליון ואבדון, ועל כן נחזה כזאת כבר אצל העמים הקדומים מאד, אשר דעתם היתה צרופה מעט.  מה דעתך את, עלמה כבודה?

– מעוד לא הגיתי ולא חשבתי בדבר הזה.

– לא?  נפלאת היא בעיני.  הלא גם אחד האבות, יעקב, נחנט, וזאת אל נכון תדעי מה"חומש".

– מהחומש?  – שנתה יאקאבינא את מלתו במבוכת חרדה למראה המתים.

– לא?  האם לא נודע לך החומש, עלמה גרינפֿעלד?

יאקאבינא התפלצה.  זאת הפעם הראשונה אשר פי איש יקבנה בשם הזה, וברגע אחד נהפכו פניה למראה שחרחר אדמדם, אולם בעיני מוליכה לימינו היתה עתה עוד יתר כלולה ביפיה, עד כי לא יכול לגרוע עיניו ממנה, ולבו הכה אותו על אשר דבר כה, בפחדו פן הרגיז אותה, ויאמר:

– שאי נא לי, עלמה, כי הקילותי בכבודך.

– אותי הקילות?  אדוני הגראף – שאלה בהוציאה את ידה מתוך זרועו, ותתצב נכחו ותבט בפניו בעז נפש – פליאה דעת ממני במה יכלת להקל בכבודי.  אינני בושה לא בשמי ולא במקור מולדתי – אמרה בגאון בהפשילה את קוצותיה לאחור – רק בחפץ אמך בחרתי בשם אשר קראת לי עד הנה, ואולם גם אמך יודעת מאד כי בכל לב הואלתי להקרא בשמי מלפנים גם לימים יצרו.

– לך הצדקה, כי אמנם גזעך עתיק הוא אלפי שנים מגזענו אנחנו. 

נפלא הדבר, יאקאבינא לא חשבה מעודה על אדות עמה ודתה מלפנים, ורק בקול דברי הגראף האחרונים חשה כמו התול קל, אשר הקל בכבודה.  הפחד אשר פחדה בתחלה מהמתים גז חיש וירד ממנה, ותשען בלי פחד על ארון המת הפתוח.

– התולים בפיך, אדוני הגראף, ובכל זאת דבריך נכחים.  בגאון הנך מביט לאחור על אבות אבותיך אלה, אשר אתה בפיך הן אמרת כי היו אבירים אנשי זרוע, ומדוע לא אתגאה באבותי אני?

– הנך עדויה גאון – ענה הגראף ומבטיו הלכו ברקים – אך אנכי אעלה לך בחזון והצגתי לפניך עוד אביר אחד, אשר אל נכון יניע מורשי לבבך.  אמנם כי לא אוכל לכנהו אחד אבות אבותי, יען כי מת בזקנתו מבלי לשבור בחוריו באשה, אך הוא אחד ממשפחתי.  בואי נא (הוא הלך לפניה וירם את מכסה אחד הארונות אשר בזוית), הביטי וראי את האביר פרידריך פאן וואלדענזעע.  הוא היה נזיר, כאשר תכירי את המעיל הלבן אשר הוא עוטה בו.  התדע, עלמה כבודה, מדוע היה לנזיר?

– ואיך אדע זאת?  אמך לא הואילה באר לי את תולדות משפחתך.

– אפונה מאד אם מודעת זאת לאמי, אך לך, עלמה כבודה, אל נכון יהי ענין לענות בו ולהניע מורשי לבבך.  האביר גינטהער פֿאן וואלדענזעע חי לפנים בחצר נסיך קטן אשר במחוז הרהיין.  בנו זה, האיש פרידריך וואלדענזעע, אשר נראהו בזה בתור חנוט, הכיר לדעת עלמה יהודית יפה, וכה חשקה נפשו בה באהבת אש בוערה, עד כי גמר אֹמר לקחתה לו לאשה, אבל העלמה, אף כי גם היא אהבה כפי הנראה את האביר, לא נאותה לבוא עמו במסורת הברית, יען כי מאנה לעזוב את עמה ואת דתה.  היכלת להאמין באפשרות הדבר?

פני יאקאבינא אדמו כתולע, ותבלום שפתיה.

– ומה נאמן היה האביר לאהבתה – הוסיף הגראַף וישב את הצמיד פתיל את הארון – כי אף בהיותו הבן הבכור לגינטהער לא אבה לקחת אשה לעולם, וישאר נזיר, וכל ימיו נלחם נלחם בכופרים, והוא בעצמו הלא...

– אהב כופרת!  – מלאה יאַקאָבּינאַ דבריו בהוד שחקה – יקר באמת חזיון כזה, אך לבבי ידמה, כי האביר לא חשב את העלמה היהודית לכופרת.  אל נכון רוח אחרת היתה אתו בדבר הזה.

– כן הוא, כאשר גם לבבי ידמה – מלא הגראַף אחרי דבריה ויאחז בזרועה – אך אנכי לעולם לא אהיה נזיר, לא!  – וילחץ את ידה את חזהו כבתחלה.

היא חלצה את ידה בחזקה.

– כזאת לא תתנך גם הוד שררותה הגראֶפֿין עשות, ומלבד זאת – אמרה בשחוק – סר טעם הנזירים עתה ויחדל להם אורח בעת החיה.

– כה או כה – ענה הגראַף נרגש – אך אלו הייתי אני האביר פֿרידריך, לא הייתי לנזיר.  ענכי ידעתי איך להטות את העלמה לחפצי – מדוע לא תקחי את זרועי, עלמה?  המדרגות אינן מוארות היטב. 

– אנכי תמיד האמנתי כי הגראַפֿים לבית וואַלדענזעע הנם גם הם אבירים – ותסמוך את ראשי אצבעותיה על זרועו ותעל עמו.

הוא נסה עוד פעם למשוך את אצבעותיה אל חזהו, אך היא מנאה תת לו את ידה, אשר לחצה בכח אמיץ אל לבה.

– למה זה לא תיטיבי להשען עלי?  המדרגות רעות, ובנקל תמעדנה רגליך.

– הו!  אינני מפחדת, הנני הולכת בטוחה.

דברי יאַקאָבּינאַ האחרונים נדברו ברוח קרה, ובעלותה את המעלות שאפה רוח דרור בהביטה בפני נגיד הבית, אשר חכה לאדוניו.

– הא לך, זקן, את המפתחות.  המתים מתחת נותנים לך את בריתם שלום מקרב ולב.

הזקן שחק.

– המצא אדוני הגראַף את הכל על מכונו וסדריו?

– הכל, זקן;  תוכל להיות שקט ושאנן.  רק פעם אחת נראה לי, כמו אחד הנזירים מתגלגל בארונו אנה ואנה.  האם לא התבוננת גם אַתּ, עלמה פֿאָן טהאַלהיים?

– לא – ענתה יאַקאָבּינאַ בשחוק.

אך הזקן צעד אחורנית ברעדה וינופף ידו על לבו...

ממחרת היום ההוא היתה אורה ושמחה בארמון.  קהל רוזנים ושועים הופיע שמה ואחדים קדמו לבוא עוד בערב יום אתמול.  הגראֶפֿין אשר זה ימים אחדים חשה כי מתחזקת היא בבריאותה ושלום בעצמיה, נלותה אל האֹרחה העליזה, לשלחה היערה לראות בשעשוע הציד, בשבתה במרכבתה ויאַקאָבּינאַ על ידה.

העלמה הרכה נראתה בכל הדרת יפיה, וכל האדונים הרבו לה תשואות חן וכבוד בשפת חלקות, אך בכל זאת לא מצאה בשעשועם את הענג אשר קותה נפשה במחשבה תחלה.

שעשוע הציד כלה בעבוד היום ויהי ערב, וכרה גדולה וטובה אספה ותאחד את כל האֹרחה הצוהלת בלשכות הטירה.  כלם היו שמחים וטובי לב. 

הגראַף גינטהער אשר יומם הפליא להראות את כחו וגבורתו בחכמת הציד, היה, כמובן, גבור הכנופיא העליזה, כלם הללוהו, אִשרוהו ויפליאו את כח מעשיו, אך הוא לא שת לבו ולא הריח מנחה בקטרת תהלתם.  עינים לו רק למען יאַקאָבּינאַ, אליה היו נשואות, הביטו ונהרו.  עוד לא הראה חבה, חן וקרבת נפש אליה כמו הלילה.  לא נשמע על שפתיו מבטא אחר מבלעדי "קרובתי היקרה".

לפנים לא שמה לב למבטאו זה, אך עתה, אחרי אשר ידעה היטב כי יודע הוא את עמה ומולדתה, נחשב הכנוי הזה בעיניה כלעג שנון ופניה אדמו כאש.

הוא התבונן בה ויבן למחשבתה, ועל כן הוסיף להעתיר עליה דברי חן וכבוד – ולבבה נפעם ונרעש מאד, ולא יכלה נשוא את מבטיו קודחי אש.

הגראֶפֿין היתה עיפה מאד, ותקדים לעזוב את הקרואים לבוא אל חדר משכבה.

יאַקאָבּינאַ הלכה עמה, ואף כי הזקנה הטובה הזאת כמעט פקדה עליה להשאר עוד בין הארחים העליזים, מאנה יאַקאָבּינאַ להשאר בחברתם, כי מלבד אשר לא רצתה לעזוב את הגראֶפֿֿין לבדה, עוד בחרה להתרחק מעל פני הגראַף גינטהער אשר אהבתו אותה הדריכתה מנוחה.  היא עזרה להגראֶפֿין להתפשט בגדיה, ותשב עד ארגיעה אצל מטתה כאשר אהבה תמיד, ותשיחה מכל קורות יום משתה ושמחה זה.

הגראֶפֿין הביטה אליה בידידות ותאמר: – מה נמלצו דבריך הנעימים לאזני, בתי יקירתי.  אַתּ, רק אַתּ תגיהי אור החיים בערב ימי.  אלו עזבתיני, אפונה מאד אם יכלתי לחיות עוד.

– לעולם, לעולם לא אעזבה את הוד כבודך!  – קראה יאַקאָבּינאַ ותשק יד הגראֶפֿין למו פיה – הו!  אַתּ לא תדעי, מה מאֻשרה אנכי בעת אשר אראה ואוכח כי הוד כבודך ישבע רצון בי.

– ילדה ידידה, חלילה לי לבלתי דאוג גם לעתידותיך.  כמעט נבוא העירה והיתה ראשית מעשי להכין לך עתיד בטוח בנחלתי, ולהכין הכל בסדר ומשטר.

– אל נא תדברי כזאת – התחננה יאַקאָבּינאַ – בביתך עתידותי בטוחות, ולימים רחוקים אין נפשי לחשוב מחשבות.

– ועל כן גדולה חובתי עוד יותר לדאוג לעתידותיך.  התאמיני כי כה רע לבבי, עד כי אראך מקרבת את ימי עלומיך למעני, מבלי שלם שכרך בעשר וכבוד?  אך עתה הנה עת לישון, עיפה אנכי, מאד עיפה נפשי.  ייטיב לך הלילה, בתי, וערבה לך שנתך!

יאַקאָבּינאַ השיבה לה גם היא ברכת הלילה ותשקה, ותבא אל חדרה, ואת הדלת פתחה מעט, למען תהי קרובה למטת גברתה כמעט תדרוש דבר.

יאַקאָבּינאַ לא הרגישה כל עיפות אף כי עברו כמה שעות בלילה, ותשב לה על הכסא ותקח ספר בידה – אבל לא ידעה נפשה.  בספר לא מצאה הפעם כל ענין משיב נפש, ותניחהו מיד ותעמיק במחשבותיה.

הגראֶפֿין נרדמה, זאת הכירה יאַקאָבּינאַ מקול נחרה הנשמע מחדר משכבה, ותאמר לעלות על משכבה גם היא.  היא החלה להסיר מעליה את תכשיטיה, ולפחדה הגדול ראתה כי אבד לה חלי-פז אשר בו משבצת תמונת הגראֶפֿין.  בבקר היום ההוא שתה את העדי הזה עליה, ואיפה אבד לה, אם ביום במקום הציד או בבית במשתה הלילה?  יקר היה לה העדי הזה אשר לפני ימים אחדים נתנתו לה הגראֶפֿין.  ועל כן החלה לחשו.  חצות לילה כבר עברה, כל אנשי הבית ישנים, ותדליק נר, ואחרי אשר נוכחה עוד הפעם כי גברתה ישנה, פתחה את הדלת ותצא המסדרונה.

בלט ירדה את המעלות ותבא אל האולם אשר בו ישבו הארחים בערב, ותחפש בכל הפנות ובכל הזויות – והחלי איננו.  מתמרמרת על יגיעתה חנם ועל האבדה הגדולה החלה לשוב על עקבה חרש ובלט כרדתה.

היא עלתה הגיעה עד המעלה העליונה ופניה מועדות לשוב אל חדרה, הנר הדולק עודנו בידה, וצלה נפל לשמאלה על הקיר, והנה פתאם נשקפו לעיניה על הקיר שני צללי אדם.

לבה התפעם ויתגעש בחזקה.  רגע אחד נשארה על עמדה כנדהמה, ואז מצאה את רגליה לרוץ ארחה, והנה קול נודע לה קורא אליה.  בלי חמדה הסבה פניה, והנה הגראַף וואַלדענזעע.

  יאַקאָבּינאַ!  – קרא בקול דממה דקה ואת עדי הזהב שם נגד פניה.

– האח!  – קראה בצהלה ותשלח את יד ימינה.

– אנכי מצאתיהו מתחת לכסאך אחרי עזבך אותנו, ויהי עם לבבי להשיב לך אבדתך מחר בבקר, ואולם בהשקיפי בעד החלון אל היכל האֹכל, באה דאגה בלבבי, ובצדק, כאשר עיני הרואות, כי "קרובתי האהובה והיקרה" יודעת את דבר אבדתה, ונפשה עליה תשוח, לכן חשתי ולא התמהמהתי, גם כי כבר עברה חצות הלילה, להשיב האבדה לידך.

– ובמה אוכל להודות להוד האדון הגראַף?  – ותתפוש בחלי-הפז, אך הוא אחז בו בחזק יד, ובטרם מצאה היא עז בימינה לחלץ את העדי מידו, חטף את זרועה, ויאמר:

– יאַקאָבּינאַ, התאבי באמת לשלם תודה לי?

– אדוני גראַף – גמגמה ברטט, ותצעד שני צעדים אחורנית.

אבל הוא דלק אחריה.

– הניחה לי, בשם ה', אדוני הגראַף, ואם ימצאונו פה יחד...  אוי –

הוא התנפל על ברכיו לפניה.

– יאַקאָבּינאַ!  אהבתיך, אהבתי אותך!...

– אדוני הגראַף – דברה בכבדות – התל תהתל בי, הן ידעת מוצאותי...

– מה לי ולמוצאותיך!  אוהב אני אותך – אותך לבדך במלא התבל!  – ויואל למשוך את ידה אל שפתיו, אך היא מהרה התחמקה ממנו בחפזה.

– לא, לא, לא!...

אנחה נשמעה מן החדר הקרוב.

גם הגראַף הקשיב, וישמע וישאל:

– מה זאת?

– מחדר משכב הגראֶפֿין נשמעה האנחה – אמרה יאקאבינא בחרדה – אויה, אולי חולה היא!  – ותרץ דרך חדרה אל הגראֶפֿֿין, והגראף גם הוא חכם לבלתי האמין בתואנה אשר בקשה להפטר ממנו, ויט אזנו אל החור אשר בכפת המנעול, ואז שמע קול בכי יאקאבינא ואנחות אמו, וידפוק בדלת ויאקאבינא פתחה לו.

– אדוני הגראף, ימהרו יחישו להביא רופא.  אמך חולה מאד! 

במעוף-עין על המטה אשר שכבה עליה הגראֶפֿין ובגרונה נחרת התאבקות החיים והמות נוכח כי צדקה יאקאבינא, וינס ויצא.

הטירה כלה היתה לחרדה, כל הנפש אשר בה נעורו, ומלאכים יחפזון, זה להביא את בחיר הרופאים, וזה – לשלוח דבריו בקו החשמל אל רופאים שונים בעיר ולהאיץ בה לבוא.

מתמוגגת בדמעות כרעה יאקאבינא לפני מטת הגראֶפֿין.  היא אהבה אותה בכל לבבה אהבה עזה;  הן ממנה רכשה לה את כל הטוב שתפארת לו מן האדם, ולא חשכה עתה מכל עמל נפשה להקל מעט מכאובי הגראֶפֿין, אבל היא, הגברת, התאבקה עם מר המות, מחנק בגרונה, לא יכלה עוד לשאף רוח ולנשום.

בקול בכי גדול נשקה יאקאבינא את הידים אשר החליקו תמיד את לחייה באהבת אם רחמניה, ודמעותיה החמות זרמו על הפה אשר הנעים לה חייה בדבריו הטובים והנעימים – אבל החולה לא ראתה את דמעותיה ולא האזינה לקולה, כי עלפה שכבה מבלי הדעה והדבור.  רופא הכפר בא, וימצא את התרופות אשר נתנה יאקאבינא להחולה טובות מאד, ובכל זאת מעטה מאד התקוה אשר נתן, ובבוא רופא העיר למחר לפנות ערב מצא את הגראֶפֿין מתה. 

בפנים חורים ובלב דואג וסוער עמד הגראף גינטהער נשען על מטת ההולכת למות, בעת אשר יאקאבינא כרעה על ברכיה ותספוק כפיה.  לא יכלו להניע ולהסיע אותה לקום ממקומה ולעזוב את החולה רגע אחד, כמו קותה לראות עוד קו אור נעים אחד מהעינים אשר הביטו אליה תמיד בחן וחסד.  אבל תקותה נכזבה:  אבדו עשתונות הרוזנת ולפני בא השמש יצאה רוחה ותמת.  בלי אונים נפלה יאקאבינא תחתיה אצל מטת המתה.  אז נשאוה אל חדרה וישובבו נפשו, להותה, למען תרגיש דאבונה וצרותיה.

למרות היגון והאבל למות אמו, לא שכח הגראף את העלמה המתיפחת וצורחת מרה על אסונה הגדול, ויצו ליעץ אותה להחליף את חדר משכבה הנשען לחדר משכב המתה בחדר אחר, לבל תאֻלץ לראות תמיד את המתה נוכח פניה, אך יאקאבינא הניעה ראש ותאמר: כל עוד מיטיבתה ואשת חסדה עודנה עלי אדמות לא תעזוב אותה גם רגע אחד כאשר לא עזבה אותה בחייה.

היא לא שתה לבה לגורלה ולא זכרה כי במות עליה הגראֶפֿין פתאם נשארה עזובה באין משען ומשענה.  אבלה הגדול וצרות לבבה לא נתנוה לדאוג דאגת מחר.

בהיכל המפֹאר אשר היה עטוי שחורים, על קרש כסף שכבה הגראֶפֿין וואלדענזעע המתה ונרות דולקים סביבה.  יום קבורתה בא, ועדת אצילים שועים ורוזנים אשר בכל המחוז מסביב באו לחלק לה את הכבוד האחרון.  הטירה היתה מלאה בני מרום העם.  יאקאבינא כמעט לא יכלה עוד התהלך, ומראֶה היה מורה מאד, גם לבכות לא יכלה עוד ותהי שוממה.

הבארונית ווייסענפֿעלז חמלה מאד על העלמה האמללה אשר רחקה ממנה ישועה, ותשחרנה לבא אליה העירה תכף אחרי עבור ימי אבל הגראֶפֿין, וישהב בביתה והיתה לחן ולחסד לה כאשר היתה אצל הגראֶפֿין.  עתה, רק עתה התבוננה יאקאבינא על מצבה, כי נשארה בודדה גלמודה באין לה מאומה, ובבכי ואנחה הודתה להבארונית על חמלתה עליה.

 

יח

הגראֶפֿין באה אל קברות משפחתה בכל הכבוד היאות לפי מצב מעלתה.  כל הארחים עזבו את הטירה, מלבד הבארונית ווייסענפֿעלז, אשר נשערה עד היום השני בגלל יאקאבינא, כי בחמלתה על היתומה העזובה אמרה אל הגראף גינטהער, לקחת אותה אליה לביתה.

– ומה אומרת העלמה פֿאן טהעלהיים?  – שאל הגראף.

– קרובתך קימה וקבלה את הצעתי, אדון גראף.  הנה היא ילדה נעימה וידידה מאד, ולולא צרת לבנו ויגוננו על מות אמך, כי עתה לאֹשר חשבתי לי להחזיק אותה בביתי.

הגראף קפץ פיו ולא ענה דבר.

ויהי אחרי הצהרים נסעה הבארונית לבקר את אחת משכנותיה ויאקאבינא ישבה בודדה בחדרה.  ארגז גדול עמד פתוח, ובגדים אחדים מקופלים ומוצעים בתוכו, ויש אשר הונחו עד ארגיעה על כסאות מסביב.  הארונות והתיבות בחדר פתוחים, והיא טרודה ועסוקה בהכנותיה למסעה.  אך גם בהיות עיניה ולבה במלאכתה, נעור יגונה הגדול ויתקפה, ותשען על הכסא ותכס את פניה הלבנים במטפחת ידיה.

היא שקעה במחשבות מעציבות ולא שמעה קול דופק בדלת, וקול צעדי הגראף הבא.

לאטו צעד ויגש אל העלמה היפהפיה והעצובה, ובקול רועד אמר בלט:

– יאקאבינא!

והיא התעוררה, הביטה אליו ותרעד.

הוא הושיט לה ידו, וילחץ את ידה בחן נעימות, ואז ישב לו ממולה מבלי חכות עד אשר תבקשהו ותכבדהו לשבת אצלה.

– אכן, אָהבת מאד את המתה היקרה – היה פתח דבריו.

שפתיה צללו, אך התאמצה לבטא בהן:

– הגראֶפֿין היתה לי יתר מאֵם, לה עלי להודות על הכל.

– ובכל זאת – ענה הגראף בהביטו על הבגדים הצרורים – יש עם לבבך לעזוב את הטירה וואלדענזעע מקום מנוחת כבוד אוהבתך אהבת אם, המקום אשר בו מצאת חיים צדקה וכבוד בימי אֹשר ורב טוב?

יאקאבינא הניעה כתפיה.

 

– הנני גלמודה בתבל, עם המתה היקרה נקברה משענתי האחרונה, האם מחכמה עשיתי להשיב אחור את הטוב אשר אמרה הבארונית להטיב עמו?

– ואחרי כל זאת לא טוב עשית בקבלך את הצעתה, יאָקאבינא – הוסיף לדבר אליה חרש בהקריבו את כסעו אל מקום מושבה – הלא ידעת כי את טובתך אני דורש, כי אוהבך הנאמן אנכי, ובכן לא תרגזי אם ארשה לי להעיר לבבך על דבר אשר אולי ידאיב את נפשך.

– אדוני הגראף.

אל נא תביטי בי כה בחרדה, קרובתי האהובה.  הן לא רע הדבר כל כך.  אך הלא תרשיני להגיד לך גלוי ומפרש?

– אחלי אדוני!  בזאת אחפץ.

עוד רגע עצר במלים, כמו כבד עליו לבטא הדבר בשפתיו.  אחרי כן פתח את פיהו ויאמר:

– בהשעני על הבטחתך כי לא תתאנפי בי, הנני מרהיב בנפשי להעיר לבבך, כי לא תשבעי נחת אם תאבי לעשות חפץ הבאראנין.

– ומאין תדע זאת, אדוני הגראף?

הגראף עצר במלים עוד הפעם רגע אחד ויאמר:

– הבאראנין הגידה לי כי לאֹשר תחשוב לה לרכוש בביתה את קרובתי האהובה "העלמה פֿאן טהאלהיים" – את המלים האחרונות הטעים בקולו וכרגע להטו פני יאקאבינא כאש.

– אני מאמינה כי אבין לרעך, אדוני הגראַף, אף אמנם אודך ביושר לבב על ההסתכלות הזאת, ואנכי לא אבוא ביתה הבּאַראָנין, ולא אדרוך בארמונה בשם שוא.  עוד היום אודיע אותה כל מוצאותי.

הגראַף הניע ראשו בשאט נפש:

– סלחי לי, קרובה אהובה, גם לזאת לא אוכל הסכם.  למה זה תאבי הכָּלם לחנם?

– הכלם?!  – קראה יאַקאָבּינאַ בתמהון לבב.

– יאַקאָבּינאַ, אהובה וטובה, הן שחרתני לדבר מפרש ולבלתי כחד ממך דבר, כי על כן אל תקצפי עלי באמרי לך, כי אמנם תסיגי כלמה, בהתגלות לבך לפני הבּאַראָנין, כי לא מאצילים ולא מנוצרים מכורותיך ומולדותיך.  נכון בעיני כנכון היום, כי אז תנער כפיה ממך ומאנה לקחתך אל ביתה.

– היאמין כבודך, כי בכל זאת אשובה אחור מהחלטתי לספר לה הכל?  זאת חובתי ואעשנה.

– אל נא תעשי זאת – התחנן הגראַף – תני לי לכלכל הדבר לאשורו.  אנכי...  הו!  הנה הבּאַראָנין!  – ויקם וילך לקראתה בהיותה בפתח בביאה, ויקרא בכבוד: – הכה מהרת לשוב, גברתי?

– עיניך הרואות, גראַף אהוב.  ואַתּ, עלמה כבודה?  – שאלה בפנותה אל יאַקאָבּינאַ – איך יכנו דרכיך?  ההשלמת לצרור את חפציך?

– אנכי הפרעתי את קרובתי, בּאַראָנין – אמר הגראַף.

– לא טוב עשית, גראַף, ולולי הייתי משתתפת באבלך היום כי עתה קצפתי עליך מאד.

– ירא אנכי לבל תקצפי עלי עוד יותר, בספרי לך את אשר ספרתי לקרובתי לפני בואך.

– הנך מציק לי, גראַף.  מה הדבר אשר בו תאמין להעלות חמתי?

– התדעי, בּאַראָנין, עד כמה אהבה אמי היקרה את קרובתי?

– זאת יודעות אנחנו כלנו – ענתה הבּאַראָנין ותחבק את יאַקאָבּינאַ – ואנכי הכינותי את לבבי, להיות לך, עלמה אהובה, את אשר היתה לך המתה היקרה.

– אנכי החלותי היום לבקר את כתבי אמי – אמר הגראַף – ומאד נרעשתי במצאי מכתב גלוי כתוב עליו כדברים האלה:  "אל יאַקאָבּינאַ אהובתי..." אבל תכן המכתב לא ייטב בעיניך, בּאַראָנין.

– למה זה תחשוך דבריך, גראַף?  אל נא תרבה להלאותני.  דבר דבריך ואשמע את הכתוב שם!

יאַקאָבּינאַ הביטה לארץ ותרעד ונפשה ירעה לה על השקרים אשר יפיח הגראַף בעוד רגע.

– ומה כתוב שם?  – האיצה הבאַראָנין – הגידי נא לי אַתּ, עלמה ידידה – אמרה בפנותה אל יאַקאָבּינאַ, אשר נעתקו מפיה מלין.

אך הגראַף הגיד בקצרה, כי אמו הפציעה ביאַקאָבּינאַ מאד כי תבלה את כל שנת האבל בטירה וואַלדענזעע.

– יצר לי מאד!  – קראה הבּאַראָנין במגנת לב – אמנם יצר לי מאד.  אך זאת יאתה באמת להגראֶפֿין, כי גם אחרי מותה תהי אהובתה קרובה אליה, ולוּ ידעת, עלמה אהובה, עד כמה תשוח עלי נפשי על אשר לא תוכלי להלות אלי.

יאַקאָבּינאַ צפצפה אמרתה בלט ולא נשמע קולה.

– אבל בעבור שנת האבל הלא תבֹאי אלי להיות עמי, עלמה פֿאָן טהאלהיים, הן נגזר אמר בינינו!...  אבל גראַף אהוב – פנתה אליו בדבריה – אם קרובתך תשאר פה בטירה, הלא עליך, אדוני, לבקש לה רעיה.  בנפשות משרתות הארמון הן לא תמלא שפקה.

– נקל להבין – מלא הגראַף אחרי דבריה – גם אנכי חשבתי זאת מראש, ואני יודע נפש נכבדה, אשה נקובה בשם "גרינפֿעלד";  מה תאמר נפשך, בּאַראָנין, האביא אותה אל קרובתי?

– לא אדע – הניעה הבּאַראָנין כתפיה – אבל גרינפֿעלד, גרינפֿעלד...  השם הזה כמו זר יצלצל באזני.

– שמעתי באומרים לי כי היא אשה נכבדה, יהודית נטבלה.

– הנה כי כן!  – קראה הבּאַראָנין – כזאת חשבתי גם אני.  השם הוא יהודי, אבל אחלי, בשם ה', איך תוכל להעלות מחשבה כזאת על לבבך?  אשה יהודית תאבה לקחת כרעיה לקרובתך?

– היא נטבלה.

– אחת היא!  היהודי ישאר יהודי.  אכן רעיה נאוה לעלמה פֿאן טהאלהיים, יהודית נטבלה! 

– אל נא באפך, באראנין – ענה הגראַף בשחוק ערמה – עוד טרם לקחתי הלום את האשה גרינפֿעלד, ואחרי אשר אין נפשך אליה, לא אקחה.  דברתי נתונה לך.

נקל לדעת מבוכת יאקאבינא.  צדק הגראַף בחשכו אותה מנסוע אל הבאראנין;  הן באזניה שמעה ותוכח, ובכל זאת חרה אפה בו.

כל עוד היתה הבאראנין בטירה לא בקש הגראַף להיות עם יאַקאָבּינאַ לבדה, אך אחרי אשר שלח יחד עם יאַקאָבּינאַ את הכבודה הזקנה עד המרכבה, והיא יעצה אותו עוד הפעם לבקש לקרובתו רעיה נכבדה, ושניהם יחד עמדו ויביטו אחרי מרכבת הבאראנין עד אשר התעלמה מעיניהם, אז נגש אל יאַקאָבּינאַ ובחן וכבוד לקח את זרועה, ויאמר:

– נלכה נא יחד כמעט רגע לשוח, כי דברים לי להגיד לפועלים העובדים שמה.  האויר צח ומשיב נפש, והטיב לך.

דוממה ומחרשת הלכה אתו, ויעברו יחד את הגן הנחמד אשר הקיף את הטירה כלה. 

– מה יפה, מה נפלא פה – פתח הגראַף את דבריו – באביב ובקיץ בעת אשר הצפרים תרננה תזמרנה, נחמד ונעים פה עוד רב יתר.  השמת לבך, עלמה, להתבונן, כי גם להצפרים יש סוד שיח אהבה בתענוגים כמו לאנשים?  יש אשר שתי צפרים תעלינה על מרומי העץ ותתחבאנה במלון קצו והתרועעו...

יאַקאָבּינאַ לא שמעה לא האזינה בדברו את דבריו.  נוגה ועצובה השקיפה נכחה כחולמת, והגראַף התבונן בה במנוד ראש, ויקרא:

– יאַקאָבּינאַ!

היא התעוררה ותבט אליו.

– מה היו מחשבותיך כרגע?  אנכי מתאמץ לשמחך בשיחה, ואַת לא תטי אֹזן, אין מלה בלשונך למעני.  במה הגית עתה?

– בעתידותי – ענתה נאנחה.

– בעתידותיך?

– לבבי ירחש לך תודה על עצתך אשר יעצתני דבר בעתו לבלתי לכת אל הבאראנין, כי הלא באמת הנחלתי לי אך שבר-רוח.

על פני הגראַף עבר קו אור ששון, אך יאַקאָבּינאַ לא התבוננה ותדבר בבטחה:

– עוד אתמול לפנות ערב שלחתי לעתונים שונים מודעות, כי מבקשת אנכי משמרת כהונה בתור אומנת ילדים, או מורה, ותקותי כי בקרב הימים אצליח למצוא משמרת.

– יאַקאָבּינאַ – קרא – התדברי נכחה?

– אל נכון, אדוני הגראַף, עלי לחשוב ולדאג לעתידותי.  הלא תדע כי הנני עתה גלמודה בתבל, בכל מלא רחבי ארץ אין לי איש אשר ידאג לי –

– וכזאת תגידי לי, בחיר אוהביך ומיודעיך, אשר יאהבך אהבה נאמנה ונכונה עד כי בכל חשק לבבו יאבה לחלק את כל אשר לו עמך?

פני יאַקאָבּינאַ היו פני להבים, ותתאמץ להמיש ידה מתוך זרועו ולא יכלה, כי הוא החזיק בה בעז כח.

– לא – אמר בהתגעשו – לא אוכל האמן כי באמת ובתמים תאמרי לעזוב את הטירה וואלדענזעע, המקום אשר בו תנוח האשה הטובה אשר אהבתך כבת.  הנני לעשות עצת הבאראנין ווייסענפֿעלז, והמצאתי לך בימים האלה רעיה נאמנה להתרועע עמה, ואם אסע מזה והיית את המושלת.

נוגה כעוטיה הניעה יאַקאָבּינאַ את קוצותיה היפות, אשר לנגה השמש נוצצו כזהב, ותאמר:

– אדוני הגראַף, הנך שוכח כי הבאראנין יעצה בעד העלמה "פֿאן טהאלהיים" אך לא בעד יאַקאָבּינאַ גרינפֿעלד.

– הנך נקראת בשם, אשר בו הואילה אמי, מנוחתה עדן, להוקירך ולהודיע כבודך לתבל ומלואה.

– כל עוד אשאר בטירתך עלי להיות כמתנכרה בשם זר זה.  אם אתה אדוני הגראַף תרשני, עוד אשבה בזה ימים אחדים, אעצר ואחכה בבית פקיד הטירה, עד אשר אשמע הד קול מודעותי.

– חלילה לך מה' ומאדם, עלמה כבודה!  – קרא הגראַף ברגש – הכי לא תראי תתבונני עד מה תתני את כבודי לכלמה בתחבולותיך?  העלמה פֿאן טהאלהיים, אהובת אמי המנוחה, תבקש משמרות כהונה!  ואת תאמיני כי אתנך להפיק זממך?

– אנכי לא אפונה בזאת – ענתה בלט.

– בזה תוסיפי לעטות כלמה על כבודי.  הן יודעת אַת כמני, כי אמי חשבה מחשבות להנחילך הון עתק, והכי בגלל אשר לדאבון לבבי הגדול חטפה המות פתאם לפתע, מבלי תת לה ידים למלאות הבטחתה, העל כן הנך אַת עזובה – ואני, בעיניך, הנוכל אשר יש עם לבבי בליעל לעשוק אותך?

– אדוני הגראַף – בטאה בכבדות.

– יאַקאָבּינאַ, מה עשיתי כי תחשבי עלי תועה?

– סלח נא, אדוני גראַף, אם דברי פגעו בכבודך.  תמה אני, עוד טרם הגיתי בדבר הזה, וגם בדעתי את מחשבת המתה היקרה להצליח אותי לימים יצרו, הנה ידעתי גם ידעתי כי אין לי כל צדקה לחשוב זאת בתור חובה, ורק כחסד חנם.

– משגה אתך, לא חסד הואילה לעשות כי אם חובה.  יאמנו נא חפצי ומשאלותי, יאַקאָבּינאַ – הוסיף בהתחננו – הלא תשארי בטירה?

– עד אשר אמצא משמרת כהונה אקבל בתודה את נדבת לבבך להיות אֹרחה פה.

– לעזאזל משמרת כהונה!  אַל לך לעבוד ולמצוא בזיעת אפים פת לחם...  עליך להיות שׂוררת!

– אודך מאד, אדוני הגראַף.

– תודה אך למותר היא לי ממך, אבל עליך להסיר אולת מלבך.

– אדוני הגראַף...

– סלחי לי – התחנן אליה בחן שפתיו – לוּ תדעי עד כמה תכעיסיני תכאיביני בתחבולותיך.

– אכן לזאת תדאב נפשי, אבל...

– יאַקאָבּינאַ, אחלי, בשם ה'!  הן טובה ועדינה אַת, עד כי לא תוכלי להכעיס גם לב זבוב, ואותי, בן אוהבתך כאם רחמניה, אותי תכעיסי תמרורים?  האם לא כן הוא, האם לא תראי תוכחי איפוא כי יש לי הצדקה לכעוס עליך?

היא נענעה בראשה מחרשת.

– לא?  לא תחפצי לתת צדק לדברי?  תני לי איפוא למצער את דברתך, כי לא תוסיפי לחשוב עוד מחשבה לעזוב את הטירה.  מחר אני עושה דרכי לשוב אל כני למלאכות הממשלה, וליום השלישי תבוא אליך אשה כבודה להיות חברתך.  הנה כי כן דברתך נתונה לי!

יאַקאָבּינאַ לא יכלה לגמור אֹמר כרגע, ותבקשהו לתת לה מועד לחשוב דרכה.  רק בדבר אחד העבירה על מדתה, לבל תבחר מעון לה אצל הסוכן אשר על הטירה, אשר מעונו היה בקצה הטירה בירכתים, ולהשאר תחתיה בחדר שבתה, והגראַף הבטיח אותה כי יצוה לסוכן לשלוח את בתו אליה להיות עמה.  ואת דברו מלא, כי עוד ביום ההוא שלח אליה את בת הסוכן.

מרים שאֶפֿער (זה שם הבת) היתה נערה צעירה וצוהלת, וגם כי לא התנוססה בה רוח יתרה, בכל זאת היתה חברתה נעימה.

כיונה פותה היתה בעיני הגראַף, ועל כן חשב היותה אצל יאַקאָבּינאַ לטוב לו, כי לא תפריעהו מתחבולותיו אשר חבל, ומחשבתו לא תופר.

מיום אל יום מצא לו תואנה להשמיט את מסעו.  ובאמת מאן לנסוע ויסובב בכחש את יאַקאָבּינאַ למען תאות לו להשאר בארמונו.  כי תשוקתו אל העלמה הנפלאה והלוקחת לב ביפיה גדלה מיום אל יום.

התמצאנה רגשותיו הד בלבבה?  יש אשר האמין כי לא תכזב תקותו ממנה.  הוא ראה כי מדי יקרב אליה פתאם, יאדמו פניה כארגמן, וידה תרעד בקחתו אותה מתחת לזרועו.  ואולם גם הִסוֹגה אחור והשתמרה ממנו גדלו מיום אל יום.

בתחלה הועילה זאת לגרות ולהלהיב תשוקתו אליה, אבל עד מהרה החלה להדאיבו ולהכעיסהו תמרורים, עד כי כשל כח סבלו וישבע באפו לרכוש לו את העלמה היפה, ולא ייקר לו כל אשר בחיים חלדו לתת במחירה.

מיום ליום ומשעה לשעה גברה תאות לבו ויצר ויצק לה, עד אשר החלה לפחד מפניו.  מצבה היה מורה מאד.  כל מודעותיה היו לא לעזר ולא להועיל.  אך לשוא קותה כי ישמור הגראַף מוצא שפתיו לדאג לעתידותיה כפי מחשבת הגראֶפֿין.  אמנם כי חפץ מאד להעשיר אותה עשר רב, אבל לפי רוחו.  ואל מי תנוס לעזרה ומאין יבוא ישעה?  במלוא רחבי תבל אין איש אשר יהי משגבה ומנוסה.  הן כל מיודעי הגראֶפֿין המתה, קרוביה וקרובותיה, אשר הראו לה אהבתם וחסדם, ידעו אותה בתור עלמה פֿאן טהאלהיים, ומי יודע אם יאבו להראות אהבתם וחבתם גם ליאַקאָבּינאַ גרינפֿעלד?

עוד הפעם נסתה לשלוח לעתונים אחרים שונים את מודעותיה, אבל אין עונה, אין דורש ואין מבקש אותה.  מי יודע אם לא קדם הגראַף להשיג את כתבי מודעותיה בטרם שֻׁלחו מבּית הרצים, ויאבדם?  לו נסע מזה כי עתה רָוַח לה.  ואולם בימים האחרונים חדל גם לדבר עוד על אדות נסיעתו.  נחמתה האחת היתה מרים שאֶפֿער, אשר יאַקאָבּינאַ החזיקה בה ולא נתנתה למוש ממנה גם רגע אחד.

ויהי ביום צח ובהיר, קוי שמש החרף הנחשלים הפיצו אור זרוע כנקודות הכסף על פני שכבת השלג העב אשר יעטה את האדמה, ויאַקאָבּינאַ נשקפת בעד החלון תפושה ברוב שרעפיה, והנה קול מצלת סוסים עולה באזנה ועד מהרה ראתה את עגלת החרף אשר להגראַף עמדה על יד פתח השער, ובעוד רגע יצא הגראַף וינופף לה ידו מרחוק וישתחו וישב לו בעגלה.

עוד לפני ימים אחדים הגיד, כי לרגלי ענינים נכבדים עליו לנסוע העירה ולהתמהמה בה ימים אחדים.  עוד אמש בערב לקח ברכת פרידתו מאת "קרובתו האהובה".  ויאַקאָבּינאַ שאפה רוח חיים וחפש במחשבתה אשר חשבה כי עתה ירוח לה ימים אחדים ולא ידריכה מנוחה.  אולי יצלח לה הפעם לבקש ולמצא איזה משמרת באין מפריע.

מה יפה צלצל פעמון הכסף אשר לעגלת החרף, ומה נאוו הסוסים האבירים והיקרים בגמאם ארץ!  בלי משים זכרה את מסעה הראשון אשר נסעה בחברת הכהן בעגלת החרף.  אז, הוי אז נסעה למצוא אֹשר וששון לב והאֹשר איהו?  הגראֶפֿין הטובה הלכה למנוחות ואותה עזבה לאנחות.

בהגיגה כה וכה היטיבה שערותיה, ותשאף רוח כצפור הנמלטת מפח יקוש, ותצהל רוח, כי עתה הלא תוכל לסגור עפעפיה במנוחה ולשכב בשלוה לבטח.  גם מרים שמחה על מסע הגראַף, כי עתה רָוַח גם לה, ויכלה למצא מעט חפש מעמדתה על משמרתה תמיד אצל יאַקאָבּינאַ.  אמנם כי אהבה את יאַקאָבּינאַ בכל לבבה, ואולם היום ההוא היה יום חתונת אחת מרעותיה, והיא נקראה ליום משתה ושמחה ההוא, ובטרם בא היום ההוא לא נח לבה מדאגה מדבר, פן לא תוכל עזוב את יאַקאָבּינאַ לבדה.  אך עתה באין הגראַף בביתו, העירה יאַקאָבּינאַ בעצמה אותה ללכת לשמוח בסוד עליזים, ותהי לה לעזר לשום שמלותיה עליה, ותעד אותה בעדייה ותכשיטיה, אשר היא לא שתה אותם עליה בהתאבלה על הגראֶפֿין, ותשמח בשמחת גיל חברתה אשר הלכה לשוש משוש בטוב לבב.

בתקות יאַקאָבּינאַ למצוא על פי מודעותיה איזה כהונה, החלה לשקוד בלמודים, למען תוכל להיות מורה משכלת או אומנת חרוצה.  היא באה אל בית עקד הספרים אשר בטירה ותעמיק בספר.  זה חדשים רבים לא הרגישה בנפשה מנוחה וחפש כהיום הזה, ותשב שלוה ושקטה ותקרא.

מרים נסעה עם אבותיה אל החתונה ותהי נכונה להתמהמה עד יום מחר לפנות ערב, וגם זאת היתה ליאַקאָבּינאַ למנוחה, כי פעמים רבות היתה מרים למשא בגלל פשוק שפתיה ברוב דברים מרבים הבל.

חצות היום כבר עברה.  כמה ארכה קריאתה בספר לא ידעה יאַקאָבּינאַ בנפשה, אך בהרימה ראשה מתוך הספר מפני רעש פתאם ראתה – והנה הגראַף עומד ממולה נשען אל החלון.

קל מהרה ראתה ותבן, כי לא היה עם לבבו לעשות דרכו העירה לימים אחדים, ורק להונות אותה ואת מרים נסע עד ארגיעה, למען תשלח את מרים מעל פניה ונותרה לבדה.

אימה חשכה גדולה נפלה עליה, והוא ראה עד מה חורו הלבינו פניה.

– יאַקאָבּינאַ!  – קרא ויקפוץ אליה ואולם היא השתמטה מעל הכסא בקפיצה נמרצת, ובטרם מצא את רגליו לרדוף ולהשיג אותה, חשה נסע מפניו, ותמלט אל חדרה ותסגור את הדלת בעדה.  הפעם ראתה ותוכח כי לא תוכל עוד להשאר בטירה, וגם בבית הפקיד אין מבטח לה.  עליה לנוס, להמלט מזה.  אנה תנוסה?  אחת היא בעיניה אם כה ואם כה, אך פה לא יכירנה עוד מקומה.

בחפזון אספה את מעט כספה, ואת תכשיטיה אשר נתנה לה הגראֶפֿין המתה, ובגדים אחדים, ותצררם יחד במלתחת-יד קטנה, ורק כובעה ואדרתה אשר היו מונחים בחדר אחר חסרו לה, ותאֻלץ לצאת ולבוא שמה.  מבלי כובע לראשה לא יכלה עזוב את הטירה.  בלט נגשה אל הדלת ותט אזניה – והנה דממה במסדרון.  בלט פתחה את הדלת ותבט כה וכה והנה המסדרון ריק, ותעבור ותבא אל החדר ההוא.

כמעט עזבה את חדר מעונה, ודלת הירכתים, אשר בה יבאו אל חדר משכב הגראֶפֿין, נפתחה והגראַף בא.  אל נכון ראה מבעד חור המפתח את מעשה יאַקאָבּינאַ, כי לא נרעש בראותו את התכונה אשר היא עושה לברוח.  ובשחוק נגש אל המלתחה הפתוחה, וירם מעט את הבגדים הצרורים בה, וינח תחתיהם ארגזים קטנים, ויתקעם עמוק מתחת, ואז יצא חרש דרך פתח הירכתים, ונעל.

הוא יצא ויאַקאָבּינאַ שבה החדרה בכובעה על ראשה ואדרתה עליה.

נבהלה נחפזה הוסיפה להניח עוד איזה חפצים קטנים במלתחת מסעה, ותסגרנה, ותמהר ותעזוב את החדר.

 

יט

דממה עמוקה שררה היום בכל הטירה.  רוב משרתי הטירה עזבוה וילכו להם אל מכריהם וקרוביהם, בחשבם כי הגראַף נסע למסעיו.  ומבלי פגוש באיש עברה יאַקאָבּינאַ את המסדרון, ירדה את המדרגות קל מהרה, ותשא את רגליה לרדת בחפזה מגבעת הטירה הנשאה, ומגמת פניה אל התחנה הקרובה אשר לנתיבת הברזל.  שלשה רבעי שעה אֻלצה ללכת ברגליה שמה – והיא רצה כאילה שלוחה עד כי כמעט לא נגעו כפות רגליה בארץ.  לבה הגה אימה פן יודע להגראַף דבר מנוסתה, ורדף אחריה להשיבה ולהביאה אל טירתו.  והיא לא ידעה, כי הוא עמד אז וישקף בעד החלון בכלי מחזה.

עיפה ויגעה כל עוד נפשה בה באה עד התחנה.  עתה שאפה רוח.  עתה היא נמצאה בין אנשים, עתה היא מצלה, כי גם אם ירדוף ישיג אותה הגראַף, לא יערב עוד את לבבו להכביד אכפו עליה לעיני השמש.

לבה היה כהולם פעם ממרוצתה הנמרצת, ולמרות הקור הגדול בחוץ, מחתה זיעה מעל מצחה, ותמהר אל האוצר ותדרוש כרטיס ממדרגה השנית לנסוע העירה ב'.  היא היתה כה נרעשת ונחפזה, עד אשר כמעט לא יכלה דבר כן, ושתי פעמים אֻלץ הפקיד לשאלה אָן פניה מועדות לנסוע, ולרגל השנות שאלותיו מצא מועד להתבונן אל העלמה היפה והנרעשה.

כמעט השיגה את כרטיס המסע, מהרה לעלות ולבוא אל מרכבת הנשים, ברגע העלות המסע.  סוכן המסע שרק בחלילו, המרכבות זעו ממקומן, ואז שאפה רוח בבטחה, הרימה את כובעה מעל ראשה ואת אדרתה פתחה מכפתוריה, כי חם לה מאד.  הנוסעות עמה בעגלה ההיא, שתי נשים ונערה צעירה לימים הביטו כן תמהו על יפיה ורך גזרתה, והיא ישבה עיפה נשענת בפנת העגלה ועיניה סגורות.  את מלתחת מסעה אשר בה היה כל הונה הניחה בינה ובין הקיר ותשם את ידה עליה, כי מבלעדי המלתחה היא ערומה ועריה וחסרת כל.

אך עתה החלה לחשוב מחשבות מה יהיו מעשיה בעיר ב'.  היא לקחה את הכרטיס לעיר ההיא, בתקותה כי יקל לה לבקש ולמצא משמרת כהונה בעיר גדולה מאשר בעיר קטנה, ואף כי נכריה היא שמה באין מכיר ומודע, בכל זאת גמרה אֹמר כי מן היום והלאה תתודע בשמה הנכון, כי לא חפצה עוד לבאו בדברים עם האצילים.

הנוסעות עמה בלו את העת בשחוק שעשועים.  הנערה הצעירה קראה לאחת אֵם, ודודה לשנית.  ותקנא בה יאַקאָבּינאַ בלבה.  הן היא גלמודה בודדה כערער בארץ ציה.  בכל מלא התבל הגדולה והרחבה לא היה לה איש אשר אליו תוכל לפנות.  אמנם כי אמה וקרוביה עודם בחיים, אבל היא הלא עזבה אותם ותנתק מאגודתם, וברית עולם אשר בינותם הופרה.  לפנים, בעוד היתה בילדותה, חלמה חלום נעים, כי עתידה היא לימים יבאו לשוב אל אמה כאשה עשירה ומלמדת, אשר כביר תמצא ידה להושיע לה ולחלצה מעניה, לבל תוסיף כלות כחה בעבודת פרך, והיתה מנוחתה שלום וברכה.  ואמה תסלח לה, וסר עונה וחטאתה תכפר.

אכן חלום יפה ונעים חלמה אז.

אך עתה הלא מאת כהן כפר חדש נודע לה כי אמה איננה חולה עוד, ואיננה עמלה בעבודה, והיא נשואה לאיש אחר אשר ילדה לו בנים אחרים, ובתה הבכירה כבר נשכחה כמת מלבה.

אתא ערב וגם לילה.  הנערה הצעירה סמכה ראשה בכתף אמה ותרדם.  בצחוק ידידות רמזה אשה אל אחותה להתבונן אל מתק שנת הנער אשר לנרדמה.  הה, לו יכלה גם יאַקאָבּינאַ להניח עתה ראשה, לרגעים אחדים למצער, על חזה אמה.  אבל הלאה כל משאלות לב כאלה אשר לא תוכלנה להמלאות – לא לה עתה לשגות בחלומות, עליה עתה לחשוב ולפעול.  עליה להתבונן בעינים פקוחות לגורלה...

היא השקיפה בעד חלון מרכבת הקיטור על פני כל היקום המכסה שלג ועוטה אור נגה אדמדם מקוי הירח הזורח עליו.  ואולם לא בהדר הטבע שוטטו מחשבותיה עתה, כל מחשבותיה צללו עתה בדאגת מחר.  בעוד שעה יבא המסע לב'. שם תבוא אל אַחד בתי מלון ארחים, ולמחר תחל לבקש ולדרוש משמרת מורה, מחנכת, או כל כהונה אחרת.

היא העמיקה לצלול במחשבותיה, עד כי לא התבוננה בעמוד המסע ממהלכו, בהגיעו עד התחנה האחרונה אשר לפני ב'.  דלת המרכבה נפתחה;  הנשים הכינו את כרטיסיהן בחשבן כי סוכן המרכבה הנה זה בא, אך לא הוא כי אם איש אחר, אשר החזיק עששית בידו, ויקרא:

– עלמה פֿאָן טהאלהיים!

יאַקאָבּינאַ נעורה, כי גם אחרי גמרה בדעתה לבלתי התודע עוד בשם הזה, הסבה פניה לקול הקורא לה בשם הזה, אשר אליו הסכינה מנער.

האיש ראה את תנועתה, ויגש אליה ולאור העששית התבונן בה ובבגדיה, ויניע ראשו פעמים אחדות כמחליט דבר, ועיני כלן נסבו עליו.

– עלמה פֿאָן טהאלהיים, עלי לבקשך ללכת עמדי.

– אדוני – גמגמה יאַקאָבּינאַ ופניה חורו כפני מת – לא אדע מה יש לך הצדקה לדרוש ממני כדבר הזה.  אנכי לא אלָוֶה אליך.

– אכן תלוי אלי, עלמה כבודה, כי אמנם יש לי הצדקה לדרוש זאת.  הנני פקיד השוטרים.

– ומה זה נוגע אלי?  – גמגמה, בעצרה בחזקה את דמעותיה בעיניה – מה לי ולהשוטרים?  בלי תפונה משגה עם אדוני.

– אל נכון משגה יש פה – הסכים הפקיד לדבריה – אך למען יתברר כי משגה הוא, מחלה אני פניך כי תלכי עמי.  האבקשך עוד?

ובדברו לקח את מלתחתה בידו.  היא השמיעה קול צעקה, ותאמר לקחתה מידו, אך הוא החזיק בה בחזקה, ויאמר:

– אל נא תפחדי ואל תרהי, עלמה כבודה.  הונך בטוח בידי.  האוסיף לבקשך בשלישית לשמוע לי?

הוא פנה ללכת והיא שמעה בקולו ותלך אחריו.

הנשים התכנסו אל הקיר, לבל תטמא יאַקאָבּינאַ את בגדיהן במגעה מדי עברה על פניהן.  לפני שעות אחדות התבוננו בעיני קנאה על יפיה והאצילות אשר בפניה, ועתה ראו כי האשה הנוה והמענגה הזאת היא פושעת.

ואולם הפקיד אחרת חשב.  הוא לא ראה את חרדתה כהוכחה על אשמתה, ויקו כי לאור הבקרת תגלה ותראה כי אכן יש משגה בזה, ויעזור לה לרדת, ואחרי כן הושיט לה זרועות להתמך בו, כי לא היה בה כח ללכת ברגליה מבלי השען.  בלי דעת נפשה הלכה אחריו.  האיש הטוב חמל מאד על העלמה היפה הרועדת, ולא חשך מכל עמל נפשו לעודד אותה – אך היא לא ענתה ולא שתה לבה אליו, עצמותיה רחפו ושניה דא לדא נקשן. 

המה באו אל בית מלון מואר באור בהיר מאד, והיא הורידה צעיפה על פניה ותתכס. 

פקיד השוטרים דרש לפנות לו חדר, ויבוא עמה שמה וינהגה אל כסא ויבקשה לשבת, ויגש אל הדלת ויסגרה וישב אליה.

– האבקש, עלמה כבודה, לתת לי את המפתח למלתחתך?

היא הביטה אליו בשממון ותגמגם:  למה?

– לראות מה צפון בה.

אך היא לא זעה ולא נעה למלאות חפצו.  והוא בקש עוד הפעם בהדרת כבוד, ויאמר:

– ביום אתמול אחרי הצהרים עזבת את הטירה וואלדנזעע, וכמעט הלכת למסעך ראה הגראַף והנה חסרו לו חפצים יקרים אחדים, ולבבו השיא עליך עון אשמה לאמר כי את גנבת אותם, ויודיע להשוטרים להביאך במשמר, ויפקדו עלי לרדוף אחריך ולהשיבך הלום, ולא כבד היה למצוא את דרכך אשר הלכת בה, כי נפש מצוינת כמוך לא תתבולל בין המון הנוסעים עד לבלתי הכירה.

פקיד התחנה הגיד לי כי לקחת כרטיס מסע עד ב', ובמסע המהיר חשתי רצתי אחריך ואשיגך.  ואחרי אשר הגראַף וואלדענזעע הביע את החשד כי החפצים הגנובים מונחים במלתחת מסעך, הנני אנוס על פי הדבור הזה, בדבר שלטון הפאליציי, לראות את הנמצא בה, ואם רק חפציך מונחים שם והשיבותיה לך כרגע.

– הגראַף וואלדענזעע יחשבני לגונבת?...  ואתה דורש את המפתח... 

בחפזה מסרה את המפתח להפקיד, ותאמר:

– הא לך.  קח, פתח, בקש כאות נפשך.  במלתחה אמנם ישנם תכשיטים יקרים אבל כלם מתנות הגראֶפֿין, רכושי אני הם.  עוד מעט תראה תוכח.

הוא פתח וימצא ארגזים קטנים רבים ועוד חפצים יקרים.  הגראֶפֿין חננה את אהובתה בעדיים יקרים מאד.

– כן היה, ובכל זאת פתח ארגז ארגז לבדו, לראות את הנמצא בו ויניג ראשו לאמר: "לא".  המלתחה כמעט התרוקנה כלה, והוא שלח ידו ויוציא עוד שני ארגזים, אשר היו שונים מן הראשונים, ופני יאַקאָבּינאַ הלבינו כפני מת.

– אלה לא לי המה – דברה בחרדה ותקרב להתבונן בארגזים – פליאה דעת ממני, איך באו הארגזים האלה בין חפצי.  הפקיד הניע כתפיו וילחץ בנוצת הארגז והצמיד הפתיל נתר ממקומו ויפתח.  ויאַקאָבּינאַ התגעשה ותצעק צעקה גדולה ומרה מאד.  אבני היקר אשר להגראֶפֿין וואלדענזעע הבריקו לעיניה.

– אינני יודעת מי שם את אבני החפץ האלה בזה – זעקה, ונחל דמע פרץ מעיניה – אינני אשמה!  אינני אשמה!  – כחה עזבה ופלצות בעתתה.

 

כ

עוד הפעם הניע הפקיד כתפיו ועיניו השפיל לארץ, לבל תפגשנה במבטי האמללה הנואשת.  הוא לא מצא עוד בפיו דברי נחומים לה.  דומם השיב את הארגזים למקומם במלתחה, ויסגרה ויתקע בה את המפתח;  דומם עמד ויתבונן בה בנודו לה בחמלה.  נפשו ירעה לו כי נטל עליו לתת את הנפש העדינה הנוה והמענגה הזאת כנפש החוטאת.

אחרי רגעים אחדים הביט בשעון, ויאמר:  בעוד חצי שעה עלינו לנסוע הלאה.  מה תאמר נפשך, אֹכל או משקה?

היא לא ענתה, כי לא שמעה את אשר הוא דובר אליה.  הוא צוה להביא לה מיני מזון משיבי נפש, אך נפשה מאנה לנגוע בכל המושם לפניה.

הפעמון צלצל לאות עלות לנסוע.  הפקיד הושיט את זרועו בחבה להאסירה והיא נאנחה בלי אֹמר ודברים ותלך אתו.  אין טוב כי אם לענות מפני היד התקיפה.  שוממה ודוממה ישבה במרכבת הקטור על יד הפקיד, כל הלילה עבר והיא לא סגרה את עיניה.  תפושה ברוב שרעפיה בקרבה, חשבה, יזמה, פללה כל הלילה לדעת איך באו אבני החן אשר להגראֶפֿין אל מלתחת מסעה.  מרב התגעשה ומבוכתה שכחה כי השאירה את המלתחה לרגעים אחדים פתוחה בעת אשר לא היתה היא בחדרה.  בכל רגשות הבוז אשר מלא לבה להליכות הגראַף עמה ונגישותיו השנואות, לא מתחה עליו כל חשד בדבר הזה, ובאמת לא ידעה את מי לחשוד.  היא רק יכלה להשבע כי איננה אשמה, אבל לברר וללבן הדבר ולהוציא צדקתה לאור לא יכלה.  מה אמללה היתה בעיניה בטרם ברחה מהטירה, ומה מאֻשרה היתה עתה לוּ שבה להיות במצבה הקדום.  הן לא יכלה כחד כי גם שופט אמת ומהיר צדק לא יפון באשמתה, ויש אשר החלה להאמין בנפשה ולהתפתות כי אשמה היא, כי כמעט השתגעה מרוב מחשבותיה ומצוקותיה.

הבקר אור והם באו עד העיר הקטנה אשר אצל וואלדענזעע, אשר משם נשלח פקיד הפאליציי לרדוף אחריה.  שם הובילו אותה אל בית הכלא, ואת מלתחתה מסר הפקיד לבית המשפט.

כל יצורי גוה השברו שברון נמרץ.  בלי כח ישבה על ספסל העץ, ראשה הסחרחר נפל על פני השלחן, וכה עלפה בלי נוע.  שעות אחדות חלפו והיא לא התנועעה ולא זעה ממקומה.  השומר בא ויצג פת שחרית וצפחת מים על השלחן, וישתומם בהביטו על שערות הזהב הפרועות והסרוחות על בגדי האבל הכהים אשר על האשה העדינה, ויברך אותה ברכת השחר, אך היא לא ענתה.

אחרי שעה שב שנית.  במנוד ראש נגש אליה ויאחז בזרועה ויזעזעה, אז נשאה עיניה ותבט בבהלה ותגמגם:

– איפה אנכי?

– במעון בטוח, עלמה יפה – ענה השומר בלעג.

היא לא הבינה מה הוא שח, ותלחץ את ידה אל מצחה לעורר זכרונה, איך באה הלום, ועד מהרה זכרה ותדע.

– באי עמדי, עלמה.  האדון החוקר דין מחכה לך.  היטיבי שערותיך מעט ולכי עמדי.

האמללה לא הקשתה לשאול, ותקם ללכת, אבל לא יכלה עמוד על רגליה ומה גם ללכת.

– חזיז ורעם!  – נאץ השומר – איך תוכלי להתרפות ככה!  וכרגע חש אליה ויתמכה.

נשענת על זרועו עזבה את חדר כלאה, ולאטה הוריד אותה את המעלות וינהגה ויביאה אל החדר ששם יושב חוקר הדין.

– העלמה הזאת רפת כח מאד, אדוני חוקר המשפט – אמר השומר – אם יצוה חסדך, והצבתי לה כסא.

חוקר-הדין הרשה.

בלי כח ישבה על הכסא, ופקיד השוטרים אשר מצאה וישם עליה משמר נמצא גם הוא שמה ויתבונן בה בחמלה.

השומר יצא, והסופר טבל את עטו, לרשום בספר את כל אשר יצא מפיה.

– מה שמך?  – שאל חוקר המשפט.

– יאַקאָבּינאַ גרינפֿעלד.

– גרינפֿעלד?  הגראַף הלא כנה אותך בתאר "פֿאָן טהאלהיים".

– גרינפֿעלד זה שמי מעולם.  בשם "פֿאָן טהאלהיים" הואילה הגראֶפֿין לקרא לי, ויען כי היה זה חפצה אחזתי בשם הזה כל עוד הייתי בביתה.

החוקר הניע ראש.

– כמה ימי שנותיך?

– שמונה עשרה שנה.

ומקום מולדתך?

כמעט פתחה פיה להגיד שֵם מולדתה הקטנה נחמה פתאם ולא ענתה דבר.

החוקר שנה את שאלתו, והיא ענתה ואמרה:

– לא אוכל תת מענה על השאלה הזאת.

– לא תוכלי – ענה החוקר ברגז קולו – איעצך כי תגידי כרגע איפה מקום מולדתך, ולא יד השוטרים לא תקצר לפתוח פיך.

היא הניעה ראשה ותדם.

– השכילי בינה, עלמה – בקש פקיד השוטרים – חובתך היא להגיד לאדון החוקר את מקום מולדתך, ובמאנך לעשות כן הרעי תרעי עוד יותר את גורלך.

היא הניעה כתפיה ותאמר:

– לא אוכל!  על פי מקרה זר ונפלא אֻסרתי בתור גונבת.  אנכי אינני אשמה, אבל משפחתי אשר לא ראיתיה יותר משש שנים, הלא עוד יתר ממני איננה אשמה, ואם אגיד את מולדתי, ורבצה החרפה על משפחתי.  יהי מה, אם גם אאָסר פה ונוסרתי כל ימי חיי, לא אגיד מקום מולדתי כל עוד לא תצא לאור צדקתי.

– ואת תדמי כי לא תבוא הפאליציי, גם בלעדי פיך, עד חקר מקום מכורותיך ומולדותיך? 

– אמנם כן אדמה – ענתה – לא הגראַף וואלדענזעע, לא משרתיו ולא כל הנפש אשר עמם התהלכתי, יודעים מקום מולדתי.  הגראֶפֿין וואלדענזעע לבדה ידעה, וסוד זה יחד עמה ירד אלי קבר.

– אכן גמול נאה גמלת למושיעתך ואשת חסדך!  – אמר חוקר הדין בלעג שנון.

– אינני אשמה!

– גרינפֿעלד, הישראלית את?

– קאטולית אנכי, וזה לך האות – ובדברה הראתה על צלב הזהב אשר נשאה על צוארה לזכר הגראֶפֿין.

– אחרי אשר תמאני לגלות מקום מולדתך, השיבי לי איפוא על שאלות אחרות:  איך באו אבני החפץ של הגראַף במלתחתך?

– על השאלה הזאת חפצה אני באמת להשיב – אמרה באנחה מרה – אך זאת לא אוכל באר לי.

– תיטיבי מאד לעשות, אם תגידי האמת הברורה ותתני תודה על הכל.  בהעלימך האמת תרע לנפשך.

– לא אוכל התודות על חטא שלא חטאתי.  אנכי לא פשעתי.

– הן לא תאבי לכחד כי האדון הפקיד מצא את אבני החפץ במלתחת מסעך?

– לדאבון נפשי לא אוכל כחד זאת.  בעיני ראיתי, אבל בכל זאת אינני אשמה.

– הסגורה היתה המלתחה?  – כן, ענתה יאַקאָבּינאַ.

– ואצל מי היה המפתח?

– בבגדי.

– מי הניח בתוכה את יתר הארגזים הנרשמים על שמך?

– אני בעצמי עשיתי זאת.

– ואיפה היו מונחים בטרם שמת אותם במלתחה?

– בארוני העומד בחדרי.

– ההיה הארון סגור?  וביד מי היה המפתח?

– הארון היה סגור תמיד, והמפתח היה בידי.

– ואיפה היו מונחות אבני החפץ שנמצאו במלתחת מסעך?

– בעוד היות הגראֶפֿין חיה, היו מונחות בארונה בחדרה.  אך איפה היו מונחות אחרי מותה לא אדע.

– כפי שהגיד לנו הגראַף, היו שם גם אחרי מות הגראֶפֿין. 

– זאת לא ידעתי.

– ההיה חדרך אצל חדר הגראֶפֿין?

– כן.

– האדון הגראַף אבה אחרי מות אמו לתת לך חדר אחר למעון, אך אַת מאנת, ותאבי להשאר תחתך בחדר ההוא.

היא הביטה אליו בחרדה.

– אמת הדבר, אבל...

– מדוע לא שמעת לאשר צוה הגראַף?

– האדון הגראַף לא צוה אז עלי לעזוב את חדרי – ענתה בפחד ורעדה, בראותה כי אשמתה המדומה מתרחבת למצא לה ידים מוכיחות – הוא רק אמר לי כי אם מפחדת אנכי להיות קרובה למשכן כבוד המתה, אוכל לקחת חדר אחר למעון לי.

– אז פחדת ותרהי מהמתים, ועתה, כפי הנראה, חדלת לירוא את מוראם, יען כי שם היו מונחות אבני החפץ.

פני יאַקאָבּינאַ חורו כפני מת, ותאמר בכבדות:

– הנני רואָה כי החקירה תוכיח לרעתי, ובכל זאת לא אשמה אנכי – אינני אשמה!

– אולי תשערי בנפשך מה שם האיש אשר מלאו לבו להניח את אבני החפץ במלתחתך?

רגעים אחדים חשבה ותניע ראשה, לאמר:

– אין איש אשר אוכל לחשדהו כי עשה זאת, ופליאה דעת ממני, מי הוא זה ואיזה הוא, אשר יהי עם לבבו בליעל לעשות לי ככה – ובכל זאת הלא יד אדם עשתה זאת.

– דעת לנכון נקל כי יד בן אדם עשתה זאת – ענה החוקר בהתול – באפס יד לא באו אבני החן אל מלתחתך.  אבל אדמה כי אך למותר לנו לחפש בנרות את היד ההיא...

– אינני אשמה!  – קראה בקול מר ונחל דמעה פרץ מעיניה – אלו חפצתי לגנוב חפצים יקרים, לא חסרו לי ידים ותחבלות מעולם.  הגראֶפֿין נתנה תמיד בידי את מפתחות כל ארונותיה וארגזיה.

– ועל כן ידעת את כל סגולות חמדותיה האצורות בהם.  אף אמנם כן, וגם הגראַף ספר זאת, כי הגראֶפֿין אהבה אותך מאד, ותתן אמון בך, אמונה אֹמן, להפקיד בידך הכל.  ואת ידעת כי יש את נפשה להנחילך הון עצום כתוב ומקוים מידה, וזאת, כפי הנראה, הועילה לכבוש חמדתך לחפצים יקרי ערך, ואולם אחרי אשר מתה עליך הגראֶפֿין בפתע פתאם, ותקותך לירשה נכזבה, אז עברה עליך הרוח להשתמש ברגעים אשר לא היה הגראַף בביתו, לקחת את אבני החן, ובמנוסת חפזון נסת ותברחי מבלי קחת עמך את כל חפציך.  לא ידעת כל הגראַף שב מדרכו, ובעד החלון השקיף ויתבונן ברדתך מעל ההר נבהלה נחפזה ובמרוצה תחישי פעמיך אל התחנה.  עד מהרה עלה חשד בלבבו, ובבואו אל חדר אמו מצא את הארון פתוח, כי נפתח במפתח זר, ואבני החן אינן.  אז הבין מי לקחן, והאדון הפקיד רדף, חפש וימצא ככל אשר דבר הגראַף.

במורא גדול שמעה את דברי החוקר המסודרים דבר על אפניו.  הנה הוא מפליא לתאר את הליכות הפשע הרב, בצבעים נאמנים, ובדברים סמוכים בהוכחות אשר אין להטיל ספק בהן.  אז התעורר בלבה חשד, אשר הואילה להביעו:

– אם הגראַף אמר כי אבני החן מונחות במלתחתי, הנה הוא הניחן בתוכה.

– שמרי לשונך!  – גער בה החוקר – על מה תיסדי משפטך זה אשר תחרצי עליו, ובמה תוכלי להוכיח זאת?  ההיתה להגראַף דריסת רגל בחדרך?...

– אדוני החוקר דין!

– הו, הו, הו!  החומד אבני חן של אחרים, הוא לא ישמור מאד גם את כבודו.

העלמה האמללה לא יכלה דבר עוד, ותכס את פניה בכפות ידיה ותמרר בבכי.

הפקיד חמל עליה מאד, ובדברי חן פנה אליה ויאמר:

– לוּ תואילי לגלות את מולדתך, כי אז אולי יועיל הדבר לרוחתך לצדקתך.

אך היא הניעה ראש ותאמר:

– בטרם תגלה צדקתי לא אדבר דבר ממקומי וממולדתי.

אז שבה הובלה אל בית כלאה.  שמה ישבה בדד, היא לבדה עם צרות לבבה.  רק רעיון אחד היה לה כדמות נחמה, כי למרות המורא הגדול אשר חוקר הדין היה מירא אותה כמה פעמים כי בהחרישה מגלות את מקום מולדתה, תרע תבלע יותר את מצבה, לא פחדה ולא יראה, ולא הגידה את מקומה ומולדתה.  ואף גם דעתה כי איננה אשמה הרהיבה בנפשה עז ואֹמץ, ותדבר אל לבה:  טוב להתענות על בלי עון ממות אשמה.

 

כא

היום עבר.  לאמלל הרגעים מתנהלים לאט, וארוכים בעיניו כשעות וכימים.  במחשכי בור כלא תאבדנה לו האמונה והבטחון בנפשו, ואם תחסרנה לו גם האמונה והבטחון בה', אז יעזבהו לבו ואמר נואש.

איומה היתה ענות העלמה האמללה.  לא היה מענה בפיה על שאלת שומר בית הכלא אם טובים לה מאכלי בית הכלא, ואם ישאל לבבה ומצאה ידה לשלם מחיר מאכלים טובים מאלה.

היא לא שתה לב באיזה מאכל תחיה את נפשה, אחרי אשר חֻפשה שֻׁדד ממנה, ועליה להתענות חנם על לא חמס בכפה בבור השבי, בגלל נוכל ואיש דמים ומרמה, אשר שם בכליה בסתר אבני חפץ אשר לא לה.  היא ראתה ונוכחה כי יד הגראַף בעלילה הנתעבה הזאת, אחרי כי הוציא בשפתיו את החשד כי אבני החן נמצאות במלתחתה, ומלבד זאת הן אין המפתח לארון הגראֶפֿין כי אם בידו.  ואולם איככה תוכל להוכיח את החשד הזה עליו?  מי יאמין לדבריה?

יש אשר חשבה כי שוגה היא בכל המוצאות אותה, כי אולי בינתה הסתתרה, אך המראה המחריד אשר בבית כלאָה העיר את לבבה להתבונן אל האמת המרה בכל הקורות אותה, ויחיה את הרגשת כאבה הגדול.

היום עבר, ויהי חשך על פני חוץ.

גם אחרי הצהרים מעטו מאד קוי השמש אשר בקעו אל בית כלאה מבעד לשמשׁות הקטנות אשר בחלון השפל, ובעבור יום ויהי לילה היה באהל יאַקאָבּינאַ חשך אפלה, רק על הקיר אשר לנכח החלון נפל נגה אור כהה, מהבית הנשקף מול בית הכלא.

היא קמה ותגש אל החלון, ותפיח בהבל פיה על הקפאון הכפור דק על פני זכוכיות החלון ותגרדן היטב במטפחתה, עד היות להן ברק, ונגה האור היה בהיר ומאיר את חשכת הלילה.  בלי דעת נפשה הוציאה את כלי המחזה המלֻטש, אשר היה תמיד עמה, ויהי לה הנקל להביט בו אל תוך החדר הנשקף ממולה, אשר ממנו נגה אור עלי אהלה.

ידידות משכן משפחה שוקטת נראתה לעיניה.  החדר היה אמנם ערוך בכלי חפץ פשוטים, וכתליו לבנים, בכל זאת חזותו הוכיחה עליו הדרת יום טוב ומקרא קדש, כי מלבד המנורה הגדולה אשר עמדה והאירה בבית בתוך, עוד האירו נרות רבים על פני השלחן המכֻסה כלו במטפחת לבנה כשלג, ומסביב לשלחן ישבה המשפחה במנוחה שלמה ותתענג בשעשועי שיחה ודברי חן.  למרות הקור הגדול אשר בחוץ, היה, כפי הנראה, חום נעים בחדר.  אור המנורה מצהיל כל פנים.  האיש היושב ראש התפשט בגדיו, ורק החשן השחור על לבו, ולבנת כתנתו על זרועיו.  והוא איש בעצם מבחר שנותיו, ולו זרוע עם גבורה, ועל שער ראשו המסֻלסל כפה שחורה.  בלי רצונה זכרה יאַקאָבּינאַ את דודה אשר אמנם איננו דומה את האיש הזה.  אך בימי ילדותה ראתהו בערך בגדים כבגדי האיש הזה.  אח, מה יפו מה נהדרו רגעי האֹשר ההם, בנשוא אותה דודה על כפים ועל ברכיו השתעשעה, והיא חפשה אז בכיסי בגדיו מעדנים וממתקים.  והאשה הרכה הנשענת על האיש האמיץ כח, מבטת בשחור אֹשר פעם בו ופעם בבניה הרכים והפורחים כשושנים, המגרים מדון מדומה בשחוק איש באחיו.  יאַקאָבּינאַ לחצה את ידה אל לבה.  אמנם כי מעודה לא ראתה את אמה משחקת, ובכל זאת האין חזות פני האשה הזאת הלבנים כחזות פני אמה?!

– אמי!  אמי!

יאַקאָבּינאַ הריהמ קולה, ותפרש בידיה, אבל אין שומע קולה.  "אמי!  אמי!  אמי!" – כמשתגעת קראה ותך בחלון כי יפתח, אך לשוא, בריחי הברזל המבריחים את החלון פצעו את ידה.  מרה בחמת רוחה רצה באהלה רצוא ושוב.  "אמי אמי!" – פתאום חדלה לקרא, פן תקשה אמה ותשמע את קול צעקתה המר מרוב צרותיה.

בחרדה שבה אל החלון.  התמונה הנשקפה מהחדר ההוא שֻנתה מעט, הילדים ישבו במנוחה אל השלחן, כל אחד החזיק ספר בידו והביט בו.  האיש נשא כוס בידיו ויתנועע לפנים ולאחור, והאשה עמדה בראש כפוף אצלו.  יאַקאָבּינאַ לא ראתה כי שפתיה נעות, אך הבינה כי צקון לחש לה.  הלא כה ראתה את אמה שופכת שיחה ומתפללת לעתים קרובות!  האמה היא זאת הנשקפה או איננה אמה?  אבל מה לה לדעת זאת? 

האשה חורת הפנים הרימה ברגע הזה מעט את ראשה, ואור המנורה נגה יותר על פניה, ויאַקאָבּינאַ התבוננה היטב והנה היא איננה אמה.  עתה שאפה רוח וירוח לה מעט, אפס כי הזכרונות האלה העירו בלבבה תאות נפש וגעגועים לאמה, ובלי דעת נפש קראה:  "אמי!  אמי!".  היא שבה הביטה שמה, והנה אצל האשה עומדת נערה כבת עשתי עשרה ומראָה בשחוק נעים על המנורות, אשר בתבונות כפיה מרקה ומרטה אתהן עד אשר נוצצו כזהב, ואמה משכה אותה באהבה אל חזה ותחליק את לחייה.  יאַקאָבּינאַ נאנחה מרה.  אמה הלא כן עשתה גם לה, כאשר כסתה בליל השבת את שלחנה הערוך.  "אמי!  אמי!" – נדמה לה כמו אמה תקשיב באמת את קול קריאתה משבר רוח ותפרש אליה כפיה.  אבל הן היא בגדה בה ובעמה, התרצנה אמה?  אם נפשה תברכנה?  בלי כח שכבה למעצבה בלב נשבר ונדכא.

 

כב

הלילה עבר ויהי בקר.  השעות ארכו עליה ותדכאנה אותה.  אחר הצהרים שכבה משתרעת על משכבה הקשה והנה עלה באזניה קול צלצל המפתחות אשר בידי השומר.  הדלת החלה להפתח, אך היא לא קמה ולא זעה, כי מה לה וללחם עני אשר הוא מביא לה, והיא כל אֹכל תתעב נפשה.  פתאם שמעה קול נודע לה קורא בשמה, ותפן נבהלה, והנה – הגראַף וואלדענזעע נצב לפניה.  "יאַקאָבּינאַ!" אמר בקול רועד ויושט לה את ידו.  היא נתרה ממקומה, ובקומה זקופה קמה נצבה לפניו.  רפיונה גש חיש וידד ממנה ובעיני רגז הביטה בפני הגראַף, אשר לא יכול נשוא את האש הגדולה המתלקחת בהן.

– יאַקאָבּינאַ – אמר שנית – התוכלי לסלוח לי?

בלבבה התלקחה אש זעם ועברה, אך לדבר לא יכלה, ותדם עד אשר מצאה לשונה ותשאל:

– על מה אסלח לאדוני?

הוא לא העז לשאת עיניו אליה, וישפילן לארץ, ויען ויאמר:

– תסלחי לי על אשר מרב שיחי וכעסי על מנוסתך יכלתי לפון – לפון בטהר נפש בת שמים כנפשך, כי מפני כאבי הגדול והנמרץ על אשר חמקת עברת למרות עיני כבודי וחפצי בך, חשבתי את ההשערה המדומה כדבר אמת – כי לא הכרתי ברגע הראשון כי אבני החן באו אל מלתחתך בשגגה.

– והשגגה הגדולה הזאת התבררה עתה?  – הפסיקה את דבריו בלב שמח – האח, החישה, אדוני הגראַף, לאַשר ולקים את דבריך הטובים האלה, כי אֹשר וחיים בה, ואנכי אשכח הכל, וברכך כל ימי חיי.

הוא עמד לפניה דומם, ולאטו נשא עיניו אל העלמה השמחה.  עוד לא ראה אותה רבתי חן ויופי נפלא כברגע הזה.  צרותיה אמנם הלבינו מעט את לחייה האדמות, אבל לבנת הפנים הוסיפה לה חן קסם.  כנטוע במסמרות עמד תחתיו, ובלב בוער כתנור, ובעינים קודחי אש הביט התבונן בפניה ולא ענה.  אך היא מתוחלת ממשכה למענה פיו שנתה את שאלתה, אז ענה ואמר לה:

– הכי יש צרך לברר וללבן את השגגה, וכל יודעך ומכירך לא יפון בצדקתך!

– ובכל זאת נתת לרדפני ולדלוק אחרי – התמרמרה לשאל – ותשיא בי את החוקר והשוטרים, ותפתם ותוכל להם להאמין כי אשם אשמתי?

– סליחה!  סליחה, יאַקאָבּינאַ!  – קרא – אנכי ישר העויתי, אבל מנוסתך כמעט הכתני בשגעון.  אני ראיתיך יורדת במנוסת חפזון את הר הטירה, ודאבון-נפש נורא מאד אחזני.  מבלי דעת את אשר אני עושה, נהלכתי כצל כנטותו בכל הטירה, עד אשר באתי שולל אל חדר אמי.  הארון היה פתוח, ולתמהוני ראיתי כי אין אבני החן בו.  הדלת אל חדרך היתה פתוחה, ואַת ברחת ותדדי, ואהי כמֻכה שגעון, ולרגלך, באשמת מנוסתך, ועל כן עליך לסלוח לי אם ברגע באפי תקפתני התפונה בך, ואשגה הרבה מאד לשלוח לדלוק אחריך.

פני יאַקאָבּינאַ חורו כפני מת ובמחתת לב הביטה בפני הגראַף.  היא כמעט קותה כי צדקתה יצאה כנוגה, ולפי דבריו האחרונים האלה, הנה חשד אשמתה הרחיב הגדיל עצֻמותיו עליה, ועל כן גמגמה שאלתה:

– ואבני החן?  מי לקחן מהארון, ומי הניחן בין חפצי אני?

והוא הניע כתפיו ויאמר:

– האותי תשאלי?  הן בגלל הדבר הזה באתי הלום לשאל פיך.  אמנם כי אינני מאמין עוד כי אַת אשמה;  אמת נכון בעיני כנכון היום, כי בשגגה או בשחוק עשית זאת, ואולי מרוב התרגשות וחפזון, מהרת, חטפת, הנחת את אבני החן בכליך מבלי דעת בנפשך את אשר תעשי.  אך כי בצדיה ובשום לב אבית לקחתן ממני – לא אאמין לעולם.

העלמה האמללה לא עצרה כח לעמוד על רגליה ותאֻלץ להשען אל השלחן, ותקרא מלב מר:

– ואתה מאמין כי באמת אנכי אנכי לקחתי את אבני החפץ אשר לך?

– יאַקאָבּינאַ!  – התחנן אליה בהתנפלו לרגליה – כאב אנוש כזה, צרת נפש נענה אשר כזאת אל נא תוכיחי ותערכי לפני.  לא אוכל נשוא חזות קשה כזאת.  בכל לבבי חפץ אנכי להאמין בכל אשר תגידי תאמרי אלי, ולו גם תאבי להוכיח כי אבני החן בעצמן באו אל מלתחתך, ונשבעתי בכל קדש כי כדברך כן הוא, רק סלחי נא לי, ועד מהרה אלכה אל בית המשפט, והשיבותי את משפטי המוגש עליך אחור, ובמחה אוציאך לחפשי מזה. 

– קרא לי דרור – קראה בקול ענות חלושה – היה עוזר לי להוכיח צדקתי וסלחתי לך.

– האח, כרגע את מוּצאת!  – רק אחת, יאַקאָבּינאַ, אחת תבטיחי אותי, כי בהיותך חפשיה, כצאתך את האהל הזה, לא תוסיפי עוד לברוח. 

היא סגרה שפתיה ולא דברה דבר, והוא הוסיף לדבר בלהט תאותו:

– לא אוכל לחיות בלעדך, את הנך מלאכי הטוב, בלעדך לא אוכל עשות טוב, בלעדך הנני אובד ברעה...  רק דברתך, רק ידך תני לי להבטיחני כי לעולם לא תעזביני, ועמי תשובי לוואלדענזעע.

היא החרישה, כמו אין מלה בלשונה והוא הוסיף:

– ואם לא טובה בעיניך הטירה וואלדענזעע, צוי עלי, הן מלכת לבבי אַת, אולי תחפצי לנסוע?  והולכתיך אל כל המקום אשר תשאל נפשך.  בידך לצות, התבל כלה פתוחה לפניך, ואני וכל אשר לי נתונים נתונים לך ובידך.

ובדברו הפיצו עיניו אש פלדות, ומרגע לרגע התחזקו והוסיפו לשלוח ברקים אל פניה, ולא היה בו עוד כח למשול ברוחו ויחשוף את זרועותיו לחבקנה, אך היא חשה נסוגה אחור כמו נחש נגע בה, ותקרא:

– גש הלאה!  אבחר להתענות לנצח בצינוק ובמהפכת מראות חיים על ימינך בעשׁר וכבוד!

פני הגראַף חורו, כזאת לא קוה.  הוא האמין כי הכלא יועיל לשבור רצונה ולהרך את רגש התם אשר בלבבה.  אכן היא כסלע איתן, ובדבריה הוסיפה עוד שמן על אש התשוקה הבוערת בו, להשיגנה ולכבוש אותה.

– יאַקאָבּינאַ – התחנן אליה – הלא תראי מה עזה ומה נאמנה אהבתי אותך.  איננה צל עובר, כקצף על פני המים;  אהבתי טהורה וקדושה, ולולי מנעני חק-משפחה קדוש, כי עתה בשמחה הביאותיך בברית נשואין עמי.

עוד הפעם הואיל למשכה אליו בזרועותיו, אך היא הדפה אותו, ותקרא בזעם אפה:

– שעה מעלי, או אנפץ את שמשות החלון ובא השומר הלום.

ותגש אל החלון ותהי נכונה לעשות כן אם אך יעיז לגשת אליה.  הוא לא ערב את לבבו לפגוע בה עוד – ויתעשת לאחז בתחבלה אחרת.

– אַת תהדפיני אחור, תמאני בעזרתי, האמנם תאמיני כי תמצא ידך להוציא כנגה צדקתך?  ומי יאמין לך?

היא הניעה כתפיה בבוז.

– ומה ממך יהלוך?

– הוי, מה איומה אַת!  התאמיני כי אוכל לחיות חיי אֹשר כל עוד אדע כי תתעני בשביה?

– אם כן איפוא, השיבה אחור את משפטך אשר הגשת עלי.  אבני החפץ הלא הושבו אל ידך ומה תתן ומה תוסיף לך הדעת מי לקחן?  אני הנני בידך;  בידך לעשותני מאֻשרה או אמללה מאין כמוני. 

– אמת הדבר, אם אחפוץ הנך חפשית כרגע, אך מה תקותך ומה תהי אחריתך גם בצאתך לחפשי?

– אנכי אדע איך ובמה להחיות את נפשי.

– אבל הדבר הזה יקשה עליך, יתר הרבה מאשר תדמי.  אשה היוצאת זה עתה מבית האסורים, ולוּ רק מהמשמר אשר ישבה בו בשגגה, לא קל מהרה תמצא לה מקום או משלח יד למצוא לחמה.  הנך יפה, יפה מאד וצעירה לימים, אבל טרם תדעי את החיים.  האמנם אתן לך חפשך ואשלחך אובדת?

– עצור במלים!  – גערה בו בבוז – גם בבית כלאי לא אכלכל דברי עתק כאלה.

– חפצך בידך, אבל שימי אל לבך, כי מבלעדי לא תצאי לחפשי, כי גם בדעתי נאמנה כי אינך אשמה, הן לא אוכל הוכיח זאת, ואם לא אשיב אחור את משפטי, יחרץ משפטך לשבט.  אַת בנפשך יודעת כי באו כל האותות והמופתים להוכיח כי אשמה את, וגם כי נסית להפוך עלי את האופן, לאמר כי אנכי שמתי את אבני החן במלתחתך, מי יאמין לך בדבר הזה?  אך תספי חטאת על חטאת להשיא עליך עון הוצאת שם רע ולנפשך לא תועילי, מאֵין לאל ידך להוכיח זאת.  אף לזאת שיתי לב, לחיים אשר תחיי אחרי המשפט החרוץ.  עם גנבים ואספסוף נכים נבזים ושפלים תאֻלצי לבלות ימיך, ומה אחריתך אחרי אשר תרצי את עונך בשנות הענש?...

– ענש?!  – קראה בהרימה ראשה בגאון – באין עון אשמה אין גם ענש.

– חשבי כטוב בעיניך – ענה בהניעו כתפיו – אך הן לא תוכלי שַׁנות דעת כל מתי תבל המאמינים באשמתך.  כל הכלוא ולא יצא נקי מטעם המשפט החרוץ, אשם הוא בעיני כל – ומה תעשי אחרי מלאת ימי שבתך במאסר?

היא ספקה כפיה.

– לא אדדה כל שנותי אלה בחיים, לא אחיה עוד אז.

היא נפלאה ביפיה עתה בצרתה לה ובימי שביה, יתר מאז בהיותה מאֻשרה בכבודה ומתענגת על רב טוב.

– יאַקאָבּינאַ – ענה ואמר לה בקול רועד – הנך חפה מפשע, נפשי יודעת מאד וגם את תדעי זאת, אולם מה תועיל לך צדקתך, ואַת לא תוכלי להוכיחה לפני יושבי תבל ולפני השופטים.  אבל תני לי רק זיק תקוה כי תשמעי לי, ועד מהרה אגיה אור על צדקתך, אברר אוכיח לפני השופטים היטב נכון באותות אשר לא יכזבו, עד כי כמוני עתה יבקשו סליחתך על אשר העיזו לפון בתומת לבך.  וכל יודעי שמך יהללו צדקתך, וישתחוו לך מבקשי קרבתתך.  בשם אמי אתן לך תעודת צואה להון עתק ורכוש גדול אשר תאֻשר ותקים כחוק, ואַת תתיחשי אלי כשארת בשר הקרובה אלי קרבת משפחה, בשם יאַקאָבּינאַ פאָן טהאלהיים.  ואיש לא ידע כי עוד קשר טמון לצפונינו בינינו – כי אנכי יודע איך ובמה להגיה אור על דרכנו.  אם תאותי לי, תרציני, הנך חפשיה, עשירה כבירה, וכבודך ירום ונשא למעלה למעלה...

אך היא לא שמעה ולא האזינה עוד את דבריו.  היא צללה במחשבותיה ותהי כחרשית מרוב מחשבות תוגה.  עיניה הביטו מבלי ראות את אשר לפניה, והכרת פניה ענתה בה כי לא ידעה עוד אשר הוא עודנו עומד לפניה.  אך הוא עוד התחנן ויחנן קול תחנוניו, ולבבו התרגש ויחם מרגע אל רגע עד אשר לא משל ברוחו עוד, ויעז למשכנה במועל ידיו אל חזהו, אבל כמעט נגעה בה ידו, נעורה פתאם ותדחפהו מעליה בכח גדול, עד אשר נפל לארץ.  וברגע ההוא נשמע קול צלצל מפתחות השומר הקרב אל הפתח, והגראַף קם ויתנער מעפר ויגש אליה בלט ויאמר: "חיי בטוב, יאַקאָבּינאַ.  את הדפתיני אחור, ואנכי בכל זאת לא אקצוף עליך;  תקותי תשגבני כי עוד תתעשתי לי ותרציני.  עודני נכון לבוא הלום ולהתענג בשחר פניך, ועד אז היי ברוכה ונכונה לקראתי שנית".  בהדרת כבוד השתחוה ויצא, ברגע אשר בא השומר וינח לפניה את הלחם ואת הנזיד. 

 

כג

יאַקאָבּינאַ שאפה רוח-חפש בהרגישה את הרוחה אשר היתה לה בעזוב אותה הגראַף אשר לא יכלה שאת קרבתו.  אבל רגש ההרוחה הזאת גז חיש וגורלה המר שב עמד לעיניה.  הכי לא צדקו דברי הגראַף הנדח, הנכלם מפניה?  מה יועילו לה נקיון כפיה ותמת לבבה אם קצרו ידיה להוכיחם ולערכם לעינים?  היא נוכחה ותדע נאמנה כי בידיו הניח הגראַף את אבני החן במלתחתה.  אמת נכון, אבל איכה תוכל להוכיח זאת?  מה האות והמופת?

כה עברו על העלמה האמללה עוד ימי חשך אחדים, אשר היו בעיניה כשנים רבות, אשר לא חזתה שמש.  ויהי בליל חשך אפלה, ליל סער וסופה, והאמללה שוכבת על משכבה הקשה, ושנתה נהיתה עליה.  היא מבטת בחשך האיום.  הרוח סוער וייליל מבעד החלון.  שם בבית הקרוב נשמע קול שברי זכוכיות החלון, ופה ממול אהלה מנֻפצים רעפים מעל הגג ונסערים לבֵנים מארובות העשן.  אזניה תשמענה רק זועה, כמעט שיזעו רהיטי הבית ממעל לה, ואם יפול הבית כלו ויקברנה תחתיו?  אהה, מי יתן ותוכל להרוס את קירותיו ולהבקיעהו ולצאת בפרציו!  מרוב צרה ויגון, זעם וקצף חרקה שן, ותספוק כפיה עד לחבלן חבל נמרץ.  פתאם הקשיבה קול שיעול מקרוב לאהל.  מה הקול הזה? השעה הזאת איננה שעת בוא השומר...  אך הנה הקול עבר לא נשמע עוד, אין זאת כי אם שגגת דמיון.  אך הס, האם לא יסוב מפתח בדלת?  מי זה בא הלום באישון לילה ואפלה?  נבהלה הכינה לבה ופניה הסבה אל הפתח.  לעיניה לא נגה כל אור, ואזניה לא שמעו בהדפק הדלת הסובבת על צירה, אבל רוח חדש נושב מחוץ הרגישה פתאם ורוב עצמותיה הפחיד.  בפחד ורעדה קפצה ממשכבה, כי הלא אל נכון נפתחה הדלת ואיש בא הלום!  אך הרוח מן החוץ עבר, וכפי הנראה הנה זה נסגרה הדלת.  באין נשמה באפה, ובלחצה בידיה את לבבה החרד והסוער, שאלה בחלחלה: "מי פה?"

"הס!  הס!" נשמע קול דממה דקה, וכרגע נגה אור בחדר, ויאַקאָבּינאַ ראתה והנה נערה צעירה בפתח בביאָה, בידה האחת עששית שקופה אטומה, ובשנית צרור קטן.  את אצבעה הגישה הנערה למו פיה לאות כי תחריש, ואז שבה העלימה את אור העששית בנרתיקה ויהי חשך באהל כבראשונה.  יאַקאָבּינאַ שמה את ידה על מצחה, ותאמין כי חולמת היא, אבל עתה שמעה היטב נכון כי אכן הנפש החיה הבאה הולכת הלוך וקרב אליה.  הנה גם קולה נשמע באמרה בשיח לחש:  אל תיראי, כי אנכי באה להוציאך לחפשי.

– ישלם ה' פעלך ומשכורתך תהי שלמה מאתו – אמרה יאַקאָבּינאַ – ומי את?

– אנכי בת הסוכן אשר על בית הכלא הזה.  רעותך מרים שאפֿער היא גם רעותי, והיא יודעת כי נקיה אַת, וזה כמה ימים היא מתחננת אלי ותדריכני מנוחה בהפצרותיה להצילך.  ואולם אנכי לא יכלתי עשה, כי הלא מידי אבי תבֻקשי, ונפשו תחת נפשך תהי.  והנה היום אחרי הצהרים קרהו אסון בנפלו מעל המעלות העִלִיות וירבו פצעיו, אך בחסד אלהים אין סכנה נשקפת לו.  עתה הוא שוכב בקדחת פצעיו, ולא ישימו אשם נפשו אם תברחי.  עד עתה ישבתי אצל מטתו, ואמי בחמלתה עלי צותי ללכת לישון, והנה כמו ממרום באה מחשבה בלבבי, כי עתה באה העת לחננה את הנקיה האובדת.  הבה!  לבשי את הבגדים האלה השלוחים לך מאת מרים, ונהגתיך והוצאתיך מן הבית הזה ורצת אל בית-הנתיבות.  בעוד שעה עלינו להיות בדרך – ובדברה פתחה את העששית ותעמידה על קרקע הבית ויהי אור בחדר.

יאַקאָבּינאַ נפעמה מאד, לבבה פחד ורחב ועיניה זרמו דמעות.

– מהרי, החישי מעשיך!  – האיצה בה בת הסוכן – לבשי את הבגדים האלה, והא לך ספר תעודה למבשלת, והיה לך לכסות עינים.  מרים דאגה ותכין למענך הכל.  בספר התעודה הזה תוכלי לעשות דרכך לבטח, עד אשר תמצאי מנוחה נכונה.

בידים רועדות לבשה יאַקאָבּינאַ את הבגדים החדשים והפשוטים מאד, היאותים למשרתת נאוה.

– עתה קחי נא את שמלת הצמר והתכסי בה, והשתמרת מצנת שלג ומעין רואי לבל תכירך.  הנה לפניך ספר תעודת מבשלת וגם כיס כסף אשר חמשה שקלים בו, מתנת מרים רעותך.  נפשה ירעה לה על אשר אין ידה משגת לשלוח יותר.  תקותי כי מעט הכסף ישפיק להוצאותיך עד בואך למקום בטוח.

– ואנה אפנה לי?  – שאלה יאַקאָבּינאַ בשום יד על מצח.

– הנערה אשר לה ספר התעודה, חשבה דרכה להאַמבּוּרג, אך באחרונה נחמה ממחשבתה.  אולי טוב כי תעשי אַתּ דרכך שמה.  בעיר גדולה כבד להכיר את המתנכר.  בעוד שעה יבא המסע ההולך האַמבּוּרגה.

יאַקאָבּינאַ לא יכלה עתה לשית עצות בנפשה בדעה צלולה, ולבה אמר לה כי אך טוב לעשות דבר הנערה הטובה, הדוברת אליה בשם רעותה.  באנחה הביעה לה תודתה.  גם הנערה היתה נבהלה נחפשה ומאיצה בה.  בחפזון התותה לה את הדרך אל בית-הנתיבות, כי פחדה ללכת אתה יחד לשלחה.  אז חבקו אשה את רעותה, ויאַקאָבּינאַ הביעה לה עוד הפעם את תודתה, אך הנערה שמה ידה על פי המכרת טובה לאות לחשות, ותמשכה אחריה.  לאט ירדו את המעלות אשר בתחתיתן, בסדר המדרגה התחתית, היתה דלת קטנה מסֻתרה אשר לא נפתחה מעולם, והמפתח נמצא עתה ביד בת הסוכן.  בזהירות גדולה פתחה הדלת, והסער הסוער בחוץ החריש את משק צירי הדלת בהסבבה.  עוד הפעם לחצה יאַקאָבּינאַ את יד מצילתה ברחשי תודה.

– האלהים ינחך בדרך טובה!  – צפצפה הנערה הטובה ותסגור את הדלת.

 

כד

יאַקאָבּינאַ יצאה לחפשי.  דרור!  דרור!  בכל שמחת לבב שאפה את הרוח הקר.  מה לה ולרוח הסערה?  היא חפשית!  היא מוצלה!  כאילה שלוחה רצה עפה את בית הנתיבות.  על פני הדרך השלך הס, איש לא פגש בה, ובלי שטן הגיעה אל בית הנתיבות, ותבקש כרטיס מסע להאַמבורג. 

רק נוסעים אחדים נראו על פני חצר בית הנתיבות, כי מעטים מאד העולים לנסוע במסע הלילה.  במרכבת הנשים היתה רק יאַקאָבּינאַ ואשה אכרית אשר עלתה עמה, ותאמר:

– טוב ויפה, עלמה, כי תלוי עמי.  בלילה לא טוב היות האשה לבדה. 

ובהגיד לה יאַקאָבּינא את דרכה להאַמבּוּרג, קראה: האח!  מה טוב ומה נעים!  גם אנכי נוסעת האַמבּוּרגה להראות את בתי המשרתת זה שמונה שנים בבית משפחה עשירה ונכבדה, ואל מי תסעי אַת?  היש לך בהאַמבּוּרג קרובים?

– לא – ענתה יאַקאָבּינאַ נאנחה – נכריה אני שמה.

– ויש גם את נפשך לבקש שמה משמרת עבודה, הלא?

– כדבריך – ענתה יאַקאָבּינאַ ותוציא מחיקה ספר תעודת מבשלת. 

– הנה כי כן, עתה תראי מה טובה הזדמנותנו יחד בזה.  הנך כלך יפה וברה כתפארת עלמה כבודה, ואם אדברה אֹדותיך עם בתי, והגידה לך את אשר תעשי בהאַמבּוּרג ואיפה תוכלי למצא משמרת עבודה טובה.

יאַקאָבּינאַ הביעה לה תודה רבה, ואז פתחה את ספר התעודה למען תדע לקרא בשם הנכתב בתעודה.  השם הוא "מרגריתּא לענץ" ולבבה התפלץ בתוכה.  אחרי הגדולה והתפארת, העשׁר והכבוד אשר שוו עליה הוד והדר, הנה ירדה פלאים לבקש לה משמרת עבודה פחותה להיות שפחה!!  אך הרעיון המעציב הזה גז חיש בזכרה כי חפשיה היא, חפשיה!  חפשיה!  התבל כלה פתוחה לפניה, ואם רק תחשוך לה מעט כסף, וקנתה לה בגדים יפים מאלה, הלא תוכל לבקש לה מלאכה נקיה וקלה מזאת.

הלילה עבר.  האכרית השתרעה על הספסל וקול נחרה ענה בה כי שקועה היא בשנה עמוקה, ויאַקאָבינאַ ישבה נשענת נכחה.  גם היא סגרה את עיניה, אך שנתה נדדה.  לפני שבועות אחדים אשר לא ידעה ספורות להם, עבר גם עליה לילה במסע מרכבת הקיטור, וגם אז הָמה לבה בהחישה מפלט לה מהגראַף לבקש לה מוצא חיים, ובכל זאת אף כי גם אז לא היה מצבה טוב בעיניה לעמת מצבה לפנים, הלא נגד גורלה עתה היתה כמבורכת.  עוד כספה המעט עם תכשיטיה, לוּ הואילה למכרם, היו די מחית שנה בכבוד, ובין כה וכה אולי הצליחה למצא משמרת עבודה נכבדה, ועתה הנה אֻלצה להחיש מפלט לה מבור השבי בתור גונבת בורחת, בשם זר, מתנכרה בבגדי אָמה מבשלת, וכל ישע וכל חפץ עתה בעיניה רק למצא משמרת עבודה שפלה, והיא דלה וריקה, בלתי שמלתה לעורה, ואגורות אחדות אשר חשכה מאשר שלחה לה הנערה הטובה בגמול האהבה אשר הראתה לה לפנים, זה כל עשרה, ומה תקותה?  ואם לא יצלח לה למצא עד מהרה משמרת עבודה כזאת?  והיא עתה גלמודה, באין קרובים מכירים ומיודעים בעיר גדולה, אשר גם כי הכירוה לפנים בהיותה שם עם הגראֶפֿין בין הרוזנים והשועים, עתה במצבה השפל והזר הלא היא נכריה.

העני במראהו הנורא נצב לנגד עיניה, ובפחד ורעדה כסתה פניה.  שריקת מכונת הקיטור העיר אותה מחלומותיה, והאכרית הקיצה, ותקרא:

– איפה אנחנו, האמנם זאת האַמבּורג? 

– כן הוא – ענתה יאַקאָבינאַ בהראותה לה את בתי-החומה הרבים והנשאים אשר לא לעיר קטנה הם.

– טוב לי כי אין לי צרורות וכבודה.  לשנים שלשה ימים לא חפצתי לקחת עמי מאומה, ועתה חפשיה אנכי מכובד משא, אך לא הלא יש ארגז גדול? 

פני יאַקאָבּינאַ אָדמו.

– אין אתי כל מאום.

– אין כל מאום?  – שאלה האכרית בתמהון – הלא יש את נפשך להשאר בזה. 

– אמנם כן אחפוץ, אבל אנכי לא נסיתי לנסוע בדרך רחוקה, ונכריה אני בהאַמבּוּרג, ואפחד לקחת עמי את כל הכבודה, ואם אמצא לי משמרת עבודה פה, והודעתי למשפחתי ושלחה לי את כל חפצי.

  טוב עשית, ומחכמה עשית זאת – אמרה האכרית, ותאריך בשיחה יתרה עד אשר ראתה את בתה נצבת ומחכה לה ותקרא: "אלישבע!  אלישבע!"

– אמי!  אמי!  – קראה נערה לא קטנה ותשתחו.

המסע עמד מלכת, והאכרית רצה קרבה אל בתה, ויאַקאָבּינאַ נשארה עומדת תחתיה לא הרחק מהן.  בעיני קנאה הביטה על קוי אור הששון והשמחה אשר הופיעו על פני האם והבת, אשר הרבו לנשק ולחבק אשה את רעותה, ולהעתיר עתרת שאלות ודברים ולהג הרבה.  באחרונה זכרה האם את יאַקאָבּינאַ ותציגנה לפני בתה.

– זאת היא עלמה ישרה אשר הנעימה לי בחברתה את כל הלילה, ואני אמרתי לה, כי אַת, אלישבע, תוכלי למצוא לה מקום.

הנערה פנתה אל יאַקאָבּינאַ בפנים שוחקות:

– אשמח מאד אם אוכל להיות לך לישועה, ומה שמך?

– מרגריתּא לענץ.

– שם נאה מאד, ואני אקראך "גרעטכען".  התדעי אמי, כי ישמח לבי על היותך לא לבדך עתה, כי היום לפני הצהרים אין עתותי בידי.  היום יום הששי, והמלאכה מרובה לפני בבית בעלי, כי על כן אנהגכן אביאכן אל איזה בית אשר תוכלנה להנפש שמה ולשתות קאפֿע, וגם אַת, גרעטכֿען, תסעדי לבך, ואחרי הצהרים אשובה אליכן, ונשארתי עמכן כל היום.  גברתי לא תמנע ממני את חפצי.

כה הלכו הלוך ודבר עד בואנה אל אחד בתי מלון הפשוטים ואלישבע צותה להכין להן פת שחרית.  היא כמעט נשאה את רגליה ללכת, אך פתאם פנתה אל יאַקאָבּינאַ ותאמר:

– ברגע הזה עלתה מחשבה על לבבי.  הנה אחות גברתי, אשה כבודה עשירה גם היא, שלחה אתמול מביתה את משרתתה אשר חלתה ותוּקח לבית החולים.  אם טוב בעיניך, אציע לפני גברתי כי תדבר עם אחותה, אולי תאבה לקחתך למשרתת בביתה.

יאַקאָבּינאַ הביעה לה תודתה על טובה וחסדה, ותחבק את ידיה בהכרת טובה, אך כרגע התבוננה אלישבע ותרא את ידי יאַקאָבּינאַ הרכות והלבנות.

– כפי אשר אחזה לי לא הסכנת במלאכה כבדה.  הנה כפיך רכות וצחות מחלב.

– בעבודה הסכנתי מנוער – ענתה יאַקאָבּינאַ בצחוק – אמי קדמה לחנכני מילדותי לעבוד ולעשות, ואולם בבית אשר הייתי בעת האחרונה היתה מלאכתי ברוב עתותי לתפור.

– הנה כי כן – אמרה אלישבע – אבינה הכל, אך מי יתן וידעתי מדוע עזבת את הבית ההוא?

– גברתי בעלת הבית מתה – ענתה יאַקאָבּינאַ ותתאנח.

– עוד אחת עלי להגיד לך, כי גברתי היא יהודיה, וכמובן מאליו גם אחותה כמוה.

– אחת היא לי – ענתה יאַקאָבּינאַ, אבל בתוכה השתומם לבה ויתפלץ מאד בהתבוננה על גורלה לבוא אל בית יהודי, לשרת בתור אָמה אשר לא מבנות ישראל היא.

– כפי הנראה לא ישר בעיניך הדבר אשר הגידה לך בתי – אמרה האכרה אחרי צאת בתה.

– אין זאת – השיבה יאַקאָבּינאַ בהתאמצה להטיב פניה – בכל לבבי אקבל הצעת בתך.  מפני הצרך לעבוד בטלה הבחירה.

– דבריך נכחים – אמרה האכרית – אך חדשה אני מגדת לך, כי אצל היהודים אין כל רע כאשר יאמינו בתוכנו רבים.  בכפר שבתי אין גם יהודי אחד, ובשמעי כי באה בתי לשרת בבית יהודי, אשר לא ראיתי מעודי, חרדה גדולה נפלה עלי, ואירא הרבה מאד!  והנה בא מכתב מאת אלישבע, האח, לוּ תקראיהו וסר פחד מלבבך, ועתה, הן זה שמונה שנים אשר היא בבית יהודים, ואין נפשה לעזבם ללכת אל מקום אחר.  אומרים כי היהודים לא מטֹהרים הם, כי שונאים את הנקיות, ובאמת נהפוך הדבר, הם מתרחצים למשעי כמעט בכל שעה, בשכבם ובקומם, באכלם ובשקוים, ועד כמה ימרק וישֻטף כל אשר בבתיהם בבוא שבתם!  ואלישבע אמרה לי, כי פעם אחת בשנה (אינני יודעת באיזה עת) יפליאו למרק ולשטוף, לגרד ולפַנות, כל פנה וכל זוית, כל חור וכל בדק, ואחרי כן בערב הולך אדוני הבית בעצמו ומחפש בנר בכל חדרי חדרים, לראות אם לא בחשך טמון איזה דבר אשר לא טהור ונעלם מן העין.

האשה הפטפטנית אבל טובת הלב, עוד העתירה דברים כאלה להרגיע רוח יאַקאָבּינאַ ולהראותה כי אין רע לשרת בבית יהודי – והאשה הטובה לא ידעה תעלומות לב יאַקאָבּינאַ.

אחרי הצהרים שבה אלישבע ובשורה בפיה ליאַקאָבּינאַ.

– גברתי שמחה בספרי לה, כי יש לי בעד אחותה נערה ישרה, ותבקש כי אנהגך עוד היום, כי מחר אצלם יום השבת, והם נזהרים לא רק מעשות כל מלאכה כי גם ממצוא חפצם ודבר דבר.

יאַקאָבּינאַ מלאה פיה ברכה ותודה על טובתה וחסדה, ותמהר ללכת עמה.

לבב יאַקאָבּינאַ סער מאד, והתרגשותה נכרה בפניה, ואלישבע אמרה לה:

– הסירי פחד מלבבך.  האשה קאהן היא אחות גברתי, וגם היא אשה טובה ואוהבת אדם, ואם תמצאי חן לפניה, כאשר זה ברור בעיני, ומצאת לך בית נאמן ושבעת רצון.

כה נדברו עד בואנה ביתה קאהן.  החדר אשר אליו הביאה אלישבע אל יאַקאָבּינאַ ותציגה לפני הגבירה, היה כבר מכֻבד וערוך לכבוד השבת.  האשה קאהן קבלה אותה בחן ונעם ותשאל:

– איפה שֵרתּ עד כה?

וכאשר קשתה על יאַקאָבּינאַ להעביר דבר שקר על שפתיה, הושיטה לה ספר תעודת עבודתה תחת תת מענה.

– האח, כארבּע שנים היית בבית אחד, עדות היא בך לטובה.

פני יאַקאָבּינאַ האדימו, ויצר לה מאד על אשר נטל עליה להעלים האמת מהאשה הטובה, והאשה קאהן חשבה את התאדמה לאות בשת פנים ותמשכה חסד בדברי חן ונעם.  בדבר המשכרת השתוו עד מהרה.  יאַקאָבּינאַ קבלה ברצון את כל הדברים אשר שמה האשה הכבודה לפניה, וכרגע הרימה פעמיה לרגל המלאכה אשר לפניה בבית.

האשה קאהן בחרה תמיד במשרתת אשר לא מבנות ישראל היא ליום השבת.

– הכי לא שרת בבית יהודי?

– לא – ענתה יאַקאָבּינאַ.

– ועל כן יפלאו בעיניך איזה דברים בביתנו, עד אשר תסכיני בהם מעט מעט.  לא לנו להבעיר אש ולהדליק נר ביום השבת, וגם לצרך גדול אין אנחנו רשאים לדרוש זאת לעשות למעננו, ועל כן ייטב לנו מאד, אם תכיני לבך ותשימי עיניך בימי השבת לעשות חפצינו, וכמעט תחושי קור בחדרים, או יכבה נר, ונגזלה מנוחת הילדים, תיטיבי להבעיר אש או להעלות נר, מבלי אשר נאלץ להגיד לך.

ויאַקאָבּינאַ הבטיחה לעשות כן, גם התאמצה להשביע רצון בעליה ככל אשר היה לאל ידה.  התנאים אשר הרצתה האשה קאהן לפניה לא היו זרים לה מאד, ובכל זאת השתוחחה עליה נפשה.

דרכי חייה בבית הגראֶפֿין, ותפארת רום האצילות אשר הסכינה בה, הלא גבהו מדרכי חייה ומשפל מצבה עתה גבהי הררי אל מעמקי שאול, ואף כי פה בבית הסוחר העשיר והישר מצאה מנוחה, מאכלה בריאה וכוסה רויה, אלוצה לעבור על דת ישראל בבית יהודים שומרים אמונים לדת משה וישראל.  אמנם כי לא יסרוה כליותיה על דברי עונות הנוגעים לדת ישראל, כי מעולם לא ידעה מה היא דת ישראל ומה טובה, אך בכל זאת הלא ידעה כי יסרתה אמה ותכנה פעמים רבות על עשותה מלאכה קלה ביום השבת, והמחלל את השבת בן הכות הוא על פי תורת אִמה!

בבית בעליה הצליחה במהרה להאָהב ולהכבד, כי מלבד אשר לא חשכה מכל עמל נפשה למלאות חובתה להם באמונה, הועילו לא מעט גם יפיה ותאר פניה המפיקים רך ונעימות-חן להתקבל על לב כל בני הבית לחן ולכבוד.  וגם היא מצאה אחרי ימים אחדים מנוחה שלמה בנפשה, ותשבע רצון בגורלה אשר לא פללה בתחלה.  שפרה עליה שבתה בחוג משפחה שאננה ויקרה.  האדון והגבירה קאהן היו שלמי אמוני ישראל שומרי מצות הדת באמונה, אנשי חסד טובים לאלהים ואנשים, ומשכילים שכל טוב בכל דרכיהם.  בעטי הבכירה בצאצאיהם, עלמה טובה ומשכלת בת שמונה עשרה, והיא מאֹרשה לאיש אמונים נכבד בעשרו ובישרו, והיא נכונה לעזוב את הוריה אחרי חתונתה בקיץ הבא, וללכת עמו אל ארצו ולביתו ומשלח ידו.

הבית וויקטור ומאקס, ילדים יפים ונעימים, האחד בן תשע והשני בן חמש שנים, הלכו גם שניהם לבית הספר, והילד הצעיר עודנו יונק נתון בידי מינקתו בביתה.  הילדים אהבו את הנערה היפה המשרתת, ויותר מכלם אהבה הנער בן חמש השנים וויקטור, אשר לא יכול להיות ולחיות בלעדה, ותמיד היה על ידה.  זה מקרוב החל ללכת לבית הספר, וטרם ידע היטב את האותיות העבריות והאשכנזיות לבטא אותן כמשפט.  יאַקאָבּינאַ עזרה לו לעתים להכין את הלמודים האשכנזים אשר שמו לפניו, ובחפצו לשלם תודתו, הואיל ללמד אותה את מעט העברית אשר ידע, ויאמר: "קומי גרעטכען ולמדתי אותך להתפלל".  אחיו הגדול אמר להניא אותו, אך הצעיר לא שב מחפצו באמרו: "עלי ללמד את גערטכען האהובה לי", ויאַקאָבּינאַ אשר האותיות העבריות לא זרו לה, הפליאה לב הנערים בראותם עד כמה מהרה ללמוד עד לרוץ בקריאה עברית, והדבר הזה השיא גם את לב האח הגדול להראות לה את כחו בלמודים, וכל אשר הרב והמורה למדוהו בבית הספר, מהר לספר לה ולהבינה היטב שומה בפיה.  במרוצת שבועות אחדים קנתה לה מושגים אחרים בהרבה דברי חפץ בדת ישראל ואמונתו, אשר לפנים חשבה אותם להבלי השוא, או לנמוסי שנות קדם.  ולכל לראש מצאה את דרכי החיים הישרים והנעימים אשר בבית האדון קאהן, מתאימים יחדו עם דברי התורה אשר ידבר אליה הנער.

 

כה

ויהי ביום השבת, ויאַקאָבּינאַ יושבת בחדר הילדים, וויקטור הקטן יושב בחיקה, ואחיו הגדול מאקס נצב לפניה ומספר בלהבות אש את התורה אשר הורהו אביו לפני סעודת הצהרים, בדבר קדושת השבת.  הנער הפליא הגדיל לבאר לפניה מה גדול מנשוא העון לעבור גם על חק קל מחקות השבת.  ובעודנו נושא מדברותיו בהלכות השבת, באה אחותו הגדולה ומכתב בידה אשר נשאה נכח פני יאַקאָבּינאַ באמרה: "אנחנו איננו רשאים לפתוח היום מכתב סגור".  פני יאַקאָבּינאַ חורו מאד, ובתוכה התחמץ לבבה.  באזניה צללו דברי הנער, ולא ידעה נפשה מדוע תחרד לפתוח את המכתב?  בעטי הביטה בה בתמהון, ויאַקאָבּינאַ תצפצף אמריה בחרדה ופושטת את ידה הרועדת לקחת את המכתב.

– מאת ארושי המכתב הזה – ענתה בעטי בהתאדם פניה.

יאַקאָבּינאַ לקחה את המכתב מידה ותואל לפתחו, והנה פתאם חשכו עיניה והמכתב נפל מידה ארצה.

– בשם ה', גרעטכען, מה לך?  – קראו בעטי והילדים נבהלים.

– אין דבר – צפצפה יאַקאָבּינאַ – הוטב לי – אך שפתיה היו לבנות כסיד.

בעטי הרימה את המכתב מעל הארץ ותואל לקחתו, ויאַקאָבּינאַ הושיטה את ידה ותשאל: האפתחהו?

– לא נחוץ – ענתה העלמה טובת הלב – הנפשי מעט.  אך יאַקאָבּינאַ חטפה את המכתב מידה בחרדה ותפתחהו.  למה תירא ומדוע לא תפתחהו?  הכי לא נתקה בידיה עוד בילדותה את הקשר אשר בינה ובין עם ישראל?  האם לא הדיחה מעליה את הדת היהודית?  האם לא כחשה זה כבר בחקי דת משה וישראל מבלי הדעת מקדושתם ומיסודי מוצאותיהם מימי עולם?

בעטי כלתה לקרא את המכתב והילדים אמרו לה: ראי חורת פני העלמה העניה הזאת, אשר ישבה נשענת על ידות הכסא בעינים סגורות.  בחמלה גדולה נגשה בעטי ותשם ידה על מצח יאַקאָבּינאַ, ותאמר: הנך חלושה, מנוחה דרושה לך, קומי אנהגך אל חדר משכבך.

– אך לא, לא חסר לי מאומה – הביעה יאַקאָבּינאַ אשר בושה ברפיונה, אך העלמה הטובה לא הרפתה ממנה ותנהגה ותשכיבנה במטתה, ואף כי יאַקאָבּינאַ הבטיחה אותה כי תחוש שלום אמת בקרבה, בכל זאת חשבה לה בעטי לחובה להגיד הדבר לאמה, ואחיה הקטנים עוד קדמוה לספר לאמם.  

והאשה קאהן דאגה מאד למשרתתה, אשר ערכה היה רב ונכבד בעיניה, ופעמים רבות התאוננה בדאגתה פן תכבד מלאכת ביתה על העלמה העדינה הזאת, וגם בעטי נתנה צדק להשערת אמה, ותאמר: קראי לה דרור ממלאכת ביתנו, ותחת המלאכה הכבדה תשב ותפרה לי את ערך בגדי תפארתי.

בעיני האשה קאהן טובה עצת בתה, אך הלא גם לזאת על יאַקאָבּינאַ לשוב לשלומה, ועל כן הואילה לשלוח לקרוא לרופא.

– לא, אמי – ענה ואמר וויקטור הקטן, – אין חפץ ברופא.  גרעטכען איננה חולה.  הן היא אמרה כי רק ראשה יחוג ינוע, ואני יודע היטב נכון הנסבה לסבוב אשר בראשה. 

– חכם אתה בעיניך – אמרה האשה קאהן בשחוק.

– אבל יודע אני לנכון אי מזה בא הגלגל הסובב בגלגלתה.  בעטי אשמה בזה.

– אנכי?  – שאלה בעטי משתוממת.

–כן, את, את – אמר הקטן ויתעבר – מדוע נתת לה לפתוח סגור המכתב?

– אך הלא אין עול בזה.

– אבל מאקס ספר לה ברגע ההוא את אשר למד היום מפי אבינו, כי עון גדול הוא לקרוע גם פסת ניר, ואַת הרעות לבוא במכתבך ולאלץ את גרעטכען לפתחהו, והיא הלא טובה ואהובה, וגם היא לא תאבה לעשות מכל המצות אשר לא תעשינה ביום השבת.

– הנך פתי קטן – חרפתו אמו – האם עול תעשה גרעטכען בפתחה סגור מכתב בשבת, או הכי מלאכת עבודה עשתה?  הלא קאטולית היא, ועליך לדעת כי רק בני ישראל מחויבים לשמור את השבת מחללו בכל מלאכה.

– ואני יודע – התנצח הקטן – כי לא בחפץ לב תעשה גרעטכען מלאכה ביום השבת.  התדעי, אמי, כי אחשוב אשר אין נפש גרעטכען להיות קאטולית, ותאבה להיות יהוּדיה.  תמיד מבקשת היא את מאקס כי יטיף לה את התורה אשר לקח מפי המורה.

ומאקס מלא אחריו ויאמר: "אמת ידבר, ואני מספר לה הכל, והיא תכרה אזן לשמוע בלמודינו בלב מבין.  ויש אשר תבין ותשכיל בדברי התורה היוצאים מפי יותר ממני".  האשה קאהן הניעה ראשה משתוממת, ותאמר: אם תאמינו כי תורת פיכם היא הנסבה לכבד ראשה, הלא טוב טוב כי לא תוסיפו ללמדה.

– אבל היא דורשת זאת מאתנו בתשוקה עזה.

– והלא גם לא בידכם עתותיכם תמיד?

– אבל בעתותינו הפנויות.

האשה קאהן מאנה לאסור אסר על ילדיה בדברים מפרשים לבל יבלו עתה ללמד את העלמה דברים לא יסכנו לה, אבל בלבבה שמרה את הדבר למנוע את ילדיה מהיות עמה לבדם.

עוד שבועות אחדים עברו, ויאַקאָבּינאַ התחזקה ושלומה שב אליה למן העת אשר קרא לה דרור מהעבודה הקשה.  ולבבה רחש תודה להאשה קאהן.  דברי הדת היהודית אשר נדברה יום יום עם הילדים, הרבו מעת אל עת לגעת עד נפשה.  ואחרי אשר האֵם לא צותה בפה מלא לבלתי עשות ככה, שמר מאקס את מועדו להטיף לעלמה את תורתו, ושכל יאַקאָבּינאַ החרוץ הפליא הגדיל להרחיב לבבה בדעת קדושים, ומיום אל יום הוסיפה דעת.

ויהי ביום שבת אחד אחרי סעודת הצהרים, ורוח האביב החם והצח נשא את המשפחה קאהן לשוח, ורק בעטי לבדה נשארה בבית, כי חכתה לבוא מכתב מאת ארושה.  בתוחלת ממשכה ישבה אצל החלון הפתוח ותחכה לנושא המכתבים, והנה נפתחה הדלת ויאַקאָבּינאַ באה.

– מה תביאי?  – שאלה בעטי – ההיה בזה נושא המכתבים?

– לא – ענתה יאַקאָבּינאַ – אבל אני...

– מה חפצך, גרעטכֿען הטובה?  – שאלה בעטי בידידות – רואָה אנכי כי דבר מה יעיק על לבבך.  אם אך אוכל להושיע לך במאום ישמח לבי. 

– מה טובה את, עלמה כבודה – אמרה יאַקאָבּינאַ ברעדת גיל – הנני חפצה להרשות לי לשאול ממך שאֵלה.

– אם כן איפוא, אל נא תבושי, דברי ככל משאלות לבך.

אך יאַקאָבּינאַ לא מצאה עוז בנפשה לדבר, ובעטי הוסיפה לעודד אותה בדבריה הטובים והנעימים, עד אשר מצאה יאַקאָבּינאַ עוז ואמץ לדבר ולגלות לה אפס מעט מן המבוכה אשר קמה בלבבה בגלל הלמודים החדשים אשר שמעה מפי הילדים.

היא עצרה במלים, ובעטי מחרשת ומתבוננת משתאה על הנערה הנפעמה, הנצבת לפניה כמשרתת ושופטת רמים בדבר האמונות והדתות. 

– ומה הנה משאלות לבבך?

– אחיך הקטנים ספרו לי כמה פעמים מאשר למדו בבית ספרם, ובזה העירו בי את החפץ ללמוד לדעת את דתכם ואמונתכם – אם יש את נפשך לעזרני בזה, ותברכך נפשי בתודה רבה.  אולי תוכלי להשאיל לי איזה ספר מלמודי הדת, אשר דבריו יהיו קלים ומובנים לי;  מובן, כי יהיה כתוב בשפת אשכנז צחה.

בעטי הוסיפה להשתומם עוד יותר.  אמנם כי עוד מראש היה מראה פני העלמה וספיר גזרתה וכל יצוריה הרכים והענוגים מעירים מחשבות פלא בלבבה, אך יאַקאָבּינאַ הפליאה להשתמר ולהתעלם בלמודיה ומדעיה מעיני אנשי הבית הגדולים ותשת חשך סתרה, ועתה הבינה בעטי כי מרוב התרגשות העלמה הזאת, לא עצרה כח להחזיק כן את המסוה והנה קרן אור האמת הכמוס עמה, ואחרי רגעים מעטים ענתה בעטי:

– ספר בשפת אשכנז כחפצך אין בידי, אך בשפת צרפת או אנגלית אוכל לתת לך.

– גם אלה טובים – קראה בעליצות נפשה, אך כרגע זכרה את מצבה ומקומה, ותואל לתקן את אשר עותה ותאמר כמצטדקת בהשפילה עיניה:

– לרגל הכבודה אשר שרתי בביתה בעת האחרונה, הייתי בפאריז ובלונדון ועל כן גם שתי השפות לא זרו לי.

– ובעת הזאת למדת את השפות האלה לאשורן, עד כי תאמרי לקרא בספרי למודי הדת הכתובים בהן?

פני יאַקאָבּינאַ חורו, ותהי נבוכה, לא יכלה הוציא הגה מפיה ותלחץ את לבה בכפות ידיה.

– מדוע לא ערום לבך נגדנו?  – שאלה בעטי – האיננו שוים בעיניך לתת אמון בנו?

– עלמה כבודה – צפצפה יאַקאָבּינאַ.

– בתור אָמה משרתת התודעת אלינו, בשום לב כחדת את למודיך ומדעיך מאתנו, וספר תעודה למבשלת הראית לאמי, ובכל זאת ראיתי ונוכחתי כי לא בתור אָמה חֻנכת, ולא בתור משרתת עבדת.

יאַקאָבּינאַ התפלצה, ותכרע על ברכיה ותפרוש ידיה ותקרא:

– סלחי, עלמה כבודה, סלחי! אינני אשמה!

בעטי עמלה להרגיע את יאַקאָבּינאַ, ותעזור לה להתעורר ולקום מכרוע, ותבטיחנה כי לא תוכל להאשים אותה מבלעדי האשם הזה אשר התודעה בתור נערה משרתת.

– והתוכלי לחשוב לאשם, אם המקרים אלצוני להחריש מהאמת?  – יותר לא יכלה יאַקאָבּינאַ לדבר, התרגשותיה נגעו עד נפשה, ובעטי התאמצה בכל כחותיה להרגיע אותה, ותאמר:

– אם אֻלצת לחשות מדבר האמת, הנה דִבְרָתי נתונה לך כי את מסתריך לא אגלה.  מפי לא ידע איש כי לא אחשבך עוד למשרתת.

יאַקאָבּינאַ חטפה את ידי בעטי ותלחצן בידידות ואחרי הבליגה מעט החלה לספר לה מהחל ועד תום את כל קורותיה, ספרה לה כי חֻנכה מנער בבית הגראֶפֿין וואלדענזעע, ובין האצילים והשועים נחשבה לשאֵרה הקרובה אליה, ותהלוכות הגראַף עמה אחרי מות אמו הגראֶפֿין, בעגבו עליה ובהדריכו אותה מנוחה עד אשר התחמקה ותברח מפניו, והוא שם לה עלילות דברים כי גנבה אבני יקר, וכה ספרה לה את כל גלגולי מסבותיה בבית האסורים עד בואה אל ביתה.

אחרי אשר כלתה לדבר חבקתה בעטי, ותבטיח אותה עוד הפעם, כי לא תגלה דבר מתעלומותיה, וכי לא תפון לעולם בצדקתה, אף הוסיפה אמריה:

– עוד מקוָה אני כי יש יום לצופה נסתרות ומגלה עמוקות להראות ולהוכיח צדקתך.  לי אין ספק, כי הגראַף בנפשו שם את אבני החן במלתחתך.

– גם אנכי כן אחשדהו – אמרה יאַקאָבּינאַ – ובכל זאת אפונה, כי אמנם הבין לא אוכל איך ומתי מצאה ידו לשום דבר מה במלתחתי אשר לא הנחתיה מידי.

– ובזאת ספונה כל השגגה והמבוכה.  כפי אשר אחזה אני, עזבת מלתחתך מידך רגע אחד, מבלי לשום לב, וברגע ההוא מצא הגראַף חפץ להות לבו, להניח את אבני החן בתוכה.

שתי העלמות עוד האריכו בשיחתן עד אשר רד היום והמשפחה שבה הביתה.  ומשעה ההיא והלאה נקשרו שתי הנפשות ותהיינה רעיות אהובות.  בעטי שמרה מוצא שפתיה ולא גלתה את התעלומה לאיש.  והאשה קאהן נעתרה לבתה ותתן רשיונה להביא את מטת יאַקאָבּינאַ אל חדר משכב בעטי, ושתי העלמות התענגו יחד בשיחותיהן תמיד עד אחר חצות הלילה.

 

כו

ויהי היום, והאשה קאהן אמרה אל יאַקאָבּינאַ:

– גרעטכאן, שבעת רצון אנכי מפעולתך כמו מחריצותך, ובכל זאת לא אוכל להחזיקך עוד ימים רבים לעבוד אצלי.  הן מלאכה כבדה בבית לא תוכלי עשות, ומלאכת ערך בגדי בתי לחתונתה הלא תשלם בקרב הימים האלה.

פני יאַקאָבּינאַ הלבינו כסיד.  על לבבה לא עלתה כל מחשבה, כי יבא יום אשר תאֻלץ לעזוב את הבית הזה, עד אשר כמעט לא יכלה עצור בשטף דמעותיה.

האשה קאהן ראתה ותבן זאת היטב, ותוסף לדבר אליה באהבה וחן:

– אך לי הצעה אחרת להציע לפניך.  בעוד שבועות אחדים נכונה חתונת בתי.  היא תעזוב את אביה ואמה ואת משפחתה ומולדתה, ללכת אחר אישה אל מעבר לים, והיא אוהבת ומכבדת אותך במאד מאד, ומאד ישמח לבה, אם תואילי ללכת עמה ולהיות בביתה שמה, ושמחתי תגדל בדעתי כי יש לבתי משרתת תמימה ונאמנה לפניה כמוך.

האשה קאהן נקראה פתאם בטרם השיבה יאַקאָבּינאַ אמריה.  האֵם יצאה ובתה באה, ותסגר את הדלת.

– ומה נפשך, גרעטכֿען, התלכי עמי?

– אם יש לך עבודה בעדי ותחפצי לקחת אותי עמך.

– איזה דרך עבר עליך רוח כזה?  – שחקה בעטי – התאמיני כי אני, היודעת אותך, אחפוץ לקחתך אלי בתור נערה משרתת?  עליך להיות רעיתי הטובה, האהובה.  זה כמה פעמים נעצבתי אל לבי, בהגיגי, מה אעשה בנויארק, בעת אשר אישי יסע לעתים קרובות למסעיו לרגל מסחרו.  והוא בעצמו העיר את רוחי לקחת עמי רעיה נאמנה.  ובכן התאבי ללכת אתי?

יאַקאָבּינאַ אֻשרה מעל כל אֹשר למצא מנוחה טובה אצל חברתה ורעותה הנאמנה, אשר כבר הסכינו אשה ברעותה, ובכל זאת התנה התנתה, כי כל עוד תהיה עמה בהאמבורג, תלבש בגדי משרתת, ורק אחרי בואה אל האניה תתהדר בלבושיה כאשר יאתה לחברתה ורעותה.

– אם אלוצה את להתנכר לבל יכירך איש, אין נפשי להניא אותך מעשות כן.  ואולם גם לי תנאי להטל עליך.  כמעט נעזוב את אירופא, עליך להרשותני לגלות לפני אישי דזעמס את תעלומותיך.  אנכי לא אוכל להביא עמי תעלומה לביתי ולכסותה ממנו.

– אבל היאבה האדון, אם ירצה את בואי בצל קורתו אם תגלי את אזניו מתעלומותי?

– הוא יאבה וירצה, דברתי נתונה לך, ואף כי הועידוך למשפט בדבר פשע כבד, הן נקיה את ונפשך זכה.  זאת אדע נאמנה, וגם אישי יראה ויוכח כן בראותו אותך.  ומי האיש אשר יראך וידעך יוכל להאמין כי אשמת?

ובדברה חברה את צוארי יאַקאָבּינאַ ותלחצנה אל לבה.

פני יאַקאָבּינאַ התהפכו לכמה גונים, ותצפצף אמרתה:

– האֵמון הזה, האֵמון היקר ומאד נעלה הזה, אוי, לוא הייתי שוה בו...

– מה זה תצפצפי שם אל הקיר?  – קראה בעטי ותחבקה שנית.

יאַקאָבּינאַ השתמטה מבין זרועותיה באמרה:

– לא, עוד אינני שׁוה כי תשימי אמונתך בי, לא לי לקבל אהבתך היקרה אלי כל עוד לא תדעי הכל...

– עוד טרם אדע הכל?  הנך היום סרה וזועפת ותעמידי פניך כמו תאמרי לכרוע ברך ולהתודות את עונך.

– ואם אעשה זאת?  – אמרה יאַקאָבּינא ברעדה.

– ואנכי לא אאמינה כי גנבת, לא אאמין גם כי תשבעי.

– אמנם כי לא גנבתי, אבל גם זכה ותמה אינני.

– ומי יוכל לאמר זכיתי לבי ולא עון לי?  היש צדיק בארץ נקי מכל אשמה?

האשה קאהן באה החדרה.  יאַקאָבּינאַ פנתה אל מלאכת התפירה, ובשאול אותה גברתה אם רצויה לה הצעתה, בקשה לתת לה מועד עד יום מחר למען שית עצות בנפשה.

בעטי קרצה בעיניה אליה, אך היא לא התבוננה, כי לא נשאה את עיניה מעל המלאכה אשר בידיה.

היום עבר ויהי ערב.  בעטי התאוננה כי עיפה היא, ותקדים לבוא אל חדר משכבה ויאַקאָבּינאַ כפעם בפעם נלותה אליה.

– עתה – קראה בעטי אחרי אשר סגרה את הדלת, ותשתרע על פני הספה הרכה – עתה הננו לבדנו, עתה עליך להתודות לפני ואנכי אכפר.  הוי, לבי יחרד מראש למשמע רצח ועון חרב אשר עתידה אַת לספר באזני!

בעטי אמנם כמו חמדה לצון והתולים, אך אחרי כן הנקל היה להכיר בפניה מצוקת נפשה.

אמנם כי דברי עונות אשר גברו על יאַקאָבּינאַ עד להתודות אותם לא החלישו את אהבת בעטי אליה, אך בכל זאת חשבה לה בעטי לחטאה אל אישה, אם תביא נפש חוטאת בעיני עצמה אל ביתו, מבלי דעת כל תעלומותיה.

– הנה, גרעטכֿען, תמאני לדבר?  – אמרה בעטי ותשם יד ימינה על צוארי רעותה.

פני יאַקאָבּינאַ הלבינו כמת, ותתן את קולה בבכי ותפול על חזה בעטי ותפתח פיה ותאמר:

– לוּ ידעת מה קשה עלי לספר.  שיתי לבך, הן עתה את יושבת אצלי, אנכי חובקת את ידיך, והננו שתי רעיות אהובות אשה לרעותה, ואם אמרתי אספרה לך, האם לא תדחיני מעל פניך, והאהבה הכי לא תהָפך לאיבה?...

ולא יכלה דבר עוד, נחל דמעות פרץ מעיניה, וגם פני בעטי חורו ובקול רועד אמרה:

– הנך מפרזת על המדה.  גם אם גברה מאד אשמתך, תוכלי להיות בטוחה בי משנאה ומהיות נקלה בעיני.  מי הרואה את החרטה ואת התשובה אשר בפיך  ובלבבך, הוא לא יוכל מבלי סלוח לך גם אם נגע עד שמים עונך ושאול חטאת.  בתשובה וחרטה יכפרו על העונות והפשעים.

– כל העונות? מי יתן וצדקת בדבריך, כי באמת תועיל מעט התשובה לפשעי.

ויאַקאָבּינאַ ספרה לה הכל, כי נולדה לאב ואם שלמי אמוני ישראל, אך היא כעגל לא למדה לדעת דת ישראל כראוי, כי אמה, בכל היותה תמה באמונה ודת, כאחת הנשים הצדקניות, לא הבינה איך לטעת בלבב בתה יחידתה את האהבה אל האמונה.  בטרם ילדה אותה מת עליה אישה אלוף נעוריה, ובעצב ילדתה, ותשאר חלושה וחולה, ובחליה אֻלצה לעבוד תמיד לכלכל נפשה ונפש עוללה.  בהיות רוחה סרה וזועפת תמיד התהלכה עמה בזעף אף ובתוכחת חמה.  מעני ומרוב עבודה אֻלצה לשלוח אותה רעבה בדרך רחוקה לפי שנותיה אז ביום שלג סער וסופה, ותפול באין אונים מתעלפת וכמעט לא נותרה בה נשמה, וכפשע היה בינה ובין המות תחת ערמת השלג, לולי שעבר כהן קאתולי בנסעו בדרך וישאה אל ביתו, ויחם את בשרה ויחייה.  והוא בדברים רכים משמן הוכיח כי רק היא הנסבה למחלת אמה, אשר נטל עליה לעבוד עבודה קשה ויתרה מכחה לכלכל שתי נפשות, וכי ישמח לב אמה אם בתה תלך מעליה.  גם הרצה לפניה עצתו והצעתו להתקבל בבית הגראֶפֿין, אשר תהי לה לאם ותלמדה דעת, עד אשר תגדל ותקנה לבב חכמה, והיה לאל ידה לכלכל את אמה העזובה בכבוד, ואז תגל האם באֹשר בתה ושוש תשיש לקראתה, וסלחה לה על אשר עזבה את עמה ואת דת אבותיה.  כיונה פותה היתה בימי הילדות ההם, ואחרי כן היתה כמאֻשרה בעיניה בכל העשר והכבוד, הגדולה והתפארת, וגם אחרי כל התלאה אשר מצאתה לא הכה לבה אותה, עד אשר באה אל בית הורי בעטי, ועוד יותר למן העת אשר החלו הנערים לספר לה מאשר למדו בבית הספר, ועיניה נפקחו לראות ולהכיר את דת ישראל אשר עזבה – עד כי יש אשר רעדו ידיה בעשותה מלאכה ביום השבת.

– עתה הנה אַת יודעת הכל – כלתה את דבריה – חמלי עלי, רחמיני נא, כי הנני האמללה במלא התבל, הנני בודדה גלמודה בחיים חלדי.  עתה הנני עומדת לבדי ואין איש אתי.  אין איש שם לב עלי, אין אוהב, אין חונן אותי, רק אהבתך, רק קרבתך היא נחמתי האחת בעניי, בך מצאתי את כל החסר לנפשי, בך חזיתי חזות הכל, ועתה – עתה גם זאת נחמתי האחת, שמחתי היחידה – עברה ואיננה!

ובדבריה אלה נפלה על ברכיה ותכס פניה בידיה.

– גרעטכֿען – אמרה בעטי בקול רועד ותשח אל יאַקאָבּינאַ ותנח ידה על צוארה, ויאַקאָבּינאַ נתרה מרבצה ותתנפל על חזה בעטי וכה עמדו חבוקות ודמעותיהן התבוללו.

למחרת הלילה ההוא הגידה יאַקאָבּינאַ להאשה קאהן, כי מקבלת היא באהבה את הצעתה, וכי תהי משרתת נאמנה לבתי כאשר היתה באמנה אתה עד כה, אך חלתה פניה, כי תפטרנה עתה מכל עבודה, יען כי עליה להכון ולהכן לדרכה הרחוקה.  את העצה הזאת יעצה לה בעטי, לבל תאֻלץ לחלל עוד את השבת.  ויאַקאָבּינאַ מצאה לה בית קטן ברחוב ההוא, לא הרחק מבית גברתה, ותשב שלוה ושוקטה, ותבלה עתותיה בקריאת ספרי אמונה ודת אשר נתנה לה בעטי.  הנערים הקטנים דרשו יום יום לשכנה, ויטיפו לה את כל התורה אשר לקחו מפי המורים בבית הספר.

 

כז

קל מהרה עברה העת.  חתונת בעטי עברה בשמחה וששון, והיום הנועד להמסע בא.  הרעיות האהובות לא הרבו להתראות בעת האחרונה, אך יאַקאָבּינאַ ידעה כי בעטי לא תמיש זכרונה מלבה.

בבקר יום חום נעים בחדש אוגוסט נסעו הרעים האהובים אל חוף הים, והוריהם בלוית שני הנערים הלכו לשלחם במרכבה מרקדה, ואחריהם בכרכרה קלה נסעה יאַקאָבּינאַ לבושה בגדי תפארה.

ההורים הנרעשים המתעתדים להעזב מבתם יקירתם, חבקו את בעטי וכמו ימאנו תת אותה לעזבם.  פתאם זכרה האשה קאהן את יאַקאָבּינאַ, ותסב פניה ותבט כה וכה בשאלתה:

– ואיה גרעטכֿען?

אך יאַקאָבּינאַ קדמה פניה בגשתה אליה ותשתחו בהדרת חן, ובקול רועד נתנה לה עתרת תודה וברכה על כל הטוב אשר עשתה עמה.  והאשה קאהן לא הכירה אותה כמעט בהיותה נהדרה בלבושיה, ויפיה והרך והחן אשר ילינו בפניה הפליאו את לבב הגברת.

– גרעטכֿען?!

והנה קול צלצל השריקה האחרונה, ובעטי שבה התנפלה על צוארי הוריה.  האשה קאהן חשפה זרועותיה לחבקנה, אך האיש הצעיר נגש ויקח ברוך וחן את אשתו הצעירה מזרועות אמה, וינטלה וינשאה אל האניה.  ויאַקאָבּינאַ נבהלה נחפזה אחריהם.

אחרי רגעים אחדים החלה האניה להנתק מן החוף.

מעל פני החוף קראו הנשארים שלום שלום, ובעטי עומדת על מכסה האניה נשענת על זרועות אישה ורעותה הנאמנה, ומנופפת מטפחתה לקראתם, ומרגע לרגע, מעט, מעט, גברה מרוצת האניה השטה בגאון-רהב במים רבים.  בעטי כסתה את פניה ותבך.  אישה השח ראשו אליה וישכיל פיהו להרגיע רוחה, וינהגה ויביאֶהָ את התא המוכן לפניה, ויאַקאָבּינאַ נשארה על עמדה, בהביכה כי טוב היות האיש והאשה לבדם.  היא עומדת על מכסה האניה נשענת על המעקה ומבטת כחולמת על פני המים.  החוף כבר נסתר מעיניה, ובכל זאת תדמה עוד לראות את האֵם שוטחת כפיה אל בתה.  ומבלי משים זכרה גם את אמה היא, היושבת שם בחוג ילדיה החדשים.  היעלה עוד על לבבה זכרון בתה האובדת לה?

– אמי!  אמי!  – קראה בקול דממה דקה.

הוי, מה תערוג נפש הבודד הנודד – אל המקום אשר שם נמצאים קרוביו וגואליו, ומה גם אֵם, והיא, היא אִבְּדה בידיה את האֹשר הזה!  אמנם כי לא תפונה עתה, כי לוּ תבא אל אמה, כי עתה לא הדיחה אותה מלפניה.  ואולם בעיני תבל ומלואה הלא היא כנפש החוטאת, ושמה נכתם בעון גנבה, ומאתה יבצר להראות בור לבבה ונקיון כפיה, ואיככה תוכל לבוא אל אמה, אשר אם לא למענה הלא למען בעלה לא תתן לה דרוך על מפתן ביתה, להמיט עליה חרפה.  אַל לה עתה להעלות רעיון על לבה לשוב אל בית אמה.  עליה לברך כל שעל אדמה אשר ירחיקה ממולדתה.  עליה לברך שבע ביום את המקרה אשר עזר לה לבוא לארץ רחוקה, מקום שם תוכל להרים ראש, בטוחה ושאננה מפחד.  בחזקה הסיחה מלבה את המחשבות המעציבות, ותצהיל רוחה.  היא נוסעת עתה לארץ חדשה, וחיים חדשים, חיים של ברכה נכונו לה.

עוד לפני ימים אחדים הציגה אותה בעטי לפני אישה, האדון גאָלדשמיט, והוא קבלה בתור רעיה נאמנה לרעיתו, ויביע לה תקותו כי ביתו יהיה לה בית נאמן וטוב.

בעטי הודיעה דרכי רעותה לאישה לכל צפונותיה, לא כחדה ממנו דבר, ויאַקאָבּינאַ ידעה זאת, על כן שמחה בהאיר לה האיש פניו בחן וכבוד, ותקו לימים טובים בביתו, ותקותה זאת נתנה אֹמץ לרוחה, ותקם ותתעודד, ואז זכרה את חובתה לבעליה הטובים, לשרתם ככל אשר תמצא ידה.  אמנם הגידה בעטי פעמים רבות, כי רק רַעְיָה ולא משרתת לקחה עמה אל ביתה, ודאג תדאג לעתידותיה, אך יאַקאָבּינאַ גמרה אמר להשתכר את לחמה בעבודה אשר תעבוד בעד האיש והאשה החדשים.

כמעט הרימה פעמיה לרדת אל תא בעליה, לראות אם לא דרושה עזרתה לגברתה רעותה, ובעטי ואישה עלו ובאו לקראתה.  פני רעותה עוד חורו, ועיניה האדומות עוד הראו רשמי הדמעות השפוכות מהן, אך אישה האהוב הצליח להביא שחוק בשפתיה.

– מה שלומך, כבוּדה לענץ?  – שאל גאלדשמיטה.

– טוב מאד – ענתה יאַקאָבּינאַ ותתאדם.  זאת הפעם הראשונה אשר קרא לה כן, והיא לא חפצה להתכנה בשמה הנכון כל עוד לא נקתה מהאשמה בעיני הבריות.

בעטי שחקה ותאמר:

– הנה כי כן, הנך עתה כבוּדה "לענץ".  השם הזה ינעם לאזן בהזכירו אותנו חמדת האביב.

– אני הנה זה הואלתי לשחר את כבודך, גברתי גאלדשמיטה.

– מה זה תשמענה אזני?  – התמרמרה אליה בעטי – בשם "גברת" תכניני, האם מצאת ראית טוב לפניך להכעיסני היום גם כעס בעבור הרעימי?  כזאת לא פללתי.

– ומדוע לא?  – ענתה יאַקאָבּינאַ בשחוק נעים – הלא המשורר אשר אַת אוהבת את שיריו "זשאן פאול" יאמר, כי הכעס הוא תחבלה מועילה מאד להסיח ולהשכיח את היגון והאנחה מלב האדם.  אמנם לא אוכל הגד כי בחרתי לשלח דברי למטרה זו, אך הן תמה אני, לא אדע באמת אם האדון גאלדשמיטה...

– אחלי, כבודה לענץ – שסע גאלדשמיטה את דבריה – עליך לדעת כי רצון בעטי יקירתי הוא רצוני, ועדותי תהי נא נאמנת כי בעטי מכבדת ומוקירה מאד את ערך רעותה.

ועד מהרה נאחזו נוסעינו בשיחת אהבה ושלום, וככל אשר הרבו הנפשות האהובות לדעת אשה את רעותה, כן הוסיפו לכבד ולאהבה אשה את אחותה.

 

כח

הורי גאלדשמיטה היו מגדולי בעלי חרשת מעשה המכֻנות השונות, ולבנם היה חלק במשלח ידם הגדול והנכבד.  לפני חצי שנה מתה עליו אמו, וכל בית אביו נשאר כאניה בלי תרן.  ועל כן חכה אביו, גאלדשמיטה הזקן, ויספור הימים והשעות למועד אשר יביא לו בנו כלה אל ביתו.  בצדק האמין גאלדשמיטה הצעיר, כי תקצר יד אשתו הצעירה לנהל את בית אביו, ועל כן קוה כי יאַקאָבּינאַ, אשר חֻנכה בבית אצילים, תוכל להיות לה לעזר לא מעט.

מיום אל יום הוסיף גאלדשמיטה ללמוד להכיר את יאַקאָבּינאַ ולכבד אותה עד מאד.

המסע עבר בשלום.  בעטי היתה צהלה ושמחה ופניה הזועפים לא היו לה עוד.  ותדבק לאהבה את אישה, אשר קותה לראות עמו חיים טובים ושאננים, ובכל זאת הכה לבבה אותה בהציגה כף רגלה בפעם הראשונה על אדמת הארץ החדשה.  גם לב יאַקאָבּינאַ נרעש;  משתאה מחרשת יצאה לרגלי הצמד הנעים מן האניה.  על החוף עמדה מרכבה כבודה ומשרת אשר חכה להם זה שעות רבות.  דזעמס צוה למשרת לקחת את כל הכבודה ולשלח הביתה בעגלה, ואחר כן העלה את בעטי על המרכבה וגם את יאַקאָבּינאַ בקש לשבת אתם יחד.

בשמחה גדולה קבל האב את פני בנו, אשר הביא לו עתה גם בת לביתו, ויחבק אותם פעם ושתים ושלש, ובהדרת כבוד קבל את העלמה הכבודה אשר הביאו בניו אתם.  בנו הגיד לו, כי היא רעיה נאמנה לרעיתו, ובראות האב כי היא כבת מלך ביפיה, עלה הרעיון על לבו, כי יותר שבע רצון לוּ הביא בנו את העלמה הזאת בתור כלתו, אך עד מהרה חרפהו יושר לבבו הטוב על הרעיון הזר הזה, ויוסף להראות אהבתו וחבתו כפלים לאשת בנו.

ובבית הגדול והנכבד, המלא הוד ועושר, הסכינו בעטי ויאַקאָבּינאַ בימים מעטים ויהיו כילידי הבית.

בית גאלדשמיטה היה תמיד פתוח לִרְוָחָה לאנשים שונים, ושתי הרעיות האהובות והטובות התודעו עד מהרה לרבים ונכבדים, אשר משכו אותם אחריהן אל הבית אשר שוו עליו הוד והדר.  ויאַקאָבּינאַ היתה הרוח החיה באפני הנמוס, והנשמה בחברת הרֵעים משחרי הבית.

דזעמס נסע למסעיו לרגל עסקיו, ובחדר המרוח והנאוה אשר לרעיתו הצעירה מרחפת רוח שמחה, כי הגיעו לה ידיעות משמחות לב מאת אישה האהוב לה, על כן היתה צהלה ושמחה.  יאַקאָבּינאַ ישבה אצלה כפעם בפעם, וגאלדשמיטה הזקן, ועמו שני אנשי צורה באו הביתה.  ואחרי אשר הציג לפניהם את כלתו, פנה אל יאַקאָבּינאַ ויאמר:

– כבוּדה לענץ, הנני מבקש רשיונך, להציג לפניך את רעי אלה, הנה ה' גרעען, והנה ה' ארטהור קאָהן.

האדונים השחו ראשם בהדרת חן וכבוד אליה, והצעיר ארטהור קאהן התבונן בתמהון על יפי העלמה הנפלאה, ואחרי רגעים אחדים ישב אצלה, וישוחחו יחד.

ארטהור קאהן גם הוא יליד אשכנז, איש צעיר לימים, מלֻמד, אשר הכיר קל מהרה כי בא בשיחה עם אשה משכלת ומלֻמדת מאד.  היא הצהילה רוחה בשיחתה, והנה פתאם הטתה אזניה, ותפן ותתבונן אל ה' גרעען, אשר בשבתו עם בעטי המספרת לו דבר-מה הרחיב פיו בצחוק.

– מה הוא ואי זה הוא השחוק הזה?

יאַקאָבּינאַ הניחה ידה על מצחה כחפֵצה לעורר זכרונה.  למשמע אזניה האמינה כי שמעה עתה את ידיד ילדותה, זה דודה ידידה בנימין גרינפֿעלד משמיע הוד שחקו!  ונפלא מאד, כי ככל אשר הרבתה להתבונן בפני גרעען ובתנועותיו, כן הוסיפה להאמין כי אכן יש בו דמיון מה אל דודה בנימן.

גרעען הוא איש רם קומה, מלא כח עלומים, זקן עגול וצהוב יסב את לחייו, ומראהו לא יעלה בד בבד אל מראה שער ראשו אשר עקבות שיחה נכרו בו.  ואולם דודה בנימין – מבנה גויתו לא היה כה איתן, פניו מלאו רך ולבן, זקן לא היה לו אז, ושער ראשו שחור.  ובכל זאת האמינה אמונה אֹמן, כי רב הדמיון אשר בין ה' גרעען ובין דודה, וכאשר בקשה ולא מצאה ידים להוכיח זאת, כמעט הואילה להחליט בדעתה כי אכן דמיון שוא השגה אותה, והנה ה' גרעען נתן קולו שנית בשחוק, והיא הניעה כתפיה, סגרה שפתיה, ואת ידיה שמה על לבבה הנפעם.  אלו שמעה את קול השחוק הזה בחשך, כי עתה חשה קרבה ותחבק בזרועותיה את דודה ידידה הנאמן – אבל מאורי אור הגאז הראו לה כי לא דודה הוא.  לא, לא, האיש הזה איננו דודה בנימין גרינפֿעלד, אבל הוד שחקו, היתכן כי שני אנשים ישחקו בקול אחד ובתנועה אחת?

לשוא עמל ה' קאהן להפיץ ענני המחשבות מעל פני העלמה היפה, כמעט לא ענתה על שאלותיו, עד כי נסוג אחור ממנה בדאבון נפש.  מראה פניה הנפלאים בהדרת יפים פעלו פעולה עזה ועמוקה בלבבו, אשר הלך שבי לפניה למן הרגע הראשון, ולא חשך מכל עמל נפשו למצא חן בעיניה, וענה הנה היא מתהלכת עמו ברוח קרה.

– מה לך, כבודה לענץ?  – שאל גאלדשמיטה הזקן ויקח מקומו אצלה על הכסא אשר עזב קאהן.

יאַקאָבּינאַ הקיצה מחלומותיה כמו נבהלה פתאם, ותבט אל האדון גאלדשמיטה כמו לא שמעה מה הוא שח, אך הוא שנה את שאלתו, והיא בקשה להרגיע רוחה בחזקה, ותען ותאמר:

– לא יחסר לי מאומה, רק זכרתי מכורותי ומולדותי.

– הנה כי כן – שחק גאלדשמיטה – מכאובי געגועים לארץ המולדת לא יפלאו בעיני.  זה רק ארבעה חדשים עברו למן העת אשר עזבת את המולדת, ואולם ברבות הימים גם המכאובים האלה יעברו והיה אך טוב.  ומי יודע אם לא בעוד מעט תמצאי פה בארץ החדשה בית נאמן, בית מנוחה שאננה אשר לא ישוו בו מכורותיך ומולדותיך...  אכן, לא קרבן קל הבאת לבתי בבואך עמה;  לכבוּדה צעירה לא מצער היא ללכת בדרך רחוקה כזאת.

– בחברת רעיה אהובה, לא יחשב בואי עמה לקרבן – ענתה יאַקאָבּינאַ ותתאדם – ואם יוכל להחשב כקרבן, הנה הבאתיו לנפשי.

  ולכלנו, אשר הננו נתונים נתונים לך לתודת עולם – ענה האיש בהדרת כבוד וחן.  ואחרי רגעי דומיה אחדים הוסיף לדבר:

– אבל הגידי נא לי, כבודה לענץ, ההיטיבו רעי למצא חן בעיניך, או אולי העיר בן ארצך בשיחתך עמו את געגועיך אל מולדתך?

– שיחתי עם בן ארצי?  האם האדון גרעען הוא מארץ אשכנז?

– בזאת אפון – ענה גאלדשמיטה – אך הן לא עם האדון גרעען באת בדברים, כבודה.  האיש הצעיר אשר עמו נדברת, ארטהור קאהן שמו, והוא באמת מארץ אשכנז.

– וה' גרעען הוא יליד אמריקא?

– מה לך ולגרעען?  – שחק האדון הזקן – על דברתי, כי מצאתי חפץ לקנא בגרעען, רוח קנאה עברה עלי.  אבל שערות ראשו הלבינו יותר משערותי, על כן לא אֹמר נושא לתקותי.  ולמען החל עבודת גבורי-כח העומדים לשרת פני עלמה כבודה, הנני להתחקות על שרשי רגלי ה' גרעען איזו היא ארץ מולדתו.

– לא, לא, אדוני.  אחת היא לי באיזה ארץ נולד.

– ובכל זאת שאלת לארץ מולדתו זה פעמים...

פני יאַקאָבּינאַ אדמו.  ותתעשת כי אכן תוכל לגלות מחשבתה להאדון הזקן, ותספר לו.

הזקן הקשיב ויאמר:

– הנני מחל להאמין כי לא שגית, כי אחרי אשר שמעתי את קול שחקו, אדמה כי דומה הוא אל הוד שחקך אַת...  ואני מוצא דמיון מעט גם בפני ה' גרעען לפניך.

יאַקאָבּינאַ שחקה, בחשבה כי האדון הזקן צחוק עשה לה למען גרש מלבבה את רעיוני תוגתה, ותאמר בצחוק:

– הדמיון הזה אולי בא מזְקַן ה' גרעען, כי אנכי בימי ילדותי, בחפצי לפעמים להתחפש כגבר, קשרתי את שערותי מסביב ללחיי וסנטרי, עשיתי את שפמי, וכה הפלאתי לעשות לי זקן כזקן האדון גרעען אשר לעינינו.  ולוּ הואלתי לעשות הפעם כמלפנים, כי עתה יכלת להחליפני בה' גרעען.

– נסי נא, והתענגתי לראותך.  מה נפלא לראות את הכבודה לענץ מגודלת זקן!  אבל בשמים שהדי, כי חזותך דומה אליו.

יאַקאָבּינאַ מלאה שחוק פיה.  היא התאמצה להרוס בשחקה את מבצרי מעוזי מחשבותיה.

וארטהור קאהן ישב לו בודד בפנת ההיכל ויאנח מרה.  למן הרגע אשר עזב את יאַקאָבּינאַ בשיחתה עם הזקן לא גרע עיניו ממנה.  סרה וזועפת וכמו אין הדבר בה היתה בשוחחו עמה, ומה צהלה ועליזה היא עתה, שפתיה פתוחות ואזניה קשובות בשיחתה עם הזקן!  ובכל זאת מהעת ההיא והלאה היה משחר גם הוא כמו גרעען בבית גאלדשמיטה לעתים קרובות מאד.  ובמשך העת שם קאהן את עיניו ולבו להכיר היטב את יאַקאָבּינאַ, ולמצא חן בעיניה, גם הצליח.  ברבות הימים התעורר בלבותם רגש קִרְבָה מסֻתרה, ונפשות שניהם ערגו להתראות ולהתענג על שיחות ממֻשכות.

גם עם גרעען אהבה יאַקאָבּינאַ לבא בדברים לעתים קרובות מאד, ודבריו ישרו תמיד בעיניה, כי כל דבריו היו בדעת ובהשכל, ואמרותיו צרופות בכור הנסיון.  היא ראתה ותבן, כי האיש הזה רבות פעל ועשה עלי תבל ומלמד הוא בנסיונות הרבה מאד.  ובכל זאת לא יכלה לדעת בנפשה, מדוע לא תוכל לערוב את לבבה, לחזות לה מהתלות ושחוק בדברה עמו, תחת אשר בעטי תעשה כן מדי דברה עם גרעען, וכאשר כן תעשה גם היא בעצמה בשיחותיה עם גאלדשמיטה, אף כי זקן האיש ובא בימים יותר מגרעען? 

 

כט

– למה זה תביטי תראי בי?  – שאלה יאַקאָבּינאַ את רעותה בבקר יום אחד בשבתן יחד לאכול פת שחרית.

– מדוע תרע עינך, ולא תתני לי להביט בך גם מבט אחד, ולמה יגרע חלקי מכל דורשיך הרבים?  – אמרה בעטי בלעג. 

– דורשי הרבים?  – שאלה יאַקאָבּינאַ בהוד שחקה – הנך מהתלת.  את מי תחשבי לדורשי הרבים?  הודיעיני נא ואדעה.

– ואת בנפשך לא תדעי את כל דורשי פניך – שחקה בעטי – מי כמוך חרוצה להסתתר!

– נכספה נפשי לדעת מי ומי.

– על כן חפצה גם אני לספר.  לך ובכן, גרעטכֿען, שמעי והשתוממי, בקרוב יציעו לפניך שני שדוכים.

– שנים בפעם אחת?  – שחקה יאַקאָבּינאַ – הלא גם חצים יהיה יתר מדי.

– גם אנכי מיחלת תוחלת ממשכה לדעת במי משניהם תבחרי.

– בחירתי אני?  היטיבי ברצונך לנקוב לי את החתנים בשמותם.

– כאשר אחזה בך תלעגי לדברי.  הגידי לי שאהבה נפשי, מדוע בחלה נפשך בכל חתן?

– ומי יאבה לתת לי ידו?  לי, אשר מכל הקורות אותי חלילה להודע, ועל שמי עוד יעיב כתם שחור גדול מאד.

– כתם?  – גערה בה בעטי בעיני זעם – איך תוכלי להגיד כדבר הזה ואַת נקיה מפשע?

– נחדלה נא לדבר מזה.  הגידי לי באמת מי המה החתנים.

– טוב איפוא.  הגידי לי, מה תאמר נפשך, התאבי להיות חמותי האהובה והטובה?

– בעטי!

– אל נא תשחקי, כי אמנם נכחה אדבר.  הנה כי כן, מה תשיבי להאדון גאלדשמיטה?

– בעטי, אולי ישמע זאת אישך...

בעטי הניעה כתפיה.

– אישי יאֻלץ להכנע מפני רצון אביו, אך אדמה כי הוא עוד ישמח לראותך בתור אשת אביו, כי נכבדת מאד בעיניו.

– אבל הן לא תאמיני אמונה אֹמן בדבר הזה.

– לא רק מאמנת אני כי גם יודעת אל נכון.  חמי מחכה רק עד עבור שנת האבל, ואחרי כן ימהר לתת את לבו וידו לבחירתו היפה בנשים.

– בעטי!

– באמת ובתמים אנכי מדברת.  חמי גלה לי רז זה אתמול, וישמח מאד כי רציתי אני את חפצו בך.

– אבל...

– כפי הנראה אינך שבעת רצון...

– גם זה אמת – שחקה יאַקאָבּינאַ – אך הלא בשני חתנים דברת, ומי הוא השני?

– זה לא הוגד לי בפה ומבטא שפתים, אך יודעת ומבינה אני במבטא העינים.

– ומה העלית בידך ממלאכת מחשבת זאת?  – שאלה יאַקאָבּינאַ בהסבה פניה אשר כסו באֹדם בושה, אך רעותה התבוננה באֹדם פניה, ותאמר:

– לא רק אני, כי גם חמי יאמר, כי עוד מעט יבקש ה' גרעען את ידך.

– גרעען?  – קראה יאַקאָבּינאַ בתמהון ותסב פניה, עד כי היה הנקל לראות כי לא אחרי גרעען הולך לבה, כי אם אחרי איש אחר...

– כפי הנראה – אמרה בעטי – הגיד לי זאת חמי למען אספר לך.  כי הוא לא יוכל לדבר בשנת האבל, ולבו יחיל בקרבו, פן יקדמנו גרעען, לקחת ממנו עמדתו.

– לעולם לא – קראה יאַקאָבּינאַ מלב לוהט כמו גחלים בערו ממנו.

בנפשה לא ידעה יאַקאָבּינאַ, מדוע הרגישה ביצוריה חיל ורעדה מדי חשבה בחפץ האדון גרעען לבקש את ידה, למרות הנטיה העצומה אשר בלבבה אליו, ותשוקתה להרבות שיחה עמו.

– האוכל לספר זאת לחמי?

– לא, בעטי, עוד לבבי ידמה כי רק צחוק תאבי לעשות לך.

– חלילה לי מזאת, אנכי נכחות אדבר.  ה' גאלדשמיטה הפציר בי מאד לחקור לב רעותי היפה בדבר הזה, ובכן התרצי את הצעתי?  ומה המענה אשר אוכל לתת לו?

– הגידי לו רק, כי אנכי לא אוכל לערוב את לבבי להביט בפני אישך, אם אקבל את הצעתך כדבר אמת ונכחה.

– לא, כזאת לא אגיד לו, ואף אם לא אכחד, כי ברגע הראשון יתנודד אישי לשמוע כי אביו כה ימהר לחשוב לקחת אשה אחרת, בכל זאת בטוחה אנכי כי עד מהרה יתעשת לך וירצך, כי מוקיר ומכבד הוא אותך מאד.  ועוד הפעם אני מגדת לך, כי אחרי אשר חמי יאבה לקחת לו אשה, הלא טוב יותר לפני אישי כי יקח אביו את רעותי היקרה מקחתו אשה כבודה אחרת אמריקאנית או איירופית.  האם לא תחשבי כן גם אַת?

– אמנם אמת הדבר, אך אין נפשי להיות אֵם חורגת לה' גאלדשמיטה הצעיר.

– אל נא תמהרי להחליט בפיך ובלבבך את המלה "לא".  חמי, למרות ימי שנותיו, עודנו אומר כלו לדבק בטוב.  אמנם ימי שנותיו רבו מחמשים, אך עוד יחזו בו בחרות יתר מזקנה, והוא יאהבך אהבה עזה, על כפים ישאך וינטלך וינשאך, ועל כן שמחתי בטובתך כמו בטובתו, לוּ תאותי להנשא לו.  מה תאמרי, האקח דברים עם דזעמס להתיעץ עמו?

היא עצרה במלין.  משרת הביא תלגרמה והיא קראה בחפזה, ותקרא צוהלת:

– דזעמס בא!  עוד היום יבא!  – ותחבק את יאַקאָבּינאַ, ויאַקאָבּינאַ שמחה גם היא בשמחת רעותה הטובה והיקרה, ומלבד שמחתה זאת, שמח לבה מאד כי מצאה חֻפשה מהשיחה אשר לא נעמה לה.  ידי בעטי היו מלאות עבודה רבה לקבל פני אישה, ויאַקאָבּינאַ היתה בטוחה, כי לא תדריכה מנוחה בדבר הזה.

 

ל

שעות אחדות אחר הצהרים הופיע האדון גאלדשמיטה הצעיר בביתו, לשמחת כל מכריו ומיודעיו אשר ברכו את בואו לשלום.  בעטי היתה מאֻשרת מאד.  גם יאַקאָבּינאַ קדמה פניו בברכת שלום והצלחה, ועד מהרה נסוגה אחור ותצא, למען השאֵר את האיש והאשה לבדם יחד.

היום פנה, ויהי ערב, ואורים גדולים האירו את היכל הבית, ואף כי לא חכה גאלדשמיטה לארחים, בכל זאת שלחה בעטי את יאַקאָבּינאַ לקבל ארחים מבקרים אולי יבאו, ויאַקאָבּינאַ היתה מתנודדת ותתהלך כחולמת בהקיץ.  פעמים אחדות נסתה לקחת ספר בידה, או להתעסק במלאכת יד, אך לשוא;  היא לא מצאה מנוחה לנפשה.

לאן הלך לבה?  למה זה נגשה לרגעים ותט אֹזן אולי תשמע קול צעדים?  והנה ארכו לה הרגעים ותגש אל הפסנתר ותנגן.  היא אהבה מאד את הזמרה, ואת כל רגשי לבה העירה עתה עלי הגיון בפסנתר.  וכה היתה תפושה ושקועה בנגינותיה, עד אשר לא שמעה בהפתח הדלת ואיש בא אל לשכת הבית.  אך פתאם שמעה אנחה מרה, ותסב פניה והנה מאחריה עומד ארטהור קאהן.  זאת הפעם הראשונה אשר שני הצעירים האלה התראו פנים בפנים לבדם באין איש אתם.  גם שניהם היו כנבוכים.  קאהן החל לגמגם כמו הואיל להצטדק ולבקש סליחתה, כי בא גם בדעתו כי בעטי ואישה לא יהיו עתה בזה, ויאַקאָבּינאַ ענתה גם היא כמעט כדברים האלה.  אך הרגעים לא ארכו, וקאהן מצא עוז בנפשו לגלות לפניה את אהבתו אותה בדברים בוערים כגחלי אש.

פני יאַקאָבּינאַ אדמו כארגמן.  אל זאת התפללה, לזאת חכתה, וזאת שאלה בלבבה זה כמה, ותשב מחרשת, אך שפתיה רעדו, ובידה לחצה את לבבה הסוער.

– השיבי לי אמריך, השיבי לי ששון ישעי, כבוּדה לענץ, היש לי תקוה?  האוכל לקות?  טרם אדע אם יש לך הון, אך אחת היא לי, ידי רב לי למלא כל משאלותיך.

– אין לי כל הון – ענתה יאַקאָבּינאַ – וגם כי אחשוב לי לכבוד את הצעתך, בכל זאת אחשוב לי לחובה להגיד האמת לכבודך, אדוני, כי רעיה בשלוּמים אנכי להאשה גאלדשמיד, וזה הוא מקור חיי.

שחוק אושר עבר על פני הצעיר, ויאמר:  טוב איפוא, יש לי רב לשנינו.

– לא, לא – צפצפה אמרתה – מראש עליך לדעת הכל.

– לדעת הכל...  ובכן עוד דבר סתר עמך.  אבל כבודה לענץ, ראשונה הגידי לי דברתך "הן" ואחרי כן תוכלי להגיד הכל.

אך היא הניעה ראש לאמר: – לא, לא אוכל לקבל את חפצך ואמונתך בי.  עליך, אדוני, לדעת, למי תתן את ידך ואת שמך הטוב.

– האח, זאת אדע!  – קרא באש רגשותיו – ליפה ועדינה בעלמות אשר במלא התבל.

– ואם זאת אשר בעיניך היא היפה והעדינה בכל בנות חוה, היא בכל זאת איננה תמה וזכה?

– התאמרי להביא אמונה בלבי, כי התום והישר אשר ילינו בפניך רק מרמה הם?

– אבל בכל זאת לא נקיתי מחטא אשמה.

– ומי האיש אשר יוכל להגיד לא חטאתי מעודי?  אך לא תוגיעיני כה, קבלי נא לרצון את הצעתי.  הן יודעת אַת את רגשותי, וחזות פניך, וברק אור החיים אשר בעיניך, יתנו תקוה בלבי כי תרצי את רגשותי, ובכל זאת תעניני בתוחלת ממושכה.

– הנני עושה זאת למענך ולמעני.  לא אוכל לבוא במסורת הברית מבלי התודע בשמי הנאמן ובכל המוצאות אותי.  עליך אדוני לדעת הכל...  ואם גם אחרי כן לא תשיב את חפצך בי אחור, או אז אדע להשיב דבר.

– אם כן איפוא דברי נא, בשם ה', והנני מבטיחך מראש, כי גם אחרי הגלות לי תעלומותיך תהיי כמלאך ממרום בעיני.  אנכי מבקש ממך את העתיד ולא את העבר.

הוא לא חדל להאיץ בה עד אשר פתחה פיה ותגל לפניו את קורותיה, כי החליפה את דתה פעמים, וכי נכתם שמה בעון גנבה.

– טרם אדע איך נהיה הדבר, אך, איך שהיה, הנה הושם עלי עון גנבה, ומשמר שמו עלי.  אנכי לא יכלתי הראות והוכיח כי נקיה אני מהעון הזה, וצפויה אלי ענש קשה הייתי, אך בעזרת אחת מרעיותי הצלחתי לברוח מבית האסורים, ובבית הורי בעטי מצאתי מקלט ומנוס לי, ועד היום טרם עמדה לי השעה לגל מעלי את החשד הזה.

– והדבר הזה ישנה את טעמי ודעתי?  הוי מה קלה אהבתי אותך בעיניך...  כבוּדה לענץ – מרגריתא, הנני יודע עתה הכל, ואחרי כל אלה אבקש, קחי נא את לבי ונפשי הנתונים נתונים לך, קבלי את ידי.

ובדברים האלה פשט לה את ימינו בעינים נשואות אליה בתחנונים, והיא לא יכלה עוד נשוא את מבטיו המפיקים ברקים וגחלי אש ותקבל את ידו.  ואחרי ההתרגשות הראשונה אֵחרו לשבת יחדו, ויחבלו עצות ותחבולות, להצליח את דרך חייהם לימים הבאים.

צלצול השעון הזכיר את יאַקאָבּינאַ כי אחרו לשבת, ותקם ותאמר:

– ארטהור, סלח לי כי אגיד לך אשר אחרנו מאד לשבת, ועליך לעזבני עתה.

– התשלחיני מפניך?  – אמר בצחוק – אבל מחר הלא אבוא ואראה פניך, מחר הלא תרשיני להתודע אל האדון והגבירה גאלדשמיטה בתור ארושך.

יאַקאָבּינאַ לא מצאה כל נסבה להניא אותו מחפצו זה.  ותשלחהו עד הפתח ותעמוד עד אשר לא שמעה עוד קול צעדיו, אז באה אל חדרה ותסגור את הדלת בעדה, ותתנפל על כסא, ותעצם עיניה, ואת לבבה הכינה לחשוב ולהתבונן, מה רב ומה גדול האשׁר אשר הביא האלוה בידה במעט השעות האלה.  בכל לבבה ובכל נפשה ברכה את ה' ותודהו על חסדיו אשר גברו עליה.  לוּ רק תוכל לערוב את לבבה לבשר לאמה את אָשרה, לו רק תוכל לבקש מעמה סליחה, אז מלאו כל משאלות לבבה.  ואולם חלילה לה להעז פניה להתודע אל אמה כל עוד הכתם ההוא...

ופתאֹם הפרעה מחשבתה לקול דופק מאחרי הדלת.

יאַקאָבּינאַ מהרה לרוץ ולפתוח את הדלת, והנה בעטי עומדת לעיניה.

– מה היה לך גרעטכֿען?  לשוא חכינו לך זה שעות רבות.

– לא חפצתי להפריעכם.

– אַת לא הפרעת אותנו, אך כפי אשר אחזה, הפרעתי אני אותך...  הנה פניך יענו יגידו אשׁר ורצון, ובכל זאת הנני מכרת עליהם גם רשמי דמעות.

אז ספרה לה יאַקאָבּינאַ את דבר אָשרה ותקותה, ובעטי שמחה מאד, וכמעט פתחה פיה לתת לרעותה עתרת ברכה קראה פתאם כזוכרת נשכחות:

– הוי, כמעט שכחתי על מה זה באתי.  גרעטכֿען, ילדה צולחה!  שימי עיניך וראי מה הבאתי לך.

– מזה בידך?  עתון אשכנזי? 

– העתון האשכנזי מהחדש העבר.  קומי מהרי וקראי.

ובדברה משכה את יאַקאָבּינאַ את השלחן, ותור באצבעה אל המקום הנסמן בקו עט עופרת, ויאַקאָבּינאַ קראה את הדברים האלה: "סט... 2 פֿברואר.  לאחד מבחורי אצילינו, הגראַף גינטהר פֿאָן וואלדענזעע, קרה אסון נורא בימים האלה.  בציד שעשועים באחוזתו וואלדענזעע נפל סוסו תחתיו ויפילהו עמו.  הגראַף שוכב על ערש דוי כמעט בלי תקוה לחייו.  למרות מכאוביו ומחלתו האנושה התאמץ לקבל את אחד שופטי בית המשפט אשר שלח לקרא לו, ולגלות לפניו תעלומה, אשר התבררה לו שעות אחדות לפני אסונו.  וזה דבר התעלומה:

"אמה צעירה, עלמה כבודה, אשר חֻנכה וגדלה בבית הגראֶפֿין וואלדענזעע, נגעה בה יד האסון, להלכד בחשד מגונה מאד, כי גנבה את אבני החן אשר למשפחת הגראֶפֿין, אף אמנם נמצאו במלתחתה.  למרות נקיון כפה ואי אשמתה, או אולי רק על כי היתה לא אשמה ונפשה זכה, לא יכלה העלמה "פֿאָן טהאלהיים" (זה שם העלמה האמללה), להוכיח זאת ולגל מעליה את החשד.  למרות דרכי חייה הישרים, למרות התם והישר אשר בפניה, עד כי כל יודעיה לא יכלו לפון גם רגע בצדקתה, כלאוה בבית הכלא.  רעיותיה אשר לא יכלו להוכיח צדקתה בבית המשפט, עזרו לה להוציא ממסגר נפשה ולהמלט מבית שביה.  וביום אחד נעלמה העלמה פֿאָן טהאלהיים ותברח מאהל כלאה.  דרישות מכריה ומיודעיה, וביחוד דרישות הגראַף וואלדענזעע וחקירותיו, אשר לא חדל לדרוש ולחקור תמיד ידי מי היו במעל הזה, לא הועילו למצוא אותות נאמנים לצדקתה ולהציעם לפני השופטים.  שעות אחדות לפני האסון אשר קרה להגראַף, הצליח להודע אל נכון, כי אחד משרתיו אשר אהב את העלמה היפהפיה הזאת ותחשק נפשו בה, והיא השיבה פניו ריקם ותדיחהו מעליה, הוא בקנאה חמת נקם פתח את הארגז במפתח שני העשוי במרמה, ויוציא את אבני החן ויניחן חרש במלתחת חפצי העלמה והיא לא ידעה.  מבית המשפט דורשים למקום העלמה האמללה, למען הודיע אותה כי יצא לאור צדקה".

העתון נפל מידי יאַקאָבּינאַ ונחל דמעות פרץ מעיניה.  בעטי חבקתה ותבך.

– האח, אלהי החסד – אמרה יאַקאָבּינאַ בבכי גיל – במה אודך על חסדך זה כי גבר עלי!

 

לא

משמחת יאַקאָבּינאַ ועליצותה היה הנקל להכיר לדעת, כמה סבלה, כמה התענתה תחת יד החשד אשר רבץ עליה.  היא היתה כשכורת השמחה, עד כי לא יכלה דבּר, נעתקו מלים מפיה.  ובזרמי דמעותיה שבה נפלה על הכסא ותבך באין מלה בלשונה.  בעטי מאנה השאיר אותה לבדה והנה קול אישה דופק.

– האוכל לבוא?

בעטי מהרה ותמשכהו הביתה, ותאמר:

– היה נא אתה לעזר לי להרגיענה.

– אנכי לא יכלתי להתאפק מהביא לך עוד הלילה את ברכתי, כבודה לענץ.

– לא "לענץ" יקרא לי עוד.  שמי שב ונקה מעון אשמה, כי גללו את החרפה מעליו, מהולל שם ה'!

– מהולל שם ה', כי לא יעזוב את החפים מפשע.  עתה תוכלי להקרא בשמך האמתי לכבוד ולתפארת, לשמחה ולהצלחת עולם, כבוּדה גרינפעלד.

– אל השם גרינפֿעלד אחרת להביא את ברכת ההצלחה – שחקה בעטי – רעוּתי גרינפֿעלד גמרה אֹמר להמיר את כל שמותיה בשם חדש אשר יקרא עליה.  היא נכונה לשמחנו בהֵאָרשה לבחירה קאהן.

  לארטהור קאהן – שנה גאלדשמיטה דבריה, וצל אי-רצון חלף על פניו.  רגע אחד החריש, ואחר פנה אל יאַקאָבּינאַ ויברך את ארושיה בהצלחה.  ואחרי אשר יאַקאָבּינאַ הרגיעה וסערת לבבה שככה, ותבטיח את בעטי לעלות על משכבה לישון שנת מנוחה, יצאו האיש והאשה מחדרה. 

– כאשר אחזה לי – אמרה בעטי אל אישה – לא טובה בעיניך מסרת ברית גרעטכֿען עם ארטהור קאהן?

– כדבריך כן הוא – ענה דזעמס – ארטהור קאהן אמנם הוא איש רעים להתרועע ונפשו ישרה בו, ובכל זאת לא הוא הגבר אשר יכונן אֹשר רעותך באגודתו עמה.

– ומדוע לא?  האיננו שומר דת?

– גם זאת לא אוכל להחליט.  בית מסחרו סגור ביום השבת לא יפתח.  מובן, יען כי שותפו הוא יהודי שומר תורה ונוצר פקודי הדת, ואלו היה קאהן השורר לבדו בבית מסחרו, אינני מאמין כי סגר דלתי בית מסחרו, כי הוא לא יביא כל קרבן על מזבח האמונה והדת.

– יצר לי מאד – אמרה בעטי באנחה מרה – הן גרעטכֿען היא שומרת אמונים בלב תמים לכל פקודי ה', ובכל לבבי חפצתי לראותה בחיק איש ירא אלהים ושומר מצותיו.  אבל נחשוך דברינו ליום מחר.  הנה כמעט חלף הלילה.  נלכה נא לנוח.

יאַקאָבּינאַ שמרה מוצא שפתיה, ותעל על משכבה, אבל שנתה נדדה ורוחה כים נגרש.  היא יכולה עתה למלא משאלות לבבה, היא יכולה לבשר הכל לאמה, ולבקש סליחתה.  אך התמחול ותסלח לה אמה?  אמי!  אמי!  – קראה ופלג דמעות נשפך מעיניה.

למה תשכב?  למה תאריך נפשה בהמון מחשבות?  עליה לקום כרגע ולכתוב אל אמה.  הן שנתה נדדה.  קל מהרה קמה ותשם את שמלותיה עליה, ותגש את השלחן ותעל נר המנורה, ותחל לכתוב.  זה היה המכתב הראשון אשר כתבה מעודה אל אמה.

העט רץ על פני הניר ובטרם בקר כבר היו כתובים גליונות אחדים, ספר דברי ימיה וקורותיה למן העת אשר עזבה את אמה עד היום הזה.

היא תארה את קורותיה לרגל כהן כפר חדש, אשר הציל אותה ממות, ואשר היה הראשון להעיר בלבבה את המחשבה, כי היא מוטלת על אמה כמשא כבד, ורק היא אשמה במחלת אמה, ועד כמה העתיר עליה דבריו ויפתה להאמין, כי עוד יבאו ימים אשר האֵם תודה לה על עזבה אותה, וכביר תמצא ידה לכלכל אותה ולמלא כל מחסוריה בכבוד, וכי בכל למוד ובכל מלאכת יד אשר למדה, היתה הרוח החיה באפניהם רק תקותה כי בהם תושיע ידה לאמה, ואחרי שמעה כי נושעה אמה בלעדיה וגורלה בחיק איש הוטב – שמחה מאד, אפס כי גם הנחם היה כעש בלבבה, על אשר אין עזרה דרושה עוד לאמה.  ותוסף לתאר לפניה את כל המוצאות אותה בבית הגראֶפֿין, וכי לקחה המות פתאם מעל ראשה;  את מאויי לב בנה הגראַף אשר בנה עליה מצודים בעגביו, ויקף אותה מכל עבר, את ברחה על נפשה וכבודה, ואת הפח אשר טמן לה להביא עליה חשד נורא, ואת הרשת אשר פרש לרגלה;  התפשה בכף רודפיה, הכלאה בבור השבי באפס תקוה להנצל;  המלטה כצפור מפח, ובואה לחסות בסתר משפחת קאהן היקרה, אשר בביתה נפקחו עיניה לראות אור וחיים.  אחרי כל הדברים האלה בשרה את כל הטוב והחסד אשר הפליא אלהי החסד להראות לה בערב הזה, כי יצא כנגה צדקה מהחשד אשר חלל את שמה, וכי באה הלילה במסרת ברית הארושין עם האיש הישר והנכבד באנשי המעלה, עד כי עתה תמצא את העוז בנפשה לבקש מאת אמה את סליחתה וברכתה.

ככלותה לכתוב, כמו התחמץ לבבה, בזכרה כי עליה החובה מטעם המוסר לאצול ברכה גם לבעל אמה ולילדים אשר ילדה לו.

ואחרי אשר השלימה את מכתבה שבה אליה מנוחתה וירוח לה.  ואז החלה להרגיש כי עיפה היא ותשב אל מטתה ותישן.  ואם גם לא ארכו שעות שנתה, התנשאה בבקר כלביאה ותרגיש און ועצמה בכל יצוריה.  רגש האשׁר אשר בנפשה נסך עליה רוח חן ויופי, ובעטי אמרה לה בשבתה עמה לאכול פת שחרית, כי מעולם לא ראתה אותה כלולה ביפיה כאשר הפעם.

גם גאלדשמיטה הראה לה כי לוקח הוא חלק בשמחת לבה ויאמר:

– ואיך, כבודה לענץ – הה, סלחי, כבודה גרינפֿעלד, איך בלית את הלילה הזה באָשרך החדש?

יאַקאָבּינאַ ספרה לו כי ערכה מכתב אל אמה, אבל אין אתה יודע כתבתה הנכונה.

– האמנם לא תדעי מקום משכן אמך?

– הכהן אשר לפני שנתים דרשתי מפיו לדעת גורל אמי, כתב אלי אז, כי היא נשואה לחיט אשר בשם "שווארץ" יכונה, ובעיר מולדתי רבים האנשים המכונים בשם כזה, ולא אוכל לשית עצות בנפשי מה לעשות למכתבי. 

– בדרך ישר יכבד על המכתב לבוא אל ידה, אך הלא שמעתיך, עלמה כבודה, מספרת, כי דודך יושב לא הרחק מעיר מולדתך.  הלא תוכלי לשלוח את מכתבך לידו והוא ימסרהו ליד אמך, ואם תאבי, אכתוב גם אני אל דודך, והליטותי את מכתבך במכתבי.

הדבר ישר מאד בעיני יאַקאָבּינאַ, ובעודם מדברים בא משרת הבית ויודיע כי ה' גרעען בא באולם הבית.

דזעמס התרומם עד מהרה ממקומו ובחרדת כבוד יצא לקראתו ויביאהו אל חדרו.

עד מהרה החלו לשוחח ולהתענג במסבת-חבר.  דזעמס ספר על אדות מסעיו, אך פתאם פנה אל יאַקאָבּינאַ אשר ישבה ממולו, ויאמר:  בטרם אשכח, כבודה, היטיבי להגיד לי אל נכון כתבת דודך.

– כתבת דודי היא, או היתה:  בנימין גרינפֿעלד בעיר ד. אצל צ.

דזעמס הוציא את ספר זכרונותיו וירשום את הכתבה.

– בשם ה', מה לך אדוני גרעען?  – קראה בעטי ותבט בדאגה אל האיש אמיץ הכח, אשר פניו הלבינו פתאם ועצמותיו רחפו, – מה לך?  קרא גם דזעמס – הלא פניך, אדוני, חורו כפני מת?

– אין דבר – גמגם גרעען – אנכי שמעתי שם איש אשר הייתי קרוב אליו מאד.

משתוממת הביטה יאַקאָבּינאַ באיש אשר קולו דומה כמעט אל קול דודה.

– הידעת, אדוני גרעען, את דודי בנימין?  הגם אוהב היית לו?

– לבנימין גרינפֿעלד בעיר ד.?  אמנם כן, האם דוד הוא לך, כבודה?  בעל דודתך הוא, הלא?

– לא, הוא דוֹדי הקרוב אלי, אחי אבי המנוח.

– אחי אביך המנוח?  ומה שם אביך?

– אבי מת בטרם נולדתי, ושמו היה יעקב גרינפֿעלד.

גרעען השמיע קול חרדה וכל עצמותיו רחפו.  דזעמס מהר לגשת אליו ויקרא:  בשם ה', אדוני גרעען...

– אין דבר, אין דבר!  – ענה ויפן אל יאַקאָבּינאַ וישאל:

– ושם  אמך, כבודה?

– שם אמי בערטהא.

– בערטהא!  – קרא גרעען ויפשוט את ידיו וברגע ההוא נפל תחתיו באין אונים ויתעלף.  דזעמס קפץ מהר אליו וגם הנשים חרדו אליו, אך הוא, דזעמס, למרות רוחו הטוב וחן שפתיו תמיד, השיבן אחור ויעט בהן כמו בגערה:

– לכנה, לכנה, פה לא לנשים התשועה.  מהרנה שלחנה הלום מאנשינו.

בעטי מהרה לרוץ למלא משאלות אישה, אך יאַקאָבּינאַ לא יכלה עזוב את החדר, ותתחנן אל דזעמס:

– אנא הניחה לי.  חרדת האדון גרעען נגעה עד לבי.  רואָה אנכי כי דבר לאט לו עם משפחתי, ונפשי תערוג להיות בזה עד אשר תשוב אליו רוחו.

דזעמס בחן בעיניו את פני יאַקאָבּינאַ, ואחרי כן את פני אהובו המתעלף, ויאמר:

– לא, כבודה לענץ, שגית.  אמנם כי לפי ראות עיני היה אוהב נעורים לדודך, אבל לא קרבתו אל משפחתך היא הנסבה להתעלפו.  הוא מתעלף לעתים לא רחוקות.  לכי, לכי לך מזה עתה, כי לא לרצון יהיה לו אם יודע לו כי אשה ראתהו במצבו זה.  ורעיתי הלא נבהלה מאד, ועל כן אודך מאד אם תתאמצי להרגיע אותה מעט.  לכי נא, ואנכי עוד מעט אבוא אחריך.

יאַקאָבּינאַ יצאה בחרדה, ואנשים שלוחים מאת בעטי פגשוה בצאתה, והם הרימו את המתעלף וישכיבוהו על המטה.  הדלת סבבה שנית על צירה, וכמדומה לה, שמעה את קול ה' גרעען מדבר...  האמנם הקיץ?  אך דזעמס השח את ראשו וגבו על פני גרעען, ולא יכלה ראות פניו מבעד הדלת אשר נפתחה רגע אחד, ועליה למלאות משאלות גאלדשמיטה ללכת אל רעיתו.

 

לב

בעטי התהלכה בחדרה בדאגה לשלום המתעלף, ובבוא יאַקאָבּינאַ שאלה:  ומה שלומו, העוד לא הקיץ?  מי פלל כי האיש האמיץ הזה העשוי לבלי חת יתעלף כאשה...  ומה מוראה חזות פניך, גרעטכֿען!  למה זה בוששת לצאת משם?  צדק דזעמס בדבריו:  הנשים לא תצלחנה למעשים כאלה.  קומי שתי מעט יין והשיבי את נפשך.

יאַקאָבּינאַ עשתה כעצת רעותה הטובה.

– טוב עשית, ועתה גרעטכען, התאזרי עוז, היטיבי פניך;  עוד מעט הלא יבוא לבקרנו האדון קאהן.

יאַקאָבּינאַ התאדמה לשמע שם בחירה אהובה, ועד מהרה שבה הרגישה מה מאשרה היא.

בעטי זכרה את אשר אמר לה אישה על דבר ארטהור קאהן, אבל לא רצתה עתה להזהיר את האוהבת לשום עין בחנת ולב חוקר לדרכי אהובה.  עוד כשעה תמימה נדברו שתיהן ותתיעצנה בדבר החתונה.  קאהן לא אבה לחכות הרבה.  רק לשבועות אחדים עליו לעשות דרכו למסעיו, וכמעט ישוב, יחוג את חתונתו, ואחרי כן יסעו יחד מסע עת דודים להתענג.  קאהן שאל פיה להגיד לו איזה דרך תבחר למסע שעשועיהם;  הוא הביע חפצו לשוט בדרום אמעריקא, אך היא תבחר היום לעשות דרכה עמו לאירופא בחפצה לבקר את אמה, וכל ספק לא היה בלבה כי קאהן ירצה חפצה.  אך מדוע בושש לבוא?  ובהגיגה נגשה ותשקף בעד החלון על פני הרחוב, לראות אם אהובה הולך ובא, ותרא והנה כרכרה עומדת פתח הבית, ושני אנשים יצאו מן הבית:  האחד גרעען, צועד בכבדות, והשני דזעמס אשר אבה לתמכהו, אך גרעען לא נתנו לעזרהו לעלות, ויעל בעצמו ויתקע כפו אל דזעמס, ושניהם יחד נשאו עיניהם אל החלון הפתוח בקומה הראשונה אשר ממנו יאַקאָבּינאַ נשקפת, והיא למבטי עיני גרעען נסוגה אחור פתאם.  מדוע?  זאת לא ידעה בעצמה.

ברגע ההוא עלה ובא דזעמס החדרה.

– מה שלום ה' גרעען?  – קדמה בּעטי בשאלה את פני אישה.

– עתה שב למנוחתו ולשלומו.  הוא שולח לך ברכתו ומבקש סליחתך על אשר החרידך.  עתה נסע לביתו.

יאַקאָבּינאַ לא גרעה עיניה מגאלדשמיטה.  נפשה אותה לדעת, אם לא דבר גרעען דבר על אדות משפחתה.  וגאלדשמיטה הבין את חפצה, ויאמר:

– צדקת, כבודה לענץ, בגלל עניני משפחתך נרעש ונבהל ה' גרעען.  הוא היה אוהב ומודע לבנימין גרינפֿעלד, וביעקב גרינפֿעלד היתה נפשו קשורה מאד. 

– עם אבי המנוח?

– לה' גרעען נודע זה עתה מפיך, כי יעקב גרינפֿעלד לא יחשב עוד בין החיים, וזאת היא הנסבה להתעלפו.  ועתה הגידי נא לי, כבודה לענץ, אולי תדעי איזה ידיעות נכונות על אדות מות אביך?  סלחי נא לי על הציקי לך בשאלות כאלה, כי מות אביך נגע עד נפש גרעען, עד כי יודך מקרב ולב אם תגידי לו דבר כל קורות אביך.

יאַקאָבּינאַ ספרה לו ככל אשר ידעה על דבר מות אביה מפי השמועה מאמה ומדודה, ודזעמס שמע באזן קשבת ובשום לב לכל היוצא מפיה, וישאל:

– ודודך וקרוביך הכירו היטב את גופת אביך?

– כן הגידו לי – צפצפה אמרתה בעצב – ותכריך המכתבים אשר לאבי, אשר שמו מרֻקם בו, ותמונת אמי הנמצאה בו, כל האותות האלה הוכיחו עליו כי הוא זה המת.

– עוד שאלה אחת, כבודה לענץ, האם לא היה שם אבי אמך לעוו?

– כן הוא...  היש את נפשך, אדוני גאלדשמיטה, להראות לי אות לטובה לכתוב עוד היום אל דודי, וגם לשום בו את מכתבי לאמי?

– אל נכון, אל נכון, יהי לבך סמוך ובטוח.  אם תתני אמוּן בי להפקיד בידי את מכתבך, הנני כותב כרגע ועוד היום אשלחהו.

יאַקאָבּינאַ יצאה ותרץ להביא מחדרה את מכתבה, ועד מהרה שבה שלובת זרוע עם ארושה.  בעטי רצה לקראתם ותברך אגודתם.  גם דזעמס עשה כמוה, ובתת לו יאַקאָבּינאַ את מכתבה מהר לעזבם, בהבטיחו למלא את כל אשר עליו לעשות.

 

לג

גרעען ישב בחדרו נשען על ידות הכסא, ולבנת פניו הראתה עקבות התעלפו.  יש אשר רחפו עצמותיו, אכן לעין חדה היה נקל להכיר בפניו כי לא ממכאב פנימי כי אם משמחה מסֻתרת באתהו כל זאת.  חזוּתו העידה כי ייחל תוחלת ממשכה לאיש הנכון לבוא אליו.  מבטיו כוננו אל הדלת ובשמעו קול דופק קפץ ממושבו וירץ ויפתח את הדלת, והנה דזעמס גאלדשמיטה בא.

– ומה?  – נחפש גרעען לשאל – הנכונה השערתי?  ההיה שם אבי אמה לעוו?

– כן הוא – ענה דזעמס, וה' גרעען קרא בקול צהלה:  יונתי, חמדתי!  בתי!...  ואמה חיה!  בערטהא!  בערטהא!  האח, אודך אלהי חסדי שהחייתני!  – ויפול על צוארי רעהו ויבך.

גאדלשמיטה עמל להרגיעהו, אף חכמתו עמדה לו להשיב נפשו למנוחתה ויחדל לבכות, ואז קרא מלב שמח:

– קומה, ידידי, נהגני אליה, אל בתי.  הו, אתה אדוני טרם ילדה לך אשתך בת, וגם לוּ היתה לך בת, גם אז לא ידעת את כל הנעשה בלבבי, אחרי אשר עשרים שנה נחשבתי בעיני כהולך ערירי ושכול ואתמול באו לי יום אחד ורעיתי האהובה חיה, ובתי חיה, והיא פה עמדי, והיא יפה עד מאד, האם לא כן הוא?  הלא היא יפה כשחר!

– כן הוא, כל רואיה ויודעיה יפליאו תהלתה.

– ושמה מרגריתאַ?

– שמה האמתי הוא יאַקאָבּינאַ.

– יאַקאָבּינאַ?  האח, אבין, אבינה היטב.  רעיתי חשבה כי מתי, ועל כן קראה את בתי על שמי יעקב, אך עתה הבה נלכה.  לך נא עמדי, כל רגע יקר בעיני.

אבל גאדשמיטה לא מש ממקומו.

– הנני מבין ומרגיש בתוחלתך הממשכה, רעי הטוב, אבל עודך נרעש יתר על המדה.  חלילה לי לנהגך אל בתך כרגע.  הן הרכה והענוגה הזאת טרם הוּכנה אל החדשה אשר לא עלתה על לבה – עלינו מראש להכין לבה לאטה לרגל המלאכה אשר בפינו ובלבבנו לגלות לה מעט מעט.

– אמת הדבר – אמר גרעען – אך בכל זאת תוכל לנהגני אליה...  האח, עיניך תראינה עד מה אדע למשול ברוחי – בתי!  בתי!  הוי, מה ימשכני לבבי לחבקה בזרועותי.  ילדה היפה והנעימה...  ובכל זאת לא תגע בה ידי, לא אפתח שפתי עמה בטרם תכינה.  הנני חפץ להביט בה מרחוק.

– אם כה תשלוט ברוחך אנהגך אביאך אליה.  ואולם עוד דברים לי לדבר עמך.

– אחלי אדוני, דבר דבריך.

– אבל עלי מראש לבקשך לשבת.

במנוד ראש הטה גרעען אזן בשבתו ובהגישו כסא גם לדזעמס, אשר כבד היה עליו מאד לדבר דבריו, וידום רגע אחד ואחרי כן פתח את פיהו ויאמר:

– היודע אתה כי בעיני משפחתך הנך כבר במתים?  את תכריך מכתביך, אשר בו היה מרֻקם שמך, ובו נמצאה תמונת אשתך, מצאו בחיק איש נטבע המשוי ממים, ועל כן החליטו כי אתה הוא הנטבע.

– אלי בשמים!  – קרא גרעען ופניו הלבינו – עתה אזכר, כי בלילה ההוא אשר עברתי את הרהיין באניה, הֻכיתי בקדחת עזה.  מראש סמר בשרי מקור ועצמותי רעדו;  הקור גבר עלי עד כי התעטפתי באדרתי, אחרי כן גבר בי החום עד כי התפשטתי מכל בגדי וארדם.  כאשר הקיצותי לא מצאתי את בגדי אשר בחבו היה טמון תכריך מכתבי.  מי היה הגנב לא ידעתי עד היום.  אנכי יראתי לדרוש אחרי הגנב, לבלתי העיר לב האנשים עלי, כי בורח הייתי אז.

– ואת בגדך ואשר בו מצאו על הטבוע.  אחיך ורעיך חשבו אותך לטבוע, ואשתך...

– אשתי?  – גמגם גרעען.

– הלא היתה כאלמנה בעיניה.

– מובן הדבר, אך הנה...

– ארבע עשרה שנה בכתה את אישה כאלמנה

– עשרים – אמר גרעען.

דזעמס הניע ראשו ויאמר:  ארבע עשרה שנה ספדה מרת גרינפֿעלד על בעלה, ואולם אז...

הוא כמו נאלם לא יכול דבר.

גרעען נתר ממקומו.

– דבר, דבר, בשם ה', אל נא תלאני!

– אשתך נשאה לאיש אחר.

קול פרוע וזר מחריד נפש – והאמלל כרע נפל כמו חץ רעל נחת בו. 

אחרי זמן רב, כאשר נפקחו עיניו ורוח בינתו שב אליו כבתחלה, נחם דזעמס ולבבו חרפהו על אשר ספר לו הדבר הרע הזה, כי עני האמלל היה נורא מאד.  גדול ונורא היה הכאב אחרי השמחה הגדולה.  אשתו, אֵם בתו, חיה ולו היא אובדת לעולם.  איש אחר לקחה, ואולי היא רואָה חיים טובים בחיקו, והוא הן זאת חובתו לעשותה שנית לאלמנה.  בפעל כפיו אלוץ הוא לנתק את הקשר אשר בינה ובין האיש האחר, ולנתק בעת הזאת גם את הקשר העתיק, את הברית הכרותה באהבת כלולותיה עמו לפנים.  אוי, מה נורא הדבר!

בחרדת לב שמע גאלדשמיטה את יללת האמלל וזעקותיו במצוקת נפשו.  יעקב גרינפֿעלד ספר לו כי אֻלץ לפנים, לרגלי מקרה אחד אשר קרהו בקלות דעתו, לעזות את ביתו וארץ מולדתו.  אחרי אשר נדבר עם אשתו, לשלוח את מכתביו אליה ליד איש ממיודעיו, שאליו תשלח גם רעיתו את מכתביה, ואחרי אשר תמליט ותלד תבוא אל האיש ההוא לשבת אצלו עד אשר ידע מה יעשה ה' עמו, ושלח להביאה אליו אל המקום אשר שם ימצא לו מקור חיים.  בכלות נפש חכה לשמוע דבר מאשתו.  פעמים רבות שאל במכתביו את מיודעו, אם לא דרשה רעיתו ממנו ידיעות על דבר אישה, ותמיד ענהו:  "לא", עד אשר העתיר דבריו על מיודעו ויפצר בו מאֹד כי יחקור וידרוש עליה, ואז ענהו:  כי אשתו מתה בהקשותה בלדתה בת, אשר מהרה ללכת אחרי אמה.  הוי, מה שחה לעפר נפשו אז, כמה דמעות נשפכו מעיניו, ולשוא!  בשקר היה יסוד הבשורה הרעה ההיא:  האשה המתה בהקשותה בלדתה, היתה קרובה לו ממשפחתו הנקראה גם היא בשם גרינפֿעלד, ולמיודעו הוגד דבר שקר.  בתו חיה, וגם אשתו חיה, אבל היא בחיק איש זר אשר לא כדת.  אוי, נורא הדבר ומי יכילנו!  ובתו הלא קרובה היא אליו מאד, ומדוע לא יחבקנה למצער?

– הרף מעט, גרעען אדוני – אמר גאלדשמיטה – חכה נא עד אשר יבאו דברי אחיך.  עוד אין אתנו יודע נאמנה אם אשתך עודנה חיה.  באזני בתך אין נפשי להזכיר התפונה הזאת, אך לך עלי להגיד.  הן זה שמונה שנים למאז עזבה הכבודה לענץ את אמה, וזה שנתים אשר לא לקחה אזנה דבר על אדותיה, ומי יודע את אשר קרה בשתי השנים?  ועל כן הנני מבקשך בחזקה, חשוך את בתך יחידתך היקרה מהתרגשות והתמרמרות רעה.  הלא בכל עת תוכל לשחרה בביתי, ואנכי קדמתי להגיד לה כי היית אוהב דבק מאח לאביה, וכל לבבך הכינות לטובת בתו.

– אולי צדקת ממני, אולי טוב יותר כי תחשבני בתי לאוהב משפחתה;  אבל לא תוכל להרגיש כמה יקשה להאב, הרואה את בתו בפעם הראשונה אחרי עשרים שנה להלדת אותה – כמה יקשה ממנו להתאפק מחבק אותה אל חזהו.

הוא נאנח מרה ויוסף לדבר:

– לא אוכל היום חשוב, לא אוכל תפוש גם רעיון קל בהגות לב ועל כן עלי לשמוע לעצתך.

– עיפה נפשך היום ולבבך נרעש ונפעם, אדוני גרעען – ענה דזעמס – לא תעצור כח לכתוב לאחיך, ואנכי גם את בתך הבטחתי לכתוב לאחיך.  ואם ישך חפץ, וכתבתי אליו גם בשמך, ובשרתי לו כי בת אחיו האובדת נמצאה אתנו פה, וכי מצאה את אביה בזה, ואבקשהו כי ימהר להודיע על אֹדות גיסתו.

גרעען קבל את דבריו לרצון וישאל:

– ומתי אבוא ואראה את פני בתי?  הוי, מה תערוג נפשי, כָמה לבבי אליה!  עד היום הזה לא ידעתי כי יש יחש בינה וביני, ובכל זאת נמשכו עיני ולבי אחריה מבלי אשר ידעתי בנפשי את יסוד הדבר – אכן נפלאת זאת בעיני, כי לא מצאתי ראיתי כל דמיון בתאר פניה אל אמה.

– זאת הנקל לי לדעת – ענה דזעמס – כי היא כֻלה דמות איקונין של אביה.

– האמנם?  – צהל גרעען את קולו – האמנם כן הוא?

– כן הוא באמת.  ואתה, אדוני גרעען, עודך נרעש מאד, ובכל זאת אם תתן לי דברתך לנוח על משכבך כשתי שעות ולמשול ברוחך הסוער, כי עתה לענג יהי לי לבוא עם רעיתי והכבודה לענץ, להשתעשע עמך בערב הזה.

גרעען חטף את יד רעהו ויחבקנה בחום אהבה ותודה.

– אודך, אודך, אדוני, אבל תראה תשבע רצון, כי לא תמצא כל רושם התרגשות בפני.

– עתה הנפש מעט.

ה' גרעען הבטיח להנפש, ודזעמס שב הביתה לכתוב אל בנימין גרינפֿעלד.

 

לד

והחתן וארושתו, קאהן ויאַקאָבּינאַ ישבו אז בבית גאלדשמיטה וישוחחו בשיחות משמחות לב.  על פי תלגרמא אשר קבל קאהן, היה לו דבר נחוץ לנסוע עוד ביום ההוא לפנות ערב למסעיו, ובעטי העתירה עליו בקשותיה להתמהמה עוד אצל ארושתו ככל אשר אך יוכל, וכה ישבו שלשתם וישיחו ויחבלו תחבולות בדרכי החיים העתידים להנאהבים.  לקאהן נודע כי שם יאַקאָבּינאַ ארושתו נקי וטהור מהכתם אשר נכתם בו, וגם רצה את חפצה כי מסע שעשועי כלולותיהם יהי לאירופא.  גם מוצאו היה מאירופא, ומה ישמח לבו להציג את רעיתו העדינה והנפלאה ביפיה ובטוב טעמה לפני משפחתו שמה.  האח, מה יפה היא ארושתו, מה נפלאה היא ביפעת תארה, בהודה והדרה!  אך מה נמהרו, מה נחפזו שעות שעשועיהם יחד לעבור.

היום רד, וקאהן אֻלץ לעשות דרכו.  הוא לא עצר כח להנתק מעל אהובתו, אך השעה דוחקת ומאיצה בו לעזבה.  ובטרם יפרד מעליה הוציא טבעת זהב משובצה אבני חן יקרה מאד ויושט לה.

– קחי אותה –  אמר וישימה על אצבעה – והיתה לך למזכרת.

– האח, מה נאוה!  מה נאוה!  – קראה ותנופף את ידה נגד אור המנורה ואבני האש הבריקו – לא למזכרת אותך, כי אם למזכרת אהבתך לא תמוש הטבעת מעל ידי.

יאַקאָבּינאַ הביטה אחריו עד אשר נעלם מעיניה, וטל דמעות מלאו עיניה.  אך עד מהרה מחתה דמעותיה כאשר נשמע קול צעדים, ובאמת למה תבכה?  הלא בעוד שבועות אחדים ישוב אהובה אליה, ואז הלא תתקשר עמו לעולמים.

בעטי באה החדרה, אחרי אשר ספר לה דזעמס את היחש אשר בין יאַקאָבּינאַ ובין גרעען ומה הוא לה.

בעטי הוכיחה את יאַקאָבּינאַ על פניה, כי כל מעיניה נתונים עתה אך לאהובה, ומפניו נשכחו מלבה כל מיודעיה ודורשי שלומה.

– לפני הצהרים היית בהתעלף ה' גרעען ויהי כמת, ואחרי כן, הלא באזני שמעתי בהגד לך דזעמס כי התרגשות גרעען נובעת ממקור קרבתו למשפחתך, ובכל זאת לא עלה כל רעיון על לבבך לדרוש לשלומו.

יאַקאָבּינאַ התאדמה כארגמן.

– ארטהור היה נחפז לנסוע, ובכל זאת צדקת ממני.  אמנם עול הוא לשכוח תבל ומלואה.  אולי תדעי מה שלום ה' גרעען?

– אכן יודעת אנכי;  דזעמס ישב כמעט כל היום אצלו.  אמנם כי אחרי התעלפו התעודד מהר, אבל אחרי כן התעלף שנית.  נפשו אִותה מאד לבוא אלנו וביותר שאת אליך, להציל מפיך דברים על אֹדות משפחתך.  מה תאמרי, גרעטכֿען, אולי נטַיל ונלך אליו?  דזעמס ילוה אלינו.

יאַקאָבּינאַ שמחה להצעת בעטי, ועד מהרה אחזו דרכם אל מעון גרעען.

וה' גרעען לא עצר כח לקים הבטחתו, ולא נתן שנת לעיניו, ובבוא לפניו יאַקאָבּינאַ עם גאלדשמיטה ורעיתו, ובראותו את גבוה קומתה והדרה כמלכה ביפיה, חפץ לרוץ לקראתה, אבל התרגשותו הכשילה כחו, החרידה עצמותיו, ולולי מהרו גאלדשמיטה ויאַקאָבּינאַ להחזיק בו כי אז נפל תחתיו.  הם הושיבוהו על כסא, וגאלדשמיטה אמר:

– אולי תאבי, כבודה לענץ, לתמוך בידך את ראש האדון גרעען?  אנשי הנני הולך ואשובה עוד מעט.

ה' גרעען כמו אמר להתנגד אל החפץ הזה, אך יאַקאָבּינאַ כבר תמכה בידה מתחת לראשו ופניו נהרו מאֹשר וגיל, וגאלדשמיטה לא אץ לבוא הביתה, למען האריך לגרעען את הענג להיות נשען בזרועות בתו.  אחרי רגעים ממשכים שב, והוא ויאַקאָבּינאַ הושיבו את גרעען על הספה.

– האין בידך כל תמונה מאמך, כבודה?

– לא, לדאבון לבי, אך תמונתה האהובה נצבת לנגד עיני תמיד, חכה נא רגע, אדוני.

ובטרם מצא את לשונו בפיו לדבר דבר, השמיטה את ידה מתוך ידו, ותקח גליון ניר מעל השלחן, וגאלדשמיטה הבין את חפצה ויתן לה עט עופרת, וברגעים אחדים תארה את תמונת אמה ותושט לגרעען.

– הידעת את אמי פנים אל פנים, אדוני גרעען?

– היא מתארה להפליא!  – קרא גרעען ויגע את התמונה אל פיו וילחצה בשפתיו, ועיניו מלאו דמעות.  ויאַקאָבּינאַ הביטה אליו משתוממת ונרעשת.

 

לה

עברו שבועים ימים.  ויהי היום, לפנות ערב, ויאַקאָבּינאַ יושבת בחדר בעטי רעותה, וה' גרעען יושב אצלה ומשתעשע עמה בשיחה. ליאַקאָבּינאַ נודע, כי ארושה קאהן, אשר זה שבועים הנהו נוסע למסעיו, איננו משלומי אמוני ישראל, וקדשי הדת משחק לו, ויצר לה מאד, ותהי נוגה ושוממה.  ובעודם יושבים, והדלת נפתחה לאטה, והמשרת בא ויושט תלגרמא לאדונו לדזעמס.

גאלדשמיטה פתח ויקרא – פניו אשר נהרו משמחה העידו כי בשורה טובה אצורה בתלגרמא.  רגעים אחדים חכה ויחשוב ויבט רגע בפני העלמה ורגע בפני רעהו גרעען, אחרי כן נגש אליו וינח ידו על כתפו, וידבר באזניו דברים אחדים, ושניהם מהרו לצאת מן החדר ההוא.  בעטי אשר התבוננה בשום עין ולב אל תנועות אישה המפיקות אור וחיים, שאלתהו בעיניה פשר דבר, והוא הניע לה ראש בשחוק-רצון וירמז בעיניו על יאַקאָבּינאַ.

אחרי חצי שעה שב דזעמס החדרה, ובפתחו את הדלת עד החצי רמז לרעיתו בפניו המאירים ויקרא:  אחלי, בעטי, רגע אחד...

– הנני באה כרגע.  הלא תסלחי לי גרעטכֿען, עוד מעט אשובה אליך.

בחפזון נמרץ חשה באה אל החדר השני.  תשוקתה לדעת את החדשה הגיעה עד מרום קצה.  גם נפש יאַקאָבּינאַ נרעשה מאד אף כי לא ידעה מה.  היא נשארה עתה לבדה ותחכה בכליון עינים אל שוב רעותה.

אחרי רגעים אחדים נפתחה הדלת ובעטי באה בבשורה:

– גרעטכֿען!  גרעטכֿען!  נבואתי באה נמלאה:  דזעמס קבל תלגרמא מאת דודך בנימין!

– מאת דודי בנימין!  – קראה יאַקאָבּינאַ בקפצה ממקומה – הוי מהרי הגידי מה כתוב שמה – אמי?

– מפצרת בך מאד, כי עד מהרה, ככל אשר יהי לאל ידך, תבואי אליה, והיא סולחת לך מקרב ולב עמק. 

– מהֻלל שם ה' ומברך לעולם!  – קראה יאַקאָבּינאַ ונחל דמעות פרץ מעיניה.

– אבל טרם תדעי הכל – הוסיפה בעטי ותלפתה בידיה – יש לי הרבה, הרבה לספר לך.  שימי נא אל לב, כי הכהן אשר הודיע לך אז כי אמך באה בברית נשואין עם איש אחר – הונה אותך ויסבבך בכחש ובמרמה, כי באמת לא היתה אמך מעולם לאיש אחר.

יאַקאָבּינאַ הריעה בקול צהלה:

– מהלל שם ה'!  מהלל שם ה'!  הוי, לוּ אוכל להחיש דרכי לבוא אליה!...  עתה אקים אוציא לפעולות את חלום נעורי ותקותי, אדאג אפעל אעבוד למענה.

– לא!  – שסעה בעטי את דבריה – לא אאמינה כי אַת בעמל כפיך תחינה ותכלכלנה...

יאַקאָבּינאַ הביטה אליה בתמהון לבב.

 – האם לא תאמיני כי אפעל אעבוד בעד אמי?  הכה מעטה אמונתך בישרת לבבי?

– לא, לא תביני לרעי.  חפצי אך להגיד כי אינני מאמינה כי יהי לך הדבר נחוץ.

– ואַת תדמי כי אנכי אתן את אמי לעמול למחיתה?

– אך לא, זאת לא אאמין...

היא הקריבה כסא למושב יאַקאָבּינאַ ותשב אצלה ואת שתי ידיה אמצה בידה.

– גרעטכֿען, ודזעמס יכנך "כבודה לענץ"...  מה זר הדבר כי עוד נכנה אותך בשם זה, אף כי אין עוד לך כל נסבה להעלים את שמך הנכון ולבלתי הקרא בו.  אבל קשה יהי לנו להחל פתאם בפעם אחת לקרא לך "יאַקאָבּינאַ", וכאשר יקרא לך דזעמס אישי:  כבודה גרינפֿעלד, אז יעלה על לבבי זכר האדון גרעען – האם לא עלה רעיון על לבך, כי יש דמיון בין שני השמות, גרעען וגרינפֿעלד?

– לא – ענתה יאַקאָבּינאַ – אך קול האדון גרעען כבר הזכירני את דודי בנימין.

– והתדעי כי חזותך דומה לחזות פני גרעען?

– הבאמת ובתמים תאמרי זאת?  – שאלה יאַקאָבּינאַ משתוממת – חמיך עוד מראש דבר אלי כן, ואנכי אמרתי כי משחק הוא.  בכל זאת לא אוכל הבן זאת.

– זאת לא תוכלי הבן – אמרה בעטי ותשחק – עלי לדבר דברים מבארים יותר...  בנפשי לא אדע מדוע לא עשיתי כן עד עתה.  הנה בשורה טובה ונעימה אתי לבשר לך...  לא, גרעטכֿען, עליך להשקט ולשמוע במנוחת נפש את דברי אשר אדבר אליך – האם לא עלתה על לבבך כל מחשבה אז בהתעלף גרעען, מדוע זה דרש ממך אישי לספר לו איך "נחשב" אביך למת?

את המלה "נחשב" הטעימה מאד, עד כי יאַקאָבּינאַ נשאה אליה עיניה בתמהון.

– איך נחשב אבי למת?  אני...

– גם עתה עוד לא תביני לרעי, אבל...

– דברי – דברי – אל נא תלאיני.

– ילדה צולחה ומאֻשרה מאד!  הן עתה יש לך כל אשר תוכל לב הבת לשאל.

– בעטי!

– כן הוא, הנני מגדת לך הכל, בקצרה ובמהרה...  ובכן שמעי, תכריך המכתבים אשר ספרת כי נמצא בבגדי איש טבוע, משוי ממים, ובתכריך תמונת אמך – גֻנב מאד אביך.

יאַקאָבּינאַ נתנה בקול:  אל אדיר ונורא!  ומי הגיד לך זאת?

– הנני יודעת זאת מפי אביך – הוא בעצמו...

– אבי חי!  החי אבי?  איהו?  איה?  אבי!  אבי!

אז נפתחה הדלת:  – בתי!  בתי!

בידים פרושות בא גרעען החדרה ויאַקאָבּינא התנפלה בקול בכי בזרועותיו.

אחרי עשרים שנה אמץ האב בפעם הראשונה את בתו אל חזהו...

*   *   *

ומה היתה אחרית החזיון הנפלא הזה?  הנספר קץ החזון?  אמנם כן נספר, אבל איה סופר, ואיה עט סופר מהיר אשר יוכל לספר את שמחת המשפחה גרינפֿעלד?  מי ימלל את התרגשות האיש והאשה יעקב ובערטהא גרינפֿעלד, הנאהבים בנעוריהם והנפרדים במבחר ימי עלומיהם, אשר הוא נחשב בין המתים בעיני אשתו האלמנה החיה וכן היתה בעיניו ימים רבים כמתה יחד עם בתה בלדתה אותה.  מי יוכל להביע התרגשותם בהתאחדם בשמחה ובטוב לבב!  ובתם האובדת, בתם היפה כלבנה, חכמה ומשכלת, נאמנה בבריתה עם השם ודתו לפניהם!

תחת שכול וגלמוד, כעש ונדודים באו עתה לשלשה אלה האובדים והנדחים חיי משפחה נעימים, שלום רב ועשר וכבוד, כי עשיר האיש גרעען-גרינפֿעלד, וכביד מצאה ידו בניוארק.  זכר אשת נעוריו לא נתנהו לקחת לו אשה, אף כי האמין ימים רבים אשר רעיתו האהובה כבר מתה.  ובערטהא, אשר אָשרה הגדול חלץ עצמותיה ויחדש נעוריה, התענגה על רב שלום בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועל כן בקצרה נספר כי היא באה יחד עם בנימין גרינפֿעלד גיסה, אשר קראהו אחיו יעקב, אבי יאַקאָבּינאַ, לבוא ולהביא את בערטהא עמו.

ויאַקאָבּינאַ באה במסרת הברית – לא עם ארטור קאהן, אשר לאחרונה נפקחו עיניה לראות כי אבדה האמונה ונכרתה מלבו, אך לדודה ידידה מנעוריה בית אביה ואמה, זה האיש הטוב והישר, הגבר והנאור, בנימין גרינפֿעלד, לשמחת לב הוריה וכל מכבדיה.

יעקב גרינפֿעלד ובערטהא מתענגים יחד על רוב שלום ורב טוב, ששים ושמחים לראות את בתם חמדת עיניהם בתור אֵם מאֻשרה ברוכה בילדי שעשועים ובאיש חיקה אשר יאהבנה ויצרה כאישון עינו, כאשר כן תאהבהו ותכבדהו גם היא בכל לבבה.  ושתי המשפחות גאלדשמידט וגרינפֿעלד נשארו קשורות ומחֻברות באהבה עולם, ותהיינה לשני בתים נאמנים אשר חֻברו יחדו לכל פעולות צדקה וחסד, ולכל מעשה הטוב בעיני אלהים ואדם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] הסיפור מיוחס בטעות, גם על-ידי המתרגמת, לד"ר מאיר להמן, אך חובר למעשה ע"י שרה הירש (בת הרב שמשון רפאל הירש), ופורסם בכתב-העת "דר איזראעליט", גליון XX, שנת 1879, תחת שם-העט פרידריך רוט. [הערת פרויקט בן-יהודה]