_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לקראת העתיד

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

יחד עם שאלת המזרח בכללה העמידה המלחמה העולמית על הפרק את שאלת גורלה המדיני של א"י.  שאלה זו החלה ביחוד לנסר בעולם הפוליטי לאחר שגם תורכיה הסתבכה בריב ועמדה בקשרי-מלחמה את שלוש ממלכות אדירות: אנגליה, צרפת ורוסיה, שלכל אחת מהן יש שאיפות וענינים מיוחדים בא"י.  דעת הקהל והעתונות האירופאית מתחבטת כבר עכשיו בפתרון האפשרי של עתידות המזרח הקרוב בכלל וא"י בפרט.  בפתרון זה מעונינת כל אחת מהממלכות הנלחמות.  לגבי תורכיה הרי א"י אחת מאחוזותיה הטיריטוריאליות שהיא צריכה ומחויבת להגן עליה.  מבחינה אנגלית הרי זה חבל הגובל את ארץ מצרים ותעלת סוּאֶץ – אבן הפנה בפוליטיקה הקולוניאלית של בריטניה הגדולה.  בעיני צרפת נחשבת ארץ ישראל לחלק של סוריה – זו "צרפת המזרחית" של האימפריאליסטים הצרפתים.  גרמניה מקוה למצוא בחופי א"י וביחוד בחוף החיפאי נקודת משען לשלטונה בים התיכון.  רוסיה יש לה בא"י שאיפות וענינים מדיניים דתיים.  בקצרה א"י היא תלפיות בשאיפות המדינות של הממלכות האדירות.

מה יהא גורלה המדיני של א"י אחרי המלחמה?

עוד לא הגיע עכשיו הזמן לדון על עתידות א"י מבחינה מדינית כללית.  הכל תלוי בתוצאות המלחמה – וברגע הנוכחי אין כל אפשרות לדבר על-דבר הכרעה.  המלחמה היא הרת-הפתעות.  כשיפוניה הקטנה יצאה להלחם בענק הרוסי, לא פילל אף איש אחד שתבוסתה של ממלכת רוסיה תהא כל כך שלמה – אם רק היה מי שהוא שהאמין למפרע בכלל בנצחון יפוניה.  גם במלחמה זו כבר נכזבו הרבה השערות מבוססות פחות או יותר, ונתגלו הרבה הפתעות מפליאות ומדהימות, ולפי שעה ניטשטשו ונתערבו הגבולים הגיאוגרפים, נהרסו המחיצות ובטלו התחומים בין ממלכות – ואין איש יודע מתי ואיך יבוא הקץ לאנדרלומוסיא זו.

כאן אני רוצה לעמוד על הפרובלימה המדינית של א"י רק מבחינה עברית-לאומית ואנסה לברר את עמדתנו בפתרון שאלה זו מתוך האספקלריה של הישוב העברי בא"י.

אנו רוצים לפתור בא"י את שאלת העם היהודי.  הפרובלימה העברית לא התיצבה אף פעם בכל כך חריפות, מרירות וטרגיות כמו בשעת הקטסטרופה העולמית הנוכחית.  האסון הגדול, הנוקב ויורד עד התהום, של עם מדולדל, תלוש, מחוסר-ישע, בלי אחיזה בחיים, בלי בסיס ארצי, בלי נקודת משען – נתגלה עכשיו בכל מערומיו המבהילים.  לא רק זהו האסון ששלושת רבעי העם הולכים ונחרבים, נהרסים ממעמדם, ששמונה מיליוני אנשים שותתי דם.  – העולם כלו מתבוסס עכשיו בדמו ונשפט בחרב ובאש.  אסוננו הוא שאנו נהרסים ושותתים דם – בלי טעם, בלי מטרה, בלי כונה...  "אין טעם למותנו כמו אין טעם לחיינו".  יסורינו הם יסורי חנם, צערנו – צער תפל, ריק ואין גמול ותשלומין לדמינו הנגרים.

אף פעם לא היתה ברורה ובולטת התכונה האינטרנציונלית של שאלת היהודים כמו ברגע הזה.  שאלת היהודים ברוסיה עומדת עכשיו כעצם בגרון הפוליטיקאים הצרפתים והאנגלים.  גרמניה ואוסטריה עושות כַּוָנים לעם העברי.  ובאמריקה כבר מתכוננים לאמיגרציה העברית הענקית שתנהר הנה אחרי תום המלחמה.  ורוסיה?  – רוסיה עסוקה עכשיו במלחמה נגד היהודים לא פחות מאשר נגד המחנות של מקנסן והינדנבורג, ולאסוננו – בהרבה יתר הצלחה...

ורק בנו, בעם העברי עצמו, תלוי הדבר שבתוך שאר השאלות המדיניות שידונו בועידת השלום לא תוסח הדעת גם מן השאלה היהודית.

העם העברי בתוקף מצבו בגלות קרוע, מרוסק ברגע הזה, ונלחם מלחמת אחים בשני מחנות האויבים.  מתוך אונס, בין שהאונס הוא ביודעים ובין שהוא בלא-יודעים, אנו מסתובבים במחול-השדים, וכעבדים המסייעים בידי רבם הננו לוחמים איש נגד אחיו על יד בני "מולדתנו".

אולם המלחמה לא לעולם תמשך.  סוף סוף תושב החרב שכורת-הדם לנדנה, והעמים עיפי-מלחמה יבקשו שלום, ובאי-כח הממלכות יתאספו לחלק את השלל ולחרוץ גורל העמים והארצות.  באותו רגע יוכל שוב העם העברי להתאחד.  ואנו צריכים להתכונן מעכשיו, להכין את הקרקע ולהכשיר את הלבבות, למען שברגע הגדול ההוא יציג העם העברי גם את שאלתו הוא, שאלת היהודים, בכל עמקה והיקיפה ההיסטורי.

כלום יש עוד להוסיף מהו הפתרון האפשרי של שאלה זו?

בדם ואש של המלחמה האיומה הזאת נצרפת ומזוקקת זכות-עולמית אחת גדולה וקדושה, ואומות שלמות מחרפות את נפשן למות כאיש אחד בשביל הזכות הגדולה הזאת: הזכות של חרות וקוממיות לאומית בארץ-המולדת.  הגנת-המולדת, החרות הלאומית – זוהי נשמת המאורעות העולמים.

וכמה מובן, כמה פשוט הדבר אחרי מלחמה זו, שפתרון שאלת העם מחוסר-המולדת ראוי וצריך להיות – מולדת בארץ מכורתו ההיסטורית.

ועידת-השלום הבאה צריכה להכיר בזכות העם העברי לכונן לעצמו בא"י מולדת.  זו שאלת-השאלות העומדת במרכז חיינו, זוהי התעודה ההיסטורית הגדולה שרגע מכריע זה מטיל עלינו.  השאיפה שהכרזה כמה פעמים בקונגרסים הציונים, השאיפה שחלוצי-עמנו, בוני-הישוב, עמלים זה שלשים שנה להגשימה בחיים – שאיפה זו צריכה אחרי המלחמה להתקיים ולהתאשר בקונגרס האינטרנציונלי.  סביב מטרה זו צריכים להתאחד כל כוחותינו הלאומיים הרוצים לחדש את החיים המולדתיים של העם העברי, בין אלה שהכירו במטרה זו מתמול שלשום ובין אלה שרק היום, ע"י הקטסטרופה העולמית והלאומית, הגיעו אליה.

למה אנו שואפים בא"י ומה אנו דורשים עכשיו, ברגע זה, בא"י?  קודם כל אנו צריכים להבחין בין שני הדברים האלה.

שאיפתנו בא"י אי-אפשר לקיים במומנט אחד, ולו יהא המומנט גדול, מכריע ונוח כמומנט הנוכחי.  קיום-שאיפתנו אפשרי רק מתוך פרוצס ממושך, פחות או יותר.  אנו שואפים להתרכז, להתערות ולהתאחז בא"י כמו שכל עם הוא מרוכז, מעורה, ונאחז בארצו, כפולנים בפולין, כבולגרים בבולגריה.  אנו שואפים לעשות את ארץ ישראל לארץ ישראלית ואת העם העברי לעם ארצי-ישראלי.  אנו שואפים לנטוע את העם במולדת ולהחזיר את הארץ לעם.  איחוד העם והארץ, יצירת חיים מולדתיים – זוהי הנשמה, המהות הפנימית, הגרעין היסודי של שאיפותינו; הגרעין הזה יכל להתכנס בקליפות שונות, בקליפה אבטונומית, בקליפה פידרטיבית, בקליפה ממלכתית סובירינית, אך אין הקליפה משנה את התוך.

כיבוש-הארץ למטרה שכזו אינו בא ע"י זכויות פוליטיות וערובות דיפלומטיות, אלא ע"י עבודה ישובית ממושכה, השתרשות והתערות בקרקע, בעבודה, במסחר, הגדלת הרכוש החמרי והרוחני, הרחבת הקנינים הכלכליים והתרבותיים, ההתבצרות בכל ענפי העבודה והתרבות האוכלסין עד כדי היות רוב גדול ומכריע בארץ.  ברור איפוא שכיבוש-ארץ שכזה, לא לשם שלטון ואכספלואטציה, אלא התאחזות והתישבות אינה, בעיקר, שאלה משפטית-פוליטית אלא כלכלית-ישובית.

הזכויות המדיניות והערובות המשפטיות הן תוצאה, תולדה של הכיבוש הממשי, הריאלי, ולא תנאי קודם למעשה, בכל אופן לא תנאי הכרחי.  השקפה זו היתה מונחת ביסוד עבודתנו הישובית.  להנחה זו הגיעה התנועה הציונית אחרי הנדנודים והנפתולים של התקופה הצרטרית שרצתה לדחוק את הקץ – ולא עלתה בידה; נעשה את עבודתנו – בלי קפיצות, בלי דחיקת הקץ, וסוף הזכויות לבוא – כך אמרנו, ובצעדים אטיים, טבעיים, הלכנו בדרך המובילה למטרה.

אך כלום לא הגיעה עכשיו השעה לבדוק מחדש את תכסיסנו?

הגיעה שעה הרת-עולם בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה של עמנו.  מאורעות כבירים מתחוללים, מהפכות עצומות מתרחשות, משתנים ערכין מקובלים, נפסלים לוחות מקודשים, אמתיות חדשות מתגלות, יחסים חדשים הולכים ונבראים, ניטשטשו הגבולים שבין החלום והחיים, ודמיון ומציאות משמשים בערבוביה.  כלום אפשר עכשיו להסתפק בדרכים הישנים, הכבושים?  כלום לא הגיעה השעה להפוך את השיטה – ולהגיע למטרתנו באמצעים יותר מהירים, באמצעים ריבולוציוניים?

עכשיו היא שעת האפשרויות הבלתי-מוגבלות, ומה שאי-אפשר בזמנים רגילים, אפשר ברגע זה, כלום אי-אפשר להשיג עכשיו את א"י בבת-אחת?

בודאי הגיעה השעה, שאנו רשאים וצריכים לפשפש במעשינו ובדרכינו.  רק חנוטי הרגש וקפואי המחשבה שאינם רואים את אותות הזמן הגדולים לא ירהיבו עוז בנפשם לתור אחרי דרכים חדשות.  אנו רשאים עכשיו לנסות לדחוק את הקץ ולקוות לקפיצת-הדרך.

אבל ברגע הזה של ערבוב-התחומים בין הדמיון והחיים נקל בינתים להנתק לגמרי מעל קרקע המציאות ולאבד לגמרי את הקשר הממשי את העולם הריאלי ולהסחף בזרם הדמיון שכל באיו לא ישובון, ומתוך כיבושים דמיוניים וחלומות של מה בכך אפשר לאבד קנינים ממשיים.  ומפני זה עלינו ברגע זה, כשאנו באים לנסות דרכים חדשות, למצוא נקודת-משען בטוחה ולהשען בשתי רגלינו על בסיס ריאלי, לבל נַפליג יותר מדי בעולם הדמיונות.

נקודת-משען זו יכולה וצריכה להיות – ישובנו העברי בא"י.  בכל הכנותינו ותכניותינו החדשות ברגע הזה בשביל העתיד – אין אנו רשאים להסיח את דעתנו אף רגע מקיומו והגנתו של ישובנו בא"י.  העמדות הלאומיות שיצרנו וטיפחנו בשלושים השנים האחרונות בא"י – יקרות לנו לא רק משום שהן קניננו הלאומי, העצמי היחיד שיש לנו בכדור העולם, אלא גם משום שהן הבסיס והיסוד לכל עבודת התחיה שלנו בעתיד.  כי לנו, החולמים-הלוחמים של תחיתנו המולדתית בא"י מתמול שלשום ברור: אם לא יתרחש עכשיו נס ולא נזכה לקפיצת-הדרך ולקירוב הקץ אין אנו נרתעים לאחור ואין אנו מניחים את הדגל מידינו – בדרך הטבעית, הכבושה והארוכה אנו ממשיכים את עבודתנו.

ולפיכך כל תכסיס חדש, המסכן את קיום הישוב העברי פסול למפרע.

אי-אפשר לקבוע מעכשיו את תכסיסנו בשעת ועידת השלום הבאה.  הדבר תלוי בתוצאות המלחמה ובסיטואציה המדינית שתתהוה אז.  אבל אנו יכולים ומחויבים עכשיו לברר לעצמנו את צרכינו ואת הדרישות ההכרחיות בשביל סיפוק הצרכים האלה – למען זה ישמש בסיס לתכסיסנו העתיד בכל מצב שהוא.

שאיפותינו הסופיות אין אנו יכולים להשיג ברגע הזה – מפני ששאיפתנו על פי טבעה אינה מושגה ברגע אחד.  אבל אנו יכולים, ומפני זה אנו צריכים ומחויבים, להשיג ברגע הזה את הערובות הדרושות שיבטיחו לנו את קיום שאיפתנו בעתיד.

זוהי החובה ההיסטורית של עמנו בגולה וזהו הצורך ההיסטורי של ישובנו בארץ ישראל.  ברגע זה של המשבר העולמי, המשבר בתורכיה והמשבר בא"י, אנו צריכים להבטיח את חופש ההתפתחות הכלכלית והתרבותית של הישוב וחופש הפעולה של העם למען הגדיל והאדיר את הישוב עד שמטרתנו הסופית תושג.  ויהא גמר-המלחמה מה שיהיה, יהיו אדוני המצב העתידים מי שיהיו, ישאר "המצב בהויתו" בתורכיה או ישתנה – אנו צריכים שועידת-השלום הבאה, מלבד מה שתכיר בזכותנו, בזכות העם העברי, לכונן לנו מולדת בא"י – תבטיח לנו את הזכות הזאת בערובות מסוימות:

1. הערובה של חופש העליה והתישבות של היהודים בארץ-ישראל.

2. הערובה של זכות ההתאזרחות וההשתתפות של יהודי ארץ-ישראל במוסדי ההנהגה העצמית הכללית של הארץ על יסוד ערכי שוה.

3. הערובה של זכות הנהגה עצמית לאומית של הישוב (אבטונומיה בסידור הקהלות והמושבות, בעיר ובכפר, בתי-הספר ומוסדי הצבור),

על איזה יסוד אנו יכולים לדרוש את הזכיות והערובות האלו?

האין הזכיות האלו עומדות בניגוד לאינטרסים של הממלכה ותושבי הארץ?

א"י שייכת לתורכיה – עובדה זו קובעת את העמדה וההתיחסות המדינית של הישוב בא"י.  העיקר של שלמות תורכיה והתבצרותה היה תמיד אחד מעמודי התווך של העבודה הישובית.  בשעת משבר זו הרי הישוב העברי נשאר לויאלי ונאמן לתורכיה כמו תמיד.  היהדות העותמנית ובתוכה היהדות הארצי-ישראלית ממלאה בשעה קשה וחמורה זו, כשתורכיה נלחמת מלחמת החיים והמות, את חובתה האזרחית למדינה.  אולם תורכיה היא ממלכת-לאומים.  ותורכיה היתה הראשונה שהכירה בפרינציפיון של הגדרה לאומית חפשית ונתנה לכל העמים אבטונומיה לאומית-קולטורית; תכונת הישוב בא"י היתה ותהיה תמיד עברית-לאומית.  כל מפעלינו, כל מוסדינו ויצירותינו בא"י טבועים בחותם העצמיות הלאומית שלנו – החל במשק החקלאי העברי וכלה בהנהגה העצמית.  כל מושבה עברית היא "זעיר אנפין" של חברה עברית מולדתית אבטונומית, ועל אפיו וצביונו הלאומי לא יוותר הישוב בשום מחיר שבעולם.  אף ברגעים היותר קשים לא יתכחש לעצמותו ומהותו הלאומית – כמו שהוכיח בשעת-חרום זו.  אבל החותם הלאומי של הישוב אינו סותר את האינטרסים הממלכתיים.  מבחינה פוליטית ממלכתית הרי הישוב העברי קבוץ אזרחי עותומני וחלק אינטגרלי של תורכיה, נושא בעול החובות ונהנה מהזכויות כדוגמת יתר האלמנטים של אוכלסי המדינה.

א"י שייכת לתורכיה – אבל התורכים הם רק השליטים על הארץ.  אין בא"י ישוב תורכי של עובדי-אדמה או סוחרים ובעלי מלאכה.  התורכים היחידים בארץ הם הפקידים ואנשי הצבא.  בשאיפותינו הישוביות אין לנו שום משא ומגע כלכלי-חברתי את העם התורכי.  היחסים שלנו הם רק את הממשלה התורכית.

רוב האוכלסין בארץ-ישראל הם הערבים.  מלבד תשעים אלף היהודים יושבים בא"י כחצי מיליון ערבים מושלמים ומאת אלף ערבים נוצרים.  בעבודתנו ושאיפתנו הישובית אנו באים קודם כל בנגיעה את הערבים.  האם אין הישוב הערבי בא"י וקיומו סתירה לעבודתנו ולאפשרויות של התישבותנו?

בא"י חיים כשש מאות אלף ערביים, זוהי עובדה.  אולם בא"י, בסוף ימי הבית השני ישבו כארבעה מיליונים – כלום אין הארץ יכולה גם עכשיו להכיל עוד 3–4 מיליוני איש?  בלי שום ספק!  א"י היא עכשיו ארץ שוממה וחרבה למחצה – והאלימנט הערבי המועט אינו מסוגל להחיות את הארץ ולהקים את חרבותיה.  ברגע הנוכחי נעבד רק חלק קטן של אדמת א"י – מעשרה עד עשרים אחוזים.  אבל גם החלק המעובד אינו נותן את פריו כראוי – משום שהערבי אינו מוכשר לעבודה מתוקנת ואינו יודע להפיק מעבודתו את התועלת האפשרית.  שיטת העבודה של הערבים היא נושנה, פרימיטיבית, המדלדלת ומרוששת את הקרקע ומספיקה לחם צר לבעליה.  רוב אדמת א"י מוברת ובלתי מעובדת כלל – כמו אדמת ההרים והחולות ורוב אדמת הבקעות והעמקים שנתכסו לרגל העזובה והשממה בבצות.  הארץ עודה מחכה לעם קולטורי, חרוץ, עשיר בכוחות חמריים ורוחניים המזוין בנשק המדע והתכניקה המודרנית שיבוא להתאחז בה, וינצל את עשרה הטבעי וסגולות אדמתה ואקלימה המבורך, שישקה את אדמתה החרבה, יפרה הרריה השוממים, ייטיב ויעשיר קרקעה המדולדל, ייער חולותיה, והארץ החרבה תהפך לגן-עדן.

חמשים המושבות העבריות והעבודה הקולטורית הגדולה שהשקיעו היהודים בא"י במשך שלשים השנים האחרונות – מעידות שהעם העברי מוכשר למלא את התפקיד הנעלה הזה.  הישוב העברי בא"י, מלבד מה שהוא מבחינה יהודית, יצירה לאומית מקורית, הריהו מבחינה כללית מפעל קולטורי אנושי רב-הערך, מפעל ציוויליזטורי שאנו רשאים להתגאות בו.  היהודים הכניסו לא"י אמצעי עבודה משוכללים, העשירו את הארץ בקולטורות חקלאיות חדשות, השביחו והבריאו את אקלים הארץ, תיקנו התנאים הסניטרים בערים, יצרו משק חקלאי משוכלל, בנו שכונות עירוניות מופתיות, סללו דרכים בארץ, הקימו מוסדים חינוכיים מודרניים, הגדילו את רכוש הארץ והכנסותיה, הרימו שכר-העבודה ויצרו צורות חיים סוציאליות חדשות.  הרי כאן לפנינו בנינה של ארץ, בכל מלוא משמעות המלה הנעלה הזאת.  אנו בונים ומחיים את הארץ – וזהו הבסיס המוסרי-האנושי של שאיפתנו ועבודתנו הישובית בא"י.

אין מטרתנו עומדת בניגוד לישוב הערבי בארץ; אין כוונתנו לדחוק את רגלי הערבים, לנשלם מעל אדמתם ולרשת את מקומם.  ההתישבות העברית הציגה לה מטרה יותר נעלה, יותר קולטורית, יותר אנושית: המטרה היא להחיות את הארץ, למַמש את אפשריותיה הישוביות הגדולות, להרחיב את גבולותיה האקונומיים ע"י יצירת תרבות יותר גבוהה, מושלמת ועשירה, ע"י טיפוח משק יותר פרוגרסיבי וקולטורי – והארץ תספיק גם לישוב הקטן הנמצא בתוכה וגם למליונים מתישבים חדשים.  ההתישבות העברית לא להרוס את מצב הישוב הערבי היא באה – להיפך: היא תצילהו מדחקותו הכלכלית, תרוממהו משפלותו החברתית ותחלצהו מהתנוונות גופנית ומוסרית.  תחיתנו בא"י תבוא ע"י תחית א"י – וזאת אומרת תחית הערבים היושבים בה.

עד כמה רעיוננו זה יש לו אחיזה בריאליות הארצי-ישראלית, – תוכיח לנו דוגמה חיה אחת – המושבה פתח-תקוה, אם המושבות העבריות בא"י.

מושבה זו, התופסת שטח של שלשת אלפים הקטר, היתה מקודם כפר ערבי קטן בשם מלבס, שפרנס בדוחק כעשרים משפחות עניות של ערבים.  אדמת הכפר היתה מכוסה בצות, ואוירה הפיץ את הקדחת הירוקה שעשתה שמות ביושביה.  באו היהודים והתאחזו במקום הזה.  במקום הבצות יטעו יערות של אקליפטוס – עץ אבסטרלי שהיהודים הכניסו לארץ והערבים קוראים לו משום כך "שגר-אל-יהודי", עץ היהודים –, במקום העבודה הפרימיטיבית המחריבה את הקרקע ומרעבת את בעליה, הנהיגו משק אינטנסיבי בהשקאה מלאכותית.  נטעו פרדסים של תפוחי זהב, לימונים, אגסים, נטעו כרמים של גפנים, זיתים, שקדים, ועכשיו חי במושבה ישוב של חמשת אלפים איש, ושלושת אלפים פועלים, רובם ערבים, מוצאים יום יום עבודה בפ"ת.  המס השנתי שהמושבה מכניסה לממשלה מגיע לסכום של שמונים אלף פרנק.  ולבד זה יש עוד למושבה תקציב פנימי של ההנהגה העצמית (ועד המושבה).  כפרים ערבים שלמים מוצאים את פרנסתם בפ"ת.

בשטח שפרנס מקודם רק עשרים משפחה יצרו היהודים אפשרות אקונומית בשביל אלפיים משפחה; במקום תרבות עניה, נמוכה ופרימיטיבית יצרו תרבות גבוהה, עשירה ופרוגרסיבית.  מהפכה זו שואפת ההתישבות העברית לחולל בכל ארץ ישראל.

האין לנו איפוא הזכות המוסרית לדרוש שיניחו לנו, וגם שיתנו לנו את הערובות הדרושות לכך – להמשיך בא"י את עבודתנו!

הזכויות האלה שאנו דורשים עכשיו – זכות העליה וההתישבות, זכות ההנהגה העצמית הלאומית וזכות ההתאזרחות וההשתתפות במוסדי ההנהגה הכללית – הרי בפועל ולמעשה היינו נהנים מהן עד עכשיו, אף כי באופן רשמי לא היתה לנו שום ערובה משפטית ושום בטחון חוקי; אולם חופש הפעולה שלנו בא"י עד עכשיו היה יותר פרי הרשלנות, ההפקרות והאנרחיה של המשטר המדיני והאדמיניסטרטיבי של תורכיה מאשר פרי הסבלנות והחרות של הממשלה העותמנית, ומפני זה היתה עבודתנו תלויה כל כך במקרה, בהתיחסותה ההפכפכת של הרשות המרכזית ובזדון לבם של הפקידים המקומיים.  יתר על כן, להלכה, על גבי הנייר היו הגבלות ואיסורים בזכות העליה וההתישבות.

עוד בשנת 1882, כשרק התחילה (אחרי הפרעות ברוסיה) עליה המונית לא"י, פקד השער העליון על הקונסולים התורכים ברוסיה להודיע ליהודים הרוצים לבוא להתאחז בתורכיה – שעליהם להתישב בקבוצות מפורדות במקומות שונים, מבלי להתרכז במקום אחד, ושהם יכולים להשתקע בכל רחבי תורכיה מלבד פלשתינא.  כשהמהגרים פנו בכל זאת לא"י – תחת מסוה של עולי רגל ומתפללים – ציוה השער העליון לדרוש מכל יהודי הבא לארץ 50 לירה תורכית בתור ערבון שלא ישהה בארץ יותר מחודש.  בשנת 1888 האריכו את הזמן לשלשה חדשים.  בנוטה שהוגשה בענין זה לצירים הזרים כותב השער העליון: "כל העולם יודע, שבשעה שהיהודים גורשו מארצות ידועות באירופה מצאו להם מקלט בטוח וחרות גמורה בתורכיה.  עוד היום באים הרבה יהודים לבקש להם מפלט בתורכיה.  זולתי א"י הרי באמת היהודים בני-חורין להתאחז בממלכתנו בלי כל מעצורים.  אם הממשלה העותמנית ראתה חובה לעצמה להוציא את פלשתינא מן הכלל – הרי זה בגלל סבות כלכליות וממלכתיות ידועות, שהמריצה אותה להפריע בעד העליה ההמונית, ביחוד של יהודי רוסיה ורומניה, למקום זה, שאין יכלתו הכלכלית מספיקה לצרכי אוכלוסים מרובים".  כשראתה הממשלה התורכית שלמרות האיסור מוסיפים היהודים לבוא לא"י להשתקע בה, התקינה שכל יהודי הנכנס לארץ צריך למסור לרשות המקומית את תעודת-מסעו ולקבל תמורתה פתקא אדומה הנותנת רשיון לשבת בארץ שלושה חדשים.  אחרי שלושת החדשים על בעל הפתקא לעזוב את הארץ, ואם לא – ישולח בעל כרחו.  הממשלה התורכית הודיעה ע"ד תקנתה זו לצירים הזרים (בשנת 1890), אבל הממלכות לא נתנו את הסכמתן לאיסור זה, בטענה שאין לתורכיה הזכות לאסור על נתיניהן את הכניסה לא"י.

ומאז נשארה הפתקא האדומה – אף כי בפועל לא היה לה שום ממש.  ההגבלה של שלושת חדשים היתה קיימת רק על גבי הנייר.  כל אחד יכול היה לשהות בארץ כמה שרצה.  ולא היה אף מקרה אחד של שילוח וגירוש לאחר שלושת החדשים.  אולם בעצם נתינת הפתקא היה עלבון גדול.  היתה בזה הפלָיָה לרעה וזלזול בכבוד היהודים.  באי כוח הציונים בקושטה והחכם בשי השתדלו כמה פעמים – אחרי המהפכה בשנת 1908 – לבטל את הפתקא האדומה ואיסור הכניסה הכרוך בה.  לאחר עמל רב עלה הדבר בידם – אבל רק למחצה.  על פי הצעת שר הפנים טלעת-בי החליטה מועצת הוזירים (ספטמבר 1913) לבטל את הפתקא האדומה, אבל איסור הכניסה נשאר על מקומו – על גבי הנייר, כמובן...  במכתב מיום ז' אלול (1913) מודיע הוזיר הגדול לוזרת הפנים שהחלט "לבטל מכאן ואילך את הפתקא האדומה שלא הביאה את התועלת הרצויה.  אבל בכדי שהיהודים הבאים לסייר את א"י לא ימשיכו בה את ישיבתם למרות האיסור – ינתנו הוראות למושל הירושלמי לאחוז באמצאים נמרצים נאותים"...

וכמו כן היתה מתקיימת הגבלה מיוחדה ליהודים בענין רכישת קרקעות בא"י.  למרות הזכות המפורשת – לפי המשפט התורכי – של הנתינים הזרים לרכוש להם ניכסי דניידי ודלא ניידי בכל רחבי תורכיה (מלבד חבלי מדינה ומכה) – אסרה הממשלה באופן אדמיניסטרטיבי ליהודים זרים לקנות אדמה בא"י.  למעשה אמנם לא השגיחו באיסור – אבל כל קניה היתה פוגשת לרגל זה מעצורים קשים ועלתה בהוצאות ודמים מרובים.  הקושי ברכישת קרקעות היה אחד המפריעים היותר מכבידים בעבודתנו הישובית.

המקצוע היחיד שבו שלט חופש גמור – זה היה מקצוע ההנהגה העצמית.  האדמיניסטרציה התורכית לא היתה מתערבת כלל בענינים הפנימיים של המושבות ולא הפריעה אף במשהו בער המתישבים לסדר את חייהם כרצונם.  ומבלי לדרוש זכויות לאומיות – יצר הישוב העברי את הזכויות הלאומיות – את האבטונומיה של המושבות את בתי הספר העברים.

אך כל זה אפשר היה בתורכיה שעד המלחמה – בתורכיה המרושלת, הפרועה, נעדרת הסדר, המשעובדת למשטר הקפיטולציוני ושומה תחת אפוטרופסות זרה.  המלחמה הזאת תכריע גם את גורלה של תורכיה, – או שתאבד את יתר "הפליטה" או שתשתחרר מהאפוטרופסות האירופית ותגביר ותבצר את שלטונה.

 

בין כך ובין כך בא הקץ להפקרות ולמצב הפרוע ששררו בא"י.  ומכאן ולהבא אי אפשר עוד להתמיד בעבודתנו הישובית בלי בסיס חוקי ובלי בטחון משפטי מספיק.

*

*     *

ארץ ישראל – כעולם כולו – עומדת על סף תקופה חדשה.  והעם העברי המבקש את תיקונו בארץ-מולדתו ההיסתורית צריך עכשיו לתבוע את זכויותיו.  אין אנו דורשים שיתנו לנו עכשיו את הארץ – ארץ לא מקבלים אלא כובשים.  אנחנו נכבוש את הארץ בבנותנו אותה.  וכבר יסדנו את המסד.  ומה שאנו דורשים עכשיו הוא, שקונגרס השלום הבא יכיר בזכותנו לבנות את הארץ ולכונן שם את מולדתנו, ובתור משענת של הכרת-הזכות הזאת יתן לנו את הערובות המשפטיות וחופש-הפעולה הדרושים למען השלים את הבנין עד הטפחות.

 

נו-יורק, י"ג תמוז תרע"ה.                                                                  ("התורן" חוברת ה', תרע"ה)

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה