_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לבירור מוצא הפלחים

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

תושבי ארץ-ישראל נחלקים לשלושה חוגים, השונים זה מזה באורח חייהם, לבושם ודיבורם ודרכי פרנסתם.  החוג האחד הם נודדי המדבר "שכוני אהלים", המתפרנסים בעיקר ממרעה צאן וגמלים – הללו נקראים בלשון המקום בשם "בידוים" (מלשון "בידו" שפירושו בערבית מדבר, ערבה) או "ערב", כלומר ערבים.  החוג השני הם תושבי הערים העוסקים במסחר ומלאכה ובמקצת גם בעבודת האדמה וביחוד בנטיעות, אלה נקראים "מדניה", מלשון "מדינה" (עיר בערבית).  החוג השלישי הם עובדי האדמה היושבים בכפרים, הנקראים בשם "פלחין", מלשון פלח – חורש, פולח האדמה.  חוג זה עולה על אחיו בכמותו ובחשיבותו הכלכלית.  בתוך תחומי ארצנו, מהר החרמון בצפון עד מפרץ עקבה (ים סוף) בדרום, ומים הגדול במערב עד מדבר סוריה במזרח יושבים בערך מיליון נפש.  מהם כמאה אלף בידוים, כארבע מאות אלף מרוכזים בעשרים וחמש ערים, והשאר, יותר מחצי מיליון נפש יושבים בכפרים.  שני שלישים מהם, בערך 380.000 נפש, מרוכזים במערב הירדן, בארץ כנען הקדומה, ושליש – בערך 160.000 נפש, בעבר הירדן מזרחה.

בני החוג הראשון – הנקראים בלשון המקום "ערב" – הם כשמם ערבים טהורים, בני האומה שכבשה את ארצנו במאה השביעית והשליטה בתוכה את לשונה ודתה עד ימינו אלה.  ואף כי הם נפרדים להמון שבטים הנלחמים איש באחיו ושומרים איבה אחד למשנהו במשך דורי דורות, הרי הם כולם לפי מוצאם וגזעם חטיבה אחת, בלי תערובת זרה, וזה אלפי שנה הם נודדים במדבריות ערב וסוריה וערבות הנגב בארץ יהודה, וכמעט שלא שינו מנהגי-חייהם, ארחם ורבעם, תלבשתם ומשלוח ידם, שיחם ושיגם והליכות-משקם מימות אברהם אבינו עד ימינו אלה.  מאז ומעולם הם יושבים באהלי-קדר, עשויים צמר גמלים, ולבושם היחיד הוא כתונת גסה המכסה בשרם שזוף-השמש, והם רועים גמליהם ועדרי-צאנם, ומדי פעם בפעם הם פושטים ידיהם בגדוד ומתנפלים על שכניהם ובוזזים ושוסים, ואינם מכירים בעול מלכות ואינם משתעבדים למרות ושלטון, וכל שבט הוא בן-חורין ועומד ברשות עצמו, תחת נשיאות "השייכים" וה"אמירים" – ראשי האבות וזקני השבט.

 

שונים לגמרי מבחינה לאומית, דתית וגזעית הם בני החוג השני – העירונים.  זהו ישוב מנומר ורב גונים, ערב רב של גזעים, אומות, לשונות ודתות שקשה למצוא דוגמתו מלבד בערי תבל הגדולות.  בירושלים בדקו ומצאו בתחילת המאה העשרים שיושביה מדברים בחמישים לשונות.  בערים אחרות אין בלבול-השפות גדול כל כך, אבל גם ברחובות יפו, חיפה ונצרת אפשר לשמוע עשרות שפות שונות ואפשר למצוא כל מיני טיפוסים גזעיים ולאומיים מילדי שם וחם ויפת דרים בכפיפה אחת.  השפה השלטת היא השפה הערבית.  אך לא כל דוברי ערבית הם שייכים לאומה אחת.  ביניהם אפשר לפגוש יוצאי מצרים ואלג'יר, טוניס ומרוקו, זנזיבר ומדקסקר – בני אפריקה שבאו לבקר את המקומות הקדושים ל"מאמינים" ובלכתם או בחזירתם נשתקעו בערי א"י מחוסר הוצאות הדרך או מטעמים אחרים.  בין אלה רב ביחוד מספר הכושים ש"נתערבו".  מספר הערבים הטהורים, המתיחסים למשפחות הכובשים שבאו בימי החליפים הראשונים לארץ – הוא קטן מאד.

כל הדתות שמקורן ביהדות – הנצרות והאיסלם – וכל הכתות שנסתעפו מהן ברבות הימים יש להן כאן באי-כוח במספר רב או מעט.  מבני דת משה יש כאן יהודים, קראים, שומרונים.  מהמוסלמים – סוניתים מכל המינים, שיעיים, בהאיסטים.  מהנוצרים – קטולים, אורטודוכסים, פרוטסטנטים והמון כתות אחרות המצויות רק במזרח.  לפי שנותיו הרי רוב הישוב העירוני חדש בערך.  רק קבוצה אחת עירונית קטנה יכולה להתפאר שהיא יושבת כאן עוד מימי גלות בבל – אלה הם השומרונים בשכם, המונים כמאה ושמונים נפש.  כל שאר הישובים העירונים הם לא מאוחרים מהמאה השביעית.  הרבה מן הערים, כגון עכו, חיפה, יפו, טבריא, היו במשך מאות שנים חרבות לגמרי, ורק במאתיים השנים האחרונות נתחדש ישובן, באופן שהישוב העירוני ברובו הוא בערך צעיר לימים.  עוד בתחילת המאה הי"ט לא נמצאו בכל ערי ארץ-ישראל יחד אפילו שמונים אלף איש – מספר האנשים שנמצאו בשנה שלפני המלחמה בירושלים בלבד.  זו היתה אז העיר היחידה שישובה עלה על רבבה, ועוד בשנת 1875 לא עלה הישוב העירוני על עשרת אלפים איש אלא בארבע ערים – חברון, ירושלים, עזה ושכם.  בשנת 1915 כבר מנו 11 ערים לא פחות מעשרת אלפים תושבים.  אוכלוסי הערים שונים איפוא זה מזה לא רק בדתם, לאומיותם, גזעם ולשונם, אלא גם בזמן השתקעותם והתאחזותם בארץ.  מהישוב העברי הקדום, מזמן שלטון היהודים בארצם, לא נשאר היום כל זכר, מלבד השריד המעט שנשתמר באופן פלאי במרכז הארץ, לרגל הר גריזים – זו היא העדה הקטנה של השׁומרונים.

 

בני החוג השלישי – תושבי הכפרים, או הפלחין – אף הם מנומרים ושונים זה מזה בדתם וגזעם, ביחוד בצפון הארץ, בגליל שבמערב הארץ ובגולן ובשן שבעבר הירדן מזרחה.  בכל מחוז ומחוז יש למצוא כאן שלש-ארבע קבוצות דתיות לאומיות הדרות כל אחת בכפר מיוחד בפני עצמה או בערבוביה באותו הכפר עצמו.  מחוז חצביה, בסביבות הר החרמון, מונה שמונה-עשר כפרים, מהם שלושה דרוזים, שנים נוצרים אחד מושלמי – והשאר הם מעורבבי-הישוב.  באחדים דרים יחד דרוזים ונוצרים, באחדים – נוצרים ומושלמים.  במחוז צור, בגליל העליון, המונה מאה עשרים ואחד כפר, יש 58 כפרים מֻתַוַלים, בני כת שיעית ממוצא פרסי, 46–מוסלימים, 8–נוצרים, 2–דרוזים, והשאר מעורבים.  בכפר פקיעין שאצל צפת יושבים מוסלימים, דרוזים, יהודים ונוצרים.  ישוב מעורבב כזה נמצא גם בשפרעם.  בכלל אין בכל הגליל התחתון והעליון אף מחוז אחד שישובו הכפרי אינו מורכב מיסודות שונים.  בשומרון וביהודה ערבובית-האוכלוסים הכפריים אינה גדולה כל כך כבצפון הארץ, אך גם פה רבו הערב והבלבול.  על פני השטח הקטן המשתרע בין חיפה וקיסריה, במרחק של כעשרים מיל, אנו מוצאים בקרב עובדי האדמה לא פחות משמונה גזעים שונים: סורים, יהודים, צ'רקסים, ערבים, סלוים (בוסניאקים) תורכמנים, גרמנים וכושים.  וכן אנו פוגשים אף בחַוְרָן שבעבר הירדן כפרים של כושים, תורכמנים, נוצרים, בידוים, מרוניטים, צ'רקסים.  אולם הרוב המכריע של הישוב הכפרי הוא ערבי בשפתו ומוסלמי אוטודוכסי (סוניתי) בדתו.  יותר משני שלישי הכפרים שבמערב א"י הם ממין זה.  בין תשע מאות הכפרים הנמצאים כאן יש רק מאתים ועשרים שאין ישובם ערבי-מוסלימי.  מהם יש כשמונים מתוליים, 50 יהודים, 20 נוצרים, 11 דרוזים, 6 גרמנים, 3 צ'רקסים, 1 בוסניאקי וכחמשה בעלי ישוב מעורב.  השאר – בערך 680 כפרים –, כל ישובם הוא ממין אחד – מוסלימים דוברי ערבית.

התיירים האירופאים המרבים לבקר את הארץ רגילים לכנות את הפלחין הללו בשם ערבים.  בשם זה משתמשים לפעמים גם החוקרים המתארים את ישוב-הארץ עובד האדמה.  עד כמה שבשם זה מתכוונים לסמן את הדת והלשון הרי הכינוי ערבים הולם את רוב הישוב הכפרי.  אולם אם נבוא לחקור אחרי מוצאם ומקור-מחצבתם של הפלחין ונסתכל לאורח-חייהם הפנימיים ונפשפש במסורות הקדומות שנשתמרו בפיהם עד ימינו אלה – נראה שכמעט אין ביניהם ובין הערבים האמתיים, בני הגזע הערבי, ולא כלום.

הפלחין גופם מבחינים היטב בין עצמם ובין ילדי ערב.  בשם "ערב" קוראים הפלחין אך ורק להבידוים הנודדים, ואת עצמם הם מכנים פשוט בשם פלחין.  שונא הפלח לבידוי ומתירא מפניו; ולעומת זאת הבידוי בז לפלח כבן-חורין גאה המתיחס בשאט-נפש לעבד חרוף, כי נקלה הפלח העובד, הקשור לאדמתו ומשועבד לעול הממשלה, בעיני בן-המדבר החפשי הפטור מעול מלכות וחי על קשתו ועל חרבו, ולכן יאמר הבידוי בגאוה: "בידוי שולטן א-דוניא פלח חמאר א-דוניא" (הבידוי הוא שליט הארץ, הפלח הוא חמור הארץ).  יחסי איבה ובוז אלה עתיקי-ימים הם ומוצאם מימי הכיבוש הערבי במאה השביעית.

השבטים הערבים שהשתחררו בא"י בימי החליף עומר לא השמידו את הישוב החקלאי שמצאו אז בארץ.  דבר זה גם לא היה מביא להם כל תועלת.  בין הערבים הכובשים לא היה כמעט כלל מעמד של עובדי האדמה.  כבידוים בזמננו היו בני ערב גם אז עוסקים בעיקר במרעה, במסחר ובקרב.  כשפרצו צבאות הנביא מחצי-אי ערב לכבוש ארצות חדשות לא היתה לפניהם מטרה קולוניזציונית – להתישב על הקרקע ולעסוק בחקלאות.  שאיפתם היתה להפיץ את דת האיסלם ולהגביר את שלטונה ולהטיל מסים על העמים הנכנעים.  כפי שאנו רואים בזמננו עובר ה"ערבי", כלומר הבידוי, לעבודת-אדמה רק בקושי גדול ולעתים רחוקות מאוד, למרות כל מאמצי הממשלה השואפת לקשר את בני המדבר הפראים לאדמה ולהטיל עליהם על ידי כך את מרותה.  כשהתגבר צבא החליף עומר על שלטון הביצנצים בא"י תפסו המנצחים בידיהם את רוב האדמה המעובדת, אבל לא נישלו לגמרי את עובדי האדמה שמצאו בארץ מעל אדמתם.  הבעלים החדשים לא הלכו לעבד בעצמם את נחלותיהם אלא הניחו את בעלי הקרקע הקודמים לעבוד אדמתם חלף מסים וארנוניות ידועים.  נתחלפו רק בעלי-האדמה אבל לא עובדיה.  המנצחים הערבים שנשתקעו אז בא"י נתישבו רובם בערים.  תושבי הכפרים, שהיו להם למס עובד, היו ילידי הארץ, שקדמו לכיבוש הערבי, ושקבלו אח"כ את לשון המנצחים ודתם.

רוב הפלחין בזמננו הם איפוא צאצאי אותם האכרים שמצאו הערבים בארץ במאה השביעית.  מי היו אותם האכרים?

ברור שהם לא היו יוונים או רומיים.  שני העמים האלה לא טיפלו בעבודת האדמה בא"י.  הישובים היוונים והרומיים שנתקיימו בא"י היו מושבות עירוניות שעסקו בסחר הים בערי החוף או במסחר פנימי בערים שעל דרכי אורחות-הרוכלים.  אוכלוסי הארץ כפי שמעיד הירונימוס במאה הרביעית לא דברו יוונית או רומית אלא ארמית, לשון המוני העם היהודי בימי החורבן ולאחריו.

הארחיאולוג הצרפתי קלירמון-גאנו סובר שהפלחין של זמננו הם צאצאי הכנענים העתיקים שנשתיירו בא"י מימות יהושע בן-נון עד כיבוש הערבים.  בדעה זו החזיק גם גדול חוקרי א"י ברבע האחרון של המאה הי"ט, קונדר האנגלי.  בתור ראיה לסברתו מביא קלירמון גאנו את שרידי הפולחן הכנעני שנשתמרו עד היום בקרב הפלחין, וביחוד מנהג הערצת בניני-קברים המוקדשים לזכרון הנביאים, השייכים, גבורי ההיסטוריה וכדומה.  בנינים אלה הנמצאים בהרבה כפרים, נבנים לרוב על גבעות נישאות בצל אלון גבוה ורענן, לרוב תומר, ונקראים בשם "ולי" או "מקם".  אדוארד רובינסון כבר העיר על הדמיון שיש בין הערצת ה"ולי" או ה"מקם" ועבודת "המקומות" של הכנענים ("אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים", דברים י"ב, ב'), הערצת האילנות מזכירה את עבודת האשרות של תושבי הארץ הקדומים.  בין הקברים הנערצים יש הרבה מקדשים לנשים, ובזאת רואה קלירמון נאגו שריד עבודת-האילנות הידועה מימי כנען.

שבקצת מהחגים והמסורות שבין הפלחין יש להכיר שרידי-הפולחן הכנעני – אין כל ספק.  דת האיסלם היא הדת הרשמית של הרוב המכריע של תושבי הכפרים, כפי שציינו למעלה, אולם דת זו לא הכתה שרשים עמוקים בתוך הישוב הפלחי שבא"י.  מוצאים פה עשרות כפרים שאין בהם בית תפלה, ורוב הפלחין אינם הולכים לעולם להתפלל ואינם שומרים גם שאר המצוות הראשיות של הנביא ממכה.  גם נשי הפלחין אינן מכסות פניהן בצעיף, כמו שעושות נשי המוסלמים בערים; ומלבד אמונת-הבל אחדות אין בידי הפלחין כמעט כל דבר מעיקרי האיסלם ומצוותיו המעשיות.  מרבים הם להשבע ב"חיי הנביא" וב"חיי אללה", אבל מזלזלים הם בשבועה זו ולא יכבד בעיניהם ללוותה לכל דבר שקר ושוא, ורק לשבועה שהם נשבעים בקדושם המקומי הם מתיחסים ביראת-כבוד ורק בשבועה כזו יש לתת אימון.

אולם עובדות אלו אינן מספיקות להוכיח שיש כאן לפנינו צאצאי הישוב הכנעני הקדום.  עבודת האלילים של הכנענים היתה נפוצה כל ימי הבית הראשון גם בקרב היהודים.  ואם גם נקבל שהמנהגים הנפוצים בקרב הפלחין של זמננו הם שיירי הקולט הכנעני ונבוא מזה לידי מסקנה שנושאי הקולט הכנעני בימינו הם יורשיהם הגופניים של נושאי הקולט הזה בימים קדומים, אי אפשר להחליט עדיין שהפלחין הם דוקא באי-כוחם של השבטים הפרו-ישראליים שהיהודים מצאו בארץ: הכנענים, החתים, היבוסים, האמורים, הפלשתים וכו'; כי יתכן שהפלחים הם בני העברים עצמם, שגם בתוכם היה נפוץ פולחן המקומות, הבמות והאשרות, ששרידיהם עדיין מתקיימים בקרב הישוב החקלאי הנוכחי.  קלירמון-גאנו סובר, שהישוב העברי בא"י נשמד לגמרי במלחמות-הכליון שקשר אספסינוס, טיטוס, טרינוס ואדריאנוס על היהודים, ושרדיפות המלכים הנוצרים לא הניחו כל זכר ושארית ליהדות האתנית בארץ-מכורתה.  אולם עד כמה צדקה הנחה זו.  של החוקר הצרפתי?  כאן אנו באים לנקודה המרכזית של השאלה שלפנינו: מה היה בסופו של הישוב החקלאי היהודי הקדום?  האמנם נעקר כולו מעל אדמתו?

בבירור שאלה זו נמצא המפתח לפתרון השאלה העומדת לפנינו על מוצאם של הפלחין.  הנחתו של קלירמון-נאגו שלפני הכיבוש הערבי כבר נכרת כל זכר ושריד לישוב היהודים בארץ מולדתם – אין לה כל יסוד בדברי ימי היהודים בא"י, והיא מופרכת מעיקרא ע"י עובדות היסטוריות ודאיות, שאין כל ספק באמתותן.  אחרי חורבן הבית על ידי צבאות אספסינוס וטיטוס עוד היה הישוב העברי בארץ כוח גדול, שיכול כעבור ששים וחמש שנה להוציא שוב מחנה עצום של מאתים אלף איש להלחם בלגיונות-רומא תחת דגלו של בר-כוכבא.  המורדים היהודים תפסו בידיהם בערך חמשים מבצרים ויותר מתשע מאות כפרים.  במלחמה זו נפלו מהיהודים לפי המסורת כחצי מיליון איש – אבל גם אבדה נוראה זו לא ערערה את הישוב היהודי עד היסוד.  יהודה כמעט שנהרסה כולה במלחמת-שחרור זו, אבל הגליל הוסיף כמקודם להיות ארץ יהודית גמורה.  במאה הרביעית, בשעת-גזירותיו של קונסטנציוס, פרץ שוב מרד גדול, שלקחו בו חלק המוני-היהודים בגליל ויהודה; ועוד בתחילת המאה השביעית היה מספר היהודים בא"י כה רב עד שיכלו להוציא צבא גדול, שכבש יחד את הפרסים את ירושלים והרגו בתוכה לפי המסורת תשעים אלף נוצרים.  עשרים אלף אנשי צבא יהודים עלו גם על צור.  זה היה עשרים שנה לפני בוא הערבים (614).  במרכז הארץ ישבו המוני שומרונים, שאף הם אסרו מלחמות קשות נגד אויביהם הנוצרים עוד במאה החמשית והששית.  קהלות הנוצרים שנתרבו בא"י החל מהמאה הרביעית אף הן יצאו מקרב היהודים.  הרבה יהודים בא"י קבלו את הדת הנוצרית, מקצתם מתוך אמונה תמימה ובערות ומקצתם מתוך לחץ הגזירות.  מומרים אלה רבו ביחוד בקרב השומרונים, שסבלו עוד יותר מהיהודים מעקת האויב ומרדיפות המושלים הנוצרים.

אין איפוא כל יסוד להנחת קלירמון-גאנו, שיהדות האתנית נכרתה מארץ-ישראל עוד זמן רב לפני בוא הערבים.

יהודי א"י עסקו בעיקר בעבודת-אדמה.  רק בארצות גלותו נתפרסם העם העברי בתור עם המסחר.  בארץ מולדתם היו היהודים ברובם עם של אכרים.  האכרות בכל צורותיה שימשה יסוד למשק היהודים בארצם.  תאור אופייני של המשק החקלאי העברי אנו מוצאים בדברי חבקוק: "כִי תְאֵנָה לא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַגְפָנִים, כִחֵש מַעֲשֵה-זַית וּשְדֵמות לא עָשָה אכֵל, גָזַר מִמִכְלָא צאן וְאֵין בָקָר בָרְפָתִים." (חבקוק ג' 17).  כאן יש שלושה מיני המשק העיקרים שהיו נהוגים בא"י מימים קדמונים ועד ימינו אלה: נטיעות, פלחה וגידול צאן ובקר.  מהמון הפסוקים, הציורים, הספורים, העדיות, ההלכות, הדרושים, ההערות והשיחות לפי תומן המתיחסים לעבודת האדמה והמשק החקלאי של היהודים בא"י, שאנו מוצאים בכל חלקי ספרותנו העתיקה: התנכית, האפוקריפית, היוונית והתלמודית – אנו לומדים לא רק את העובדה הכללית שהיהודים היו עומדים על הקרקע, אלא אנו יכולים לתאר תמונה בהירה ורבת צדדים ויסודית ע"ד מעמד החקלאות העברית ואפני עבודת האדמה שהיו נהוגים בימי הבית הראשון והשני ומאות שנים לאחר החורבן.  במחברת נגד אפיון (1, 12) מספר יוסף בן מתתיהו כמסיח לפי תומו, "שאין אנו (היהודים) יושבים לחוף הים ואין אנו נושאים עינינו למסחר ומרכולת ואין לנו משום כך מגע ומשא את גויים זרים; כי הערים שאנו יושבים בהן רחוקות מהים, ובהיות ארץ-מושבנו ארץ פוריה, אנו שמים כל מעיננו בעבודת האדמה".  אחד מששת חלקי המשנה מקדש ביחוד להלכות זריעה ועיבוד הארץ, וגם בשאר חלקי המשנה ושני התלמודים והמדרשים אנו מוצאים הלכות וסוגיות לאין מספר, שנולדו על ברכי המשק החקלאי.  המוני היהודים שנלחמו נגד הרומים והביצנצים מימי יוחנן מגוש חלב ועד בנימין מטבריא היו ברובם אכרים עובדי האדמה; אם נניח שעובדי האדמה בא"י באותו זמן לא היו יהודים, אלא כנענים, כמו שיוצא מהשערתו של קלירמון-גאנו – הרי אנו מוכרחים לבוא לידי מסקנה שבכלל לא היו יהודים בא"י.  אין כל ספק שביהודי א"י נתערב ברוב או במעט דם כנעני.  מהתנ"ך אנו יודעים שהיהודים לא הורישו בהרבה מקומות את הכנענים וישבו בתוכם, ואי אפשר הדבר שרבים מהכנענים האלה לא נטמעו במשך הזמן בקרב העם השליט.  אבל לא יתכן לשער שדוקא האכרים בני היהודים נשמדו בשעת המלחמות או עזבו את מולדתם מלחץ האויב, וכל האכרים שנשתיירו בארץ היו דוקא צאצאי הכנענים.

מציאותו של מעמד-אכרים עברי בא"י לפני החורבן – ומציאות זו אינה מוטלת בספק כשם שאין ספק במציאות עם יהודי בא"י – מצריכה בהכרח להניח מציאות ישוב זה גם לאחר החורבן, כי רק חלק של הישוב העברי אבד בשעת המלחמה.  המדרשים והתלמודים – ביחוד התלמוד הירושלמי – מאשרים את דבר קיומו של ישוב חקלאי מאות שנים אחדות לאחר החורבן.  הקהלות שנהרסו בשעת הגזרות והרדיפות והמרידות היו רובן קהלות עירוניות, כמו גמלא, יודפת, בית-ירח, יפו, ירושלים בשעת החורבן, ביתר בשעת מפלתו של בר-כוכבא, לוד וצפורי במרד קונסטנציוס.  גם היהודים שנמלטו מארצם מחמת המציקים היו ביחוד בני העיר – בעלי המלאכה והסוחרים, קלי התנועה, שאינם מאבדים לגמרי את משלוח ידם בהגירתם מארץ לארץ.  יש לזכור שבני העיר, מרכזי הישיבות ובתי המדרש, היו יותר נאורים ודבקים בדת, וגזירות השמד העיקו עליהם יותר מאשר על "עמי הארץ", האכרים הגסים, ריקי-הדעת, שגם בלאו-הכי לא היו נזהרים בכל הדינים והמצוות שהעמיסו עליהם החכמים.  מלבד זאת הרי האכר על פי טבעו כבד-תנועה.  קשור הוא לכברת אדמתו שרוותה זיעת אפו בקשר בל ינתק, ולא בנקל יעזוב את נחלתו – מקור חייו, – שעברה אליו בירושה מאבותיו ואבוֹת אבותיו.  הלחץ הדתי, שעקר הרבה בני העיר מארץ מולדתם, לא השפיעה מפני כך על הישוב החקלאי, שבחר לסבול מתגרת האויב, לפעמים גם להתכחש לדת אבותיו – ובלבד שלא יצטרך להנתק מעל אחוזתו.

המסקנא ההגיונית הנובעת מאליה מכל האמור עד כאן היא זאת: הישוב החקלאי שמצאו הערבים בא"י במאה השביעית לא היה אלא הישוב העברי שנשאר בארצו למרות כל הנגישות והרדיפות והגזירות של קיסרי רומא וביצנץ.  חלק מהם קבל לפני כך הדת הנוצרית, לכל הפחות למראית עין, אבל עוד רבים מהם החזיקו בדת אבותיהם ומזמן לזמן התקוממו ונלחמו נגד משנאיהם ומציקיהם הנוצרים.

 

אחרי הכיבוש הערבי השתררה בארץ הלשון הערבית ודת האיסלם התפשטה לאט לאט בקרב התושבים.  במאמרו ע"ד "השמות העתיקים בפלשתינא וסוריה שבזמננו" הוכיח הד"ר גיאורג קאמפמאיר על יסוד ניתוח בלשני-היסטורי, שבמשך זמן ידוע התהלכו בקרב הישוב הארץ-ישראלי שתי הלשונות – ארמית וערבית, ורק לאט לאט נדחתה הראשונה מפני האחרונה.  אולם עוד גם כיום לא נימחו לגמרי הסימנים הארמיים מלשון-הפלחין.  דת האיסלם התפשטה בקרב אוכלוסי המקום בזמן אחד את הלשון הערבית.  עול המסים הכבדים שהוטל על "הכופרים" שהעמדו תחת "חסות" האיסלם – מס הגולגולת ומס הקרקעות ("גזיה" ו"כרגא"), שהמאמינים היו פטורים מהם – הניעו את התושבים הבלתי מושלמים לקבל עליהם את הדת החדשה.  חלוקת הקרקע של הכופרים בתור שלל-מלחמה בין ה"עזאת" (המנצחים המושלמים) עזרה הרבה להפצת האיסלם בקרב בעלי הקרקעות; בעלי האדמה שלא רצו להנשל מעל אדמתם מהרו וקבלו את תורת הנביא ממכה ונספחו למחנה "המאמינים".

בקלות יתרה נפוצה התורה החדשה בקרב האוכלוסין היהודים שכבר המירו מקודם את דתם והתנצרו.  עיקרי הדת המושלמית היו יותר קרובים ללב ההמונים היהודים מעיקרי הדת הנוצרית.  יסודות האחוה והדימוקרטיות של החברה המושלמית עזרו אף הם הרבה מאד להפצת האיסלם.  הפתגם של האיסלם "כל המושלמים הם אחים" לא נשאר אות ריקה כתורת האהבה והאחוה של  הנצרות.  יליד המקום שהתנצר נשאר כמקודם שפל ובזוי בעיני השליטים הביצנצים.  אולם די היה להעיד פעם בגלוי ש"אין אלה מלבד אלה ומוחמד הוא שליח אלה" – למען התקבל בתור חבר שוה ובעל זכויות שלמות בחברה המושלמית.

בלשונם, מנהגיהם, מסורותיהם ונימוסיהם של הפלחין המודרניים אנו מוצאים הרבה סימנים המעידים על מוצאם העברי.  דיבור הפלחין שונה באופן דמינכר גם מלשון בני העיר וגם משפת הבידוים הנודדים.  לדעת קונדר מוטבעת לשון הפלחין בחותם ארמי.  הפלחין, ורק הפלחין, משתמשים בהרבה מלים עבריות לציין בהן מקומות הארץ, כגון: פרזות, טירה, רמה, עפל, פלג, ערוץ.  הרבה משמות אלה אינם מצויים בלשון הערבית ובכל זאת מבינים הפלחין את פירושן.  לרגל העבודה הענקית של החברה האנגלית לחקירת א"י (פלסתיין עבספלוריישן פונד') שחקרה ומדדה במשך חמש שנים את מערב א"י ולקטה כעשרת אלפים שמות של הכפרים, הנהרות, המעיינות, ההרים, הגבעות, העמקים, החורבות והמערות "מדן ועד באר שבע", נתברר שרוב השמות התנכיים המתיחסים לארץ נשתמרו בלי שינוי רב בפי הישוב הפלחי.  קונדר, שהיה המפקח על עבודת החברה הנזכרה, כבר העיר שבמקומות הנושבים בידוים נכחדו השמות העתיקים.  ורק בתוך ישובי הפלחין נשתמרה הנומנקלטורה התנכית.  הרבה מקומות שנרשמו במפה הגדולה של החברה האנגלית לא נמצא כלל זכרם בתנ"ך, ובכל זאת קוראים להם הפלחין בשמות כאלה, שבלשון הערבית אין להם כל משמעות ורק בלשון העברית נמצא המפתח להוראתם.

ביחוד אופיינים בנידון זה הם שמות הכפרים.  עשרים וחמשה אחוזים של כל כפרי הפלחין במערב א"י עוד נקראים עד עכשיו באותם השמות העבריים שנקראו בהם בימי יהושע בן-נון, דוד המלך, עזרא הסופר, יוסף בן מתתיהו הכהן ורבי יהודה הנשיא.  משמונה מאות וחמשים הכפרים שבמערב א"י (בחשבון זה לא נכנסו המושבות העבריות החדשות) הרי לא פחות ממאתים ועשרה נקראים בשמות תנכיים ותלמודיים.  הרבה מהם לא שינו אף אות אחת משמם העברי הקדום כגון: אשדוד, בני ברק, ברזית, גמזו, גבע, חלחול, יבנה, מכמש, עמוס, כפר-סבא, והרבה נשתנו רק שינויים קלים המצויים בשתי הלשונות-האחיות, כגון א–ע, ל–נ, ג–ק, וכיוצא כאלה.

הישוב החקלאי בעבר הירדן מזרחה הוא צעיר לימים בערך.  לרגל קרבת המדבר ורפיון הממשלה היה הישוב הכפרי בעבר הירדן מחוסר בטחון ומשולל-מחסה וניתן למשיסה ושוד בידי שבטי הבידוים שהיו השליטים הגמורים בחבל זה עד שנות החמשים של המאה הי"ט.  משום זה היו רוב הכפרים עזובים והארץ נשמה.  האכרים היו מפחדים לעבד אדמתם מחמת הבידוים.  הפלחין המצויים עכשיו בכפרי עבר הירדן נתישבו כאן רק בזמן האחרון.  הרי החורן נושבו זה רק בשתי המאות השנים האחרונות ע"י הדרוזים שנדדו לשם מהרי הלבנון.  בשאר חלקי חורן צמח הישוב רק במאה הי"ט, ביחוד במחציתה השניה, הודות לתגבורת כח השלטון העותמני.  חלק גדול של הפלחין פה הם בידוים-למחצה שנאחזו לאט לאט באדמה ונתישבו ישיבת-קבע בכפרים הרבים שהיו ריקים ושוממים במשך מאות שנים.  הפלחין בעבר הירדן בניגוד לפלחין שבמערב א"י אין להם איפוא כמעט דבר את הישוב החקלאי הקדום שנאחז לפנים באדמת הבשן והגלעד.  ואמנם אנו רואים כאן שמחמש מאות הכפרים שבעבר הירדן רק עשרים וחמשה – זאת אומרת רק חמשה אחוזים למאה – נקראים בשמות עבריים, בשעה שבמערב הארץ האחוז הוא עשרים וחמשה למאה.

הפלחין הבוערים שאין להם כל מושג ע"ד הספרות העברית – וספרות בכלל – שמרו לא רק מאות שמות עתיקים הנמצאים בתנ"ך, בספרים הגנוזים, בחיבורי יוסף פלביוס והספרות התלמודית – אלא גם קיימו את האגודות והמסורות הקשורות בגבורי המקומות השונים.  את מצפה, שלשם קיבץ שמואל הנביא את כל ישראל (שמואל א' ז' 5) קוראים עכשיו הפלחין בשם "נביא סמואל"; בסביבת צרעה ואשתאול, מולדתו של שמשון, עוד נשמעים עכשיו השמות "שמשון אל ג'בר" "שיך אבו אל ג'חם" (אבי האריה) וכדומה.

על שייכותם של הפלחין לישוב העברי הקדום מעיר גם הדמיון המפליא שאנו מוצאים בחיי יום יום של הפלחין המודרנים לתיאורי-החיים של היהודים הקדמונים, כפי שנשתמרו בספרותנו העתיקה – בתנ"ך ובתלמוד.  אפשר לכתוב ספר גדול ע"ד ההשואות והדמיונות שבין חיי הפלחין בזמננו וחיי היהודים לפנים.  הרבה המקום והאקלים גורם.  אבל אין ספק – ביחוד כשאנו שמים לב לשאר ההוכחות ההיסטוריות שהרצאנו לעיל – שיש כאן מסורת חיה וירושת קדומים.

לא כל הפלחין שבזמננו הם צאצאי הישוב החקלאי הקדום, שהיה בעיקרו יהודי.  במשך שתים עשרה מאות השנה שלאחרי הכיבוש הערבי קלט הישוב החקלאי בא"י לתוכו הרבה יסודות זרים.  נדידת העמים שלא פסקה בא"י מלפני כניסת השמיים לארץ כנען עד ימינו אלה – ערבבה מדי פעם בפעם את הרככתו האתנית של ישוב הארץ והכניסה לתוכו זרמי דם חדשים.  כמו שכבר העירונו מקודם הרי הישוב החקלאי בעבר הירדן מזרחה חדש מאד.  רק זעיר פה זעיר שם נשתמרו במקומות בצפון הארץ ובמרכזה ישובים עתיקים, אבל גם במערב א"י נוספו מדי פעם בפעם מתישבים חדשים שנטמעו במשך הזמן בתוך הישוב החקלאי הקדום.  תושבי הכפרים בעמק יזרעאל קוראים לעצמם בשם חורני, כלומר בני חורן, ולפי המסורת שיש בידם באו הנה מעבר הירדן.  לפי מבטאם הם דומים באמת לתושבי חורן.  הישוב בעמק הירדן הוא בידוי למחצה.  כל אלה הם אלמנטים ערבים טהורים הנקלטים לאט לאט בתוך האוכלוסין החקלאים בני הארץ.  בימי-צלח-אל-דין (במאה הי"ב) גדל זרם הפרסים לא"י, ושרידי ההגירה הזאת ניכרים עוד היום בצפון הארץ, בגליל העליון, בתוך המתולים המרובים בסביבת צור וצידון.  גם נוסעי הצלב הניחו עקבותיהם בתוך הישוב החקלאי של הארץ.  בסביבת הכרמל ובעמק השרון פוגשים בהרבה כפרים פלחין צהובי-שער וכחולי-העין, שחזות פניהם תעיד בהם שאבותיהם באו הנה לפני מאות שנה מצפון אירופה.  תושבי קרית-אל-ענב (הנקרא אבו-חאש על שם שיך הכפר) בדרך יפו-ירושלים יש להם מסורת שמוצאם מצרקסים שנתישבו בהרי יהודה מלפני מאות שנה.  בקרבת ירושלים בכפר מלחה יושבים צאצאי גרוזיה שנתישבו בארץ בזמן קדום.  הם שכחו כבר שפת אבותיהם ודתם, אבל עוד זכרון מוצאם חי בקרבם והם קוראים לעצמם בשם "גרודזשים", והם שונים קצת במנהגיהם ובתלבשתם מהפלחין שכניהם.  בימי השלטון המצרי (1832–1840) הושיב איברהים פשה פלחין מצריים בא"י, ובמחצית השניה של המאה הי"ט נושבו בהרבה מקומות בגליל יוצאי אלגיר.  הכפרים מעדר, חדתא, עולם, שערה, כפר סכת, כפר צמח, הסמוכים למושבות היהודים בגליל התחתון, עודם נושבים גם עכשיו אכרים אלגירים.

אך למרות רבוי התערובות הללו הרי רוב מנינם ורוב בנינם של הפלחין המוסלימים במערב ארץ-ישראל משַווה לפנינו טפוס גזעי אחד וחטיבה אתנית שלמה, ואין כל ספק שבעורקיהם יזרום הרבה דם יהודי – דם אותם האכרים היהודים "עמי הארץ", שבחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא יעקרו מעל אדמתם.

 

ניו-יורק, קיץ תרע"ז                         (לוח אחיעבר, שנה ראשונה.  עמוד 118–127)

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה