_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לתולדות הפלחים

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

מאחרי חורבן המדינה העברית לא היו יושבי א"י עומדים ברשות עצמם.  א"י חדלה מהיות מדינה חפשית ומאוחדת.  מתקופה לתקופה באה הארץ תחת שלטון אימפריה אחרת, וגורל הארץ היה נחתך על ידי שליטים זרים.  אך שום אומה כובשת לא נזדהתה את גורל הארץ, ואוכלוסי הארץ לא היו חטיבה מלוכדת בעלת רצון משותף וארגון עצמי. 

אחרי תקופת בר-כוכבא, השליט האחרון של יהודה המורדת, הוסיפו קיסרי רומא (ובצנץ) לרדות בארץ במשך חמש מאות שנה (משנת 136 עד 636), אולם הרומאים והביצנצים לא הפכו את א"י למולדתם.  להם לא היתה א"י אלא אחוזה קולוניאלית, שאפשר לקנותה ולהפסידה, אבל אין היא נעשית חלק אורגני מהקיום הלאומי.  תושבי הארץ לא סיגלו לעצמם אפילו את לשון מושליהם – שפות רומא ויום.  – ועד כיבוש האיסלַם דברו בני ארץ ישראל ארמית – שפת ההמונים היהודים, ובמקצת עברית. 

סימנים הרבה יותר עמוקים וקיימים הניח בארץ השלטון הערבי-צמרי, אשר נמשך בהפסקות אחדות בערך 880 שנים, משנת 637 עד 1517, מלבד התקופות שבהן שלטו חליפות נוסעי הצלב (משנת 1099 עד 1291).  הכובשים הערבים הנחילו לרוב יושבי הארץ את לשונם ודתם – אך גם הם לא נזדהו את האץ ולא נתקשרו בה קשר אורגני.  ערש האומה הערבית נשאר עד היום המדבר הגדול שבחצי-אי ערב.  העמים המרובים שבמערב אסיה ובצפונה ובמזרחה של אפריקה המדברית ערבית, עודם מהוים גם בימינו יחידות לאומיות מובדלות ומיוחדות, ומלבד הדת אין כמעט כל קשר ביניהן.  צאצאי הכובשים הערבים בא"י נשארו עד היום ברבם מובדלים מתושבי המקום, ועדיין, הם ממשיכים את משטר-הנודדים, בניגוד לבני הארץ הקבועים במושבותיהם.  בלשון תושבי הארץ  השם "ערב" הוא נרדף את השם בידוי.  בעיני הפלח נשאר הבידוי זר ואויב.  רק מעטים מהכובשים הערבים השתקעו הערים –  ואלה הם בני המשפחות המיוחסות שנשארו עד היום שליטי הארץ הכלכליים –  בעלי האחוזות הגדולות, חוכרי ה"עשר" ונושכי הנשך המשעבדים והמנצלים את המוני הפלחים. 

פחות מהכובשים הערבים התאזרחו ונקלטו בארץ הכובשים התורכים.  לאחר ארבע מאות שנות שלטון התורכים העותמנים (1517-1917) נשארה הלשון והתרבות התורכית זרה כאשר היתה לפני הכיבוש, והעדה התורכית היא הכי קטנה בקרב העדות המרובות בארץ.

אף אחת מהאומות הכובשות לא קשרה את גורלה את גורל הארץ.  משום כך נשארה הארץ חרבה ושוממה למחצה.  תושבי הארץ המדולדלים והמדוכאים לא היה להם לא הרצון ולא היכולת לבנות את הארץ ולפתחה, והשליטים הזרים התענינו בעיקר בניצול הצבאי והכספי של אוכלוסי הארץ, ולא שמו לב כלל לצרכיהם הכלכליים והתרבותיים.

* * *

לאחר הכיבוש הערבי נתפלגו תושבי הארץ לשתי סיעות אויבות שנלחמו זו בזו בלי הרף.  ביחוד רבו מדָני-הדמים בקרב הפלחים.  שני המחנות הנלחמים היו נקראים בשם קייסים ויַמַנים.  הפלחים בעצמם לא היו יודעים את מקור הפילוג.  יש משערים ששני שבטים ערבים מתנגדים, שחדרו לארץ עם הכיבוש הערבי, סיבכו את יושבי הארץ במריבותיהם הפנימיות, רושמי הדורות והגיאוגרפים הערבים מספרים על מלחמות הקייסים והיַמַנים יוד במאה הראשונה לכיבוש הערבי, ז"א במאה השביעה לסה"נ.  והסכסוכים הללו לא פסקו עד המחצית השניה של המאה הי"ט. 

לא רק המושלמים, כי אם גם הנוצרים ואפילו הדרוזים נתפלגו לשני מחנות אויבים  :  קייס וימן.  בשנת 1711 התלקחה בלבנון ע"י עין דַרַה מערכת-דמים בין שתי סיעות הדרוזים והימַנים נחלו מפלה ונאלצו לצאת מהלבנון ולנדוד להרי חורן (גבול דרוז).  המערכה זו נסתיימה מלחמת הסיעות בלבנון.  אולם בארץ התמידו הקרבות עוד זמן רב, עד לפני 70-60 שנה, והניגוד לא פסק המקומות רבים עד היום הזה. 

מלחמות-האחים בקרב הפלחים נתגברו ביחוד בתחילת המאה הי"ט לאחר נסיגת הצבא הצרפתי מהארץ.  מערב הארץ-מזרי הירדן היה אז נושב כמעט אך ורק בידוים – היה אז נחלק לשמונה עשר גלילים, ובכל גליל היה מושל שייך, מנשיאי המשפחות הגדולות והתקיפות.  השייכים היו אחראים לתשלום המסים בפני הממשלה התורכית.  אחת לשנה היה הוַלי מדמשק בא לגבות המסים –  ולא בכל פעם היה מצליח בשליחותו.  כשהוַלי היה שולח צבא לכפר המסרב לשלם מסים – היו תושבי הכפר בורחים ונחבאים במערות ובנקיקי ההרים, או נמלטים לבידוים שבעבר הירדן.  לפעמים היו השייכים משחדים את הצבא ומען יעזור להם במלחמותיהם את אויביהם. 

הממשלה לא היתה מתערבת בגלוי בסכסוכים אלו.  ועתים היו הפחות וסגניהם מפיחים בעצמם מדנים ומשסים צד אחד בשני.  במצב הפקרות זה לא היה בארץ כל בטחון לרכוש או לנפש.  הרבה קרקעות נשמו.  החיבור בין חלקי הארץ השונים היה קשה, ולפעמים בלתי אפשרי.  אנשי סיעה אחת פחדו לעבור בטריטוריה של הסיעה השניה. 

הכפרים היו מחולקים לקבוצות קבוצות, ונקראים בשם בני אחד השבטים למשל בני חסן (כפרי מלחה.  עין כרם, בית ג'לה, סובה ולג'ה ועוד, בדרומה-מערבה של ירושלים), בני-מלך (קרית אל-ענב, ליפתא, בית ליקיה, בית אור פוקא, בית אור תחתא, ילו ועוד, מצפונה-מערבה של ירושלים) בני חרית (דיר אבזיה, ספה, עין עריך, עין קניא, גפנה, ברזית, מזרעה, בית אלו מצפונה של ירושלים), בני-זיד, בני צעב ועוד.  לרוב חבל שלם שייך לסיעה אחת – לקייס או לימן, אולם לפעמים היו כפרים אחדים של שבט אחד נוהים אחרי סיעה זו ונשארים –  אחרי הסיעה המתנגדת. 

בתוך הכפר גופא היו התושבים מתחלקים לפי קשרי-המשפחה, הנקראת בערבית חמולה.  בני חמולה אחת היו ערבים זה לזה.  עוול כי יאונה לאחד מאנשי החמולה – וכל החמולה תתבע את עלבונו.  אם על אחד הוטל קנס – כלם אחראים לו.  אחד מבני החמולה כי יהרג –  חייבים כולם בגאולת דמו.  אם הרוצח לא נמצא –  דמו בראש כל בני חמולת הרוצח.  גם הצד השני לא היה מוחל על הדם השפוך –  ואם גם בתור נקמה –  , וסכסוכי גאולת הדם היו עוברים מדור לדור, עד שהצדדים השלימו ביניהם והאשם היה משלם כופר נפש. 

כוח החמולה היה עולה ויורד לפי מספר אנשיה.  במדה שהחמולה היתה רבת-אוכלוסין היתה השפעתה ותקיפותה עולה.  לחמולה היו משתייכים לא רק קרובי הדם, כי גם זרים אשר באו לחסות בצלה, בהסכמת הראשים. 

החמולה הכי חזקה היתה ממַנה את זקן (שייך) הכפר, ואם כי השייך היה זקוק לאישור אנשי הכפר היתה משרתו לרוב עוברת הירושה.  כל הקרקעות שבידי אנשי החמולה היו הקנין המשותף של החמולה כולה, –  שותפות האדמה נשארה עוד בהרבה כפרים עד היום הזה.  היחסים שבין חמולה אחת לשניה היו כיחסים שבין כפר אחד לשני –  יחסי זרים, ולפעמים אויבים. 

שייכי כפר אחד אשר נלחמו תחת פקודת השייך הראשי בסיעה המתנגדת, לא היו נמנעים גם ממלחמות בינם לבין עצמם, אם כי היו שייכים לסיעה אחת.  קרבות אלה היו לרוב מצומצמים בכפר, ורק לעיתים רחוקות השתתפו המערכה כפרים אחרים[1].

כשאברהים פשה ממצרים כבש את ארץ-ישראל –  שקטה הארץ ממלחמותיה זמן-מה, יד-הברזל של המצביא המצרי השליטה סדר הארץ.  לא רק הפלחים כי אם גם הבידוים לא העזו להתגר קרבות.  הדרכים נעשו בטוחים, תחומי השבטים, שמקודם אי אפשר היה לעבור בארצם נטשטשו.  במקום השייכים שכמעט לא נשמעו כלל למושלים התורכים, שם אברהים פשה בכל כפר "נטורים" שהיו כפופים למושלים המצרים בירושלם., עזה, יפו שכם, עכו ועוד. 

השייכים חרשו מזימות נגד המשטר החדש.  עבודת-הצבא והמסים הכבדים שהטילה הממשלה המצרית הרגיזו את התושבים –  ובשנת 1834 פרץ מרד-פלחים אשר הקיף את כל הארץ.  ירושלם נכבשה ע"י המורדים.  אולם אברהים מהר ודכא את המרד והעניש בלי רחמים את המנהיגים, ושוב שקטה הארץ עד 1840, כשאברהים פחה נאלץ לסגת מהארץ.  מפלת השלטון המצרי שימשה אות להתפרצות חדשה של מלחמות אחים תחת פקודת השייכים; הממשלה התורכית ניסתה להפסיק את האנרכיה –  ולא הצליחה.  השייכים רבי-ההשפעה היו משחדים את הפחות והפקידים התורכים אשר נשלחו לאסרם, ובמקום מאסר היו מקבלים עזרת הצבא התורכי במלחמותיהם נגד יריביהם. 

לאחר מלחמת קרים, אשר הרימה את קרן תורכיה, נתגברה השפעת הממשלה גם בא"י.  לפי פקודת השולטן עבד אל עזיז נתבטלו משרות השייכים ובמקומם הפקדו פקידים תורכים.  המסים שהיו נגבים מקודם ע"י השייכים נתבעו ישר ע"י קופת הממשלה.  כוח השייכים ושררתם על הכפרים נגדעו, והמלחמות הפנימיות חדלו. 

אולם עד היום לא נימחו הסכסוכים והפילוגים.  עוד בימינו יש שתפרוץ מלחמה בין שני כפרים, או גם בין שתי חמולות שבכפר אחד, וביחוד בכפרים הרחוקים קצת ממרכזי האדמיניסטרציה.  מריבות-דורות הטביעו את חותמם על האופי הצבורי של הפלחים.  חוסר אחדות לאומית, חוסר כשרון להתלכד לשם פעולה משותפת, המציינים את הפלח, הם בלי ספק פרי מדני-הדמים אשר נמשכו מאות בשנים.

 

ניו-יורק, אב – אלול תרע"ז.  "א"י בעבר ובהווה" עמוד 334 – 338, 442 – 443

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] פלח אחד מברזית, אשר השתתף בעצמו במלחמות אלה, הניח בכתב תיאורי הקרבות הללו, שנתפרסמו ברבעון של החברה האנגלית לחקירת א"י משנות 1904-1906.  מלחמות שייכים אלו מזכירות בהרבה פרטים את מלחמות "מלכי" כנען מלפני 3000 שנה.