על גבולי ארץ-ישראל / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

         תזכיר שהוגש למפלגת העבודה הבריטית

         על ידי ברית הפועלים העברים הסוציאליסטים בעולם “פועלי-ציון”

בהכירנו בהתענינות העמוקה ובתמיכה הפעילה, אשר גליתם תמיד לקביעת ארץ-ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, אנו רוצים לברר לפניכם את השאלה החיונית בדבר גבוליה של ארץ-ישראל, העומדים להקבע בעוד זמן קצר על ידי בריטניה הגדולה וצרפת.

ועידת סן-רימו הניחה לשתי ארצות אלו לקבוע את גבוליה הצפוניים של ארץ-ישראל. בשנת 1916 נכרתה אמנה סודית בין בריטניה הגדולה וצרפת לחלק את ארץ-ישראל. לפי אמנה זו היתה צרפת צריכה לקבל את הגליל העליון, את הגולן ואת החורן, יחד עם הירמוק. בריטניה הגדולה היתה צריכה לקבל את עכו ואת חיפה, וחלק הארץ הדרומי היה צריך לבוא תחת קונטרולה בין-לאומית. חלוקת ארץ בלתי צודקת וחסרת טעם מזו קשה לתאר. רצו לקרוע באופן מלאכותי ובשרירות-לב דבר שהוא אחד ושלם במובן הטבעי וההיסטורי.

ההצהרה הבריטית משנים בנובמבר 1917, אשר אושרה על ידיד ממשלת צרפת, לטובת קביעת א"י כביתו הלאומי של העם היהודי שינתה את כל המצב. ההבטחה הכלולה בהצהרה זו, בהיותה מקוימת בחוזה השלום עם תורכיה, ביטלה באופן אבטומטי את סידור-הגבול של שנת 1916, את האמנה הקרואה בשם “אמנת סייקס-פיקו”. מכל צקום מן המושכל היה לחכות לכך.

בהתאם להצהרות ולהחלטות בין-לאומיות אלה, היתה שאלת הגבולים בארץ-ישראל צריכה ויכולה להפתר במובן אחד בלבד: לצור את ארץ-ישראל ליחידה כלכלית ומדינית לשם יסוד הקהליה (Commonwealth) היהודית. הוצאת הדבר לפועל, אשר לרגלי שברונה הנוכחי של היהדות במזרח אירופה, היתה לשאלת החיים והמות בשביל ההמונים הרחבים של היהודים מבקשי-עבודה–אפשרית רק על ידי פיתוח נמרץ ומלא של כל המקורות החלקאיים והתעשיוניים של ארץ-ישראל. דרוש פתָחון לפעולת-ישוב, אשר יכין את הדרך לעליה גדולה ולהתישבות המונית של המעמד העובד היהודי.

התנאי הראשון והכי יסודי להתישבות המונית זו הוא פתרון צודק ונאה של שאלת הגבולים, ביחוד בצפון ובמזרח.

בתזכירנו לאינטרנציונל הסוציאליסטי במאי 1919, אשר העתקתו רצופה בזה, הראינו, אילו גבולים צריכה ארץ-ישראל לקבל. בקבענו אותם, התחשבנו במקצת את גבוליה ההיסטוריים של הארץ, אך הרבה יותר מזה–את היחסים הגיאוגרפיים של הארץ ואת הכשרתה להתפתחות כלכלית.

ארץ-ישראל אינה ארץ גדולה–והגבולים הנדרשים מקיפים בקרוב 33 אלפים מילים מרובעים (60–55 אלף קילומטר מרובעים), אשר כנגדם יש לנו מאות אלפים של יהודים נטולי-מעמד, המבקשים עבודה. אם רוצים להכשיר את הארץ במשך זמן קצר לקלוט את רוב מנין ההמונים האלה, אין למעט בשום אופן את מידת-גדלה בדרך מלאכותית. כמו כן, הכרחי הדבר, כי מקורות המים, אשר כל עתידה של הארץ תלוי בהם, לא יכרתו מעל קרקע המולדת היהודית, המתכוננת בעתיד; ושדות החורן, אשר בהם תלויה הארץ בלחם חוקה, אינם צריכים להנטל ממנה.–מעם זה, עמדנו תמיד על עלילות הדבר, כי ארץ ישראל צריכה להכיל את הברֵכה המערבית של הליטני, את מקורות הירדן–עד החרמון, ואת חבל החורן עד נהר אל-עוג’ה דרומה לדמשק.

החבל הצפוני של עבר הירדן, אשר אמנת סייקס-פיקו הקצתה אותו לצרפת, היה בכל התקופות חלק פנימי של ארץ-ישראל, ודוקה חלק זה של הארץ משביר תבואה לכל הארץ. בעוד שחבלי עבר-הירדן מערבה מונים ישוב של 26 נפש בקירוב על כל קילומטר מרובע–מונה חבל החורן לא יותר מ-15–12. ואף-על-פי-כן, היה החורן תמיד אסמה של ארץ-ישראל. שני שלישים של כל התבואה, המוצאה מדי שנה לגליל ירושלים, מובאים מחורן. ריבוי הישוב המתרחב יגדיל את זיקת הארץ לתבואה המובאה מעבר הירדן, והדבר ברור, כי בלי עיבודו האינטנסיבי של החורן והתישבות עובדים רחבת ההיקף בתוכו לא תוכל ארץ-ישראל לעולם לכלכל את ישובה. ואולם, כל כמה שגדולה היא חשיבותם של החלקים הצפוניים והמזרחיים של ארץ-ישראל, באשר הם חבלי-דגן, הרי הם חשובים הרבה יותר מזה כברֵכה של מקורות המים וכוחות-המים של הארץ.

ארץ-ישראל היא ארץ-צחיחה, ובלי השקאה מלאכותית לא יתכן בהחלט לדמות התגדלות-ישוב רבה. אין בארץ פחם. וכוח-המים צריך להיות הכוח המניע הראשי של התעשיה בארץ-ישראל. כל נהרות הארץ שוטפים ממזרח למערב ומצפון לדרום. מכאן–חשיבותם של הגליל העליון והחורן בשביל כל הארץ.

נהרותיה הראשיים של הארץ הנם: הירדן, הליטני והירמוק. לא רק שהארץ זקוקה להם לשם הספקת המים שלה, כי אם גם כל אפשרויות התעשיה שלה תלויות אך ורק בכוח המים, אשר אפשר יהיה לנצל משלושת הנהרות האלה. נהרות אלה אינם חשובים לחבלי סוריה הצפוניים באשר מימיהם שוטפים, כאמור כבר, מצפון לדרום. רק ארץ-ישראל יכולה לנצלם לשם עליה גדולה. והאפשרות החפשית להשתמש בנהרות אלה הריהי תנאי יסודי להתישבות המונית בארץ-ישראל ולאי-תליותה הכלכלית של הארץ.

ואולם ממשלת צרפת מצדדת עדיין בזכות תנאי אמנת סייקס-פיקו, מלבד ויתורים אחדים פחותי-ערך. נראה הדבר, כאילו צרפת רואה את שאלת הגבולים בארץ-ישראל כמין מחלוקת טריטוריאלית בין בריטניה הגדולה לבינה. זאת היא טעות אשר יש להצטער עליה ביותר. על ידי חוזה השלום התורכי בסיבר, קיבלה אמנם בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ-ישראל, אך לא על מנת שארץ-ישראל תהיה מושבה בריטית.–הקונטרולה הכי-עליונה על הארץ במשך הזמן, עד אשר תהיה לקהליה היהודית המנהלת את עצמה–תמָצא בידי חבר הלאומים.

העם היהודי יזכור, כמובן, תמיד בהכאת תודה עמוקה את העובדה, כי בריטניה הגדולה היתה הראשונה להצהיר לטובת בית יהודי בארץ-ישראל וכי היא הקריבה קרבנות גדולים לשחרור הארץ משלטון התורכים.

אולם ארץ-ישראל אינה יכולה ואינה צריכה להחשב כמושבה בריטית. הפועלים היהודים נכונים להתנגד במלוא כוחם לכל נסיון, כי יעשה, להפוך את המנדט לכלי-שרת לשם מטרות אימפריאליסטיות. ואנו בטוחים, כי האינטרנציונל הסוציאליסטי, אשר הכיר בדרישתנו הלאומית על ארץ-ישראל, יעזרנו בזה תמיד ובאופן ממשי. בקשר עם זאת אין להעלים עין, כי בידי צרפת נתונה ההזדמנות לעשות את הקונטרולה על ארץ-ישראל על ידי חבר-הלאומים לממשית ככל מידת האפשרות.

את שאלת הגבולים בארץ-ישראל צריך איפוא לראות לא מנקודת מבט פרו-בריטית או אנטי-בריטית, פרו-צרפתית או אנטי-צרפתית, כי אם אך ורק מנקודת-מבט עתידו של העם היהודי בארץ-ישראל. אנו מביעים את תקוותנו, כי הפועלים הבריטים והצרפתיים, אשר מעולם לא נמנעו מעמוד לימין הצדק, בשעה שהדבר נגע לחופש עמים, יעָנו גם הפעם לדרישותיו הצודקות של העם היהודי וישתמשו בכל השפעתם על ממשלותיהם, למען הבטיח את יסודו של הבית הלאומי היהודי– בארץ-ישראל בלתי-מחולקת ובעלת יכולת כדי התפתחות כלכלית ועמידה ברשות עצמה.

לונדון, כסליו תרפ"א.

(קונטרס ס"ב)