_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אבטונומיה לאומית ויחסי שכנים

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

(הרצאה במושב הראשון של אספת הבוחרים השניה)

השאלה העומדת בסעיף זה היא, איך יסדרו יהודי א"י ברשות עצמם את חייהם הלאומיים בצורה המתאימה למציאות המיוחדת לישוב העברי בארץ, בצורה המתאימה למצב הכלכלי של הארץ, למגמה הלאומית של הישוב וציוניות, ולתנאים הפוליטיים והאינטרנציונאליים של א"י.   זכורני, שבמושב השני, כשדיברו ע"ד הארגון של הישוב, התעוררה השאלה מעיקרה, אם יש לנו צורך בסידור של אבטונומיה לאומית בא"י, והשאלה הזאת באה לא מתוך חוגים הכופרים בעיקרי האבטונומיה  הלאומית בכלל, אלא מתוך חוגים ציוניים שהם חושבים שבא"י, דווקא בא"י, אין מקום ואין צורך, אולי יש גם הפסד, באבטונומיה של הישוב היהודי.  אולם דיה בחינת המציאות בא"י , לא רק המציאות של היהודים בארץ, אלא גם המציאות הכללית של כל תושבי א"י, והתנאים שבהם חי הישוב היהודי –  להעמיד אותנו על ההכרה שחיי הארץ, המצב שלנו בתוך הארץ הזאת, מחייבים סידור אבטונומי של כל חיינו הלאומיים. 

 

א.

במצב בארץ-ישראל בכללו הוא מיוחד במינו ואולי קשה למצוא דוגמתו באיזו ארץ אחרת שהיא.   הישוב הכללי בארץ אינו גדול.   לפי מפקד הממשלה שנערך לפני שלש שנים, ישנם בא"י 800,000 תושבים,  אני מדבר על החלק המערבי של א"י,  אולם בין 800,000 תושבים אלה יש ערבוביה גדולה כזו של גזעים, של דתות, של שבטים, של צורות כלכליות ותרבותיות, שקשה למצוא כמותן באיזה מקום אחר התופס שטח כזה עם ישוב כזה.   קודם כל אנחנו מוצאים פה בא"י ריבוי מופרז של דתות, ואתם יודעים עד כמה הדת במזרח ובא"י ביחוד תופסת מקום חשוב לא רק בחיים הרוחניים, לא רק בחיים הפרטיים של   האנשים, אלא גם בחיים הציבוריים, וגם בחיים המדיניים, ובמצב האינטרנציונלי של א"י.   אנחנו מוצאים פה כמעט כל הדתות שבעולם.   בראשן עומדת הדת המושלמית.   המושלמים ביניהם מפולגים לכתות שנות המובדלות זו מזו לא רק בעיקרי האמונה, כי אם בסידרי חייהם ובכל ההוי שלהם.   ישנם ביניהם סוניים, המושלמים האורתודוכסים, שהם הרוב,  דרוזים, מתוואלים ובהאיים.  הם מתחלקים לא רק לפי דתם, כי אם גם לפי גזעם ולשונותיהם.  על פי המפקד של הממשלה מדברים בא"י ב -40 לשונות, והישוב המושלמי בעצמו, אם גם רובו מדבר ערבית, יש בו גם דוברי תורכית, פרסית, צ'רקסית.   אחרי היהודים באים הנוצרים.  גם הנוצרים אינם חטיבה אחת, הם מפולגים עוד יותר מהמושלמים,  יש שורה שלמה של עדות דתיות  המוות חטיבות סידוריות מיוחדות עם אינטרסים פוליטיים שונים, אורתודוכסיות, קתוליות, מרוניטים, ארמנים, יעקובים, מלכיתים, סורים קתולים, פרוטסטנטים ועוד.  וההבדלים ביניהם הם רבים בעיקרי האמונה, בסידור הקהילה שלהם, לפעמים גם בחיים הכלכליים וביחוד בשייכותן לספירות ההשפעה האינטרנציונאליות המרובות בא"י. 

אולם יש הבדל בין התושבים לא רק בדתות ובגזעים;  אין כא"י מקום אשר אנחנו מוצאים בו את כל השכבות הכלכליות והקולטוריות המצויות בתולדות התרבות האנושית, החל מהטיפוסים הפרימיטיביים של  שבטים נודדים עם כל דרגות המעבר לישוב קבוע עד הטיפוס הכי משוכלל של חברה אירופית מודרנית וגם גרעינים ותאים של חברה חדשה, בבואה של העתיד, וכל אלה בשכנות קרובה.   החלק השביעי של תושבי א"י הם נודדים, החיים בתנאים אחרים לגמרי מישוב העומד על הקרקע.   יותר קצת מהחצי עם כפריים פרימיטיביים שתנאי חייהם לא נשתנו זה מאות ואולי אלפי שנה.   השאר חי בעיירות ובערים.   בארץ עזו עם ריבוי כל כך גדול של גזעים, עדות, דתות, קשרים פוליטיים אינטרנציונאליים וצורות תרבויות חברתיות, לא יתכן שיהיה חוק אחד ומשפט וסידור אחד שיהלום את כל תושבי הארץ.   אי אפשר שתהיה כאן רק ממשלה מרכזית עם שיטה משפטית ואדמיניסטרטיבית אחת, מפני שאותם הסדרים ההולמים ישוב קבוע הנטוע במקום אחר אינם מתאימים לשבטים נודדים, ואותם החוקים ההולמים חברות, שהן שרידי  ימי הבינים, אינם מתאימים לחברות שיש להם צרכים אירופיים, צרכי תרבות גבוהים, ואי אפשר להניח את כל הישוב במיטת סדום אחת, במערכת-חוקים אחת, מפני שלגבי חלק התושבים החוק הוא יותר מדי מתקדם, לגבי חלק אחר הוא יותר מדי ריאקציוני, בשביל חלק אחר המשפט והאדמיניסטרציה מתאימים, בשביל החלק השני לא.  ויש הכרח, אם רוצים להתאים את הסדרים לצרכי התושבים ולדרישותיהם, ולא להטיל עליהם גזירות שהם אינם יכולים לעמוד בהן, אם רוצים לספק את צרכי הישוב לפי הרצון הפנימי שלהם,  מוכרחים לסדר לכל חלק ולכל סוג של הישוב סדר כזה ואדמיניסטרציה וחוקה, ההולמים את מצבו הוא, ז.א. בדרך כלל אין בא"י מקום לאדמיניסטרציה אוניפורמית אחת ולמשפט אחד בכל  הארץ.

ואמנם אנחנו יודעים שבתוך א"י ישנם גלילים, והם נמצאים לא מעבר הירדן, אל גם בחלק המערבי של א"י, חלק המנדט המצומצם, הנהוגים על פי שיטה אדמיניסטרטיבית אחרת, הלא הם גלילי דרום א"י.   אי אפשר להנהיג אצל הבידוים את החוקים  הקיימים בשביל תושבים הנמצאים במקום קבוע, ואי אפשר להנהיג ברמאלה את אותו הסדר השוקק בתל-אביב, וכן גם להיפך.  עצם ריבוי הגוונים מחייב דצנטרליזציה, שיטות שונות לפי הצרכים המיוחדים של כל חלק מיוחד בישוב.

 

ב.

אם אנחנו בוחנים את הישוב היהודי, רואים אנחנו שהוא נִפלה מכל שאר חלקי הישוב לא רק בדתו, בשפתו, בשאיפותיו, אלא פשוט הוא שונה בכל מבנהו הכלכלי ואורח חייו בצרכי יום יום שלו, בהשגותיו והרגליו.   הישוב היהודי בארץ, אם לא נחשוב את הישוב הגרמני הקטן ושאר האירופיים המעטים שאינם ממלאים תפקיד חשוב בארץ, הישוב היהודי בארץ הוא החלק הכי תרבותי, הוא כמעט החלק היחידי החי ועובד ויוצר באמצעים מודרניים, הוא נושא התרבות החדשה והוא יוצר ערכים כלכליים, מדיניים, ותרבותיים חדשים העומדים על המדרגה העליונה של ההתפתחות האנושית.   ויש סכנה גדולה לישוב הזה, אם הארץ תסודר ע"י שלטון מרכזי אחד ושיטה אדמיניסטרטיבית אחת.  והסכנה היא כפולה לישוב היהודי.   הסכנה הכפולה היא שמצד אחד אנחנו בתור מיעוט יקופחו ענינינו וזכויותינו ע"י שלטון הרוב.  אמנם רוב האוכלוסין איננו באופן פורמלי שליט, מפני שהשלטון איננו נמצא כיום לא בידי המיעוט ולא בידי הרוב, כי אם בידי ממשלת המנדט האנגלית,  אולם השלטון האנגלי הוא בפועל ממשלת הרוב, מפני ששום ממשלה כאן ובכל מקום אחר לא תתקיים, אם היא לא תתחשב קודם כל עם צרכי רוב הישוב, ואם היא לא תכוון את חוקיה ומשפטיה לפי הצורך של רוב התושבים.   ואם כי הממשלה בארץ איננה תלויה ברוב ואינה ממונה ע"י הרוב, אבל בפועל היא מוכרחה להיות ממשלה, אשר לפני עיניה  מרחפים תמיד האינטרסים והדרישות של רוב התושבים;   ואנחנו בתור מיעוט  עומדים בסכנה  שע"י הממשלה הזאת, אם גם לא נייחס לא כל הוונות רעות, אם כם כל פקידיה יהיו מלאי צדק ויושר, אם גם נניח הנחה כזו (אנחנו יודעים עד כמה הנחה זו רחוקה מהמציאות), הם על פי טבע הדברים מוכרחים בשורה הראשונה, בחוקים שהם מחוקקים ובסדרים שהם מסדרים, לעשותם לפי הצרכים והדרישות של הרוב, וממילא יקופחו ענינינו.   הסכנה , אמרתי, היא כפולה, מפני שמלבד זה שאנחנו פה מיעוט, אנחנו המיעוט היחידי בארץ אשר תרבותו עומדת במדרגה כל כך עליונה ביחס לתרבויות של כל שאר התושבים, עד שאין כל אפשרות לקבוע בא"י  אדמיניסטרציה וחוקה אחת, אשר הם באמת יהלמו את הצרכים, גם של היהודים וגם של הערבים.   מפני שכל חברה החיה את חייה היא, יש לה צרכים אחרים והכרחים בשבילה חוקים אחרים.   הדבר שהחוקים בכל מקום משתנים מתקופה לתקופה, איננו מקרה,  הסדרים משתנים לא מפני שאנחנו מחכימים מפעם לפעם,  אלא מפני שמשתנים הצרכים, והצרכים של ישוב תרבותי הם אחרים מאשר של ישוב בלתי תרבותי, ואין כל אפשרות, גם כשישנו הרצון הכי טוב, להתאים את החוקים, אשר הם מכוונים בשביל רוב הישוב, גם לחלק התרבותי.   אני אמרתי שהסכנה הזאת היתה, לו גם כל פקידי הממשלה היו מלאים רוח צדק ויושר, אולם אין צורך להגיד שהדבר אינו כך.  ויש סכנה –  והיא הראתה את אותותיה  לא פעם –  שמתוך רוע לב וזדון  יפלו אותנו לרעה מכל שאר תושבי הארץ. 

כל הדברים האלה, גם בלי קשר עם המטרות המיוחדות שיש לתנועה הציונית ולישוב היהודי בא"י, זאת אומרת המצד המיוחד של  הישוב היהודי בתור מיעוט בעל תרבות רוחנית וגם חמרית שונה, מחייב סידור מיוחד חוקי, משפטי, אדמיניסטרטיבי ופוליטי של עניני היהודים בא"י.   דבר זה מחייב, – ותהא הממשלה בארץ מה שתהיה, בין זאת היא ממשלת המנדט ובין שזאת תהיה בזמן מן הזמנים ממשלת תושבי א"י, הדבר מחייב שבארץ יצטמצם  השלטון הארצי המרכזי רק באותם הענינים שהם באמת משותפים  לכל חלקי הישוב, רק באותם התפקידים הממשלתיים שהם על פי טבעם מחייבים ריכוז והנהלה ארצית אחת.  אי אפשר לפורר את הנהלת מסילות הברזל, את הנהלת הדואר, את שיטת הכספים בארץ ועוד תפקידים ממשלתיים יסודיים כאלה.  אלה מוכרחים להמצא בידי השלטון המרכזי.   אבל כל שאר התפקידים יש להוציא אותם מידי השלטון המרכזי ולמסור אותם לרשות כל ישוב וישוב, שהוא יסדר את עצמו לפי צרכיו ולפי דרישותיו;  יש מן הצורך להעמיד את כל הענינים שהם מקומיים, קהילתיים, גזעיים, לאומיים, דתיים ברשות הגזע, הקהלה והמקום, רק רק אז יש הבטחון שכל קהילה וכל גזע וכל חברה דתית תסדר את עניניה לפי הצרכים ולפי היכולת ולפי הטעם שלה בלי כפיה, בלי כל עיוות דין.  והמסקנא היא שהמצב בארץ  מחייב סידור אבטונומי של כל הישובים המרובים הנמצאים בא"י,  ומה שנוגע לנו בשורה הראשונה, הסידור האבטונומי של הישוב היהודי בא"י. 

 

ג.

על איזה יסוד נסדר את חיינו ברשות עצמנו?  על איזה יסוד נבנה את האבטונומיה שלנו בא"י?   השאיפה לחיים אבטונומיים והצורך לחיים אבטונומיים  אינם מיוחדים רק ליהודי א"י.   מיום שפסקה הקוממיות המדינית שלנו בא"י לא חדל העם היהודי מהתאמץ לסדר את חייו הפנימיים באופן אבטונומי , ולא פסקו בהיסטוריה העברית הנסיונות להקים, למרות חוסר בסיס ארצי, מוסדות אבטונומיים של העם היהודי בכל ארצות הגולה.  בארץ בבל, בא"י אחרי החורבן , בגולה האירופית המערבית, בתורכיה, בארצות מזרח אירופה – הנשיאות, מוסד ריש נלותא, ועד הארצות, הקהלה, המילת בתורכיה –  כל אלה היו בצורות שונות ובתנאים שונים לפי מצב הזמן ולפני תנאי המקום, מפעלים וסידורים אבטונומיים של הישוב היהודי בארצות גלותם.  

אנחנו רוצים לסדר את חיינו באופן אבטונומי גם בא"י.   אולם יש הבדל גדול, הבדל יסודי, מהותי, בין שאיפתנו לחיים אבטונומיים בא"י ובין כל השאיפות האבטונומיות שהיו לנו בגולה.  ועל הדבר הזה לא עמדה עדיין אספת הנבחרים עד היום הזה כל צרכה ולאל הסיקה עדיין את המסקנא המוכרחה ולא קבעה את ההבדל הפרינציפיוני הזה.   על זה אני רוצה להגיד איזה מלים. 

מיום אבדן קוממיותנו הפוליטית בא"י, מיום שחדלנו מהיות אומה ארצית, חשבו רבים שחדלנו בכלל מהיות אומה, ויש עוד היום הרבה, לא רק בין המתבוללים היהודים, גם בין אנשי מדע, בין סוציולוגים, הכופרים במציאות האומה היהודית.   אולם אנחנו יודעים, שהעם היהודי, למרות זה שחסרה לו אחיזה טריטוריאלית, למרות החסרון של בסיס ארצי, לא חדל מהתקיים.  חדלנו מהיות אומה ארצית, אבל לא חדלנו מהיות אומה.  היינו לאומה אישית.  לא היה קשה ארצי בין חברי האומה, אבל היה קשר אישי.  כל אחד מבני האומה הרגיש את עצמו חבר לאומה.   אמנם אומה אכסטריטוריאלית, אולם חיינו חיי אומה.   הקשרים שבינינו לא היו קשרי ארץ וקנינים משקיים ומדיניים, אלא בעיקר קשרי רוח, תרבות ומסורת.  וכאשר נסינו בגולה לשמור על עצמיותנו, היינו מוכרחים לבנות את האוטונומיה שלנו רק על היסוד האישי.   לא היינו בשום מקום ישוב ארצי, כלומר:  ישוב המהווה את הרוב באיזה מקום שהוא, היינו תלויים על בלימה.    וכך היה לנו מוסד של ריש-גלותא בבבל, ועד ארצות בפולין וליטא, וסידור של מִילֶת ("אומה") בתורכיה.   במשך 400 שנה כמעט, היתה ליהדות בתורכיה אבטונומיה לאומית  (יַהודִי מִילֶתִי) , אבל לא אבטונומיה של עמים היושבים בארצם, אלא אבטונומיה אישית, כמו שהיתה אבטונומיה כזו לישוב היווני ("רום מלתי") והארמני ("ארמני מילתי") בתורכיה.   גם האבטונומיה שהיתה לנו בשנים האחרונות זמן  מה באוקראינה וזמן יותר ממושך קצת בליטא היתה בנויה על יסוד אישי.  הקהילה המתקיימת גם עכשיו בהרבה ארצות הגולה בנויה אף היא על יסוד אישי.

 

ד.

כשבאו באספת הנבחרים לקבוע את יסודות האבטונומיה שלנו  בארץ, עשו טעות  גדולה אחת, פרינציפיונית ומעשית, כשניסו להעתיק את הצורה והיסודות של האבטונומיה היהודית בגולה ולהעביר אותם לא"י, מבלי לראות שיסודות חיינו בארץ הם שונים בהחלט מיסודות חיינו בגולה.  עוד יותר מזה, מבלי לראות שבא"י יש לנו כבר סידור אבטונומי ארצי.   שכחו את המפעל האבטונומי הגדול אשר יצרו מתישבינו  וחתוצינו הראשונים בזמן שיצרו את המושבות הראשונות, את פתח-תקוה וראשון-לציון.  הנחת היסוד  של האבטונומיה בא"י על יסודות חדשים ויותר בריאים, הזכות הגדולה הזאת היא לאכרים הראשונים שלנו, לחלוצים הראשונים שזכו להניח את אבן הפינה הראשונה להתישבות יהודית בא"י.   ועד המושבה שנוצר בא"י לא היה ועד הקהילה בגולה;  ועד הקהילה מוכרח  לעסוק רק בענינים רוחניים, בענינים התלושים  מן הקרקע:  עניני דת, צדקה וחסד, לכל היותר בעניני חינוך, מפני ששם אין קרקע מתחת לרגלינו.    ועד המושבה בא"י היה גרעין של שלטון ארצי, הוא עסק לא בעניני רוח, כי הקשרים בין אנשי המקום היו לא רק אישיים;  ועד המושבה עסק בעניני קרקע, בעניני שמירה, ביטחון והשקאה, הספקת מים ובשאר הענינים שכל שלטון ארצי או מוניציפאלי עוסק בהם.   והדבר הזה התקיים עשרות שנים גם בלי כל חוקה ובלי כל אישור מצד איזו ממשלה שהיא.  זה עוד היה בימים שלא הובטחו לנו זכויות לאומיות רחבות של המנדט, אלא בימי שלטון התורכים, כשלא היו לנו עדיין הזכויות האלו, אלא להיפך זכותנו לעליה ולקנית קרקע היתה מקופחת.   דווקא אז נוסד והתקיים ופרח במשך עשרות שנים שלטון ארצי מיוחד של הישובים הקרקעיים היהודים בא"י.   ואנו בעצם היינו צריכים לקחת את היש והמצוי בארץ, לקבוע בו מסמרים.  להקים לו מסגרת כללית, לאחד ולחזק אותו, ולהכניס בו סדר ושיטה ולהעמיד אותו על בסיס יותר רחב, ולא היה לנו כל צורך לחפש אחרי דוגמאות בגולה, שאינן הולמות את המציאות שלנו, ועוד יותר מזו, שאינן הולמות את המגמה שלנו בא"י.     כי בשני הדברים האלה נבדל הישוב היהודי בא"י מישובי היהודים בארצות הגולה: שונה מציאותו ושונה מגמתו. 

 

ה.

אני אמרתי מקודם שרק הסתכלות במצב של א"י, במצב של תושבי הארץ, ובמצב המיוחד של הישוב היהודי בארץ מחייבת סידור אבטונומי של היהודים בא"י.  אולם יש עוד מומנט אחד, מומנט מכריע, המחייב סידור אבטונומי של חיינו בארץ, והמחייב יסוד אחר מאשר היה בגולה.  זוהי המגמה הפוליטית-הארצית שלנו בא"י, מלבד הבדלי-הוי המבדילים בין יהודי א"י ליהודי הגולה, יש הבדל פרינציפיוני המפלה בינינו ובין ישובי אחינו בגולה.   בשעה שהם כולם פירורים של עם יהודי ופירורים של עם אכסטריטוריאלי, הרי  הישוב היהודי בא"י הוא לא פירור, אלא גרעין של העם היהודי השב לארצו.  אנחנו באים לא"י לא כמו גולים בודדים כי אם כשבי-מולדת, במטרה לאומית גדולה.   והישוב היהודי בארץ, הישוב על כל חלקיו, לא רק הישוב החדש והישוב הכי צעיר, כי אם גם מה שקוראים בשם הישוב הישן, הישוב שנוסד ע"י זקנינו, ע"י הדור הישן בא"י, כולם באו הנה לא בתור גולים.   הם באו הנה כאנשים השבים אל ארצם במגמה פוליטית מרחיקה לראות ומרחיקה לרצות;  אם גם השגותיהם של בני הדור הזקן והישן היו אחרות משלנו, אבל היתה מגמה אחת, המברחת אותנו עם העולים הראשונים שעלו לפני עשרות שנים לא"י.   באנו הנה לחדש את חיינו בתור אומה ארצית, באנו הנה, אם לדבר בלשון הפרוגרמות הפוליטיות לפתור את שאלת היהודים, ואת הפתרון לשאלת העם היהודי אנו רואים בשוב העם היהודי להיות אומה ארצית, להיות עם מרוכז בארצו ועומד ברשות עצמו, – ואני מאמין בריכוז העם היהודי בא"י.  – זהו הרעיון והמגמה השולטים בישוב היהודי ובכל מפעלינו בארץ וזוהי זכות קיומם.   המטרה הזאת מצדיקה את קיומנו בא"י, ורק היא המאפשרת את קיומנו בא"י,  מפני שבלי המגמה הזאת ובלי הצורך הזה של המונים יהודים גדולים, בלי הצורך ההיסטורי של העם היהודי לשוב ולהיות עם מרוכז בארצו ולעמוד ברשות עצמו, אין כל יכולת שהיהודים שישנם בארץ ישארו כאן ויתקיימו כאן;   השאיפה הזאת להיות שוב אומה ארצית עומדת ברשות עצמה היא תנאי קיומנו בארץ.   ואני אומר,  המטרה הזאת לא יכולה להיות רק בשביל העתיד הרחוק שאפשר להגיע אליה בדרך של נס, בין שזה יהיה כמו שהאמינו זקנינו, ע"י עני ורוכב על חמור ובין שזה יהיה כמו שחושבים כמה מצעירינו ונערינו, ע"י קצין הדוהר על סוס;   המטרה הזאת תתגשם אך ורק אם אנחנו נוכל להגשים אותה בפועל יום יום בכל אשר אנחנו עושים בארץ,  יען כי אין שום מטרה יכולה להתגשם אם האמצעים המובילים אליה אינם חלק של המטרה, אם לא מגשימים את המטרה חלק חלק בהדרגה יותר מהירה או בהדרגה יותר אטית, אם לא מקיימים אותה במשך הפעולה שהעם עושה יום יום;  אנחנו לא נוכל להיות אומה ארצית אבטונומית – שזוהי לדעתי המטרה שלנו –  כי שאיפתנו היא לא שלטון על אחרים, לא להיות עם שליט כמו העמים השליטים האחרים.  המטרה שלנו היא שאנחנו נעמוד בתור עם ברשות עצמו, לא פחות מזה ולא יותר מזה – השאיפה הזאת לא נגיע אליה אם לא נגשים אותה בחיי יום יום, בחיים הכלכליים, התרבותיים, הפוליטיים, החברתיים והציבוריים שלנו בארץ.

וברגע שאנחנו באים לארגן את עצמנו, מוכרח גם הסידור להיות מכוון למטרה הלאומית הכללית,  כי אם הסידור הזה יעמוד בניגוד או אם לא ימצא בקשר אורגני ישר עם המטרה האחרונה, אין אפשרות שנשיג את המטרה הזאת.

 

ו.

סידורנו בא"י צריך להיות מכוון לא רק למציאות המיוחדת שלנו בא"י, הסידור שלנו צריך להיות מכוון גם למגמה הפוליטית הלאומית שיש לנו בארץ, וזה מחייב שאנחנו נבנה את סידורנו בארץ על יסוד ארצי, ולא על יסוד רוחני, אישי, אלא על הבסיס היחידי שאנחנו בונים פה את חיינו.   ושוב אני אומר:  אין אנו צריכים להמציא את הסידור הזה, אנחנו צריכים לראות רק את היש בא"י ולהשתמש בו לצרכינו.   יש להתפלא, איך יכלו אנשים שיושבים בארץ גם זמן לא רב, להעלים עין מהמצוי אתנו ולהציע לנו לסדר את עצמיותנו על  יסוד זר לנו, על יסוד אישי.

ישנן בארץ 107 נקודות של ישוב יהודי, מהן 90 נקודות כפריות שכולן נקודות ארציות, ז.א. שהישוב היהודי בהן איננו  ישוב שנמצא בתוך רוב זר,  אלא הם ישוב טריטוריאלי של יהודים וכמעט רק של יהודים;   יש לנו איפוא 90 נקודות חקלאיות של ישוב ארצי בא"י, ובהן נמצאים בערך 23,000 יהודים.   שאר היהודים יושבים ב-16 ערים (מלבד מספר קטן מאד של עשרות אחדות המפוזרים בכפרים ערבים וגרמנים).   ב-16 הנקודות העירוניות יש 11 שבהן יושבים בסה"כ  860 יהודים (בחברון – 430, באר-שבע – 98, עכו – 78, עזה – 54, נצרת – 53, בית שאן – 41, רמלה – 35, תל-כרם – 23, שכם – 16, לוד – 11 , ג'נין - 7*)  אחוז אפסי לגבי הישוב היהודי בארץ, ואין לו כמעט כל ערך בחיינו בארץ.   הישובים העירוניים החשובים הם רק ששה:  ירושלם, יפו–תל-אביב, חיפה, טבריא, צפת ועפולה.   ב-6 הנקודות העירוניות האלו יש 2 שאף הן מהוות ישוב יהודי טריטוריאלי אמתי, וכל המשק וכל החיים וכל הישוב בהן הוא יהודי, ואלה הן:  תל-אביב ועפולה.   שתי הערים הללו עם כל הנקודות החקלאיות  שלנו מכילות בתוכן ברך החצי מכל יהודי ארץ-ישראל.  זהו רק החצי במנין, אבל יותר מהחצי בבנין.  החשיבות והמשקל הכלכלי והתרבותי והמדיני של החצי הזה בשביל הישוב שלנו ובשביל המטרה הלאומית הרבה יותר גדולה משל החצי השני.   אם תניחו את תל-אביב ועפולה והנקודות החקלאיות שלנו על כף מאזנים אחת ואת יתר הנקודות העירוניות על כף מאזנים שניה ברור שהכף הראשונה תכריע.    בארבע הנקודות העירוניות המכילות את החצי השני של הישוב היהודי בארץ –  ירושלם, חיפה, טבריא, צפת – ישנן שתים שבהן יש רוב יהודי:  בירושלים – 55%, בטבריא – 64% .  בחיפה היהודים הם אמנם מיעוט, אבל הוא גדל לא רק באופן יחסי כי אם גם באופן מוחלט.   והנה גם בנקודות היהודיות האלו הולכת וגוברת המגמה היסודית והאופיינית של הישוב היהודי בארץ –  להיות ישוב ארצי.   בחיפה התחילו היהודים בשנים האחרונות להתרכז בתוך שכונות יהודיות מיוחדות:  בת-גלים, הדר-הכרמל ועוד.   אין ספק שבחיפה יתהווה אותו פרוצס  שהיה ביפו;  עוד סמוך לפרוץ המלחמה  ובשעתה היה הישוב היהודי של יפו–תל-אביב נמצא ברובו ביפו ורק אחוז קטן בתל-אביב.  ולא רחוק מאתנו הזמן שתל-אביב לא היתה במציאות ואף לא בדמיון, והנה עברו רק 16 שנה ובעיר החוף הראשית של הארץ נמצאים 45000 יהודים, מהם כמעט 90% מרוכזים בטריטוריה יהודית עירונית, בתל-אביב.  אותו הפרוצס הולך ומתהווה גם בחיפה.  ואולי אפשרויות חיפה הן עוד יותר גדולות בקשר עם רכישת בקעת עכו.   ואין ספק שהטנדציה הגוברת גם בחיפה תביא לידי ריכוז תושבי חיפה היהודים בתוך סביבה יהודית עירונית.  גם בעיר הראשית שלנו, המכילה כ – 30% של הישוב היהודי בארץ אנו מוצאים את החזיון הזה.   מלבד ישוב יהודי קטן בעיר העתיקה, כ-5000 נפש , נמצאים 85% של יהודי ירושלים בתוך שכונות עבריות טהורות,  שכונות ישנות וחדשות ושכונות שהולכות ונבנות ועוד עתידות להיבנות, אשר כל שטחן וישובן הוא יהודי. 

וכל מי שאיננו רואה את העובדא היסודית והמכרעת הזאת ובא לסדר את הישוב היהודי בארץ על יסוד הקהילה האישית בגולה, האכסטריטוריאלית, פשוט אינו רואה את ההווה והמתהווה בא"י;  איננו רואה את המגמה שלנו לעתיד ואינו מכיר את הקיים והמצוי.  עלינו איפוא לא לחדש, אלא לקחת את היסוד שהניחו מתישבינו הראשונים בסידורם הפנימי ולעשות אותו ליסוד השליט בתוך הארגון הלאומי שלנו בארץ , – היינו את היסוד הטריטוריאלי. 

 

ז.

בגולה היתה כפילות בחיינו.    את כל הצרכים שלנו בתור  אזרחים היינו מספקים או רצינו לספק בעיריה, בעיריה הכללת, ולה שילמנו את המסים, ככל האזרחים שאינם יהודים, ממנה קבלנו ונהנינו או רצינו ליהנות מהשירותים הציבוריים;   את הצרכים שלנו בתור יהודים היינו מספקים ע"י הקהלה;   באופן כזה נמצאנו תמיד בשתי רשויות, והיו לנו שתי שיטות של מסים, וכל חיינו היו חצויים לשתים.   אין אנו רשאים להעביר את הכפילות הזאת ואין גם צורך להעביר אותה לא"י.   לא יהיה אבסורד יותר גדול מזה אם נתקן את פתח-תקוה בצורה כזו, שמצד אחד תהיה מועצה שתסדר את הענינים  המוניציפאליים ומצד שני ועד קהילה שיסדר את החיים הרוחניים;  פה בארץ אנו רוצים לחדול מחיות את חיינו הכפולים, פה אנחנו לא יודעים כמו בחו"ל בית ספר כללי, שבו למדנו את הלימודים הכלליים ובית ספר עברי, שבו למדנו את הלימודים העבריים;  יש לנו פה בית ספר עברי אחד ואין אנחנו מכירים בתחומים מיוחדים ללימודים "עבריים"  ובתחומים מיוחדים ללמודים "כלליים".   הוא הדין בכל חיינו בא"י.   אין אנו רוצים בא"י להמצא בשתי רשויות;  דרושה לנו רשות לאומית אחת, אשר תכלול ותספק את כל צרכינו, ונשכח לגמרי איזה דבר אנו מבקשים בתור יהודים ואיזה דבר בתוך אזרחים.   אנחנו צריכים להקים בארץ רשות אחת אשר לתוכה נכניס ונרכז את כל התכנים של חיינו בא"י.   והדבר הזה איננו רק רצוי, הדבר הזה הוא גם נתון המציאות שלנו בא"י. 

בנוגע לנקודות החקלאיות, כמדומני, שאין גם מקום לוויכוח, אולם אפשר להתווכח בנוגע לנקודות העירוניות.   אקח דוגמא קונקרטית, את תל-אביב-יפו;  אפשר להגיד ככה:  למה לנו להתבדל , למה לנו לסדר רשות עברית מיוחדת בתל-אביב?  אנחנו כיום הרוב;   אם נחַבר את תל-אביב ויפו לנקודה אחת, הלא נוכל להיות שליטים לא רק בעיר שלנו, אלא גם ביפו, ולמה לנו ההתבדלות הזאת? 

 

ח.

כאן אנו נתקלים בשאלה אחת גדולה, בשאלה הפוליטית   המכרעת שלנו בארץ, בשאלת היחסים שבין היהודים והערבים, ושאלה זו דורשת מאתנו פתרון ברור.   חייבים אנו לתת תשובה לא בעתיד הרחוק, אשר עדיין איננו בידינו, ואשר על חשבונו אנו יכולים להיות נדיבי לב ולהבטיח למי שהוא, שאנחנו באנו הנה להיות עם חפשי בארצו ונתנהג עם שכנינו בחסד ובצדק,  אלא כאן עומדת שאלה  שיש לתת עליה תשובה כיום:  איך אנחנו רוצים לסדר את עצמנו ואת יחסינו את שכנינו בימינו אלה וברגע הזה.  הרצון שלנו לא יבחן, גם אינו נבחן על פי דקלרציות והבטחות והכרזות יפות,  אשר מי שהוא  יכריז בחגיגיות רבה מעל במה זו או מעל במה אחרת;   יחסנו יבחן עפ"י  המעשים שאנו עושים, ולא על פי הדברים שאנו מדברים.   והשאלה היא כזו:  אנחנו הבאים לא"י בהכרה ברורה וברצון גלוי מבלי להעלים את הדבר הזה,  אנחנו הבאים לא"י לפתור את שאלת קיומנו ההיסטורי ולחדש את קיומנו הלאומי החפשי על יסוד ארצי,  אנחנו הרוצים להיות אומה ארצית העומדת לגמרי ברשות עצמה, –  מהו היחס שלנו לתושבים הבלתי יהודים הנמצאים בא"י, מהו היחס שלנו כיום אליהם ומה יהיה היחס הזה מחר.  והתשובה יכולה להיות רק זאת:  מה שאנו דורשים לעצמנו – אנו דורשים גם לאחרים,  מה שאנו רוצים שאחרים יתנו לנו אנו נכונים לתת לאחרים.   יש קנה מידה אחד, אשר בו אפשר למוד את כל היחסים, גם האישיים וגם המדיניים, אם מה שאני רוצה שאחרים יעשו לי, אני מוכן לעשות גם לאחרים, בין בחיוב ובין בשלילה.   אנו רוצים שלא יעשו לנו בגולה עוול, קיפוח זכות וגזל משפט, ואנחנו לא יכולים ולא רוצים לעשות זאת בארצנו לאחרים;   אנחנו לא רוצים שזרים ישלטו בנו ובגורלנו.   כל התאבקותנו במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו היתה מלחמה על הקיום העצמי של העם היהודי,  ואנחנו המציגים בצדק ובלב תמים לכל העולם את תביעת שוויוננו הלאומי הגמור, הרי אנו מחוייבים להציג את התביעה  הזאת גם לעצמנו;   אם התביעה הזאת מחייבת את יחס כל העולם אלינו, הרי היא מחייבת גם אותנו ביחסנו לאחרים, ואין כל הבדל אם אנחנו הננו המיעוט ואחרים הם הרוב, או אם אנחנו הרוב ואחרים הם המיעוט.   היחסים הצודקים בין העמים לא יכולים להיות תלויים מזה, אם עם אחד הוא מיעוט ועם שני הוא רוב.   זוהי ההנחה היסודית המדריכה  והקובעת  את היחסים בינינו ובין שכנינו הערבים, ומהנחה יסודית זו עלינו להסיק את כל המסקנות המעשיות. 

ואנחנו אומרים, מבלי להתחשב עם העובדה שאנחנו  המיעוט, שאנחנו רוצים לחיות את חיינו הלאומיים ברוחנו אנו ובכוחנו אנו, שלא נהיה תלויים לא בחסד אחרים ולא בשרירות לב של אחרים, והוא הדין גם ביחס לאחרים.   אין אנחנו מכירים שהזכות האלמנטרית  של אנשים ושל עמים תלויה במצבם בתור רוב או מיעוט.   את הדבר הזה אנחנו צריכים קודם כל להגשים בחיינו אנו, ואולי זאת היא שליחות מוסרית של העם היהודי, העם שהוא מיעוט בכל ארץ, ושגם בהתרכזו בארצו נשאר מיעוט ביחס לסביבה המקיפה את ארצנו –  לעקור מתוך ההכרה המדינית המשפטית את המושגים של שלטון עם בעם ושל יחסים מדיניים בין עמים הנקבעים על בסיס של רוב ומיעוט.    יחסים צודקים אנושיים בין עם לעם אינם תלויים ביחסי הכוחות הכמותיים.   ההנחה הזאת היא נר לכל פעולותינו בא"י;  הכרה מוסרית זו מתנה את כל קיומנו ועבודתנו בארץ;   בלי היסוד המוסרי הזה לא יהיה לנו קיום לא בעולם ולא בא"י;   אנחנו לא נכבוש את קוממיותנו בא"י מבלי שיגדל בעולם רגש הצדק והיושר, ומבלי שתהיה בעולם ההבנה המוסרית לצרכינו;   ואנו מוכרחים לפי ההכרה המוסרית של היהדות האמתית, לא זו המזויפת  שכל כך מדברים בשמה אנשים וחוגים הרחוקים מחיים מוסריים, להלום את היסוד המוסרי ביחסנו את שכננו.   יסוד מוסרי זה נובע גם מתוך רעיון הצדק של כל החלקים המתקדמים של החברה האנושית כיום;   וההנחה המוסרית הזאת היא ההנחה הפוליטית היחידה שבה אנחנו יכולים להצליח;   יש אמנם השקפה צינית על פוליטיקה, ויש חושבים שפוליטיקה ומוסר הם שני דברים שונים;   אבל החושב שתתָכן פוליטיקה מוצלחת בלי יסוד מוסרי, מראה שאין לו כל הבנה בעצם הדבר.   בכוח הנס בלבד לא יכון לאורך ימים שום משטר ושום שלטון בעולם, ושום תביעה פוליטית לא תצליח לאורך ימים אם לא תשען על יסוד מוסרי גדול, וודאי שהתנועה הפוליטית שלנו והחיים הפוליטיים שלנו לא יכונו בלי תוכן מוסרי.   את היחסים המוסריים שלנו לא נגלה באימרות ובהכרזות, אלא במעשים.   ובמעשים נבחן.  לא נבחן בפני אחרים.  זה לא כל כך מענין אותי, אם כי יש גם לזה חשיבות פוליטית ומעשית, אבל לא זה העיקר.   אנחנו צריכים להבחן בפני עצמנו.   צריכה להיות בנו ההכרה שמה שאנחנו עושים ורוצים לעשות הוא צודק.   והציונות שלנו יונקת מתוך ההכרה הזאת, שמה שאנחנו רוצים לעשות בארץ צודק ומוסרי, ולפי ההכרה הזאת אנחנו מוכרחים לעשות את המעשים.   למעשים שלנו נשאל אנחנו וישאלו אחרים.

ואותה ההנחה היסודית אשר אנחנו קובעים לעצמנו, היא צריכה להיות לא רק בשבילנו, אלא הנחה יסודית כללית בשביל כל הציבור הקיים בא"י, וזהו סידור אבטונומי של כל חלקי הישוב בא"י, בין שהם רוב ואנחנו מיעוט או אנחנו רוב והם מיעוט.   כל מחשבות אחרות הן חתירה תחת קיומנו בארץ.

אם למי שהוא יש מחשבה שאנחנו צריכים לבטל את הסידור האבטונומי בתל-אביב, מפני שאנחנו יכולים לשלוט על יפו, זוהי חתירה תחת קיומנו.   אסור לנו לעשות כדבר הזה.

 

ט.

היסוד של סידורנו באי"י הוא היסוד של סידור "ארצי", של מושבה יהודית בין בכפר ובין בעיר.   אני משתמש בטרמין "מושבה" לא בהוראה המשובשת שקיבלה המלה הזו בזמן האחרון, בהוראה של  "קולוניה" , אלא במובן התנכ"י העתיק:  המושבה, נקודת הישוב הארצית, היא היסוד לארגון שלנו בארץ;   ורק באותם המקומות שהיהודים נמצאים בתוך רוב לא יהודי, בתוך מושבה לא יהודית, בה אנחנו צריכים להשלים את האבטונומיה הארצית שלנו ע"י קהילה אבטונומית.   גם באוסטריה (לפני המלחמה) בא הרעיון של סידור אוטונומיה פרסונלית רק בתור השלמה לסידורים של אבטונומיה טריטוריאלית שהיתה לעמים השונים המרוכזים בפרובינציות המרובות של המלוכה ההבסבורגית הישנה.  גם פה אין עוד כל היהודים מרוכזים בנקודות יהודיות ויש גם בארץ שרידי הגלות, אם כי רק באחוז קטן של הישוב, ובשביל השרידים הללו צריכים אנו להמשיך את קיום הקהילה, אבל רק  בשביל היהודים שמחוץ למושבות היהודיות.   היסוד והעיקר בשביל ארגוננו היא היחידה הארצית.   ומתוך ריבוי היחידות, הרחבת גבולן, ורציפותן הגדֵלה תבנה בהדרגה העצמיות הארצית של העם העברי השב למולדתו.

 

י.

ועוד מלים אחדות על המצב הפוליטי האינטרנציונלי של הארץ:  גם מבחינת הסטטוס הפוליטי האינטרנציונלי תופסת א"י  עמדה מיוחדת במינה.   אין א"י  מדינה סוברנית  אף לא אבטונומית.   אין   זו גם מושבה קולוניאלית.   היא ארץ מנדט של בריטניה ועומדת תחת הפיקוח של חבר הלאומים;   ומנדט זה שונה מכל המנדטים שנמסרו לאנגליה ולשאר מדינות הברית המנצחות – צרפת, יפוניה, אבסטרליה, אפריקה הדרומית ועוד:   במקום הרעיון הכללי שהונח בכל שאר המנדטים – פיקוח מטעם חבר הלאומים על ארץ בלתי מבוגרת למען הכשיר אותה לקוממיות פוליטית ושלטון ארצי גמור, הונחו ביסוד  המנדט הבריטי בא"י שני עיקרים שונים:  העיקר הראשון והראשי הוא – סיוע לקומם שוב את "ביתו הלאומי" של העם העברי בא"י, העיקר השני – "שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של תושבי א"י בלי הבדל גזע ודת", וכמו כן "פיתוח מוסדות של שלטון עצמי בא"י".   לשלטון הבריטי נמסרה בא"י בתוקף המנדט הסמכות המחוקקת והאדמיניסטרטיבית  המלאה של מדינה סוברנית,  ההגבלה האחת לסמכות הם סעיפי המנדט שתכנם העיקרי הם שני הפרינציפים הנזכרים.

ממשלת המנדט מרכזת בידיה את מלוא השלטון המחוקק והאכסקוטיבי והיא מחוייבת לספק את שתי התביעות המרכזיות, שהן תכלית קיומה ושלטונה בארץ לפי המנדט:  הקמת "הבית הלאומי"  של העם העברי ושמירת הזכויות וסיפוק הצרכים של כל תושבי א"י בלי הבדל גזע ודת.

ויש צורך גדול שדווקא אנחנו היהודים נכיר לא רק ביסוד הראשון, אלא גם ביסוד השני.  זה ימנע אותנו מהרבה אי הבנות ומהרבה השלָיות וגם מהרבה יחסים לא נכונים שיש לנו בא"י.

אין שום ניגוד בין הקמת הבית הלאומי ובין האינטרסים של תושבי הארץ, אך יש שאנחנו מסיחים דעתנו מהחלק השני של המנדט, והסחת דעת זו היא לא לטובתנו, מפני שהחלק הראשון מתנה את השני, כי "הבית הלאומי" לא יקום על חשבון הצרכים והזכויות של תושבי הארץ הבלתי יהודים, כי רק בהבטחת האינטרסים של התושבים הערבים בארץ נוכל להקים את הבית היהודי לעם היהודי.  אנחנו לא נכבוש את הארץ בכוח ועל חורבן התושבים לא נבנה את קיומנו.   בוא נבוא לא"י בין שיסכימו לזה ובין שלא יסכימו לזה, נלחם על זכותנו הלאומית גם אם כל העולם יתנגד לנו, אולם יחד עם הרצון הלאומי הזה אשר לא יחת מפני כול, צריכה להיות הכרה שאת הדבר שלנו נבצע מבלי לנגוע באינטרסים של התושבים בארץ.

 

יא.

ויש ממונה על הדבר הזה והממונה הזה היא לא רק אנגליה.  יש כוח עוד יותר חזק מאנגליה, זהו חבר הלאומים, כלומר דעת הקהל העולמית.   חבר הלאומים הוא המפקח העליון על שיטת הממשל המנדטי,  לפניו חייבה ממשלת המנדט למסור שנה שנה דו"ח מפעולותיה וחבר הלאומים בוחן ובודק  את הדו"ח  אם הוא מתאים לסעיפי המנדט ולאותן המטרות העיקריות שהוצגו למנדט.  ולפניו יכולים בני א"י , היהודים והערבים ובמו-כן  הסוכנות היהודית, לפנות בטענותיהם, ובקובלנותיהם, וממשלת המנדט חייבת לתת ביאורים ותשובות לכל הטענות האלו, ועל יסוד הבירור מחווה חבר הלאומים את דעתו על מעשי הממשלה ומביע את משאלותיו ומסקנותיו.   אני יודע את החסרונות והחולשות והליקויים של חבר הלאומים;  חבר הלאומים עדיין לא איחד בתוכו את כל המדינות הגדולות (אמריקה, גרמניה ורוסיה)  והרבה מדינות קטנות, עוד אין בכוחו להיות מפקח אמתי על מעשי הממשלות.   אבל אנו צריכים להחשיב את הרעיון הגלום בחבר הלאומים–  רעיון האחווה של כל העמים, –  ויש לנו זכות לחשוב שזהו רעיון עברי עתיק.   הרעיון הזה עוד לא נתגשם בחבר הלאומים הקיים, אבל יש התחלה, ויש ערך גדול לדעת הקהל בעולם המתגבשת באורגן אינטרנציונלי זה.  חשיבות חבר הלאומים תגדל יותר בעתיד,  בשעה שחבר הלאומים יהי לא רק שם בלבד אלא יקיף באמת את כל העמים החפשיים  ושווי הזכויות בעולם, אך גם ברגע הזה הוא גורם פוליטי חשוב.   וכדאי לקרוא את הפרטיכל של ישיבות חבר הלאומים שדנו בהן ע"ד א"י בשנה שעברה ובשנה זו ולראות כמה העין צופיה על כל פרט קטן, על כל מעשה הנעשה בא"י, עד כמה בוחנים ושוקלים כל דבר שנעשה בארץ.   ביחס לתקיפי העולם אינם מחמירים כמובן, ולא דורשים מהם צדק גמור, אבל מאתנו וודאי שידרשו 100% צדק.   והעין של דעת הקהל בעולם צופיה על מה שנעשה בארץ, ודורשת דו"ח.  ודעת הקהל לא תתן שעל ידינו ייעשה למי שהוא עוול.   גם אנו יכולים וצריכים לקבול על כל עוול ועיוות דין הנעשה לנו בפני הטריבונל האינטרנציונלי הזה.   אינני כל כך נאיבי לחשוב שבעזרת חבר הלאומים נוכל לתקן את המעוותים של האדמיניסטרציה הבריטית –  כיום אין עדיין אנגליה תלויה בחבר הלאומים –  אולם במידה ידועה היא מחוייבת להתחשב  אתו גם עכשיו.   ועלינו לקחת בחשבון לא רק את המצב כיום  הזה אלא את האפשרויות של ההתפתחות בעתיד הקרוב והרחוק.    במידה שהשלום יתבסס בעולם, במדה שהכוחות המתקדמים יגדלו בכל מדינה ומדינה, יגדל באותה מידה ערכו של חבר הלאומים.   ובמכשיר האינטרנציונלי הזה עלינו להשתמש במלחמתנו  נגד קיפוח זכויותינו ואי מלוי ההתחייבות מצד ממשלת-המנדט.

 

יב.

מקוצר-זמן איני יכול לעמוד על התביעות המדיניות שלנו כלפי הממשלה וכלפי חבר הלאומים, ואני מסתפק במסירת ההצעות וההנחות הבאות בשם סיעת אחדות העבודה:

כנסת יהודי א"י

יהודי א"י מהווים כנסת אבטונומית מאושרת ע"י הממשלה וחוקי הארץ בתור אישיות משפטית, המנהלת ברשות עצמה את כל עניניה הפנימיים.

המוסד העליון של הכנסת העברית היא אספת הנבחרים הקובעת את חוקת הכנסת ויחידותיה המקומיות, בוחרת את מנהַלתה, מַתקנת את תקציביה ושיטת מסיה, משמשת ביאת-כוח יחידה של יהודי א"י כלפי פנים וכלפי-חוץ ומחליטה בכל הענינים המסורים לרשות הכנסת העברית ובעניני הישוב הפנימיים.

הבחירות  לאספת הנבחרים הן כלליות, שוות, ישרות, חשאיות, ויחסיות;  כל יהודי ויהודיה מבני עשרים שנה ומעלה הגרים בקביעות לא פחות מחצי שנה בארץ יש להם הזכות לבחור ולהבחר.

היחידה המקומית של הכנסת

1. המושבה.

היחידה הסידורית של הכנסת הם תאי-הישוב בכפר ובעיר:  המושב, השכונה, העיר, המחוז של מושבות או שכונות רצופות שתושביהן הם יהודים, זאת אומרת שלא פחות משלושה רבעים מכל תושביהם הקבועים הם יהודים.

כל מושבה יהודית בכפר ובעיר מהווה נוף מוניציפלי אבטונומי המשתתף בכנסת יהודי א"י, כפוף לרָשות העליונה של אספרת נבחרי הכנסת, מנהל ברשות עצמו את כל עניניו המקומיים ומספר את צרכיו הציבוריים, הכלכליים, התרבותיים והישוביים של כל תושביו: הספקת מים, מאור חשמלי, השקאה, נקיון, ריצוף רחובות, חיבור דרכים, שיפור ושיכלול והרחבת השכונה, הכפר או העיר,  שמירת הבריאות, שמירת החיים והבטחון הציבורי, עזרה לחולים, מוסדות החינוך והתרבות, מוסדות משפט השלום ודיני בוררים, הגנת העובד ודאגה למבקשי עבודה, השגחה על המידות והשקלים, הנהלת ספר פיקודי התושבים (רשימת הלידות, הנשואין והמיתות),  סיוע חברתי, מוסדות הצדקה והחסד, הנהלת הרכוש הציבורי, קבלת קונסציות משקיות והגשמתן, מלחמה בהפקעת השערים וספסרות קרקעית, סידור אשראי עממי לבנין בתים ודירות זולות, וכל שאר השירותים הציבוריים, כפי החלטת המוסדות המוסמכים של המקום.  

הבחירות למוסדות המושבה בכפר ובעיר הן כלליות, שוות, ישרות, חשאיות ויחסיות, וכל אלה שיש להם זכות בחירה לאספת הנבחרים והם תושבים קבועים במקום לא פחות מששה חדשים, יש להם הזכות לבחור ולהבחר, לפי התקנות של אספת הנבחרים.

כל מושבה – בכפר ובעיר –  היא אישיות משפטית ויש לה הזכות לרכוש נכסים וקרקעות, לכרות אמָנות, לקבל על עצמה התחייבויות ממוניות, להפיק הלוואות ולקבל עזבונות וכו'.

2. הקהילה

היהודים הגרים מחוץ למושבה יהודית מהווים בכל מקום קהילה עברית המשתתפת אף היא בכנסת יהודי א"י, לפי חוקת הקהילות הנקבעת באספת נבחרי הכנסת, והיא מסדרת  ומנהלת ברשות עצמה את כל הענינים הלאומיים, הציבוריים והתרבותיים של יהודי המקום:  מוסדות חינוך ותרבות, סיוע חברתי ומפעלי צדקה וחסד, עזרה לחולים, דאגה למבקשי עבודה, הנהלת ספרי הפיקודים, סידור משפט שלום וכו'. 

בכל מקום שאינו מושבה יהודית ויש בו לא פחות מעשרים יהודים בוגרים משני המינים – מתייסדת קהילה עברית, ורק קהילה אחת .  הקהילה היא אישיות משפטית.

זכות הבחירה  יש לכל חברי הקהילה שיש להם זכות בחירה לאסה"נ.

הוועד הלאומי

אספת נבחרי הכנסת בוחרת בוועד לאומי בן עשרים ושלושה חברים, המנהל את עניני הכנסת ומדבר בשמה מאספה אחת לשניה.

חוג פעולתו וסמכותו של הוועד:

א. הגנה משפטית ומדינית על הזכיות והענינים של הכנסת העברית, מוסדותיה, יחידותיה וחבריה בפני ממשלת הארץ וחבר-הלאומים.

ב. פיקוח על מוסדות החינוך והתרבות של הכנסת ויחידותיה המקומיות.

ג. קביעת מוסדות המשפט העברי, סידורם והנהלתם.

ד. הנהלת ספרי הפיקודים של יהודי א"י.

ה. סיוע לעולים ודאגה למבקשי עבודה בכל מוסדות הכנסת ויחידותיה.

ו. פיקוח על מוסדות הסיוע והחסד של הכנסת ויחידותיה.

ז. השגחה ופיקוח כספי ואדמיניסטרטיבי על נכסי הכנסת והמוסדות הציבוריים של יהודי א"י.

ח. קביעת יחסי שכנים בין הכנסת העברית ובין הישובים והגופים הבלתי יהודיים בארץ על יסוד עזרה הדדית ופעולה משותפת בכל הענינים  והצרכים המשותפים לכל תושבי הארץ בלי הבדל גזע ודת.

ט. ביאת כוח  מאושרת של הכנסת ביחסיה הפנימיים – בין חלקי הכנסת וגופיה השונים – ביחסיה את הגופים הבלתי יהודיים בארץ, את הממשלה, את חבר-הלאומים ואת מוסדות העם העברי.

תקציב הכנסת

הכנָסות הכנֶסת הן:

א. מס המוטל מטעם אספת הנבחרים או לפי החלטת אסה"נ  על ידי הוועד הלאומי על יחידות הכנסת המקומיות ( המושבות בכפר ובעיר והקהילות) לפי גודל הכנסותיהן ממסים, משירותים ומנכסים ציבוריים מקומיים.

ב. מס חינוך לאומי – ישר, מדריג ועולה, המוטל על כל חברי הכנסת.

ג. הכנסות מנכסי הכנֶסת.

ד. הכנסות משירותים ציבוריים של מוסדות הכנסת.

ה. הכנסות ארעיות, כגון:  עזבונות, תרומות ומתנות, הנמסרים לכנסת יהודי א"י.

ו. סכומים הנמסרים לרשותה של הכנסת מאת הממשלה.

 

הכיוון הלאומי של הכנסת כלפי-פנים

הכנֶסת מכירה בחובה הלאומית למַזג ולאחד את קיבוצי-הגלויות המרובים בארץ לחטיבה תרבותית וישובית אחת, והיא מטילה על כל  מוסדותיה ויחידותיה לסייע בכל ענפי פעולתה להרמת מצבן הגופני, התרבותי והכלכלי של כל העדות השונות, וביחוד העדות המזרחיות, ולהשוות את תנאי-חייהם, עבודתם, התישבותם וחינוכם לתנאי-החיים, העבודה, ההתישבות והחינוך של שאר חלקי הכנסת. 

דרישות הכנסת מאת הממשלה

א. אישור תכוף של חוקת הכנסת העברית.

ב. מסירת מס החינוך והכנסות לטובת החינוך הנִגבים מאת היהודים לרשות הכנסת העברית .

ג. העסקת פועלים עברים בכמות מתאימה בעבודות הממשלה והעיריות, בשכר מתאים לדרגת החיים של פועל תרבותי.

ד. חיקוק חוקת הגנת העבודה, העובדת והנוער העובד.

ה. ביטול מס  העושר, המעיק על התפתחות בארץ, ותיקון  שיטת המכס והמסים בהתאם לצרכי התפתחות  החרושת והחקלאות בארץ.

ו. מסירת קרקעות פנויים השייכים לממשלה או שאין להם בעלים (מוות) להתישבות עובדת עברית בהתאם למנדט.

ז. ביטול הגבלות העליה העברית, ומסירת זכות סידור העליה לרשות הסוכנות היהודית.

ח. הבטחת השתתפות מתאימה של היהודים בפקידות הממשלה ובכוחות השמירה על הביטחון בארץ.

ט. הגשמה מלאה ונאמנה של זכות השפה העברית בכל מוסדות הממשלה.

הכנֶסת וחבר-הלאומים

אספת הנבחרים מטילה על הוועד הלאומי להגיש שנה שנה את תביעות הכנסת העברית וביקורת מעשי הממשלה לפני וועדת המנדטים של חבר-הלאומים.

 

ירושלם, כו ובת תרפ"ו                                                                      (קונטרס רמז-רמח)

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* לפי מפקד הממשלה ב – 22 אוקטובר 1922.