_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מתוך הוויכוח

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

(שיחה עם חברי ברית שלום)

הוויכוח בינינו ובין ברית שלום יותר משהוא בשאלת הערבים הריהו בשאלת היהודים.  טיפלנו בשאלת יחסי־שכנים עוד בטרם היות ברית שלום בארץ, כמו שנלחמנו לציונות המדינית עוד לפני קום המפלגה הרוויזיוניסטית.  אם ברית שלום עוררה בנו התנגדות הרי זאת קודם כל מפני עמדתה הבלתי ברורה בציונות.  עד היום לא שמענו את ה"אני מאמין" הציוני של הברית.  בלי מצע ציוני משותף לא יתכן שום מצע משותף בינינו באיזו שאלה פוליטית שהיא, בין בשאלת הערבים ובין בשאלה אחרת.

המספרים שהביא הד"ר רופין ע"ד התמותה והריבוי הטבעי של היהודים והערבים, אשר לפיהם יוצא, כי אם גם תהיה לנו עליה עברית של 30 אלף לשנה נגיע בעוד 30 שנה רק למספר הערבים שיהיו אז בארץ – אינם צריכים להתקבל כפסק־דין שאין להרהר אחריו.  רופין לא לקח בחשבון את הבדלי הגיל שבין ישוב נורמלי ובין ישוב של עולים.  אם נקבל את ההנחה של רופין בדבר גודל העליה – 30 אלף לשנה – ונדאג שהרכב הגיל והמין של העליה יתאים לצרכי הציונות, ישתנה החשבון תכלית שינוי.  אם 30 אלף העולים לא יהיו בהם ילדים וזקנים, אלא נגיד 15 אלף זוּגות – יתקבלו תוצאות אחרות לגמרי.  בעליה כזו יש אפשרות להגיע במשך שתים עשרה שנה לרוב מכריע בארץ, מתוך הנחה כי כל זוג יהיה במשך הזמן למשפחה בת חמש נפשות.

הנוסחה של מדינה דו־לאומית שאנשי ברית שלום הרימו על נס – אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי.  אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת – שבא"י ישנם ערבים ויהודים – הרי אין לי כלום נגד ציוּן זה, אם כי איני רואה כאן שום תגלית מיוחדת.  רק מטורפי־דעת ושרלטנים פוליטיים יוכלו להתעלם מעובדא זו.  אבל גם ביחס לעובדא זו חוששני שיש חילוקי דעות בינינו ובין "ברית שלום".  עובדה זו מה טיבה – האם זוהי עובדה סטטית או דינמית?  אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסים בארץ, לא שינויי־גרעון אלא שינויי־תוספת.  ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי – הרי אתם מתכחשים לעיקר.

ההשוואה של א"י לקנדה או לשויצריה עלולה רק להטעות.  קנדה היא מדינה דו־לאומית.  בקנדה יושבים אנגלים וצרפתים.  הראשונים הם הרוב, והאחרונים, למרות היותם מיעוט, הובטחו להם זכויות לאומיות ושוויון פוליטי.  אולם זכויות אלו הובטחו אך ורק לצרפתי־קנדה.  אין לצרפתים שמחוץ לקנדה שום זכות מיוחדת לגבי קנדה, ואין צרפתי קנדה דואגים להכנסת בני עמם מן החוץ, ואין להם כל רשות וזכות לכך.  והוא הדין בשוויצריה.  זוהי מדינה תלת־לאומית.  האיטלקים והצרפתים והגרמנים השויצרים הם שווי־זכיות כאזרחים וכקיבוצים לאומיים.  אבל זכיות אלו אינן חלות על הגרמנים והצרפתים והאיטלקים שלא משוויצריה.  הכזה הוא מושג דו־לאומיות בא"י?  האמנם א"י היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה?  מרכז הכובד של שאלת הלאומים בארץ היא לא ביחסים שבין יהודי א"י ובין שכניהם הערבים, אלא בין העם היהודי בשלמותו ובין תושבי הארץ.  השאלה המרכזית היא בדבר הזכות של המוני ישראל שבתפוצות לעלות לארץ ולהתרכז בה.  הקיימת זכות זו בתכנית ברית שלום או לא?  בנוסחה הדו־לאומית אין כל תשובה לשאלה זו.

מרכז רוחני של קומץ יהודים בא"י – למי הוא דרוש, איזו שאלה הוא פותר ובכוח מה הוא יתקיים?  מרכז רוחני כזה – זוהי הישיבה בחברון, והסוף הטרגי של הישיבה הזאת מסמל את גורל המרכז הרוחני אשר יוקם לא בתוך רוב יהודי כי אם בתוך רוב לא יהודי.  תחת שלטון המזרח הערבי לא תכון שום חברה יהודית אשר תהיה למופת – אלא גלות־תימן חדשה, אולי הגלות הכי עלובה והכי־מִסכנה.

מה אומרת איפוא הנוסחה של מדינה דו־לאומית?  האם כוונתכם להגיד שעלית היהודים והתרבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק ללכת מכם.  לפי הכרתי אין אנו יכולים להסתפק רק בצדק שלילי כלפי שכנינו הערבים.  המנעותנו מקיפוח הערבים אינה מספיקה.  לדעתי אנו מצוּוים על תכנית חיובית להרמת חייהם, כלכלתם ותרבותם של תושבי כל א"י.  בנין הארץ בלי בנין תושביה לא יתכן.  ההגיון הפנימי של פעולתנו בא"י – ההגיון המוסרי, הפוליטי והמשקי – מחייב עזרה מכוּונת להשוואת תנאי חייהם של הערבים לתנאי החיים שאנו יוצרים לעצמנו בארץ.

אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע את שוויון־ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת.  א"י בשביל העם היהודי וא"י בשביל העם הערבי אינה היינו־הך.

האומה הערבית נאחזה בהמון ארצות רחבות ידים, ששטחן באסיה בלבד הוא כשליש השטח של אירופה כולה.  קיומה הכלכלי התרבותי והמשקי של האומה הערבית, עצמיותה הלאומית וקוממיותה הממלכתית אינה קשורה ואינה תלויה בא"י.  ארצנו אינה אלא חבל קטן בטריטוריה העצומה והענקית המיושבת ערבים – ואגב בדלילות יוצאת מהכלל.  רק רסיס אחד של העם הערבי – אולי שבעה שמונה אחוזים (אם לחשוב רק את ערבי ארצות האסיתיות), יושב בא"י וקשור בה.  מה שאין כן ביחס לעם היהודי.  בשביל האומה היהודית כולה – בכל דורותיה ותפוצותיה – זוהי הארץ האחת והיחידה אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשור בה בתור אומה.  רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמיים, את משקה הלאומי ותרבותה המיוחדת, רק פה היא יכלה להקים את קוממיותה וחירותה הממלכתית.  וכל מי שמטשטש אמת זו – את נפש האומה הוא קובע.

אנו מצוּוים על שמירת זכיותיהם ושוויונם של שכנינו הערבים, אבל נשקר לעצמנו אם נאמר שא"י לגבי העם הערבי הוא אותו הדבר מה שא"י היא לגבי העם העברי.  אם להשוואה זו מתכוונת הנוסחה של דו־לאומיות הרי זו אלא סלף־אמת וסירוס־מטרה.  במקום נוסחה משובשת זו אני אומר: א"י יעודה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה.

כל הצעה קונסטיטוציונית המתכחשת להנחה יסודית זו – היא פסולה, ורק מי שמוותר על התוחלת האחת של העם היהודי יתן ידו להצעות המתנכרות לזכות־הקיום של האומה העברית.

אני שולל את ההצעה של המועצה המחוקקת, ולא רק מטעמים יהודיים בלבד.

מבחינה יהודית, כל משטר הבנוי רק על הסטטוס־קוו בארץ חותר להלכה ולמעשה תחת יסודה של הציונות.  משטר זה פירושו – אפילו לא מדינה דו־לאומית, אלא מדינה ערבית.

אני מתנגד לפרלמנט ערבי לא מפני שהערבים אינם מוכשרים עדיין לשלטון עצמי.  מטעם זה אפשר היה לפסול הרבה פרלמנטים גם בארצות אירופה.  יודע אני כי הסכנה כאן היא יותר גדולה.  הפרלמנט לא יהיה בא־כוח העם הערבי, אבל גם בארצות אחרות שולט קומץ קטן של בעלי אחוזות ובעלי הון.  אני שולל את זכות הערבים שבארץ לשלטון יחיד על הארץ הזאת.  יש להכיר בזכיות האזרח המלאות של הערבים בא"י, יש להכיר בשוויונם הלאומי והפוליטי הגמור, אבל אין להכיר בזכות אדנותם היחידה.

אני מתנגד למועצה גם מבחינה ערבית.  המועצה המחוקקת אינה למעשה אלא אחיזת עינים ואונאה פוליטית.  השלטון הממשי נשאר כמקודם כולו בידי הנציב.  בידו כל הכוח האכסקוטיבי, ובפועל גם הכוח המחוקק.  כי לנציב שמורה זכות הוויטו, ולא עוד אלא שיש לו גם הסמכות לחוקק חוקים בלי דעת המועצה.

אני שולל את המועצה גם מטעמים קונסטיטוציוניים כלליים.  כל מוסד נבחרים שיש לו רק סמכות מייעצת או מחוקקת, מבלי סמכות אכסקוטיבית, אינו אלא מגדיל את חוסר האחריות של חברי המוסד.  נבחרים שאין עליהם אחריות ההוצאה לפועל – אין עליהם כל אחריות.

כשמונטיסקייה שיבח את המשטר האנגלי על הפרדת הפונקציות שבו – הפרדת הסמכות המחוקקת מהסמכות האקסיקוטיבית, ושתיהן מהסמכות הדיינת – טעה טעות יסודית בהבנת מהותה של הקונסטיטוציה האנגלית.  מה שמציין ומייחד את החוקה האנגלית – הרי דווקא האיחוד והריכוז של הכוח המחוקק והאכסיקוטיבי בידי מוסד הנבחרים העממי.  באיחוד זה טמון סוד גדולתו ועוזו של המשטר הפרלמנטרי האנגלי.

הקונסטיטוציה האמריקנית הלכה בדרך הפרדת הפונקציות – ונכשלה.  אולם באמריקה גם השלטון האכסקוטיבי – הנשיא, שאגב יש לו סמכות גם בחיקוק, וגם השלטון המחוקק – הקונגרס – נבחרים שניהם על ידי העם האמריקני.  הפרדת הפונקציות המוצעת בארץ היא לא הפרדה על פי קו של מוסדות, אלא על פי קו של אימפריה וקולוניה.  הסמכות המחוקקת לתושבי הארץ, הסמכות האכסקוטיבית לממשלת המנדט.  ואם נוסיף לכך את הניגוד האפשרי שבין שני האלמנטים הארצישראליים, הרי בהכרח שהמועצה תיהפך רק לבימת נרגנים ומחרחרי־ריב.

נבחרי המועצה לא יצטרכו אף פעם להוציא לפועל את הצעותיהם ותכניותיהם, ושום כוח לא יעכב בעדם מהציע כל מיני תכניות וחוקים בלתי אפשריים.  דברי חברי המועצה יהיו בעיקר מכוונים לבוחריהם, וכל המוסיף שמן על מדורת הניגודים הלאומיים אשר בארץ הרי זה משובח.  למועצה שכזו יש אפשרות להבחר רק לאנשים הכי נפסדים ומחוסרי אחריות שבקרב שכנינו, ואולי לא רק מקרבם, אלא גם מקרבנו.

אין להשלים לדעתי את המשטר הקיים בארץ, המניח את כל הכוח בידי הנציב; אי אפשר להסכים שהיהודים והערבים יוצאו לגמרי מהשתתפות בשלטון ארצי.  יש צורך בתיקונים, ובתיקונים יסודיים, אולם התיקונים צריכים להיות מותאמים למצב היחיד במינו של הארץ.  עלינו לספק מצד אחד את התביעות המוצדקות של הערבים, מצד שני עלינו להבטיח את זכוּת העם היהודי, מצד שלישי עלינו לאפשר לממשלת המנדט לקיים את התחייביותיה הבין־לאומיות כלפי חבר־העמים, כלפי העם היהודי וכלפי תושבי הארץ.

בשורה הראשונה יש לדאוג לדימוקרטיזציה של האבטונומיה המוניציפלית בכפר ובעיר.  יש להרחיב את הסמכות של השלטון העצמי בערים ובכפרים, ויש להעמיד אותו על בסיס דימוקרטי גמור.  כל הגבלות וצנזים לבחירות צריכים להתבטל.  במקום הקוריות הדתיות יש להנהיג זכות בחירה יחסית.  יש לשאוף לביטול עיריות  מעורבות עד כמה שהדבר אפשרי.  עירית ירושלים צריכה לשמש לנו אזהרה מאלפת.  הקנוניה של הפקידות הבריטית והאפנדים הערבים הפכה רוב יהודי גדול למיעוט מבוטל.  אולם כשם שאני נגד קיפוח זכות הישוב היהודי בירושלם כך אני גם נגד כל פגיעה בזכות הבלתי יהודים.  האידיאל שלי אינו שלטון הרוב היהודי על המיעוט הערבי בירושלם.  המוצא ההוגן היחיד לדעתי הוא בהקמת עיריה עברית מיוחדת בירושלם שתכלול את השכונות היהודיות.  כל העניינים המשותפים שאינם ניתנים לחלוקה על פי תחומים גיאוגרפיים – אפשר לסדר בוועדה משותפת של שתי העיריות.

מלבד אבטונומיה מוניציפלית יש להקים לכל עם ועדה אבטונומיה לאומית ועדתית.  ענייני החינוך צריכים לעמוד לגמרי ברשות האבטונומיה הלאומית, ואליה צריכים לעבור גם כל מסי החינוך הניגבים עכשיו על ידי הממשלה המרכזית.

ואשר לענינים הארציים המשותפים היוצאים מגדר האבטונומיה העדתית והלאומית – יש לדעתי לשתף את היהודים והערבים על יסודות פריטטיים בשלטון הארצי, לא רק במוסד מחוקק, אלא קודם כל בשלטון האכסקוטיבי.  המשטר היחיד הראוי לארץ זו לדעתי הוא משטר שיש בו קואופרציה שווה של שלושת הגורמים: אנגלים, יהודים וערבים.

         תל-אביב, ח' חשוון תרץ.                                                      (מתוך הפרוטוקול)      

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה