_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תזכיר לוועדת החקירה

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

(הוגש ע"י הוועד הפועל של הסתדרות העובדים לוועדת החקירה של שו)

 

א.

הסתדרות העובדים היא הגוף המאורגן הכי גדול בישוב העברי בארץ; היא מונה כ־27.000 חברים וחברות ומנהלת את פעולת כל העובדים העברים בעיר ובכפר.  בתוכה מאורגנות כל האגודות המקצועיות בכל ענפי העבודה, היא כוללת את כל הקואופרטיבים של העובדים: התישבותיים, יצרנים, צרכנים, קבלניים וקרדיטיים.  הקואופרטיבים ההתיישבותיים מקיפים כמעט את כל ההתיישבות החקלאית החדשה שנעשתה באמצעי ההסתדרות הציונית במשך עשרים וחמש השנים האחרונות.  מ־123 נקודות חקלאיות יהודיות 46 הן משקי פועלים מסוג זה.  ההסתדרות מנהלת פעולה חינוכית ותרבותית בקרב פועלים בוגרים, נוער עובד וילדי העובדים, ויש לה רשת בתי ספר, ספריות, בתי קריאה בכל נקודות העובדים.  היא מוציאה עתון יומי, ירחון חקלאי, ספרות חינוכית ומדעית.  היא ממלאה גם תפקיד גדול בפעולה הסניטרית והרפואית ע"י קופת חולים המחזיקה בתי מרפאה, בתי חולים, בתי מרקחת, בתי הבראה ושירות רופאים וחובשות.  עם מספר בני המשפחה של חברי ההסתדרות היא מקיפה למעלה מהחלק הרביעי של כל הישוב העברי.

באספת הנבחרים של יהודי ארץ ישראל יש לארגוני הפועלים הקשורים להסתדרות 45 אחוז מכל צירי אספת הנבחרים.  בעירית תל־אביב יש להסתדרות שליש הנבחרים, גם בעיריות המעורבות – ירושלם, חיפה, טבריא – יש להסתדרות באי כוח, שהם באי כוח היחידים של הפועלים בכל הארץ.

ההסתדרות מהווה כוח חשוב גם בתנועה הציונית העולמית.  בקונגרס הציוני האחרון היו לחוגים הציוניים שבארץ ובחו"ל הקשורים עם הסתדרות העובדים יותר מרבע כל צירי הקונגרס.  להסתדרות יש השפעה מכרעת על הנוער הציוני בגולה השואף להגשים בעבודתו את המטרה הציונית.  כמעט בכל ארצות אירופה קיימות הסתדרויות "החלוץ" המכשירות את הנוער היהודי לעבודה גופנית, בחקלאות ובחרושת, לשם בנין הארץ, והן נותנות את החומר האנושי העיקרי בשביל העבודה בא"י.  הסתדרויות אלו קשורות את הסתדרות העובדים, ופעולתן החינוכית מכוונה על ידה.  וחלוץ שבא לארץ לעבודה נכנס מיד להסתדרות העובדים בתור חבר.

ההסתדרות מסונפת כארגון המקצועי של פועלי א"י לאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם, והיא משתתפת בוועידות של פועלי האימפריה הבריטית.

 

ב.

בשביל ציבור העובדים בארץ ובשביל רבבות החלוצים הקשורים אתם בכל תפוצות הגולה המפעל הציוני פירושו קודם כל יצירת עבודה וקיום פרודוקטיבי בחומר וברוח בשביל המוני העם העברי, הנידונים בכמה ארצות לסבל ולניווּן כלכלי ולקיפוח חברתי.

בהעברת המוני היהודים מכל ארצות פיזוריו לחיי עבודה ולעמידה על הקרקע בארץ מולדתם הם רואים את הדרך האחת לפתרון שאלת העם היהודי מחוסר־ארץ ובסיס לאומי.  הזכות ההיסטורית שהם רואים לעמם בארץ – זוהי הזכות לעבודה, להתיישבות וליצירה בכל ענפי הכלכלה והתרבות, הזכות להתפתחות לאומית בריאה ונורמלית, בלי כל הפרעה חיצונית ובלי כל לחץ זר, הזכות לתנאי קיום המכשירים גילוי הגֶניוס הלאומי במלוא יכלתו, הזכות להיות השליט בגורלו ההיסטורי במדה שווה לכל שאר העמים החפשים.

המוני העם היהודים בכל ארצות הגולה מנותקים במשך דורות מהאדמה ומהטבע, מרוחקים בתוקף תנאים היסטוריים מרוב ענפי הפרודוקציה העיקריים, משוללים בכל מקום, בין בתור יחידים ובין בתור קיבוץ עממי, בסיס נורמלי ובטוח לקיומם החמרי והרוחני, מהווים בכל ארץ מיעוט חלש ותלויים מפני כך לגמרי ברצון העם השליט.  המונים אלה שואפים ומוכרחים לשוב למולדתם ההיסטורית אשר במשך כל הדורות היו קשורים אליה בקשר נפשי עמוק בל ינתק, ואשר מזמן שהעם היהודי נוּשל מתוכה ועד היום הזה נשארה בדלדולה ובעזובתה.

לא כמהגרים המנסים גורלם בארץ זרה, כי אם כבנים החוזרים לנחלתם הם רוצים לבנות ביגיע כפיהם ובזיעת אפם את הארץ הנשמה ודלת־האוכלוסין ולקשור בתחיתה ובהפרחתה את עתידם הלאומי.  לא כיבוש הארץ בכוח השלטון, לא רכישת הארץ בכוח הכסף, כי אם בנין הארץ בכוח העבודה – זוהי תמצית שאיפתם הציונית.

לעבודה ציונית זו הקדיש עצמו מיטב הנוער היהודי משני המינים במשך הדורות האחרונים ויצר את התנועה היחידה במינה בדורנו – תנועת החלוצים.  מתוך מסירות שאינה יודעת גבול ומתוך התלהבות שאינה נרתעת בפני כל מכשול עזבו מאות ואלפים נערים ונערות את בתי ספריהם, נפרדו מהוריהם, לעתים תכופות הזניחו חיי עושר ורווחה, הסתלקו מקריירה פרטית ודאגה אישית, ומבלי שים לב למעצורים קשים ומרובים עלו לארץ ישראל ונתמכרו לעבודה הכי מפרכת בסלילת כבישים, בחציבת אבנים, בחפירת תעלות, בייבוש ביצות, בהכשרת אדמות, בכריית בארות, בבנין בתים, ובכל עבודות אדמה, חרושת ומלאכה, מבלי שים לב לתנאים, לשכר, לבריאות, לבטחון החיים.  – האידיאל האחד המפעם בלבם הוא: להיות "חוטבי עצים ושואבי מים" במולדת העברית השבה לתחיה.

 

ג.

בניגוד לארצות הגירה אחרות מצא כאן העולה היהודי משק ירוד ודל ממשק הארצות אשר מהן יצא, ותרבות נמוכה ועניה מזו שהביא אתו.  צרכיו של העולה היהודי, וכמו כן כשרונו, ידיעתו ויכלתו עלו במידה רבה על אלה של התושב המקומי.  במצב זה היתה סכנה שהעולים היהודים יהפכו לאריסטוקרטיה שלטת, המרכזת בידה את ענפי העבודה הדורשים מומחיות וידיעה רבה, ומשאירה בידי האוכלוסין המקומיים את כל העבודה הגסה והפשוטה.

בתקופה הראשונה של התיישבות היהודים בארץ, מלפני 50 עד לפני 25 שנה, נידמה היה כאילו סכנה זו עלולה להתקיים.  חלק חשוב של המתיישבים היהודים עשו רוב העבודה על ידי שכירים ערבים.  העליה החלוצית, ואתה יחד כל התנועה הציונית, הכירה בסכנה הסוציאלית ובהפסד המוסרי של התיישבות זו המעמידה את היהודים והערבים זה מול זה כמעבידים ועובדים, כמנצלים ומנוצלים.  העליה החלוצית והתנועה הציונית הכירו שהתיישבות שכזו הבנויה על ניצול עבודת אחרים אינה בת־קיימה ואינה מסוגלת להקים בארץ אומה יהודית בריאה ונורמלית, והציגו לעצמן מטרה ליצור התיישבות חדשה, אשר המתיישב לא יהיה רק בעל הקרקע, אלא עובדה, ולהקים פה חברה הנושאת עצמה, ואשר אישיה יעשו במו ידם כל מלאכה ועבודה, בין קלה ומשוכללת ובין קשה ופשוטה.

לא הקמת גזע עליון, לא טיפוח חברה אריסטוקרטית, אלא יצירת עם עובד העושה את כל מלאכתו בעצם ידו ויוצר את מולדתו מחדש בזיעת אפיו ובלשד עצמותיו, ומקים תרבות מעורה בחיי עבודה וספוגה ערכים לאומיים ואנושיים, זו היתה והנה המטרה שהציגה לה תנועת הפועלים, ובדרך זו הוליכה את ההתיישבות הציונית במשך 25 השנים האחרונות.

 

ד.

שני מניעים כבירים פועלים בתוך התנועה החלוצית ותנועת הפועלים בארץ: המניע הלאומי והמניע הסוציאלי.  הפועל היהודי רואה עצמו כחלוץ האומה העברית השואפת לגאולה לאומית ולחיי יצירה ולקיום של כבוד עצמי וחופש, והוא משקיע את כל כוחותיו הגופניים והנפשיים בבנין המולדת ובהקמת התרבות הלאומית.  באותו הזמן רואה הפועל היהודי את עצמו כבן האנושיות העובדת, הצמאה לגאולה סוציאלית, לחיי צדק ואחווה שאין בה ניצול ושעבוד ושלטון איש באיש או עם בעם, והפועל העברי עמל לשלב בעבודתו הקונסטרוקטיבית את שאיפותיו המוסריות וליצור טיפוסי חברה וצורות חיים המיוסדים על צדק חברתי ואחוַות האדם.

זוהי הרוח המחייה את המפעל של ההתיישבות העובדת בכפר ובעיר, אשר הוקם במשך עשרים וחמש השנים האחרונות.

שני הכוחות הנפשיים המכוונים את פעולתו של החלוץ והפועל העברי קובעים גם את עמדתו ויחסו לישוב הערבי בכלל ולעובד הערבי בפרט.

תנועת הפועלים היהודית רואה בישוב הערבי בא"י חלק אורגני בלתי נפרד של הארץ.  המתיישבים היהודים אינם יכולים לרשת את מקומו של הישוב הערבי ולהבנות מחורבנו, לא רק מפני טעמים כלכליים ופוליטיים, אלא מפני שהדבר מתנגד להכרה המוסרית, המונחת ביסוד התנועה הציונית.  העובדים והמתיישבים היהודים החיים על יגיע עצמם רואים את העובדים הערבים כחברים לעבודה ולמולדת, שיש להם צרכים משותפים ועתיד משותף.

הגשמת הציונות רואה הפועל בהקמת משק חדש בארץ, לא במקום המשק הערבי הקיים, אלא נוסף לו.  עד אחרי המלחמה לא היתה קיימת בארץ חרושת הראויה לשם זה; אוצרות הטבע המצויים בארץ לא נגעו בהם כמעט עד היום הזה; המקור הראשי של עושר הארץ – החקלאות – נמצא בשפל המדרגה.  עבודת האדמה של הערבים היא פרימיטיבית ובעיקרה אכסטנסיבית.  הפלחים אינם מנצלים את כל הקרקעות, ועדיין שטחים רחבי ידים הם שוממים ומוברים לגמרי.

לפי הערכה רשמית של מחלקת החקלאות של הממשלה בשנת 1920 יש במערב א"י 19.800.000 דונם, מהם 5.450.000 מעובדים (27,23%), 3.350.000 דונם לא מעובדים, אבל ראויים לעיבוד (16,92%), 7.660.000 לא ראויים לעיבוד, בתוכם גם אדמת יערות, מרעה, בצות (38,68%).  3.340.00 [כך רשום במקור – הערת פרויקט בן־יהודה] דונם לא ידוע אם ראויים לעיבוד או לא.

לפי דו"ח המומחים שנשלחו לארץ בשנת 1927 ע"י ועדת החקירה של הסוכנות היהודית יש במערב א"י 6.700.000 דונם אדמת עמקים (עמק החוף מחיפה עד נחל שריע, בקעת עכו, עמק יזרעאל, עמק החולה, בקעת הירדן מטבריא עד יריחו), שמהם 4.665.000 ראויים לעיבוד; 520,000 דונם אינם ראויים להשקאה, 4.144.000 דונם נתונים להשקאה באם יספיקו מים לכך.

העולים והמתיישבים היהודים יודעים, כי עליהם להרחיב את הגבולות הכלכליים של הארץ וליצור אפשרויות עבודה חדשות בשביל המונים גדולים ע"י פיתוח וניצול אוצרות הארץ והטבע הבלתי משומשים, ע"י הפראת האדמה השוממה הבלתי מעובדת והמעובדת למחצה, ע"י יצירת נכסים ומקורות פרנסה חדשים בחרושת ומלאכה.  הארץ אשר כלכלה מיליוני אנשים בימי קדם וודאי שמוכשרה היא, בעזרת המדע והתכניקה וההון וע"י ההתמדה המאומצת של עבודה חלוצית ומסורה, לשוב להיות מולדת של מיליוני תושבים חדשים.

 

ה.

בפועל נתקלה הקמת ישוב עובד עברי בקושי עצום, אשר עד היום לא נתגברנו עליו בשלמותו: דרגת החיים הנמוכה של העובד הערבי.  שכר העבודה הזול של הפועל הערבי והפרודוקט הזול של הפלח הערבי הופיעו ומופיעים כמתחרים מסוכנים החותרים תחת קיומו של הפועל היהודי השכיר ושל האכר העברי העומד ברשות עצמו.  בצד פועל בעל צרכים מועטים, מחוסר תרבות ונתון לניצול בלתי מוגבל בלי שום התנגדות, היה קשה להתבצר לפועל תרבותי, מאורגן, בעל צרכים מודרניים.  בצד משק חקלאי פרימיטיבי, מדולדל ומיוסד על ניצול עצום של העובד החקלאי לטובת בעל האחוזה והמלווה בריבית – לא מן הנקל להקים משק חקלאי משוכלל ומודרני המיוסד על עבודה עצמית.

לפני העובד העברי התייצב התפקיד לדאוג ולסייע להרמת דרגת החיים והשכר ותנאי העבודה והמשק של העובד הערבי, הפועל והפלח, עד כדי הדרגה היהודית, גם כתביעה מוסרית של אחווה וסולידריות של עובדים וגם כצורך לאומי והכרח התישבותי ומשקי כאחת.

עצם העליה וההתיישבות העברית וכל התוצאות והמסיבות הכרוכות בהן – ריבוי ההון בארץ, פיתוח עסקים ומפעלים חדשים, שיכלול שיטות העבודה בחקלאות ובחרושת ובמלאכה, גידול הכנסות הממשלה, הרחבת שירותי החינוך והבריאות בארץ, הקמת אירגון אדיר של פועלים – פועל כמנוף רב אונים בהרמה כללית ומתמדת של דרגת החיים של כלל התושבים, ובתוכם של העובדים הערבים.

מלבד השפעה אובייקטיבית זו של העליה וההתיישבות העברית מנהלת הסתדרות העובדים פעולות מיוחדות המכוונות להגנת העובד הערבי והרמת דרגה חייו: היא עוזרת לאירגון הפועלים הערבים, מסייעת להשבחת תנאי עבודתם וחייהם ונלחמת על חוקת הגנת העובד על ידי הממשלה.

בידי ההסתדרות עלה לארגן חלק חשוב של פועלי הרכבת והדואר הערבים בתוך הסתדרות ארצית של פועלי הרכבת והדואר המסונפת להסתדרות העובדים.  אולם מצד הממשלה והנהלת הרכבת הונחו מכשולים על דרך הפעולה הזאת, ועד היום מסרבת ההנהלה להכיר בהסתדרות.

ההסתדרות תמכה בכל נסיון של הפועלים הערבים לכבוש תנאי עבודה יותר אנושיים (שביתות הפועלים הערבים ביפו, בחיפה ובירושלם), וביחוד הקטנת יום העבודה, שנמשך בהרבה מקומות עבודה ערביים עד 14 שעות.

 

ההסתדרות דרשה מאת הממשלה מאז היווסדה בשנת 1920 לשים קץ לירושה המעציבה של המשטר התורכי בדבר ההפקרות ביחסי הרכוש והעבודה ונלחמה על הגנה משפטית על העובד, האשה העובדת והנוער העובד.  הגנה זו נדרשה ביחוד לפועל הערבי, כי הפועל היהודי ידע הודות לאירגונו המוצק לכבוש לעצמו שורה של כיבושים סוציאליים בתנאי העבודה, למרות העדר כל חוק בארץ להגנת העובד: יום עבודה של שמונה שעות, מינימום הוגן של שכר עבודה, זכויות מיוחדות בשעת פיטורין, פיצויים במקרה אסון, תשלומים בימי מחלה, הכרת האירגון המקצועי מצד המעביד, חוזי עבודה קולקטיביים.  במידה פחות או יותר גדולה נתקבלו התיקונים האלה ברוב ענפי המשק היהודי המעסיקים עבודה עברית.  אולם הפועל הערבי העסוק במשק הערבי, במשקי העיריות ובעבודות הממשלה מופקר לניצול בלתי מוגבל, מוכרח לעבוד במשך 12–14 שעות ביום, מקבל שכר נמוך, משולל כל עזרה רפואית בשעת מחלה ומחוסר כל הגנה בשעת פיטורין.  גרוע מזה הוא מצב האשה העובדת והילד העובד.

 

אחרי מאמצים רבים הוכתרה פעולת ההסתדרות בהצלחה ידועה: בנובמבר 1926 פרסמה הממשלה פקודת פיצויים לעובדים במקרה אסון בעבודה, ובנובמבר 1927 – פקודה שניה בדבר העסקת נשים וילדים במפעלי תעשיה, אשר אסרה עבודת לילה של נשים ונוער ביטלה עבודת ילדים עד גיל 12 שנה במפעלי תעשיה והנהיגה שמונה שעות עבודה ויום מנוחה בשביל נוער עובד עד גיל של 16 שנה.

 

ו.

מלחמה קשה ולעת עתה בלי תוצאות ניהלה ההסתדרות להרמת מצב העובדים במפעלי הממשלה והעיריות.  הממשלה הא"יית היא נותן עבודה הכי גדול בארץ.  ברכבת, בטלגרף, בכבישים, בבנינים, ובעבודות אחרות מעסיקה הממשלה יום יום אלפי פועלים.  בעבודות המתנהלות ישרות ע"י הממשלה (רכבת, דואר וטלגרף) קיימת חוקת עבודה ידועה, הטעונה אמנם גם תיקונים רבים.  אולם חוקה זו, השומרת במידת מה על תנאי העבודה, אינה חלה על פועלים "ארעיים", העסוקים ע"י הממשלה ואין לה כל תוקף בעבודות הנמסרות לקבלנים.  השיטה הנהוגה במסירת העבודה לקבלנים היא שיטת ההכרזה הפומבית, וכל המוזיל זוכה למעשה.  הקבלן חפשי לנצל את פועליו, וביניהם נשים וילדים, כרצונו, ואין הממשלה מתעניינת כלל בתנאי העבודה.  שיטה זו מביאה לידי כך, שבמקום לשמש דוגמא לנותני עבודה פרטיים בקביעת תנאי עבודה אנושיים, דוחפת הממשלה את הקבלנים לתנאי עבודה הכי גרועים במפעלי הממשלה (הוא הדין במפעלי העיריות, מלבד עיריית תל אביב), כי ההתחרות של הקבלנים היא בעיקר על חשבון הוזלת העבודה.  כל דרישות ההסתדרות מהממשלה ומהעיריות (שאף הן שומות תחת השגחת הממשלה) לדאוג לתנאי עבודה הוגנים במסירת העבודה לקבלנים, כמו שהדבר נהוג באנגליה ובכל ארצות התרבות, עלו בתוהו.

על דרישת ההסתדרות שעל הממשלה לדאוג לא רק לחסכון מדומה לטובת משלם המסים, ע"י הוזלת שכר העבודה, כי אם להרמת מצבו ודרגת חייו של העובד, אשר בלי התקדמותו לא תתכן התפתחות הארץ – עונה הממשלה שרוב התושבים של הארץ אינם מעוניינים ואינם דורשים בהטבת מצב העובד.  בתשובה זו נתקלה ההסתדרות גם בכל דרישותיה האחרות לתיקונים סוציאליים ולחוקת הגנת העובד.

 

ז.

ואמנם אלה הטוענים עכשיו בשם הרוב הערבי – אינם מעוניינים בהרמת מצב העובד.  חברי הוועד הפועל הערבי ונבחרי הערבים בעיריות, שרק אתם מתחשבת הממשלה בכל הענינים הנוגעים לתושבים הערבים, שייכים כולם לאותו הסוג הסוציאלי בישוב הערבי המתנגד לכל קידמה סוציאלית, לכל הרמה בדרגת חיי העובדים ולכל תנועת שחרור המונית.  אלה הם בעלי אחוזות ונכסים, סוחרים עשירים, קבלנים, נושכים, פקידי דין גבוהים ועורכי דין ועתונאים הקשורים למשפחות אלו או תלויים בפרנסתם.  בין כל נבחרי העיריות הערביות אין אף בא כוח אחד לפועל הערבי.  הוועד הפועל הערבי, המתנשא לדבר בשם כל העם הערבי בארץ, אינו נבחר בבחירות עממיות, אלא מתמנה ע"י חוג מצומצם של ראשי המשפחות המיוחסות המושלות בכיפה, והמוני העם העובדים, הפלחים, הפועלים והחנוונים הקטנים – אין להם כל ביאת כוח, לא במוסדות הרשמיים (העיריות המעורבות, המועצה המושלמית העליונה, הנהלת העדות הנוצריות) ולא במוסדות הלאומיים כבייכול (הקונגרס והוועד הפועל הערבי), וקולם של המוני העם הערבי אינו נשמע וצרכיהם אינם מוגנים.  רק בערים המעורבות שיש בהן ישוב יהודי פחות או יותר גדול (ירושלם, חיפה) יושבים בעיריה באי כוח פועלים, שליחי הסתדרות העובדים, אולם כל מאמציהם להיטיב את תנאי העבודה של עובדי העיריה (כמעט כולם ערבים), נתקלים בהתנגדות המתמדת של באי־כוח הרוב הערבי, כבייכול, המשמשים את צרכי החוג המצומצם ובעל ההשפעה, שרק לשליחיו יש אפשרות להיבחר לעיריה.

 

ח.

דוגמה אחת טיפוסית תספיק לשפוך אור על המצב המשונה שבו נמצאת הגנת העובד הערבי בארץ.  כשדנו על הצעת חוק המילווה הא"י בפרלמנט האנגלי בשנת 1926 דרשו צירי מפלגת העבודה ה"ה הרי סניל וקול' ווג'ווד להבטיח שכר עבודה הוגן לפועלים בכל העבודות אשר תעשינה בכספי המילווה.  ה' אמרי הסכים לדרישה ובחוק המילווה נכנס סעיף המבטיח תנאי עבודה הוגנים.  הלורד פלומר מינה וועדה של שלושה לבחון שאלת שכר העבודה בעבודות הממשלה והעיריות.  מסקנות וועדה זו צריכות היו לשמש יסוד לקביעת שכר הוגן, כפי שנדרש בחוק המילווה.  בוועדה היו 8 חברים; יהודי, ערבי ואנגלי.  מצד היהודים נמנה ה' י. בן־צבי, בא כוח הסתדרות העובדים, מצד הערבים נמנה המהנדס ג. שובר, קבלן ובעל נכסים ידוע בירושלם.  מצד הממשלה היה מושל מחוז הדרום, ה' קמפבל.  כל הדרישות וההצעות של בא כוח הפועלים בוועדה נידחו ע"י רוב הוועדה מתוך נימוק, כי רוב העובדים בארץ אינם דורשים ואין להם צורך בתיקונים ובהשבחות אלה.  הטוען בשם הרוב הערבי – היה איש אשר בתור קבלן הוא מעוניין בשכר עבודה נמוך ובתנאי עבודה ירודים.  דעת הקבלן הערבי נתקבלה ע"י בא כוח הממשלה כהבעת דעת רוב הישוב בארץ.  במקרה זה, כמו בהמון מקרים אחרים, התחשבה הממשלה לא עם האינטרסים והצרכים של הרוב האמיתי, המורכב מעובדים, כי אם את האינטרסים והתביעות של מיעוט קטן, שהאינטרסים שלו מתנגדים ניגוד גמור לאינטרסים של הרוב, אם כי הוא מרשה לעצמו להופיע ולדבר בשם רוב זה.

 

ט.

ואותם החוגים הריאקציוניים המעכבים כל קידמה סוציאלית בארץ ונלחמים בכל השבחה בתנאי החיים והעבודה של רוב התושבים בארץ – הפלחים והפועלים: הנושכים, המוצצים את לשד הפלחים ברבית קצוצה, בעלי האחוזות המנצלים בלי רחמים את אריסיהם ומנשלים אותם בהזדמנות ראשונה מעל אדמתם, הספסרים החיים ומתעשרים ממסחר בקרקעות, הקבלנים המעוניינים בשיטת־הזעה ושכר רעב של העובדים – אלה הם האלמנטים המנהלים בעזרת פקידי הדת הגבוהים את המלחמה נגד המפעל הציוני בארץ.

הקמת משק עובדים מודרני, יצירת תרבות חפשית ומתקדמת, העלאת דרגת החיים והסטטוס החברתי של העובד, טיפוח ערכים סוציאליים גבוהים, הכנסת שכלולים חקלאיים ומשטר אגררי מתוקן (ההתישבות הציונית נעשית כידוע על קרקע השייך לעם כולו), התקנת חינוך מופתי, השוואת האשה לגבר בכל ענפי העבודה והחיים – כל הכיבושים התרבותיים והסוציאליים של המפעל הציוני בארץ ומגמתו המשחררת והמחדשת משַווים אמנם סכנה רצינית לקיום היחסים הפיאודליים ומשטר ימי הביניים השוררים עדיין בתוך הישוב הערבי בארץ, ועלולים לדחוף את הפלחים והפועלים הערבים להשתחרר מהאפוטרופסות המשעבדת של המשפחות המיוחסות, ומשלטונם של פקידי הדת הגבוהים.  במלחמה בציונות רואים חוגים אלה את האמצעי הכי פעיל להמשיך ולבצר את שלטונם על המוני העם הערבי בארץ.

 

י.

מלחמה זו התנהלה מקודם על ידי שטנה פוליטית וכלכלית.  מנהלי "התנועה" הערבית ניסו להפחיד את המוני העם הערבי שהציונים ינשלו אותם מעבודתם ומאדמתם ויגרשו אותם מהארץ.  לאחר שההפחדות האלו נתבדו, ובין העובדים הערבים והעברים, גם בעיר וגם בכפר, החלו לצמוח יחסי חברים ושכנים טובים, נאחזו הנרגנים באמצעי הסתה דתיים.  ובקשר עם ענין הכותל גֵרו את הקנאות הדתית של ההמונים, ועל ידי הפצת עלילות ודיבות פראיות בדבר התנקשות היהודים במסגד עומר, הביאו לידי הטבח בחברון ובצפת והפרעות בשאר המקומות.

את הנרגנות של כנופית האפנדים ונושאי המשרה במועצה המושלמית העליונה במטרה לבצר את שלטונם בתוך ההמונים הערבים ובשעת הכושר גם לתפוס את השלטון בארץ – אנו רואים כגורם הישר והבלתי אמצעי שהביא לידי פרעות אבגוסט.  מבלי לעמוד על השאלה אם פרטי הטבח במקומות השונים סודרו מראש על פי תכנית מסוימת – אנו קובעים כאן את דעתנו הברורה, שההסתה התנהלה במחשבה תחילה ובכוונה ברורה ומסוימת; לגָרות את האינסטינקטים הדתיים של ההמונים הנבערים ולשסותם ביהודים לשוד ולטבח.  למסיתים לא היה כל ספק בתוצאות הסתתם.  הם ציפו למאורעות אבגוסט וגם השיגו במידת מה את מטרתם.  המופתי הירושלמי שהופקד ע"י הממשלה למשרת נשיא המועצה המושלמית העליונה בניגוד לדעת רוב הבוחרים, ואשר במשך כל ימי כהונתו לא פסקה ההתנגדות המתגברת נגד כהונתו – נתבצר בעקב הטבח בחברון, מוצא, ירושלם וצפת, כמנהיג היחיד של העדה המושלמית בארץ.  השפעת משפחת החוסיינים שנתערערה במשך שמונת שנות השלום בארץ נתגברה שוב לאחר המהומות, וראשי המשפחה הזאת, מוסה כאזים אל חוסייני, חאג' אמין אל חוסייני וג'מאל אל חוסייני, הם השליטים הבלתי מוגבלים עכשיו במועצה המושלמית ובוועד הפועל הערבי.  עדי הוועד הפועל הערבי בוועדת החקירה הודו שלאחר המאורעות נשתתקה כל האופוזיציה נגד בית החוסיינים.

לשירות המשפחה הזאת בפעולתה בקרב ההמונים עומדים הפקידים של נכסי הווֹקף ומורי בתי הספר המושלמיים התלויים בנשיא המועצה המושלמית העליונה, כמו כן עומדות ברשותה הכנסות הווקף והמגביות שסודרו בחו"ל (לבדק מסגד עומר ולנגועי הרַעַש) – שעליהן לא נתפרסם עד היום דין וחשבון מלא.

 

יא.

אולם ההסתה השיטתית של כנופית האפנדים והמופתים לא היתה נושאת פריה הארסי, אלמלא סייעו לה שתי מסיבות חשובות שאין להעלם מהן, בהעריכנו את הגורמים העיקריים של המאורעות ואת המצב הפוליטי בארץ.

המסיבה הראשונה היא – עמדת הממשלה.

אילו לא יכלו המסיתים לנטוע בלב ההמון את האמונה, כי "הממשלה היא אתם", כי המשטרה תעמוד על צדם, כי הפקידות מתנגדת לציונים ולא תאונה להם כל רעה בעד ההתקפה, השוד והרצח נגד היהודים – לא היו עשרות ומאות עירוניים וכפריים מסכנים את חייהם, את שלומם ואת חופשתם ולא היו נעשים ביום בהיר אחד לשודדים, רוצחים ופורעים.  בארץ זו העומדת על גבול המדבר וספוגה תרבות המדבר נמצאים תמיד די אלמנטים המוכנים בכל רגע לשלול ולבוז, אולם יש לשים לב ש"בני הבליעל צמאי הדם", כפי שכינה הנציב העליון במנשרו את רוצחי חברון וצפת, היו הפעם לא ילדי המדבר, שבטי הבידוים והנודדים, אלא בני העיר הקבועים והמיושבים: סוחרים, חנוונים, חקלאים, אשר מבלי האמונה שדם היהודים הותר והממשלה אתם, לא היו נותנים יד לשוד ולטבח.

אין אנחנו רוצים להגיד בזאת, כי לדעתנו רצתה הממשלה במהומות, אולם הכרתנו עמוקה היא שהפסיביות של הממשלה במשך כל חדשי ההסתה, והתנהגותה בימים הקריטיים שקדמו לפרעות ובעצם ימי הפרעות – רק היא היא שאיפשרה את מאורעות הדמים.

 

יב.

המסיבה השניה שנתנה מקום לפרעות וסייעה בידי המסיתים – היא חוסר מגן היהודים בעקב מיעוט מספרם בארץ.  ההיסטוריה רבת הסבל של העם היהודי לימדה אותנו, שהגורם העיקרי והיסודי לכל הנגישות, הרדיפות, העינויים והפרעות המלווים את העם היהודי במשך כל הדורות ועל פני כל הארצות – היא היוֹת היהודים מיעוט קטן וחלש בקרב שכניהם המרובים והתקיפים.  ובארץ־ישראל, יותר אולי מבכל ארץ אחרת, חוּלשת היהודים היא הרת סכנה.

בארצות הגולה בתקופות שונות היה המיעוט היהודי מוכרח לקנות לעצמו את זכות חייו ובטחונו במחיר עלבונות והשפלה של נתיני חסות מידי השליטים התקיפים, מעין המצב הקיים בימינו אלה בתימן.  במקרה הכי טוב תבע היהודי בארצות הגולה זכויות אזרח.  שונה לגמרי היא עמדתו של היהודי בא"י.  אם כי היהודים רחוקים מהיות רוב בארץ, רואה היהודי את עצמו לא רק כתושב הארץ סתם, אלא כבן המולדת; הוא חדור הכרה עמוקה אשר שום כוח בעולם לא יעקור מלבו ולא יחליש כמלוא הנימה – כי בארצו הוא יושב, ארצו בעבר וארצו בעתיד, כי שכניו הערבים הם אזרחי הארץ כמוהו, אבל לא בעלי הארץ היחידים ואדוניה, כי לשכניו הערבים יש הזכות המלאה ליהנות מהארץ כמוהו, אבל אין להם כל זכות לאסור או להגביל הנאת הארץ ליהודים.  ולא רק היהודי שנולד בארץ, גם העולה החדש מכיר ויודע, שאינו מהגר שנכנס לארץ בחסד זרים, אלא בן המולדת אשר שב לביתו בתוקף הזכות ההיסטורית הקיימת לעד, שלא פסקה ולא נפסלה אף פעם; הכרה זו אשר טיפח ונשא בחובו העם היהודי בכל נדודיו במשך אלפיים שנה הוכרה ואושרה סוף סוף גם במשפט העמים והונחה ביסודו של המנדט הארץ ישראלי.  ואישור זה משמש עכשיו תואנה לנרגנות החוגים הנלחמים במנדט להסית נגד היהודים את ההמונים המאמינים לכל דבר, בשטנה שהיהודים רוצים להשתלט על הישוב הערבי ולגרשו מן הארץ.

 

יג.

את המוצא מהמצב הקשה והמסוכן שנוצר בארץ בשנה האחרונה אנו רואים בתיקון אחד יסודי: מילוי נאמן ואקטיבי של המנדט במלוא הקיפו, גם בחלקו הנוגע להקמת הבית הלאומי העברי וגם בחלקו הנוגע בזכויות של תושבי הארץ הבלתי יהודים.

ממשלת המנדט אחראית קודם כל לבטחון החיים והרכוש בארץ.  מאורעות אבגוסט הוכיחו בלא צל של ספק, שממשלת א"י לא ידעה לשמור על השלום בארץ ועל חיי האזרחים ורכושם.  כשלון איום זה בתעודה הראשונית והחיונית של ממשלת המנדט מחייב ריאורגניזציה יסודית של שיטת הפקידות ומשטר ההגנה בארץ.  פירוק הנשק מהמיעוט היהודי העומד להתקף, קיפוח היהודים במשטרה ובחיל הספר יש לראות כסיבות עיקריות בחוסר הגנה שבו נמצא הישוב היהודי בימי המאורעות.

אנו רואים את ההגנה העצמית לא רק כזכות, כי אם כחובה קדושה המוטלת על יהודי בארץ, כל עוד יש איזה חשש וסכנה להתקף ע"י שודדים ופורעים, ועל ממשלת המנדט מוטל, בתוך שאר האמצעים להגברת הביטחון בארץ, לאפשר לכל ישוב יהודי בארץ את הגנת עצמו.

 

יד.

שמירת הבטחון אינה התפקיד המיוחד של המנדט.  הבטחת שלום הארץ היא חובה ראשונית של כל ממשלה.  גם בלי בית לאומי יש לכל אזרח ותושב הזכות לא להשחט.  על ממשלת המנדט הוטלו בארץ תפקידים חיוביים מסוימים אשר עליה למלאותם באמונה ובמרץ, והם: הבטחת הקמת הבית הלאומי של העם העברי ושמירת האינטרסים של כל התושבים בארץ.

מאורעות אבגוסט גילו בצורה חריפה את ההזנחה המתמדת במילוי שני התפקידים האלה.  חוסר סיוע ולעתים גם הפרעות להקמת הבית הלאומי, והזנחת האינטרסים האמתיים של המוני העובדים המהווים את רוב התושבים בארץ לטובת חוג מצומצם של בני המעמד העליון, – אלה קוי הפעולה של האדמיניסטרציה הבריטית במשך עשר השנים, מלבד במקרים בולטים אחדים יוצאים מן הכלל.

סיוע נמרץ להגדלת העליה העברית, הפרשה מספקת של קרקעות המדינה הבלתי מעובדים וקרקעות שוממים בשביל התיישבות צפופה, תיקונים בשיטת המכס לטובת התעשיה הצעירה, הקלת עול המסים בהתישבות החדשה בשנים הראשונות, הבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה והעיריות, עזרה ממשלתית לפלחים הערבים בשכלול משקם, הקטנת עול המסים, ביחוד מס העושר מהחקלאות, התקנת שיטת מסים פרוגרסיבית והחלפה מדורגת של מסים עקיפים במסים ישרים, תיקונים בחוקי הקרקע שירחיבו את שטח האדמה הפנויה להתישבות עובדת עברית וערבית, הדרכה וסיוע לאינטסיפיקציה של המשק החקלאי, עזרה להרחבת השווקים החיצוניים בשביל תוצרת הארץ החקלאית והחרשתית, הגנת העובד, האשה העובדת והנוער העובד, פיקוח ממשלתי על בתי החרושת ודאגה לבריאות העובדים, הרמת שכר העובדים במשקי המדינה והכנסת סעיף של תנאי עבודה הוגנים בכל חוזה עבודה של הממשלה והעיריות, הרחבת רשת בתי הספר העממיים בכל פנות הארץ –

בקיצור – עזרה ממשית ונאמנה להגדלה מהירה של הישוב העברי בארץ ע"י עליה והתישבות והרמה מתמדת ושיטתית של דרגת חייהם של המוני הערבים בארץ – הפלחים והפועלים –

בשני אלה אנו רואים את הערובות הנאמנות להפרחת הארץ ולשלומה.

 

תל אביב, כב כסלו תר"ץ.                                   (דבר 1394)

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה