_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרשת דרכים

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

(הרצאה בוועידת פועלי-ציון בקליוולאנד)

 

תביעת א"י נעשתה קנין לאומי כללי.  כל השדרות, המפלגות והמעמדות ביהדות האמריקנית כללו את א"י בתכנית-הפעולה של העם היהודי בשעה זו.

ואנו, נושאי החזון ההיסטורי של תקומת עם ישראל במולדתו, – התאחדנו עם קיבוצים ומפלגות אחרים לשם פעולה משותפת.  אבל גם עכשיו לא נמחקו התחומים הרעיוניים המבדילים בין זרמים שונים ביחס לשאלת העם היהודי ודרך פתרונה.  וכשאנו מזדמנים את אחרים מתוך נימוקים מעשיים ושותפות-אינטרסים רגעית – אין אנו רשאים לטשטש את הבהירות והמסקניות של תפיסתנו המיוחדת, הניפלות מאחרות גם בהיקף תביעתנו הארצישראלית, גם בערכה המעשי וחשיבותה הפרינציפיונית, וגם באפייה ההיסטורי ומטרתה הסופית.

אנו הולכים עכשיו יד ביד עם שני גופים: עם וועידת הפועלים הכללית ועם הגוש הלאומי-הסוציאליסטי[1].  עם הראשונים – לשם תביעות ממשיות בא"י, את האחרונים – לשם סיסמת המולדת.  אולם גם בתביעות המסויימות וגם בדרישה הפרינציפיונית של מולדת אין אנו מזדהים עם שני הגופים הללו.  לגבי הרוב ב"וועידת הפועלים הכללית" שאלת היהודים אינה אלא שאלה של חוסר-זכויות, ופתרונה מונח בביטול כל ההגבלות המשפטיות, ובעיניו אין כל הבדל בין תביעותינו בא"י ובין דרישותינו בגולה.  "הגוש הלאומי הסוציאליסטי", להפך, מכיר בצורך של מולדת עברית, אולם חלק מחבריו תופס את המולדת רק בצורה של מדינה סוברנית, אשר יש לדרוש אותה מיד, כי רק עכשיו, במלחמה-העולם, אפשר לקבלה מוועידת השלום, ואם לא עכשיו – לעולם לא.  הצד השווה שבין הקצוות הסותרים כאילו זה את זה – ששניהם רואים את פתרון שאלת העם רק כאקט פוליטי חיצוני רגעי של השגת-זכויות: זכות לשוויון אזרחי ולאומי לדעת צד אחד, זכות למדינה עברית – לדעת הצד השני.  לפי שניהם תלוי הפתרון לגמרי ברצון זר, לשבט או לחסד.  אחרת היא תפיסתנו אנו, ועלינו לתחום בינינו וביניהם תחומים ברורים ומפורשים.

האופי והכיוון ההיסטורי של תביעותינו הלאומיות בא"י שונה בהחלט מדרישותינו שבגולה.  ביטול תחום המושב והנורמה הפרוצנטית, השוואת הזכויות הפוליטיות והלאומיות בגולה מכוונים לשחרור משפטי של יהודי המקום.  ביטל הגבלות לעלייה ולהתיישבות יהודים בא"י – מכוּון להבטיח חופש בלתי מופרע לכל העם היהודי לבנות ולפתח את היישוב היהודי בא"י, – ז"א להקמת הבית הלאומי העברי בא"י.  מבחינה פורמלית כאילו אין הבדל בין הגדרה עצמית שבגולה ובין זו שבא"י.  אולם התוכן הממשי של הזכויות הלאומיות, אפשרות הגשמתן, ערכן ההיסטורי שונים לגמרי בתנאי-החיים הנתונים של היהודים ברוסיה, בגליציה, ברומניה ועוד – ושל היהודים בא"י.  הזכויות הלאומיות אינן יוצרות בחינת יש מאין את התוכן הלאומי והאופי הלאומי של חיי העם.  הן אינן אלא מאשרות את הקיים ונותנות לו תוקף חוקי.  אין אנו יכולים לפתח בגולה תרבות לאומית נורמלית וכלילת-אופי, לא מפני שאנו משוללי זכות, אלא מפני שאנו תלויים בחומר וברוח בסביבה הזרה, הכופה עלינו ביודעים ובלא יודעים את תרבותה ואת סגנון-חייה.  אפילו אותן הזכויות הלאומיות החלקיות שיש לנו בארצות שונות (הזכות שיש לנו בפולין הרוסית לבתי-ספר משלנו, לקהילות אבטונומיות וכדומה), אין אנו מקיימים הלכה למעשה, כי רב יותר מדי כוח השפעתה ומשיכתה של התרבות הזרה, ואפסי וחדל-אונים הרצון הלאומי הקיבוצי שלנו, ואין יכולת וכשרון לעמוד בפני הלחץ המתמיד של הסביבה הזרה.

עלינו להלחם גם בגולה לזכויות לאומיות ולהגדרה עצמית לאומית, כי לא יתכן שנשלים את הפלייתנו והמעטת זכויותינו מאיזו בחינה שהיא.  עלינו לכבוש אפשרות משפטית להתפתחות לאומית, אולם מזכות להתפתחות לאומית עד להגשמתה בחיים – רב המרחק, ובארצות הגולה אין להתגבר עליו.

מובן אחר לגמרי יש לתביעת זכויות לאומיות בא"י.  כאן כבר יצרנו את התוכן החיובי של הגדרה עצמית, וכאן יש לנו אפשרויות אובייקטיביות בלתי מוגבלות להתפתחות לאומית נורמלית.

חיי היישוב היהודי בא"י שונים ביסודם מחיי היהודים בארצות הגולה, – היישוב היהודי כיוצר וכצרכן הוא בלתי תלוי בסביבה הבלתי יהודית, ואת חייו המשקיים הוא בונה בכוח עצמו.  בבתי-ספרו אין הוא שואל שפות זרות, אלא הוא לומד ויוצר בלשונו הלאומית.  מתוך השתרשות בקרקע, מתוך התקשרות לארץ באלפי נימים מתפתח האופי היהודי של היישוב באורח טבעי, בלי הסתירות הטרגיות שבין האדם והיהודי.

מתוך ארגון אבטונומי בחיים הפנימיים, המתבסס על אשיות כלכלה עצמאית, יצר היישוב היהודי את התוכן הממשי להגדרה עצמית לאומית: היישובים היהודים בעיר ובכפר עם הנהלתם הפנימית, העצמית, בתי הספר העברים – העממיים, התיכוניים (בעתיד הקרוב – גם הגבוהים) – בתי ספר יהודים במאה אחוזים, יחידים במינם בכל העולם; הלשון הלאומית – הלשון העברית.  וכשאנו דורשים פה זכויות לאומיות אנו רוצים שמוסדות אלה יוכרו רשמית ויבוטחו בערובות משפטיות.

הזכות להתפתחות לאומית בלתי מופרעת אין פירושה כאן רק אמנציפציה משפטית פורמלית בלבד, כמו בגולה, אלא ערובה חוקית להמשך התפתחותו של היישוב העברי בא"י, הגברתו וגידולו.  התפתחות לאומית בלתי מופרעת בא"י – פירושה: החופש המבוטח לבנות מושבות יהודיות חדשות, ליסד שכונות עירוניות חדשות, להרחיב את רשת בתי  הספר, להכיר רשמית בשפה העברית וכדומה.

בעשר השנים האחרונות נוצרו בא"י 21 יישובים כפריים חדשים ביהודה ובגליל שנבנו בשלמותם בעבודה עברית[2], הוקמו שלוש שכונות עירוניות יהודיות בירושלים, יפו וחיפה.  נוסדה רשת שלמה של גני ילדים, בתי ספר עממיים וארבעה בתי ספר תיכוניים בעברית (בירושלים, יפו וחיפה), סודרו קופות מלוה בכל המושבות, התפתחה עתונות עברית (עתונות פועלים, עתונות חינוכית וחקלאית).  לאפשר המשך הפעולה בכיוון זה – זהו תוכן תנועתנו הלאומית בא"י.  כוונתן ההיסטורית היא: יצירת מולדת עברית בארצנו.  הכוונה ההיסטורית של התביעות בגולה אינה אלא אמנציפציה משפטית.

– – – – – –

הזרם השני שאנו חולקים עליו, זהו זרם בעלי התביעה הרגעית למדינת-יהודים.  את תפיסתם אפשר לנסח בקצרה במלים אלו: "עלינו לדרוש עכשיו בא"י רק דבר אחד יחיד ומיוחד – מדינה עברית, לא פחות ולא יותר.  עד היום, עד מלחמת העולם, היה דבר זה מן הנמנע.  לא"י היה בעל בית.  ואי אפשר היה לתבוע זאת.  אולם עכשיו א"י הריהי הפקר מבחינה פוליטית בין-לאומית.  על וועידת השלום הבאה לקבוע את גורל הארץ.  נבוא אנחנו בתביעתנו.  ייתכן שהממשלות ירַצו את מבוקשנו.  אסור להחמיץ שַנס פוליטי זה.  'עכשיו – או לעולם לא'"[3].

לכאורה מזדהה התביעה הקונקרטית של דורשי "המדינה" את תכניותינו אנו.  הרי אנו רוצים במולדת מובטחת במשפט גלוי בא"י.  אולם לאמיתו של דבר, אנו נבדלים גם בהנחות המוקדמות, גם במטרה הסופית וגם בתכסיסינו הפוליטיים בשעה זו.

תפיסת דורשי המדינה מתבססת על טעות משולשת.  מוטעית היא ההנחה המוקדמת על דרך כיבושה של הארץ.  אפשרות רכישתה של ארץ-ישראל בשביל העם העברי היא כלכלית ביסודה, ולא פוליטית היסטורית – ולא רגעית.  לא מפני שאין לארץ-ישראל בעל בית פוליטי (גם עכשיו שייכת ארץ-ישראל לתורכיה; ייתכן כמובן שינוי, כשממלכה אחרת תתפוס את הארץ, ובמקום תורכיה תבוא אנגליה או צרפת), אלא מפני שאין לארץ-ישראל בעל-בית משקי, יותר נכון: מפני שאין משק מפותח בארץ-ישראל והארץ לא בנויה – ייתכן הדבר, שהארץ תהיה ליהודים. היות הארץ שוממה למחצה; היות הארץ עזובה בהווה והיותה ראויה לפריחה כלכלית בעתיד – באלה צפונה האפשרות להקים בה מולדת יהודית.  תושביה הנוכחיים של הארץ אין ביכלתם – מפני מספרם המצער, מפני עניים החמרי ודלותם הרוחנית – לפתח את האפשרויות הרבות הגנוזות בארץ ואין לאל ידם להעלות את הארץ למדרגת הפריון והעושר הצפויה לה בעתיד מפאת תנאי-הסגולה הגיאוגרפיים, האקלימיים והטבעיים.

ארץ-ישראל תיבנה אך ורק בידי עם חרוץ, עשיר בחומר וברוח, אשר יבוא אליה מבחוץ בגזירת צורך היסטורי חיוני ליצור לעצמו מולדת, כשהוא מצוייד במכשירי המדע והטכניקה המודרניים ומוכן בכל מחיר להפוך את השממה והחרבה לנווה פורח עמוס-תנובה ועשיר-תרבות ורב-אוכלוסין, כאשר עשו המהגרים האנגלים בצפון אמריקה והמהגרים ההולנדים בדרום אפריקה – וכאשר החלו היהודים לעשות בארץ-ישראל גופה.

האפשרות הנתונה בארץ אינה, איפוא, רגעית.  היא היתה לפני המלחמה, והיא תהיה לאחר המלחמה – ויהיה גמר המלחמה כאשר יהיה.

ושוב – אין מטרתנו הסופית מדינית במהותה, אלא ארצית.  מה שאנו רוצים ביסודו, הוא לא מדינת ישראל, אלא ארץ ישראל.  שאיפתנו היא לא לשלטון אלא למולדת.  לא השלטון על הארץ הוא העיקר.  אנו רוצים להתיישב, להתערות ולהשתרש בארץ מבחינה כלכלית, תרבותית וחברתית.  אנו רוצים ליהפך לעם מושרש בארצו, במשקו ובתרבותו.  כמובן אין מולדת עברית שוללת מדינה עצמאית.  שני מושגים אלה שונים הם, אבל אינם סותרים זה את זה.  ואם אין אנו מחליפים את הנוסח "מקלט בטוח במשפט גלוי" בנוסח "מדינה עברית" אין זאת אלא מפני הנימוק השלילי והחשוב ביותר המפריד בינינו – הנימוק של "עכשיו או לעולם לא".

דרישת מדינה עברית אפשר להציג רק עכשיו. "ואם לא עכשיו – אין לדבר עוד כל תקווה".  פירוש הדבר, שהפתרון הטריטוריאלי של שאלת היהודים תלוי אך ורק במצב האינטרנציונלי הרגעי ובכוחות חיצוניים בלבד.  אולם אנו מאמינים ובטוחים ששאלת העם העברי נתונה להיפתח בכוחות לאומיים פנימיים, וזוהי קודם כל תעודה יהודית לאומית, ורק במדרגה שניה – פרובלימה בין-לאומית.  בשורה הראשונה פתרונה תלוי בנו בעצמנו.  את הזכויות האמיתיות, הממשיות על הארץ לא נקבל מבחוץ, מוועידת השלום, או מאחת הממשלות – אלא מעבודתנו אנו, מהעבודה העברית היוצרת שתבנה את הארץ.  העם העברי גופו ייצור את מולדתו.  את ארצנו נכבוש בעבודה, בהון, בתרבות ובמדע.

הרגע הנוכחי אינו התחלה ואינו סוף.  שאלת א"י אינה שאלה של הזדמנות רגעית ושַנס פוליטי.  לפני 30 שנה התחלנו לעבוד בארץ, ואת עבודתנו בה נמשיך מבלי להתחשב את תוצאות המלחמה.  אף לרגע אחד לא נסתלק מתקוותנו ומשאיפתנו לארץ-ישראל.  מחסורנו הלאומי, צמאוננו לארץ, למולדת – אינם בני חלוף, אלא פרי צורך היסטורי, ולא ברגע אחד, ואם גם גדול ונכבד הרגע הזה, יבוצע הדבר.  בעבודה ממושכת וקשה בארץ גופה נכבוש את הארץ.

– – – – – –

מה שנתון ואפשרי ברגע הזה – זהו ההכרה הגלויה בזכותנו, בזכות העם העברי, ליצור לעצמנו מולדת בארץ-ישראל.  יש בידינו להשיג ברגע זה, בתנאים נוחים, את הערובות המשפטיות אשר יבטיחו את הגשמת שאיפותינו בעתיד הקרוב.

מה פירוש הכרת זכותנו ליצור לעצמנו מולדת בארץ-ישראל?

פירוש הדבר – הכרה ממלכתית וערובה משפטית למוסדות, אשר יכשירו ויאפשרו עלייה והתיישבות יהודית רחבת-מידות והתפתחות לאומית אבטונומית בלתי מופרעת של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

אין עוד ברגע הזה לקבוע בדיוק את התוכן הממשי והסמכות המסויימת של מוסדות אלה.  עוד אין אנו יודעים את מי נבוא בדברים.  מדברים על קונגרס השלום.  אבל דעת מי תכריע בקונגרס זה?

שליחי העם העברי, אשר ימולאו ידיהם לדבר בשמנו, יצטרכו לכוון מעשיהם לסיטואציה הפוליטית הנתונה ולפיה יקבעו את תוכן דרישותינו ואת תכסיסם.

עכשיו אפשר רק לסמן קווים עיקריים למשא-ומתן הבא.

ברור שהמוסד או המוסדות צריכים להכיל זכיונות כלכליים מובטחים בערובות משפטיות לפעולת-התיישבות רחבה ולהגדרה לאומית עצמית, זאת אומרת – ערובות להתפתחות חפשית, כלכלית, תרבותית ולאומית של היהודים בארץ-ישראל וערובות משפטיות להמשך בנינה של ארץ-ישראל, בדוגמת צ'ארטר או זכיונות אחרים להתיישבות.

אין אלה רק אפשרויות – אלא גם צרכים של שעה זו.  אנו עומדים לפני הגירה יהודית גדולה מארצות-המלחמה.  חלק רב מן ההגירה העתידה ינהר לארץ-ישראל.  ויש לשאול: היש מקום קליטה בארץ-ישראל להגירה המונית?  על שאלה זו יש לענות: הן ולא.  במצב הנוכחי – לא.  הארץ אינה מפותחה.  אולם גנוזות בתוכה אפשרויות כלכליות גדולות, שיש להוציאן מן הכוח אל הפועל, למען יווצרו מקומות-עבודה לעשרות ולמאות אלפים מהגרים.  שורה שלמה של מפעלי התיישבות גדולים עומדים על הפרק בארץ-ישראל: בנין קווי רכבת חדשים בין חופי הארץ ומרכזיה הפנימיים, התקנת צנורות-מים, מאור חשמלי, תחבורה מודרנית, טלפון וכו' בירושלים, ביפו ועוד, שכלול מעינות המרפא בטבריה, ייסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, הפקת המלחים והאוצרות המינרליים מים המלח, ניצול מי הירדן להשקאה ולתוצרת כוח חשמלי, יישוב קרקעות הממשלה בחוּלה, בעמק הירדן וכו'.

כל אלה מחייבים לא רק החלטות וקונגרסים – אלא אמצעי כסף גדולים וכוחות-ארגון כבירים.  וכאן מונח מרכז-הכובד של כל השאלה.  אם נסתפק בתביעות אפלטוניות בלבד – ואחת היא מה תהיינה התביעות – תהא פעולתנו ברכה לבטלה.  עלינו לבוא באמצעים כספיים, טכניים ואירגוניים.

הפעולה הלאומית לתביעות פוליטיות יש להשלימה ולחזקה בפעולה כלכלית גדולה, במאמץ של עזרה לאומית עצמית.  העם היהודי שומה עליו ליצור את האמצעים הדרושים לבנין הארץ.  עלינו להתכונן לרגע הגדול, ליום הדין ההיסטורי שלאחר המלחמה, לא רק באופן פוליטי, אלא גם באופן כלכלי.  פעולת-עם גדולה להבטחת זכותנו בארץ-ישראל – יחד עם פעולת-עם לעבודה תכופה בארץ-ישראל מיד לאחר המלחמה.  אם אנו רוצים להשיג חופש לעלייה ולהתיישבות – עלינו מיד ליצור אמצעים אשר יאפשרו את העלייה וההתיישבות.

אין מקבלים ארץ מקונגרסים.  אין מקבלים ארץ במתנה.  – מולדת לעם נוצרת ונבנית בכוח העם.  בנין הארץ, תקומת העם היהודי בארצו – עבודה זו מוטלת על העם בעצמו.

 

ניו-יורק, נובמבר 1915 [קעמפער שטימע, 28]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] וועידת הפועלים הכללית ("נאציאנאלע ארבייטער קאנווענשאן") נתכנסה באבגוסט 1915 בניו-יורק, לאחר התנגדות קשה של הפארווערטס, ארבייטער רינג ורוב המנהיגים הרשמיים של האגודות המקצועיות באמריקה.  "תנועת הקונגרס" שנתעוררה באמריקה בראשית המלחמה העולמית מצאה הד חזק בקרב ההמונים היהודים באמריקה, אשר הרגישו באותה שעה כי היהדות האמריקנית – הקבוץ היהודי הגדול בארץ הנייטרלית הכי אדירה בעולם – נתבעת להגיש מלוא עזרתה, החמרית והפוליטית, לעם היהודי ולארץ ישראל.  שני האגפים רבי-ההשפעה ביהדות האמריקנית, תנועת הפועלים המרוכזת סביב העתון "פארווערטס", והבורגנות המתבוללת למחצה המאורגנת ב"וועד היהודי האמריקני" עם מרשל בראש – התנגדו לכינוס קונגרס יהודי דימוקרטי, וביחוד לתביעת זכויות לאומיות בגולה ומולדת לעם היהודי בא"י.  דעת הקהל אילצה את אנשי הפארווערטס ומנהיגי הפועלים היהודים לקרוא לוועידת כל הפועלים היהודים באמריקה לדון בשאלת הקונגרס.  בוועידה השתתפו כל הסתדרויות הפועלים, הפוליטיות והמקצועיות כאחת, ללא הבדל זרם ומפלגה, למעלה מחצי מיליון איש.  הוועידה קיבלה החלטה חיובית לטובת הקונגרס, כדרישת האגף הציוני הסוציאליסטי.  ביחס לא"י נתקבלה החלטת-פשרה האומרת: "לדרוש ביטול הגבלות העליה ורכישת קרקע ליהודים בא"י והקמת מוסדות מאושרים במשפט הגלוי ומובטחים בערובות בין-לאומיות, אשר יאפשרו הגדרה לאומית עצמית והתפתחות לאומית בלתי מופרעת של העם היהודי בכל הארצות שבו הוא נמצא: רוסיה, גליציה, רומניה, פלשתינה ועוד".

הרוח החיה של "תנועת הקונגרס" היה "הגוש הלאומי-הסוציאליסטי" המורכב מפועלי-ציון, ברית הפועלים היהודים הלאומיים וקבוצת סוציאליסטים יהודים לא-ציונים בעלי כיוון לאומי מובלט, כז'יטלובסקי וחבריו.  אליהם נצטרף גם פנחס רוטנברג, שהגיע במרס 1915 לאמריקה בתכניות ציוניות מכסימליסטיות (ארגון "ממשלה" יהודית, סידור לגיונים ודרישת מדינה יהודית בא"י).  בהשפעת רוטנברג נצטרף ז'יטלובסקי לפועלי-ציון, אלא שבעמדתו הציונית הרחיק אז ללכת מחבריו הציונים הוותיקים.  הוא דרש להכריז מיד את א"י כרפובליקה יהודית סוברנית.  פועלי-ציון הציגו לעומתו את התביעה של מולדת לעם היהודים בא"י בנוסח הפרוגרמה הבזילאית.

[2] הכוונה היתה לבאר-יעקב, בן-שמן, בית-גן, ביתניה, דגניה, חולדה, כנרת, כרכור, כפר-אוריה, מרחביה, מגדל, מצפה, נחלת-יהודה, שרונה (רמה), עין-חי, עין גנים, עטרות (קלנדיה), עתלית, פוריה, רוחמה, תל-עדשים, שנוסדו בתקופת 1914-1905.

[3] בדברים אלה בערך ניסח ז'יטלובסקי בימים ההם את עמדתו.  פ. רוטנברג, שנמשך תחילה אחרי תפיסה זו – נתקרב יותר ויותר לעמדה שבוטאה בהרצאה זו.