_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פקודת הפיצויים

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א

הצעת פקודת הפיצויים לעובדים, אשר נתפרסמה בעתון הרשמי בראשית חודש זה – היא הצעד הראשון של ממשלת א"י לקראת יצירת חוקת הגנת העובד.  בירושה המשפטית אשר הנחילה תורכיה העותומנית לא"י המנדטורית אין זכר לחוקה זו.  חקיקת הגנה על זכויות העובדים שהתפתחה בעקב המשטר הקפיטליסטי במאת השנים האחרונות מתחילה באנגליה (1802) ואחר כך בכל שאר הארצות, הלכה בכל מקום יד ביד את גידול תנועת הפועלים ותגבורת מלחמתה והשפעתה המעמדית.

תורכיה הישנה היתה מפגרת בהתקדמותה הכלכלית, תנועת הפועלים בתורכיה היתה קטנה וחדלת-אונים.  העם התורכי, הכוח השליט והמכריע במדינה, היה בעיקרו עם חקלאי, ומספר הפועלים התורכים בחרושת העירונית היה מצער, וגם אלה כמעט שלא היו מאורגנים.  תנועת פועלים אקטיבית התקיימה בקרב העמים הנוצרים (הבולגרים והארמנים) וגם קצת בקרב היהודים (סלוניקי), אבל השפעתה על חיי המדינה כולה היתה אפסית.  כל הכוח והשלטון היה מרוכז בידי התורכים, לא רק בימי שלטון העריץ של עבד-אלחמיד, אלא גם בימי התורכים הצעירים.  המשטר התיאוקרטי, המיוסד על תורת האישלם (שריעת) אשר שולט בתורכיה העותומנית מאות שנים, לא השתנה ביסודו גם לאחר המהפכה של "אחדות וקידמה" בשנת 1908, והתיקונים המועטים שנעשו ע"י התורכים הצעירים בימי שלטונם, לא נגעו ביחסים הכלכליים והסוציאליים הקיימים.

בגמר המלחמה העולמית נתפרקה האימפריה העותומנית.  א"י ניתקה לגמרי מתורכיה והיתה ליחידה מדינית אדמיניסטרטיבית בפני עצמה תחת מנדט בריטי.  בארץ חלו שינויים מדיניים, יישוביים ומשקיים מכריעים: במשפט בין הלאומי הוכר הבית הלאומי העברי.  הארץ נכבשה על ידי הצבא הבריטי ונמסרה לידי אדמיניסטרציה בריטית.  החלה עלייה עברית, המגדילה בלי הרף את יישוב הארץ ומרבה את עשרה.  הולכת ונבנית על יסודות מודרניים חקלאות וחרושת, צומח מעמד פועלים מאורגן, תרבותי, צמא יצירה ומלא הכרת ערכו.  למרות שינויים מכריעים אלה הוסיף לשלוט בארץ המשפט התורכי, הנעוץ בתנאי חיים כלכליים וחברתיים של ימי הביניים המושלמיים.  תורכיה עצמה, תורכיה העממית החדשה, אשר התרוממה על חורבות תורכיה העותומנית, הספיקה בינתיים להשתחרר מסבל ירושתה הבלה והנהיגה ברפובליקה של אנגורה חוק ומשטר חדש.  וברור הדבר שהמשטר אשר אבד עליו כלח בארץ מולדתו אינו יכול לספק את צרכי א"י.  הארץ אשר יישובה התרבותי והמפותח הולך וגדל במהירות בלי הפסק, זקוקה למשטר משפטי חדש אשר יהלום את הטבע והמגמה של אזרחיה החדשים ויצעיד קדימה את תושביה הישנים.  ביחוד גדל וגבר המחסור במערכת-חוקים, אשר תספק את הצרכים החברתיים והכלכליים המתחדשים בארץ ואשר תגן על זכויות העבודה, שהוטל עליה התפקיד המכריע בעיצוב גורלה החדש של הארץ.

מבחינה זו יש חשיבות היסטורית להצעת הפקודה אשר פירסמה עכשיו הממשלה בדבר פיצויים לעובדים הנפגעים בעבודתם.  החשיבות היא לא רק בתוכן הפקודה וערכה הפנימי – הצעת הממשלה, כאשר נראה להלן היא פגומה ולקויה וטעונה תיקונים רבים – החשיבות היא בעובדה שהממשלה נאלצה סוף סוף תחת לחצה של תנועת הפועלים המאורגנים, תחת לחצה של הסתדרות העובדים העברית, להתחיל בחקיקה חדשה ולעשות צעד ראשון בהגשמת הגנת העובד.

פקודה זו היא הכיבוש המשפטי הממלכתי הראשון, אשר כבש לעצמו העובד בא"י, באשר הוא עובד.  הזכויות המובטחות בפקודה זו לעובדים חלות כמובן בלי הבדל על כל פועלי הארץ, כעברים כערבים, כמאורגנים כבלתי מאורגנים.  אבל אנו יכולים לציין שהגורם לפקודה זו היה הפועל המאורגן בארץ – העובד העברי המאוחד בהסתדרותו הכללית.  בנידון זה, כמו בכל עניני הפועלים בארץ, מילא הפועל העברי את שליחותו החלוצית של מעמד הפועלים הארץ-ישראלי.  בכוח אירגונו ומלחמתו המעמדית בארץ ובחו"ל (בסיוע תנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונלית) חייב הפועל היהודי המאורגן את הממשלה לצעד ראשון זה, ובזה סלל את הדרך לכיבושים ממלכתיים חדשים.

מבחינה זו מציין כיבוש זה פרק יחיד בימינו בתנועת הפועלים היהודית בעולם.  זוהי הפעם הראשונה, שהפועל היהודי משמש גורם ממלכתי ארצי.  עובדה זו מייחדת ומפלה את המעמד העובד העברי בא"י בתוך תנועת הפועלים היהודים בעולם.  ישנן ארצות שמספר פועליהן היהודים הוא גדול פי כמה ממספר הפועלים היהודים בארץ, אבל אין ארץ שניה מלבד א"י שיש בה לפועל היהודי משקל וכוח הכרעה ארצי.  תנועת הפועלים היהודית בגולה אינה אלא פנה – לפעמים פנה נידחת, לפעמים פנה יקרה, – בתנועה הארצית של מעמד הפועלים.  רק בא"י נעשו תנועת הפועלים היהודית ותנועת הפועלים הארץ-ישראלים לשמות נרדפים וכוחו ומשקלו, אירגונו ומלחמתו של הפועל העברי מתנים את כיבושיו וקדמתו של הפועל הארץ-ישראלי.

 

ב

הדאגה לסכנה הצפויה לחיי הפועל ובריאותו מפגעי העבודה נתעוררה בלב הפועל העברי בארץ עוד לפני המלחמה.   לרגל אסון שאונה לאחד הפועלים בפתח-תקווה – נגדעה ידו על יד המוטור – התעוררה תנועה בקרב פועלי מושבות יהודה למצוא דרך לביטוח הפועלים במוטורים בפרדסים.  הוועידה הראשונה של הסתדרות החקלאים ביהודה (עין-גנים, שבועות תרעא) דנה כבר בשאלה זו, והוועידה השניה בפתח-תקווה (חנוכה תרעב) קיבלה החלטה האומרת:

"הוועידה השניה של פועלי המושבות ביהודה מטילה חובה על ההסתדרות להשתדל להבטיח באחריות את הפועלים העובדים אצל המוטורים".

ההחלטה לא נתקיימה.  ההסתדרות החקלאית עדיין היתה רופפת.  מספר חבריה היה קטן.  נסיונה האירגוני היה מצער: לאחר שהפועל הנפגע קיבל פיצויים ונשכח האסון – שככה ההתעוררות הראשונה והדבר נשתקע.

לאחר המלחמה נתעוררה השאלה מחדש, – ביתר שאת.  ציבור הפועלים גדל, אירגונו נתבצר, נכבשו מקצועות עבודה חדשים: סלילה, בניין, חציבה, חשמל, פריקה וטעינה בנמל, עבודה ברכבת ועוד – ונתרבו הפגעים והאסונות בעבודה.  ביחוד רבו הניזוקים בעבודת הבניין.  גם בעבודות חקלאיות (חרישה בטרקטור) וגם בבתי-חרושת קרו מקרי חבלה קטנים וחמורים וגם אסונות-מות.  במשך שבעה חדשים מיוני 1925 עד תחילת ינואר 1926 נרשמו במחלקה הסטטיסטית שעל יד הוועד הפועל של ההסתדרות 61 פגעי עבודה בתל-אביב בלבד: מהם 6 מקרי מות, 27 פגיעות קשות, 28 פגיעות קלות.

ההסתדרות הכללית נלחמה נגד הפגעים האלה בכיוונים שונים.  מצד אחד דרשו מנותני העבודה שיבַטחו את פועליהם באחריות נגד פגעים, מצד שני פנתה לממשלה בדרישה להוציא חוקת פיצויים לפועלים נפגעים בעבודה.  מצד שלישי דאגה ההסתדרות בדבר מניעת הפגעים, ובעירית תל-אביב הכניסו באי-כוח הפועלים כמה תיקונים והוראות במטרה זו.  מנותני העבודה אשר לא הבטיחו את פועליהם באחריות היתה ההסתדרות תובעת פיצויים במקרה של אסון – אבל לא תמיד הצליחה בתביעתה.

רק בתי החרושת הגדולים בארץ (נשר, שמן, חברת החשמל, סיליקט) הבטיחו את פועליהם באחריות נגד פגעים ואסונות.  הרוב הגדול של נותני העבודה וביניהם גם קבלני בניין לא דאגו כלל לדבר זה, וכשקרה אסון – אפשר היה לחייב את נותן העבודה לשלם פיצויים רק דרך משפט השלום העברי או במשא-ומתן ישר מתוך הסכם הדדי.  נותני העבודה אשר לא רצו להיזקק למשפט השלום העברי ומיאנו לשלם פיצויים – לא היה לפועל כל אמצעי חוקי להכריחם לכך.

לפי החוק התורכי הנהוג בארץ אין בעל-הבית אחראי כלפי הפועל על הנזקים והפגעים, אשר יאונו לו בעבודתו.  הסכנה הכרוכה בעבודה היא על אחריות העובד.  הפועל הנהרג בעבודתו – אין בעל-הבית חייב לשלם אלא את שכר יומו.  הפועל או יורשיו יש להם רק אפשרות אחת של תביעה מנותן העבודה – על יסוד החוק הפלילי התורכי (קנון ג'זא), אם נותן-העבודה גרם באופן אישי וישר, ביודעים או בלא יודעים, למיתת פועלו או לחיבולו, בהתאם לסעיפים 183-182 של ספר-העונשין, המטיל על כל מי שגרם למיתת חבירו, לשלם כופר-נפש (דית) לפי השריעה (סכום של 350 לירות) ועל כל מי שגרם לחיבול או פציעה לשלם דמי-ריפוי, ובמקרה שהחבלה גרמה לאיבוד אחד האיברים או שיתוקו – לשלם דמי-נזק לפי השריעה.  אולם אין כמעט אף מקרה-אסון אחד, שבו יוכל הפועל או בא-כוחו להוכיח במשפט, שבעל-הבית היה הגורם הישר והאישי לדבר – ומפני כך לא היתה לפועל כל אפשרות לזכות במשפט ממשלתי.  ונותני-העבודה משוללי מצפון ומחוסרי אחריות ציבורית, שאי-אפשר היה לחייבם באמצעים ציבוריים ולאומיים – השתמטו מתשלום פיצויים בהישענם על החוק התורכי הקיים בארץ.

היה ברור שבלי עזרת החוק לא יתוקן הדבר.  הוועד הפועל של ההסתדרות עסק בשאלה זו מיד לאחר היווסד ההסתדרות וקבע וועדה מיוחדת לעיבוד הצעה.  והוועידה השניה של ההסתדרות (אדר תרפג) החליטה לקבל את הצעת הוועדה "על קביעת חוקה להגנת העובד במקרה אסון ולהשבחת תנאי העבודה", והטילה על הוועד הפועל לאחוז בכל האמצעים להגשמת החוקה.  בתחילת קיץ תרפד הגיש הוועד הפועל לממשלה הצעת חוקה בדבר הבטחת פיצויים לפועלים ופקידים הנפגעים בעבודתם.  הממשלה, כדרכה, הבטיחה לעיין בדבר – ועבר חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה מבלי שייעשה דבר-מה.  ההסתדרות פנתה למפלגת העבודה הבריטית, לאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם ולמשרד העבודה בין-הלאומי בג'יניבה.  במושב האחרון של וועדת המנדטים בקיץ העבר נזף בא-כוח משרד העבודה, האנגלי גרימשו, בממשלת א"י על רשלנותה בהגשמת חוקת העובד.  גם בפרלמנט האנגלי עוררו צירי מפלגת העבודה, על פי דרישת באי-כוח הסתדרותנו, את השאלה הזאת.  והלחץ המתמיד של ההסתדרות והסיוע המוסרי והפוליטי של בני בריתה האינטרנציונליים הראו סוף-סוף את פעולתם – ובחודש זה נתפרסמה הצעת הפקודה הראשונה להגנת העובד – פקודת הפיצויים.

לפי הפקודה המוצעת יהא כל נותן-העבודה בעסקים הנקובים והמפורשים בפקודה, בין איש פרטי, בין חברה, בין עיריה ובין ממשלה, חייב לשלם פיצויים לפועל, בלי הבדל מין, גיל ונתינות, אשר יאונה לו נזק גופני בעקב העבודה ובמשך העבודה, אם גם בין שני הצדדים יש הסכם וחוזה נגד תשלום פיצויים.

הפועל הנפגע מקבל חצי שכרו ולא יותר מ-150 גרש לשבוע אם לרגל התאונה נפסל לגמרי כשרון עבודתו; ואם מת הפועל בעקב התאונה – מקבלים קרוביו התלויים בו סכום השקול כנגד שכר העבודה של המת במשך שלוש שנים, אך לא פחות ממאה ולא יותר ממאתיים וחמישים לי"מ.

 

ג

הצעת הפקודה הארץ-ישראלית ערוכה על פי החוק האנגלי.   תוכן החוק בסגנונו ובלשונו שאוב מהחוקה האנגלית.  הממשלה הארץ-ישראלית רק הכניסה בטופס המקורי מספר שינויים וקיצורים – וכולם לרעה.

 

א) חוג העסקים החייבים בפיצויים

החוק האנגלי משנת 1925 כמו החוק הישן משנת 1906 מחייב בפיצויים את כל העסקים והקיבולות הפרטיים, העירוניים והממלכתיים, בחרושת, במסחר, בחקלאות, ביבשה, בים ובאויר, בלי כל יוצא מן הכלל (מלבד צבא וצי מלחמה), אפילו קלובים אחראים על נזקים הנגרמים למשחקים ולמתגוששים.  לפי הפקודה הארצי-ישראלית חייבים בפיצויים רק מספר מצומצם של ענפי עבודה: עבודות בניין, ובכללן עבודות בנייה, שינוי, תיקון או הריסה של בניין; עבודות קישוט כשהן נעשות בתוך הבית, כינון של גז, מים וחשמל; הובלה ברכבת ועגלות מוטור וכל עבודה הכרוכה בה; ניפוץ, חפירה, חציבה, קדיחה וכרייה; עבודות חרושת המשתמשות בכוח מניע מיכני; תוצרת החשמל וחלוקתו, קביעת קווי טלגרף וטלפון והחזקתם; עבודות הכרוכות בהספקת מים ציבורית.  באופן זה הוצאו מן הכלל כל העבודות החקלאיות, גם כשהן נעשות במכונה (חרישה בטרקטור, דיש במכונה וכו'), טעינה ופריקה באניות, במחסנים, עבודות ניקוז וייבוש, אם כי הסכנה הכרוכה בעבודות אלו אינה פחותה מהסכנה בעבודות המנויות בפקודה.  פועלי הנמל בחיפה וביפו יודעים לספר על הרבה פגעים גופניים שאונו להם בעבודתם.  אסונות-מות קרו כבר גם בעבודות החקלאיות (המקרה של שלמה רמבישבסקי, שנהרג בחרשו בטרקטור בפרדס בכפר-סבא, 4 באוגוסט 1926).  אפילו החוק ההודי, המפגר הרבה לעומת החוק האנגלי, מחייב פיצויים לעובדים בטעינה ובפריקה באניות ובניקוזי מים.

 

ב) חוג הזוכים בפיצויים

החוק האנגלי אינו מבחין בין עבודה גופנית ורוחנית.  כל עובד – פועל, פקיד, מורה, משחק, עתונאי, מתגושש וכו' – לרבות גם שוליה, יש לו זכות לפיצויים.  מוצאים מן הכלל רק שומרים, אנשי צבא ומלחי-הצי, עובדים לא גופניים המשתכרים למעלה מ-350 לי"ש לשנה, עובדים ארעיים ומקריים בעבודה שאינה לצורך מלאכתו ועסקו של נותן-העבודה, עובד שמקבל את חומר לעיבוד בביתו, ובן-משפחתו של נותן-העבודה הגר בביתו.

לפי הפקודה הארץ-ישראלית זוכה בפיצויים רק עובד עבודה גופנית, אם שכרו השנתי אינו עולה על 350 לירות,  על פי זה נשללה זכות הפיצויים מכל הפקידים, ואם בבית-חרושת יקרה אסון ויתפוצץ דוד אשר יהרוג פועל ופקיד – יקבל רק הפועל פיצויים, והפקיד שנהרג אתו – דמו הפקר.  הבחנה שרירית זו מתנגדת לכל הגיון ויושר אלמנטרי; בנידון זה הפקודה הארץ-ישראלית היא יחידה במינה לא רק באימפריה הבריטית, כי אם כמעט בעולם כולו.  כל הארצות בלי יוצא מן הכלל אינן מבדילות בין פועל ובין פקיד המקבל משכורת למטה ממינימום ידוע, ויש גם שאינן מכירות אף בהגבלה זו (חוק הפיצויים בארגנטינה, אוסטרליה, אוסטריה, אפריקה הדרומית, הונגריה, אורוגוויי, אסטוניה, איטליה, בלגיה, ברזיל, בולגריה, גרמניה, דניה, הולנד, הודו, זילנד החדשה, יפן, יון, לוכסמבורג, לטביה, ליטה, נורבגיה, סרביה, ספרד, פולין, פנמה, פורטוגל, פינלנד, צרפת, צ'כיה, קובה, קנדה, רומניה, רוסיה, שוודיה, שווייצריה).

 

ג) באיזה מקרים משלמים פיצויים

לפי החוק האנגלי חייב נותן-העבודה לשלם פיצויים לעובד "אשר אוּנה לו פגע גופני בעקב העבודה ובמשך העבודה".  בכלל פגעי העבודה נכללים גם תחלואים אומנותיים.  בפקודה הארץ-ישראלית נשמט סעיף התחלואים, ופועלי "נור", למשל, אשר יורעלו על ידי הטיפול המתמיד בגפרית לא תהיה להם זכות פיצויים.  זכותו של הפועל בארץ נגרעה בעוד סעיף אחד: לפי החוק האנגלי מפסיד הפועל את זכות הפיצויים, אם הוכח שהפגע הוסב על ידי "רוע התנהגותו הרצינית והמזידה", אולם התנהגות רעה אינה מפסידה את הזכות פיצויים אם הפגע גרם למות או לפסילות תמידית ורצינית.  ההצעה הארץ-ישראלית מבטלת את ההבדל הזה ושוללת את זכות הפיצויים לרגל רוע הנהגת הפועל, אם גם הפגיעה גרמה למותו.

 

ד) שיעור הפיצויים

סכום הפיצויים לפי הפקודה הארץ-ישראלית תלוי בגודל ההפסד שהאסון גרם לנפגע, והוא נקבע כדלקמן:

1) אם הנפגע מת בעקב התאונה והניח אחריו קרובים (בעל, אשה, אב, סב, סבתא[1], אב חורג, אם חורגת, בן-מאומץ, בת-מאומצת, אח, אחות, אח או אחות רק מאב אחד או רק מאם אחת), התלויים לגמרי בפרנסתם בתמיכת המת, יגיע הפיצוי לסכום השווה לשכר עבודת המת במשך שלוש השנים האחרונות, ואם המת לא עבד שלוש שנים אצל בעל-הבית האחרון – לסכום שווה לשכר עבודתו השבועי המוכפל על 156 (כמספר השבועות בשלוש השנים).  בכל מקרה אין סכום הפיצויים למטה ממאה לירות ולא למעלה ממאתיים וחמישים.

2) אם קרובי המת תלויים רק בחלקם בתמיכת המת, ייקבע סכום הפיצויים על ידי הסכם הצדדים, או על ידי בוררות, לפי ערך ההפסד של הקרובים הנ"ל, אך בכל אופן לא יעלה הסכום על מה שנקבע בסעיף הקודם.

3) אם המת לא הניח קרובים התלויים בו – ישלם נותן-העבודה את דמי הריפוי והעבודה הנאותים לא יותר מ-15 לירות.

4) אם הנפגע הפסיד את כשרון עבודתו לגמרי או מקצתו – יקבל הנפגע, עד שוב אליו כשרון עבודתו, תשלום שבועי שאינו עולה על החצי משכר עבודתו השבועי הממוצע במשך שנים-עשר החדשים האחרונים או פחות מזה, לפי ערך ההפסד.  תשלום שבועי זה אינו יכול לעלות על 150 גרש.

המכסימום של התשלום השבועי לפי הפקודה הארץ-ישראלית שווה לזה שבאנגליה לאחר 1925 (עד אז היה המכסימום רק 25 שילינג), אולם המינימום האנגלי הוא לא מאה כי אם מאתיים לי"ש, והמכסימום 300 לי"ש.  ואם המת הניח ילדים למטה מבני 15 יכול המכסימום להגיע עד 600 לי"ש.

בקביעת התשלום השבועי אין החוק הארץ-ישראלי כחוק האנגלי לוקח בחשבון את המקרה שנפגע זקוק לעזר ולטיפול של איש צדדי ואינו מגדיל לשם כך את שיעור התשלום השבועי.  דבר זה אינו צודק בהחלט.  פועל שנקטעו ידיו בעבודה, שלא רק אינו מוכשר עוד לעבודה אלא הוא מוכרח לשכור לעצמו איש שיטפל בו – אין כל יושר וצדק שהוא יוכרח להתקיים רק בחצי שכרו הקודם.

המכסימום הזה אינו מוצדק גם במקרה אחר: כששכר העבודה השבועי שקיבל הפועל היה נמוך למטה מן הדרגה ההכרחית לקיום אנושי.  דרגה נמוכה זו נהוגה בארץ בכמה ענפי עבודה (תעשיית גפרורים, סוכריות, קופסאות, גרביים וכו').  לא ייתכן, שפועל או פועלת שהשתכרו 12-10 גרש ליום יוכרחו לאחר שיוטל בהם מום לרגל עבודתם ולא יוכלו עוד לעבוד – להתקיים כל ימי חייהם בסכום של 6-5 גרש ליום.  כשם שהפקודה קובעת מכסימום אבסולוטי 150 גרש לשבוע, כך עליה לקבוע גם מינימום אבסולוטי, שלמטה ממנו אין הפיצוי יורד, או שאחוז התשלומין צריך לגדול למעלה מהחצי בכל מקרה ששכר העבודה היה יותר קטן, כמו שנקבע הדבר בחוק האנגלי משנת 1923.

 

ה) ערובות לתשלום הפיצויים

חוק הפיצויים יש לו ערך ממשי בשביל העובדים אם התשלומים לפועלים הנפגעים הם מובטחים במידה מספיקה.  החוק המסתפק רק בחיוב הפיצויים ובקביעת שיעורם ותנאיהם, אינו מועיל הרבה לפועל, כל זמן שאין לו היכולת והביטחון לגבות את דמי הפיצויים.  חוסר הבטחת גביית הפיצויים הוא הליקוי העיקרי והיסודי בהצעת הפקודה הארץ-ישראלית.  בנידון זה אין הפקודה נוחה לנותן-העבודה, כי היא מטילה עליו עול כבד, אשר אם לא יתחיל מלמפרע במידה שווה בין כל נותני העבודה, עלול הקבלן או בעל בית-החרושת אשר יאונה אסון לפועליו – לכרוע תחת כובד הפיצויים.

השיטה האנגלית שאינו מחייבת את נותן העבודה להבטיח עצמו באחריות נגד תשלומי הפיצויים – הולמת אולי את אנגליה העשירה ורבת-האמצעים, אך אינה מתאימה בשום אופן לארץ-ישראל  הדלה והזעירה.  רוב נותני העבודה בארץ הם בינוניים ולמטה מבינוניים.  ביחוד מרובים קבלני הבניין שהם לגמרי מחוסרי אמצעים, וברור כמעט למפרע שהם לא ישלמו את הפיצויים.  מה איפוא הועילה הפקודה בתקנתה?

הערובות הדרושות להבטיח את תשלומי הפיצויים אפשריות בשתי דרכים:

א) הממשלה יוצרת קרן ביטחון, אשר תהא אחראית כלפי הפועל הנפגע בכל מקרה שנותן העבודה פושט את רגלו.  קרן זו תיווסד על מס מיוחד אשר יוטל על כל נותני העבודה החייבים בפיצויים, ועל הכנסות וריזרבים של חברות האחריות.  קרן כזו קיימת בהרבה ארצות (בלגיה, צרפת, ספרד ועוד).

ב) הממשלה תחייב את נותני העבודה להבטיח את פועליהם באחריות בחברות הדדיות של נותני העבודה הערבים זה לזה או בחברות אחריות המוּכרות והמאושרות על ידי הממשלה ועומדות תחת פיקוחה, או במוסד ממלכתי מיוחד אשר ייווצר לשם כך.

הדרך השניה נהוגה ברוב הארצות שבהן קיים חוק הפיצויים (וויקטוריה, קויינסלנד, אוסטרליה הדרומית המערבית, צ'ילי, קובה, דניה, פינלנדיה, איטליה, צ'כיה, הונגריה, יפן, סרביה, לוכסמבורג, פולין, רומניה, בולגריה, קנדה, נורבגיה, רוסיה, שוויצריה).

אפילו באנגליה הכירו כבר בחסרון של חובת אחריות.  וועדה מיוחדת שנקבעה על ידי המיניסטריון הפנימי לבחון את פעולת חוק הפיצויים, הגיעה בשנת 1922 לידי מסקנה, שלשם הגנת ענייני הפועלים ולטובת נותני העבודה עצמם יש להנהיג את חובת הביטוח באחריות.  הועדה הכירה שאפשר להוציא מכלל חובת האחריות רק את נותני-העבודה הגדולים המשלמים לא פחות מאלף לי"ש  בכל שנה שכר-עבודה לפועליהם, כי אלה פחות או יותר בטוחים בעצמם; אבל כל אלה שאינם מוכשרים לשאת בביטחון את האחריות בעצמם יוכרחו על ידי החוק להבטיח את הפיצויים בחברת האחריות.  ואם באנגליה כך – בארץ-ישראל על אחת וכמה.

למען לא תהיה פקודת הפיצויים פקודה לבטלה, הכרחיים התיקונים הבאים:

1) הרחבת פעולת הפקודה על עבודות חקלאיות הנעשות במכונה, על טעינה ופריקה באניות ובמחסנים, על עבודות ניקוז וייבוש;

2) השוואת הפקידים לפועלים;

3) פיצויים בעד תחלואים אומנותיים;

4) תשלום פיצויים במקרה מות ובמקרה של פסילות תמידית מעבודה – בכל תנאי, כמו בחוק האנגלי;

5) הגדלת מינימום של פיצוי במקרה מות עד 200 לירה והמכסימום עד 300 לירה;

6) הגדלת מינימום התשלום השבועי הממוצע מחצי השכר עד שכר מלא או למיצער עד 75 אחוז בכל מקרה שהשכר היה למטה משלושים גרש ליום;

7) חובת הביטוח באחריות, או ערבות הדדית של כל נותני-העבודה או קרן ביטחון ממלכתית, אשר תבטיח את תשלום הפיצויים גם במקרה פשיטת-רגל של נותן העבודה וגם תקל את העול מעל נותן-העבודה היחיד.

לבסוף הערה על הנוסח העברי של פקודת הפיצויים.

לפי המנדט ולפי הקונסטיטוציה הארץ-ישראלית, יש בארץ שלוש שפות רשמיות, ולפיכך חובת הממשלה לפרסם כל חוק ופקודה בכל אחת מהלשונות הללו, ובכל אחת מהלשונות הרשמיות יש לפירסום תוקף משפטי וחוקי.  למעשה כאילו הממשלה עושה כך.  העתון הרשמי מופיע בעברית, והפקודות מתפרסמות כאילו גם בשפה זו.

אבל לשוא יעמול מי שהוא לעמוד על כוונת הפקודה על יסוד הנוסח העברי בלבד.

בשביל לתרגם חוק משפה לשפה דרושה לא רק ידיעה עמוקה ויסודית של שתי השפות, אלא נחוצה גם הבנה והשכלה משפטית וידיעת העניין הנדון, מה שאין, כנראה, למתרגם הרשמי של הממשלה, ומשום כך יצאה הפקודה העברית מטושטשת, מבולבלת, מעורבבת המושגים ובלתי מובנת בסעיפיה המרכזיים.  דבר זה פוגע בכבודנו, פוגם את זכויותינו האזרחיות.  כי היהודי שאינו יודע את הלשון האנגלית, אין לו היכולת לדעת את תכנו של החוק ואינו יכול להופיע במשפט בתור תובע ונתבע בלי מתורגמן.  דבר זה גם נוטל מהנוסח העברי את כל ערכו הרשמי והחוקי, ומה הועלנו בהכרה הרשמית של השפה העברית בתור אחת משפות המדינה?

על המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית ועל וועד הלשון לדאוג לתקנת הדבר.  על שניהם לאחוז באמצעים, שכל פקודה או הצעת-חוק בטרם התפרסמה תיבחן מצד סיגנונה על ידי וועדת מומחים, שתכלול גם עורכי-דין מובהקים וגם בלשנים עברים.

זוהי חובה לאומית-פוליטית – ואין להחמיצה.

 

תל-אביב, יז-כג כסליו תרפז ["דבר" 451-6]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] במקור המודפס כתוב "סבא".  [הערת פרויקט בן-יהודה]