_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הפועל בציונות (הרצאה בוועידת המפלגה)

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

מהו ההבדל בין הציונות שלנו ובין הציונות של שאר הגושים המאורגנים שהיוו עד עכשיו רוב בהסתדרות הציונית?  מהו ההבדל שנותן לנו את הזכות והאפשרות לכוון את התנועה הציונית ולהדריכה ולהחליף את המשמרת הקודמת בהנהלת ההסתדרות הציונית?  ההבדל איננו בזה שאנו סוציאליסטים והללו הם אדוקים במשטר הניצול ובחברת המעמדות.  היותנו סוציאליסטים במאה אחוזים והיות אחרים מתנגדים לסוציאליזם במאה אחוזים – הבדל זה כשהוא לעצמו, באופן מופשט, אינו יכול לשמש יתרון וגורם בכיוון התנועה הציונית.  ההבדל טבוע בציונות גופה.  הציונות שלנו במהותה ואפיה שונה מהציונות של הגושים האחרים, והשינוי הוא בשני דברים: א) הגשמה, ב) עבודה.

הציונות של פועלי א"י מראשית תנועתנו ועד היום, אינה ציונות פרוגרמתית ודקלרטיבית, ציונות של השקפה ורעיון בלבד, אלא ציונות של הגשמה בלתי פוסקת, ציונות הכורכת את הרעיון במעשה ואת ההשקפה בחיי יום יום, ציונות התובעת מנושאה את כל אשר לו, את כל זמנו, חייו, עתידו, גורלו, מאווייו ומאמציו, ללא תנאי וללא שיוּר.

הורתה ולידתה של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית באה מתוך מרד מיטב הנוער מלפני 28 שנה ועד היום נגד הציונות של ההלכה הריקה, המילול המופשט, ההכרזה המצלצלת שאין אתה כל חובת-חיים וכל עול הגשמה וכל תביעת מעשה.

תנועתנו החלה בהגשמה עצמית – אבל לא הסתפקה בכך.  חלוצי ההגשמה החלוצית באו לארץ לא רק להציל את נפשם, לספק את תביעתם המוסרית העמוקה להיות ישרים את משא-לבם.  הם באו כשליחי האומה – אם כי איש לא שלח אותם, ולא עוד אלא אלה שדיברו בשם העם, העסקנים המושבעים של חבת ציון והציונות התנכרו לשליחות הזאת ורצו – ועדיין יש שרוצים גם עתה – לעכב את עליית המעפילים האלה לארץ.  תנועת הפועלים בארץ הספוגה חרדה עמוקה בלתי משתתקת לגורל המפעל הציוני שימשה כוח דוחף עיקרי למעשה הציוני הכללי, ובתביעתה הבלתי פוסקת המריצה והגבירה את רצון ההגשמה בכל התנועה הציונית.

בחרדה, ברצון ובנאמנות להגשמה ניפלתה תנועת הפועלים הארץ-ישראלית מכל שאר הגושים המאורגנים בציונות.  אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי סגולה – החרדים להגשמה הציונית והעומדים לשירות ההגשמה הזאת כתנועת הפועלים הארץ-ישראלית.

הדבר השני המייחד אותנו – זוהי העבודה, העבודה להלכה ולמעשה.  במרכז ההגשמה הציונית, במרכז בניין הארץ, במרכז ההתיישבות והעלייה, במרכז הגאולה והתקומה – אנו רואים את העבודה.  העבודה זוהי נשמת היישוב והמפעל הציוני, העבודה העברית זהו הדבק בין העם והארץ, ברית-החיים והעתיד שאנו כורתים מחדש עם ארץ עברנו.  העבודה זוהי הערובה הנאמנה והערובה היחידה להתערותנו ולהשתרשותנו בארץ שניתקנו ממנה אלפי שנה.  ושוב – אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי סגולה – אשר יהיו נאמנים לעבודה, לכל הפחות להלכה וברעיון, כתנועת הפועלים הארץ-ישראלית, שלא רק הרתה והגתה את רעיון העבודה והקנתה את ערכו לתנועה הציונית – אלא מקיימת את העבודה למעשה מתוך מאמצים קשים ומתמידים.  ולאחר יותר מחצי יובל שנים של תנועת העבודה בארץ ובציונות עוד תנועת הפועלים עומדת יחידה ובודדת במלחמה הנואשת על זכות העבודה של היהודי השב לארצו על מנת לעבדה ולשמרה – במלחמה רבת הקרבנות נגד מציאות אובייקטיבית קשה ונגד ההתנכרות והחרם של המעביד היהודי.

ההכרה שהעבודה העברית היא יסוד היסודות של הגשמת הציונות, אשר כאילו היתה לנחלה הרשמית של ההסתדרות הציונית – עדיין אינה פועמת בלבבות מחוץ למחנה הפועלים ומחוץ לבודדים מעטים בקרב הגושים הציונים האחרים.  ואף מפלגה בעל-בתית אחת בציונות לא הראתה עד היום בפועל ובמעשה את נאמנותה השלמה לעיקר העיקרים של העבודה.

אלה הם שני הסימנים המובהקים המייחדים את תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, באשר היא ציונית, בתוך כל התנועה הציונית.  זאת אומרת, שמלבד התכנים והסגולות הסוציאליים המפלים את תנועת הפועלים מכל שאר חלקי התנועה הציונית, יש בציונותה של תנועת הפועלים תכונות יתרון עיקריות המזכות ומחייבות אותה לכוון ולעצב את כל התנועה הציונית ברוחה ובדרכה.

תנועת הפועלים מילאה גם עד עכשיו תפקיד משפיע גדול בתוך התנועה הציונית, אבל היא עשתה זאת רק בתור אגף אחד – אגף העבודה בתוך ההסתדרות הציונית.  הגיעה השעה שתנועתנו תחדל להיות אגף בציונות – אלא תקבל על עצמה את כל העול ואת כל האחריות של ההסתדרות הציונית בשלימותה ובמלואה.  זוהי הדרך היחידה להצלת התנועה הציונית מרפיונה, חדלון אונה, עיבוט ארחותיה, סילוף תכנה וסירוס רצונה.  ההסתדרות הציונית תהיה הסתדרות של הגשמה ציונית ונאמנה לתכליתה ההיסטורית – רק אם ציוני ההגשמה והעבודה יהוו רוב מניין ורוב בניין בהסתדרות הציונית.  תנועתנו מצווה עכשיו – להזדהות הזדהות שלמה עם ההסתדרות הציונית, להוות רוב בקונגרס ובהסתדרות הציונית ולעמוד בראשה.  אין זאת אומרת שעלינו להפוך את ההסתדרות הציונית להסתדרות סוציאליסטית או שעלינו לחדול מהיות סוציאליסטים, או להיות פחות סוציאליסטים מאשר היינו.  אנו לא נהיה אחרים משהננו.  אנו ציונים במאה אחוזים ואנו סוציאליסטים במאה אחוזים, ולא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מציונותנו או מסוציאליותנו, כאשר לא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מהווייתנו ומהטבע הסובב אותנו והממלא אותנו.

גם ההסתדרות הציונית אינה צריכה ואינה יכולה ליהפך להסתדרות סוציאליסטית.  מטרתה ותכליתה של ההסתדרות הציונית היא: הגשמת הציונות – לא פחות ולא יותר.  כמובן, שאין ציונות למעשה בלי סוציאליזם, ואין ציונים בלי עמדה זו או אחרת בשאלות סוציאליות.  התוכן הסוציאלי של הציונות יכול להיות נפסד, ריאקציוני, נעוץ בעבדות, ניצול, כיעור – והוא יכול להיות חיובי, מקדם, גואל, כרוך בשחרור, התעלות חברתית, יופי מוסרי.  ציונות שאין בה לגמרי כל תוכן סוציאלי – לא רע ולא טוב – ציונות זו אינה אלא הפשטה ערטילאית, מילה ריקה שאין בה כל תוכן חי וממשי.  וכל הדיבורים על ציונות "מוניסטית", בניגוד לציונות של "שעטנז" אינם אלא אונאה וגנבת דעת הבריות.  הציוני הפשיסטי המטיף לדם ובוץ ועבדות, הנלחם נגד ה"מרכסיסטים" וה"שמאליים", הציוני הבעל-בתי הרוצה במשטר-רכוש וחברת מעמדות, והציוני הסוציאליסטי השואף לחברת עובדים חפשית ולא"י סוציאליסטית – הם כולם עושים את ציונותם שעטנז.  ההבדל הוא רק בחומר הכלאיים.  הציונים הפשיסטים מצרפים לציונות איבת פועלים פראית, שוביניות בלתי מרוסנת ומגמות דיקטטורה אישית; הציונים הבורגנים מקשרים את ציונותם עם אהבת הבצע ושאיפות שלטון מעמדי של מיעוט בעלי רכוש על המוני עם, דלים ועובדים, והציונים הסוציאליסטים ממזגים את הציונות עם שאיפת האנושיות העובדת למשטר עבודה משוחררת, שוויון עמים ושלום עולמי.

אולם התנועה הציונית בשלימותה, תנועה זו שקמה בתור תנועת עם – ורק בתור תנועת עם יש לה ערך וכוח ועתיד – תנועה זו יש לה רק נקודת-מוצא אחת: שאלת קיומו של העם היהודי בעולם, ונקודת-תכלית אחת: קיבוץ גלויות בא"י יהודית.  וההסתדרות הציונית שהוטל עליה לשרת את הרעיון והמפעל הציוני אין לפניה אלא מטרה אחת וכוונה אחת: הגשמת הציונות.  ותנועת הפועלים שהיא ציונית וסוציאליסטית כאחת – כמו שהתנועה הריביזיוניסטית היא ציונית והיטלריסטית כאחת, כמו שהמזרחי הוא ציוני ודתי כאחת, כמו שה"כלליים" הם ציונים ובורגנים כאחת – תנועת הפועלים הנתבעת לשאת בעול הציוני במלואו – יכולה לפעול, להשפיע ולהכריע בתוך התנועה וההסתדרות הציונית מפני שמעשיה הציוניים, דרכה בציונות, תכניתה הציונית, עם היותה נאמנה למגמתה הסוציאליסטית – הם מחויבי ההגיון הציוני ונובעים בהכרח מתוך צורך ההגשמה הציונית כשהיא לעצמה.  אילו גם לא היינו סוציאליסטים ולא היה לפנינו חזון היסטורי של חברה אנושית מחודשת ומשוחררת מכל ניצול ושעבוד כלכלי, חברתי ולאומי ומיני – היינו מתוך נאמנותנו העמוקה לתביעת ההגשמה הציונית עושים בדיוק את כל אשר אנחנו עושים עכשיו בארץ ולוחמים על כל מה שאנו לוחמים – באשר הננו ציונים.

אין כוונתי להגיד בזאת שיש זהות מלאה ושלימה בין הציונות והסוציאליות כשהן לעצמן.  אם נקח את הציונות והסוציאליות כקונצפציות עיוניות הרי אלו שני דברים שונים לגמרי זה מזה גם בתכנם העיוני וגם בנושאם האנושי.  הקונצפציה הציונית קובעת את מצבו של העם העברי בגולה, כשהוא חסר בסיס לקיום נורמלי ובטוח, היא חושפת את האפשרויות הכלכליות והיישוביות הגנוזות בא"י ומגלה את הרצונות והמאוויים הפועלים בעם העברי לבנות את הארץ ולהתיישב בה.  הקונצפציה הסוציאליסטית מטפלת בסוג אחר לגמרי של בעיות – בעיות החברה האנושית וניגודיה הפנימיים, הטבועים ביחסי התוצרת ובמבנה המשק והכלכלה.  שתי הקונצפציות אינן סותרות זו את זו – אבל אינן חופפות לא בשטח הרעיוני ולא בשטח הנושא.

גם כתנועות מאורגנות שונות הסוציאליות והציונות זו מזו.  הסוציאליות היא תנועת פועלים, ושל כל העמים, הציונות היא תנועה יהודית, ושל כל המעמדות שבתוך העם היהודי.  גם כמטרות היסטוריות אין זהות בין שתי התנועות לא בתכנן ולא בזמן ההגשמה.  אפשר לנו לתאר לעצמנו התגשמות הציונות – כשעדיין המשטר הקפיטליסטי שליט בעולם, ולהיפך – ייתכן שהמהפכה הסוציאלית העולמית תבוא עוד טרם שאלת העם היהודי תיפתר בארץ ישראל.

היוצא מזה שהציונות שלנו והסוציאליות שלנו הם שני דברים נפרדים, שונים זה מזה בתכנם ומהותם?  הנמצאים אנו בשתי רשויות שונות ונפרדות שייתכנו ביניהן ניגוד וסתירה, ומזמן לזמן עלינו להכריע מהי הרשות העדיפה, המכרעת בלבנו את הכף?

לכאורה – רואים אותנו בשני מעגלים, שונים ונפרדים זה מזה: במעגל הציוני ובמעגל הסוציאליסטי.  אבל אין זאת אלא טעות אופטית.  נכון הדבר שקיימים שני מעגלים אלה שאינם חופפים, והמעגלים האלה נראים מפני כך בצדק כשני דברים נפרדים, כשתי רשויות מיוחדות; אולם עמידתנו אנו בתוך שני המעגלים – היא לא עמידה על שני שטחים שונים, פעם פה ופעם שם – אלא עמידה מתמדת בשטח אחד בלבד: בשטח המשותף לשני המעגלים החותכים זה את זה, סביב מקום עמדתנו.  רק המשכי המעגלים שמחוץ לסקטור שבו אנו עומדים – הולכים ונפרדים זה מזה.  אליבא דאמת אין אנו עומדים רק בתוך שני מעגלים, אלא בתוך כמה וכמה מעגלים – בתור אזרחי הארץ אנו עומדים במעגל א"י, בתור יהודים אנו עומדים במעגל העם השואף למולדת, בתור פועלים אנו עומדים במעגל המעמד העובד, בתור בני דורנו אנו עומדים במעגל ההיסטוריה המודרנית; החברות שלנו עומדות במעגל תנועת האשה העובדת והמשתחררת – אבל למרות ריבוי המעגלים (ואפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה) אנו עומדים תמיד – במקומנו אנו, ורק מתוך מקום זה הולכים ומתפשטים מחוצה לנו מעגלים מתרחקים ומתפרדים.  הזהות של הציונות והסוציאליות שלנו מונחת לא בזהות האובייקטיבית, שקיימת כאילו מחוצה לנו בציונות ובסוציאליות כשהן לעצמן באופן מופשט – זהות כזו איננה – אלא היא נובעת מתוך הזהות של נושאי הציונות והסוציאליות, זהות הרצון והצורך והשאיפה והמאוויים והפעולה של מגשימי הציונות והסוציאליות – הפועלים העברים.  מתוך הסוציאליזם בכללו ובהפשטתו אי אפשר להסיק את פעולתנו בא"י.  אין סוציאליסט מחוייב דווקא לבוא לארץ נשמה זו ולהקים בתוך מציאות כלכלית ירודה זו תנועת פועלים מאורגנת.  אולם סוציאליסט יהודי שאינו מתנכר לעמו – וסוציאליסט אמתי אינו יכול ואינו רשאי להתנכר לעמו – סוציאליסט יהודי הרוצה לראות את עמו כגורם עצמאי ושווה זכויות וכוח לשאר העמים במהפכה הסוציאלית, סוציאליסט יהודי הרוצה לראות בשחרור עמו והפיכתו לעם עובד עומד ברשות עצמו – וכל סוציאליסט אמתי מחוייב לרצות בכך – מחוייב לעשות את העבודה ואת המלחמה שאנו עושים בארץ, ובאותה הדרך ובאותה השיטה שאנו עושים אותה בתוקף המציאות הארץ-ישראלית והיהודית.

אין ציוני בורגני מוכרח דוקא להיות לחלוץ ולפועל בא"י ולהילחם את מלחמתו ביישוב ובציונות.  אולם הציוני שאינו מסוגל להסתפק בחובבות ציונית ובשירת התקווה, הציוני שהגשמת הציונות היא בשבילו שאלת חיים אישית, הציוני המרגיש הכרח פנימי לקשור את גורל חייו עם הגשמת הציונות, והיהודי שאין לו רכוש ואינו יכול להישאר בגולה, והנוער היהודי שהקרקע בגולה נשמט מתחת רגליו והוא רואה תיקון ותקווה לעצמו ולעמו רק בעבודה בארץ – כל אלה אם גם לא ישמעו ולא ידעו שיש סוציאליזם בעולם – יעלו ארצה ויהיו לפועלים, יבנו התיישבות עובדת, יעשו כל מלאכת הפועל וילחמו את מלחמתו ככל אשר הוא עושה עכשיו – מפני שזזוהי הדרך האחת והיחידה להגשמת הציונות. 

מלחמתנו על עבודה, על עלייה חלוצית, על זכויות האירגון, על תנאי עבודה הוגנים, על קרנות לאומיות וקרקע לאומי, על התיישבות  עובדת, על זכויות אדם ואזרח, על תרבות עבודה, על ביטול המעמדות המפלגים את האומה, על הרמת העובד הערבי והבנה הדדית את העם הערבי – כל אלה הם מחוייבי ההיגיון הציוני.  ואם ישאל השואל: איך זה קרה שהציונות והסוציאליות, שהן כשלעצמן אינן מזדהות, דווקא מחייבות אותנו לדבר אחד?  – התשובה היא פשוטה: גם הציונות וגם הסוציאליות לא נוצרו אלא בשבילנו – בשביל גאולתנו אנו, שחרורנו אנו ותקומתנו אנו.  שתיהן נובעות מתוכנו, מתוך רצוננו המאוחד וצורך חיינו העמוק.  הדבר שאנו קוראים בשם ציונות והדבר שאנו קוראים בשם סוציאליות לא באו אלא למען קיים את רצוננו ומאוויינו לגאולה ולתקומה ולשחרור.

ציונות סוציאליסטית אינה אומרת ציונות מעורבת בדבר מה שאינו שייך באופן אורגני לציונות גופא – להיפך, הציונות הסוציאליסטית נבדלת מכל שאר סוגי הציונות האחרים (הבעל-בתית, הקלריקלית, הפאשיסטית וכדומה) בזאת, שהיא נקייה מכל סיגים זרים הפוסלים את טעמה ומעיבים את זיווה.  ציונות סוציאליסטית פירושה – ציונות שלמה, מלאה, ממצה את כל תכנה ההיסטורי של גאולת עם ישראל ללא כל שיור ותנאי, וויתור ופשרה.  זוהי ציונות שאינה מסתפקת בגאולה לחלק מן העם – אלא רוצה בגאולת העם כולו ובגאולה גמורה ושלמה של העם.  זוהי ציונות הרוצה שא"י תהיה מולדת לא רק למעטים, בעלי-זכויות ובעלי אמצעים, שאין למרובים חלק בהם – אלא מולדת לכל יהודי שישוב אליה, מולדת המפרנסת, המחייה, המאזרחת והגואלת במידה שווה את כל בניה, ללא כל הפלייה ופדות.

ובכוח נאמנותה ואמיתה הציונית שומה עכשיו על תנועת הפועלים לכבוש את ההסתדרות הציונות – זאת אומרת, להפוך את ההסתדרות הציונית למכשיר רב פעלים דרוך-רצון ואמון-דרך להגשמה הציונית.  זוהי שאלת גורל בשביל התנועה הציונית ובשביל תנועת הפועלים.  בלי כוח השפעתו המכרעת של נאמן ההגשמה והעבודה – עלולה ההסתדרות הציונית להתפורר וליהפך לרועץ למפעל הציוני.

תנועת הפועלים לא תמלא את שליחותה באמונה ובשלימות אם לא תדע ליהפך לתנועת-עם.  מחיצה כפולה עמדה עד היום בינינו ובין העם.  מחיצה אחת שאנו הקימונו – ומחיצה שניה שהקימו אחרים.  תנועתנו היתה בראשיתה פרי המרד אשר הנוער החלוצי מרד בהווי היהודי הקלוקל, במציאות הגולה העלובה, באפסות הסוציאליזם היהודי ובעקרות הציונות הדקלרטיבית.  מורדים אלה העפילו ועלו לארץ, וכאן שיקעו את כל גופם ונפשם ביצירת המפעל אשר הניח יסוד להווי חדש, לאשיות-קיום בריאות, לתוכן סוציאליסטי עשיר ולהגשמה ציונית נאמנה.  בתוך זרות, חוסר הבנה והתנכרות למסלול חייו החדש עג הפועל העברי בארץ עוגה צרה סביבו והתכנס כולו בתוך ד' האמות של מפעלו.  כל מעייניו היו נתונים לעבודתו – זו שנעשתה למרות ערכה ותכנה הלאומי למעמדית בלבד, כי כל המעמדות האחרים התנכרו לה ושמו מכשולים על דרכה; והפועל לא שם לבו להמוני ישראל המרובים אשר נשארו בגולה, אם כי בהמונים תלוי הגורל של המעשה שהחל בו הפועל.  על ידי כך נעלם מעיני רבים הערך האמיתי של מפעל העבודה.  הצורה המעמדית האפילה על תכנה הלאומי של תנועתנו ויצירתה.

מחיצה שניה העמידו אחרים.  נביאי השקר של הציונות המילולית והעקרה סילפו באזני-העם את עבודת הפועל העברי, שאיפותיו וכיבושיו וזרעו בתנועה הציונית יחסי איבה ונכר למפעל החלוצי העומד במרכז ההגשמה הציונית.  כמעט כל העתונות היהודית בגולה וחלק של העתונות העברית בארץ השתתפו בחינוך פלסתר זה של דעת הקהל הציונית.  את שתי המחיצות הללו עלינו להרוס אם אנו רוצים לשמש באמונה את התנועה הציונית כמו ששימשנו את המפעל הציוני.

איך נגיע לעם?

תנועת הפועלים הארץ-ישראלית הולידה בגולה תנועה יקרה בצלמה ובדמותה – את התנועה החלוצית.  אם גאוות הציונות בארץ היא מפעל העבודה – הרי עטרת הציונות בחו"ל היא התנועה החלוצית.  בתנועה זו שאין דומה לה בחיי העמים האחרים, באו לידי גילוי מובהק כל הטוהר, התפארת והגבורה שבציונות.  עם סב זה, גמול מטבע ומעבודה, תשוש הרצון הלאומי ומחוסר אופי ופרצוף עצמי, שכאילו בלה ונתפורר מזוקן ומנדודים ומתלישות – חידש פתאום את נעוריו, הקים מתוכו דור חלוצים רענן, אדיר רצון, צמא עבודה ועורג מולדת אשר לא ייחת מכל פגע ולא יירתע מכל מכשול ואשר יעשה את דבר העם ותקוותו תעודת חייו.  תנועה אשר אלה לה – לא תבוש ולא תרכין ראשה בפני הנהדרות והגדולות שבתנועות האנושיות.  וראה זה פלא: אם תדפדפו בכל הספרות והעתונות הציונית מזה חמשים שנה ותחפשו הורי הרעיון של תנועה זו, מחוץ לספרות העבודה בא"י – לשוא יהיה עמלכם.  מצוא תמצאו ביטויים והגיונות לרעיון העבודה – אבל אין רמז לרעיון החלוצי בכל הספרות והמחשבה הציונית שמחוץ לתנועת הפועלים.

התנועה החלוצית באה מתוך הקרנה פנימית של תנועת הפועלים הא"י, הפועל העברי בארץ חולל תנועה זו, הרה והגה את מחשבתה ועיצב את דמותה ואפיה.  אולם גורל תנועה חלוצית זו היה כגורל מחוללתה.  גם התנועה החלוצית עדיין לא הפרתה את התנועה הציונית במלוא מידת יכלתה, לא האצילה עליה מאורה ומכוחה במידה מספיקה.  גם התנועה החלוצית הצטמצמה יותר מדי בפינתה ובד' אמותיה.  והלא תנועה זו, עם הסתדרויות הנוער הכרוכות בה, מונה רבבות חברים ממיטב נעורי העם העברי ותפארת צעיריו וצעירותיו, וברכה רבה צפונה בה להבראת התנועה הציונית וחידושה.  נוער רב-אונים וטהר-שאיפה זה, הנושא נפשו להגשמה עצמית בארץ, צריך ויכול להיות כוח מפרה ומחדש בתנועה הציונית, וגשר חי בין המוני העם בגולה התולים תקוותם בא"י – ובין חלוצי ההגשמה שהקימו את מפעל העבודה בארץ.

הנוער החלוצי צריך להרחיב את מסגרת פעולתו – לא רק הכשרה והתכוננות לעבודה בארץ, אלא השתתפות ערה ונמרצת בתנועה הציונית ובכל פעולות ההסתדרות הציונית באשר היא.  התנועה הציונית בגולה, כמו המפעל הציוני בארץ, יכולה להיבנות רק מכוחות הנוער ספוגי רצון הגשמה ועבודה ונקיי סבל-הירושה של דעות קדומים ואינרציה נפשית ורעיונית של "הבעל-בית" הציוני.

הציונות במהותה היא תנועה מהפכנית.  לא תצוייר כמעט מהפכה יותר עמוקה ויותר יסודית מזו שהציונות רוצה לעשות בחיי העם העברי.  זו היא לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באשיות החיים האישיים של בני העם.  עצם התפיסה הציונית על חיי העם היהודי ועל ההיסטוריה העברית היא מהפכנית ביסודה – זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, מסורת של חיי גלות למעשה וגעגועים ערירים נטולי רצון לגאולה.  במקום געגועים עקרים וחסרי דם – רצון הגשמה, ובמקום חיי גלות תלושים – מאמצי בניין ויצירה בקרקע מולדת.  במקום עם סמוך על שולחן אחרים, במקום מיעוט התלוי בחסד רוב זר – עם נושא עצמו ושליט בגורלו.  במקום קיום קלוקל של אנשי בינים התלויים באויר – קיום עצמי של אנשי עבודה המעורים בקרקע ובמשק יוצר.

היעמדו הכוחות של הבעל-בית הציוני השקוע בראשו ורובו בחיים הקלוקלים והתפוס כולו למחשבה ולתפיסת-החיים הגלותית – היעמדו לו כוחותיו הנפשיים והרוחניים לסייע ברצון, באמונה ובהבנה למפעל מהפכני זה של הגשמת הציונות?  האין כל הדור הציוני הבעל-בתי – מלבד יחידי סגולה – מתפרנס משיירי התרוממות-הרוח בימי נעוריהם – שיירים עלובים ודלים שדהו ונבלו והפסידו כל כוח חיוניותם המעטה שהבהבה בהם לפני עשרים או שלושים שנה?

כל הירידה הנפשית והמוסרית של הציונות הבעל-בתית בולטת יותר מכל ביחסם לחלוצי העבודה בא"י.  במקום לראות בהם את מגשימי חלומם ומקיימי שאיפתם, הם מקוננים וקובלים על הקרע הסוציאלי ועל הצביון המעמדי – כאילו חלוצים אלו היו יותר נאמנים לציונות ולדבר התקומה בארץ אילו הוסיפו להיות בא"י, כהוריהם בגולה, סוחרים וחנוונים, מוכרי גזוז וספסרי תפוחי זהב, סרסורי מגרשים ומלווים בריבית ומתפרנסים על עבודת זולתם.  כל התאניה של הציונות "הכללית" על שאין לה המשך בארץ, וכל הנסיונות המפוקפקים הנעשים להקים תנועות "כלליות" וחלוצים "לאומיים" – מבלי לנגוע בתעלולי הרשע והפרובוקציה של ההיטלריזם הריביזיוניסטי – מגלים את כל הטמטום וחוסר ההבנה הציונית של עסקני הציונות "הכללית".  האם נוער ציוני "כללי" זה – במידה שיהיה נאמן לתעודתו החלוצית ולייעוד הציוני האמיתי: לטפח את מפעל העבודה בארץ ולהשתתף בגופו בבניין הארץ – יהיה שונה במשהו מהחלוצים והפועלים "השמאליים" אשר הציונים "הכלליים" רואים בהם משום מה זר ואויב?

תנועת הפועלים אין לה כל יסוד להשתתף בתפיסה מטומטמת וקצרת-ראות זו.  אנו לא נפלה בין חלוץ וחלוץ, בין פועל ופועל לפי השם אשר בו ידגול ולפי המפלגה אשר עליה יימנה.  השאלה הקובעת את ענייננו היא: מהי משאת חייו של החלוץ, מהו אורח חייו של הפועל, מה יסוד אמונתו הציונית של הנוער: האם משטר בצע, ריב עמים ושנאת פועלים, – או חיי עבודה לשם גאולת העם ובניין הארץ ודאגה נאמנה לכל חלקי היישוב מתוך שוויון-זכויות, מבלי פריביליגיות מעמדיות?  כל צעיר יהודי השואף לעבודה בארץ, כל חלוץ וכל פועל – תהיה השקפתו האידיאולוגית מה-שתהיה – שותף נאמן הוא למפעל ולתנועה של הפועל הא"י.  ולא מפני שאין ערך לאידיאולוגיה ולתפיסות עיוניות – אלא שאין אלה מכריעות בתנועה העומדת על הגשמה.  הבחינה הקובעת כאן היא – מעשה ולא מדרש.  השם ציוני "כללי" אינו אומר עכשיו כלום.  בכתר זה משמשים על פי רוב ציונים מעמדיים, שכלל האומה וכלל היישוב בעיניהם המה הבעלי-בתים.  אולם יש עדיין ציונים כלליים ששמם לא נתרוקן עדיין מתכנו.  לגבי ציונים כלליים אלה ציבור הפועלים אינו גוף זר ועויין – אלא חלק עיקרי ורב ערך במערכת הכוחות הציונים.  בקרב הדור ההולך של הציונות הכללית מספר האחרונים הוא לא רב – אולם בקרב הנוער הציוני הכללי היחס הכמותי הוא הפוך.  נוער זה, על פי טבע הדברים, מסוגל להיות נאמן לעיקרים של הציונות, ומתוך נאמנות זו כשהיא לעצמה, גם אם באידיאולוגיה הסוציאלית הוא שונה מאתנו – אין למעשה ניגוד חשוב בינו ובין ציבור הפועלים, ובבואנו לגייס את הנוער החלוצי למען הבראת התנועה הציונית וחידושה – נמצא בנוער כללי זה בני ברית וחברים למעשה – אם גם נפגוש אותם בתוך ציוני מפלגות שונות להלכה.

בארצות מזרח אירופה וגם בכמה ארצות מרכז אירופה – הנוער החלוצי מהווה כבר היום את הכוח העיקרי בציונות, הציונות "הכללית" הבעל-בתית בארצות אלה מתפוררת ושוקעת.  בשלושת הקונגרסים הציונים האחרונים, שבהם החלה שיטת הבחירה החדשה על פי השקל האחיד – ירדו הציונים הכלליים מרוב מוחלט של 54 אחוזים בקונגרס הט"ו, עד 47 אחוזים בקונגרס הט"ז – ולבסוף עד 33 אחוזים בקונגרס הי"ז – הקונגרס האחרון.

לעומת זאת אגף העבודה, שמנה רק 8 אחוזים בקונגרס הי"ב – הראשון לאחר המלחמה – גדל בלי הרף מזמן שהחלו הבחירות על פי שיטת השקל האחיד.  בקונגרס הט"ו מנה אגף העבודה 22 אחוזים מכל צירי הקונגרס, בקונגרס הט"ז – 26 אחוזים, בקונגרס הי"ז – 29 אחוזים, לא בהרבה פחות מהציונים "הכלליים" למיניהם.  למעשה אין הציונים הכלליים מהווים ולא יהוו בעתיד הקרוב חטיבה אחת.  בציונות הכללית מתבלטים שני זרמים מתנגדים: הזרם המעמדי הבורגני, שהתנגדותו לציבור הפועלים הולכת וגדולה, ובאותה מידה הולך ומתרוקן תכנו הלאומי ומתגברת התנכרותו לכל הערכים והתביעות של כלל-הציונות; והזרם השני, השומר על המסורת הראשונה של הציונות הכללית לעמוד פחות או יותר בברית את החלוציות העובדת.  מעין דיפרנציאציה כזו יש לראות במידה ידועה גם במזרחי, אם כי מפלגה זו מהודקת ומלוכדת הרבה יותר מהציונים "הכלליים", וגם במזרחי הולך וגדל נוער חלוצי מיועד לעבודה בארץ, אשר למרות המחיצה הדתית-הפוליטית, מסוגל הוא לשמש בן ברית ושותף לכלל העובדים.

אמריקה היא הארץ היחידה המכילה יישוב יהודי המוני – הקיבוץ היהודי הכי גדול בעולם – מבלי שהיתה בה עד הזמן האחרון תנועה חלוצית.  אולם גם פה מכשירים השינויים העצומים שחלו במצב הכלכלי וביחוד במצב המוני-ישראל – את התנאים לצמיחת תנועה חלוצית.  גם בשביל יהודי אמריקה פוסקת א"י מהיות עניין לפילנטרופיה לאומית, עניין של עזרה לאחים הסובלים במזרח אירופה, ונהפכת לשאלת חיים ועתיד של יהודי אמריקה גופם.   והנוער הוא בלי ספק האלמנט הכי רגיש הנענה לשינוי זה, וכבר רואים אנו ניצנים חשובים של נוער חלוצי, לא רבים בכמותם, אבל בני קיימה ונותני תקווה לפי איכותם.  ואם תנועתנו תיענה לתביעת-הנוער האמריקני ותקדיש כוחות ואנשים לא רק לתעמולה ואוסף כסף, אלא גם לחינוך הנוער, יש תקווה שגם בארץ זו יפרוץ מעיין החלוציות ואז ישתנו פני התנועה הציונית בארץ רבת-משקל זו.

חילוף המשמרות הנדרש בתנועה הציונית אינו לגמרי מן הנמנעות – והדבר תלוי בעיקרו מהכשרון והאמצעים לגייס את הנוער החלוצי, שיחד עם הפועל העברי בארץ וקומץ הציונים הנאמנים מהמפלגות השונות מסוגם של אוסישקין, גרינבום וקורט בלומנפלד, יפיחו רוח חדשה בהסתדרות הציונית, ויכשירוה למילוי תפקידה ככלי עממי להגשמת הציונות.  לשם כך יש צורך גם בריאורגניזציה יסודית של ההסתדרות הציונית.  במצבה הנוכחי אין ההסתדרות הציונית העולמית אלא פיקציה – כי בארצות אין הסתדרויות ציוניות מאורגנות ובנות פעולה, ובלי סניפים ארציים אין ההסתדרות העולמית אלא מסגרת ריקה.

המוסד היחיד של ההסתדרות הציונית הקיים בפועל – זהו הקונגרס הציוני, אולם מחוסר מכשיר אירגוני פעיל ואחראי בכל ימות השנה שיקיים החלטות הקונגרס ויעשה את רצונו – נהפך הקונגרס, המתאסף לזמן קצר אחת לשנתיים, לבמת-מישחק פרלמנטרית, שאין בו כל תוכן יוצר וכל תוכן מחייב.  "ההצגה" הפרלמנטרית של ריב מפלגות, התנגשות האופוזיציה ב"שלטון", הוויכוחים "הפוליטיים", המשברים "הקבינטיים" והרכבת "הממשלה" והצבעות על התקציב – יש בה כדי לספק את היצר "הממלכתי" של בעלי "הציונות הצרופה", אולם אין בכוחם של להטים פרלמנטריים אלה, המתרחשים בחלל ריק, לקדם במשהו את הציונות המתגשמת.  מאחורי הקונגרס אין כוח מאורגן שעומד לשירותו.  בהנהלה בלבד, הנבחרת בקונגרס, לא סגי.  מלאכת התנועה הציונית לא תיעשה ע"י הנהלה, אלא ע"י נושאי התנועה ברחבי הגולה.  אירגון הנושא הזה בכל ארץ וארץ הוא תנאי קודם להפעלת התנועה והפראתה.

ההסתדרות הציונית נוסדה כהסתדרות אחידה במסשטב עולמי עם סניפים אחידים בכל ארץ וארץ.  במשך הזמן נתהוו אגפים.  האירגון הארצי שימש גם לאחר יצירת האגפים יסוד ראשי להסתדרות.  אולם במשך הזמן הלכה ההתבדלות וגדלה.  האגפים כמעט שאכלו את ההסתדרות הארצית.  בינתיים נשתנה האופי של ההסתדרות הארצית.  מסניף ההסתדרות הציונית העולמית נהפכו ההסתדרויות הארציות בכמה ארצות, ביחוד במזרח אירופה, למפלגות פוליטיות של החלק הבעל-בתי בציונות.  התנועה הציונית נהפכה ללוח-קפיצה בשביל עסקנים וקרייריסטים שאין בעצם כל יחס וקשר בין עסקיהם ופעולתם ובין הפעולה הציונית של ההסתדרות העולמית.  הבחירות לפרלמנטים ולסיימים, לעיריות ולקהלות נעשו לעיקר, וכל עניין הציונות וא"י – לטפל ויוצא דופן.  שם הציונות נישא לשוא בפי המנהיגים הארציים והמקומיים של ההסתדרות הציונית כביכול.

אגף העבודה, מתוך אי שייכותו למפלגה הפוליטית הבעל-בתית, לא השתתף בהסתדרות הציונית הארצית.  ועם כי בכמה ארצות היה אגף העבודה הכוח העיקרי והראשי בציונות המאורגנת, כפי שנתגלה בבחירות לקונגרסים, לא היה לו כל משקל ומקום בהסתדרות הציונית הארצית, כי משום מה זיהו את הציונות סתם, בלי שם לואי, עם הציונות הבורגנית, וזאת גם באותן הארצות שציונות זו הפסידה את כל ערכה, כוחה ומשקלה.

בהתקנת השקל האחיד הורחקה תקלה גדולה מהתנועה הציונית.  המנדטים לקונגרס חדלו להיות הקנין הפרטי של הגוף המרבה לשלם בעד שקלים, ונעשו לענין של בחירת השוקל.  את התיקון הזה של השקל האחיד יש להרחיב על כל שטח האירגון הציוני.  יש להקים הסתדרות ציונית אחידה בכל ארץ וארץ.  המפלגות הציוניות יישארו גם להבא, כמובן.  אולם התא הארצי של ההסתדרות העולמית לא תהיה המפלגה (ה"זונדר-פרבנד" או ה"לנדס-פרבנד", שגם הוא אינו אלא מפלגה) – אלא צירוף כל השוקלים שבאותה הארץ בלי הבדל מפלגה וזרם.  כמו שלקונגרס הציוני בוחר כל שוקל באופן ישר, אמנם כל אחד את צירי מפלגתו, כך יבחר כל שוקל בהסתדרות הארצית האחידה לוועידה הציונית הארצית.  וועידה זו תקבע את הפעולה הציונית בארץ ותבחר בהנהלה – הנהלה קואליציונית או מעור אחד לפי הרכב הכוחות בוועידה, כאשר  עושה זאת הקונגרס הציוני, – והנהלה זו תנהל את כל הפעולה הציונית והארץ-ישראלית בארצה, כמובן לפי החלטות הקונגרס ותחת הפיקוח של הנהלת ההסתדרות העולמית: תעמולה ציונית, משרד א"י, קרנות וכדומה.  ההסתדרות הארצית המשתפת בתוכה את כל המפלגות והזרמים, אינה יכולה, כמובן, לטפל "בעבודת ההווה", שהיא נשארה גם להבא ברשות המפלגות הציוניות.  חוג פעולתה וסמכותה של ההסתדרות הארצית האחידה הוא אידנטי עם חוג הפעולה והסמכות של הקונגרס הציוני.

חידוש הציונות והבראתה תלויים לא רק בתיקונים אירגוניים – אלא גם בשינוי שיטת הפעולה.  ההסתדרות הציונית פעלה עד עכשיו בלי שיטה ובלי תכנית.  כל קונגרס היה קובע תכנית ותקציב לשנה אחת, וכך היה עושה גם הועה"פ בישיבתו בשנה בלתי קונגרסאית.  המפעל הציוני, גם מצדו היישובי וגם מצדו הפוליטי, לא ייתכן בלי תכנית מחושבת, תכנית כספית, התיישבותית ומדינית, לתקופות שנים מסויימות, שיש בהן כדי להסיע את הגשמת הציונות משלב לשלב, ומתחנה לתחנה, באופן שיטתי ומכוון.  מרכז המפלגה בירר עוד לפני שנה תכנית כזו, גם בשטח העלייה וההתיישבות, גם בשטח הכספים וגם בשטח המדיניות.  נסינו להביא תכנית זו לפני הוועדה הפוליטית של הוועד הפועל הציוני בישיבתו האחרונה בלונדון – אולם אורגן זה, בקונגרס הציוני גופא, במצבו הנוכחי אינו מסוגל לשמש מכשיר פעולה ציוני.  ובחלל הריק שבו מתאסף ודן הועה"פ, שקע ללא תוצאות גם הבירור הזה.

ובדברנו על תכנית פעולה ציונית שתנועתנו צריכה להציג לפני ההסתדרות הציונית, מתעוררת שאלה: מה הם תחומי התכנית?  האם אנו מצטמצמים בתכנית פעולה המכוונת לעלייה והתיישבות  עובדת לפי היסודות המקובלים בתנועתנו – ותו לא, או תכניתנו מקפחת את צרכי העלייה וההתיישבות של כל חוגי העם, גם של המעמד העובד וגם של המעמדות האחרים.  מתשובתנו לשאלה זו, נדמה לי, תלוי במידה רבה עתידה של התנועה הציונית ושל עמדת הפועל בתוכה.  השאלה היא זו: היכולה והצריכה תנועת הפועלים, מתוך נאמנות שלמה לייעודה המיוחד, לדאוג לענייני העם כולו, לא במשטר סוציאליסטי ולאחר המהפכה הסוציאלית, אלא במשטר הקיים ובפרוצס בנייה ממושך כפרוצס הגשמת הציונות?  השאלה מוצגת גם בצורה זו: כל מי שאינו שייך למעמד הפועלים ואינו מאורגן בתוכו – האם מן ההכרח שיעמוד כצר למעמד הפועלים ומעמד הפועלם יוכרח להילחם בו, או שמחוץ למיעוט בעל-בתי – מעבידים ובעלי רכוש – הסותר את עניני הפועלים, יש המון עמלים ודלים ועובדים למחצה המסוגלים להיות בעלי ברית למעמד הפועלים במלחמתו על עבודה עברית, הרמת מצב העבודה, ציבוריות דימוקרטית ושוויון אזרחי, חינוך חנם לכל, הכשרה חלוצית לנוער, חלוקת מסים צודקת בעיריות ובקהילות, הון וקרקע לאומי, הוזלת הדירות והקרדיט, בריאות עממית, הנחלת השפה והתרבות לכל וכיוצא באלה?

הצריך מעמד הפועלים לעמוד לבדו, לדאוג רק לנפשו ולהילחם נגד כל מי שמחוצה לו – או שמעמד הפועלים צריך ויכול לבודד את המיעוט הבעל-בתי ולרכז סביבו את המוני העם מתוך עזרה ודאגה נאמנה לצרכיהם וענייניהם המיוחדים, ועל ידי כך לשתף את רוב העם בשאיפותיו, תביעותיו ומלחמותיו וכיבושיו?  האם נדונה תנועת הפועלים להישאר תנועה מעמדית בלבד, ז"א סגורה ומוגבלת במסגרת המעמדית שלה – או היא צריכה ומוכשרה ליהפך לעם בתוקף המהפכה הסוציאלית?  נדמה לי, שזוהי השאלה המרכזית העומדת בתקופתנו לפני תנועת הפועלים בכל הארצות.  שאלה זו בצורה מיוחדת עומדת גם לפני תנועתנו אנו.  ועל וועידה זו לתת עליה תשובה.  מהתשובה על שאלה זו תלויה עמדת הפועל ביישוב ובציונות.

מעטות הארצות שבתוכן מהווה מעמד הפועלים כשהוא לעצמו את רוב האומה.  נצחונו של מעמד-הפועלים, בין בשיטת פעולה פרלמנטרית ובין בשיטת פעולה מהפכנית, יהיה תלוי סוף סוף בכשרונו ויכלתו להיות רוב.  מיעוט יכול לתפוס את השלטון רק במקום שהרוב אינו מאורגן ומגוייס.  נס כזה נתרחש, לרגל מסיבות היסטוריות מיוחדות, ללנין במוסקבה ולמוסוליני ברומא.  דרך זו אינה יכולה להיות הדרך של תנועת הפועלים, מפני שהבורגנות שבכל הארצות למדה לאחר המהפכות ברוסיה ובאיטליה את תורת האלמות והדיקטטורה וידעה להזדיין ולהתגייס, ובכל התנגשות שתבוא, בפרלמנט או מחוצה לו – יכריע הרוב.  רכישת הרוב, גם אליבא דדימוקרטיה וגם אליבא דדיקטטורה, היא הגורם המכריע בחשבון האחרון.  ואם במדינות בנויות השליטות באמצעי-כפייה כך – בתנועתנו שאינה פועלת במכשירים ממלכתיים ואין ברשותה כלי שלטון, אלא מיוסדת על התנדבות חפשית וכוחות מוסריים (הנובעים אמנם מתוך צרכים חיוניים), על אחת כמה וכמה שאין התנועה יכולה לבצע את שליחותה בלי שתישען על רצון הרוב, רוב ביישוב ורוב בציונות.

מעמד הפועלים אינו דומה למעמד הבעל-בתי, "מעמדיותו" של הפועל העברי בארץ היא ביסודה ובמהותה לאומית; "לאומיותו" של הבעל-בית היהודי בארץ היא ביסודה ובמהותה מעמדית.  הפועל העושה באמונה את שליחות האומה והציונות – מוכתר על ידי מתנגדיו בכתר מעמדי.  הבעל-בית הסותר מתוך ענייניו המעמדיים הצרים את צרכי האומה – מכתיר את עצמו בכתר לאומי.  גם כשמשתמשים ביחס לשני המעמדות בשם אחד, כשאומרים מעמד הפועלים ומעמד בעלי-הבתים – יש אונאה וטעות בשימוש של המלה מעמד בהוראה שוה לגבי שניהם.  האידנטיות האמיתית היא רק במלה – ולא בתכנה.  לא הרי מעמד הפועלים כמעמד בעלי הבתים.  מעמדיותו של בעל הבית עומדת בסתירה לכלל האומה, ז"א לרוב מניינה ורוב בניינה של האומה.  מעמדיותו של הפועל נמצאת בהתאמה לכלל האומה.  כלומר: לרוב בניין ורוב מניין של האומה.  בעמדו לפני הסתירה נשאל בעל הבית: מה עדיף: האינטרס של המעמד או האינטרס של העם.  שאלה זו אינה עומדת בפני הפועל.  האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי מזדהים, האינטרס המעמדי אין פירושו האינטרס הפרטי של הפועל הבודד, אינטרס זה יש שיבוא בסתירה גם את האינטרס הלאומי וגם את האינטרס המעמדי.  המדובר על האינטרס של כלל-הפועלים והאינטרס של כלל-העם.  בין שני אלה אין ניגוד וסתירה.

לא יִכּוֹן עם עברי במולדתו וארץ לא תיבנה בלי מעמד פועלים כביר-אונים בכמותו ואיכותו, אבל לא יקום גם מעמד פועלים בלי עזרת העם.  תנאי לכך היא תנועה ציונית רבת-פעלים וישרת דרך.  ותנועה כזו לא תתקיים אם תנועת הפועלים לא תהיה לתנועה עממית.  הפועל אינו יכול לוותר על זכותו וחובתו כאחת להיות רוב ביישוב ובציונות – כי זוהי שאלת גורל לו, ליישוב ולציונות.  ה"ברוגז" הלאומי שנקט בו הבוּנד לא היה לנחלת הפועל העברי בארץ.  הפעולה המעמדית והפעולה הלאומית נשתלבו בתנועתנו מבלי היפרד – ובשילוב זה מקור כוחו וסוד כיבושיו של הפועל הא"י.  הרחבת התחומים כדי היקף פעולה עממית ביישוב ובציונות לא תיעשה על חשבון הפעולה המעמדית.  למען ישמש הפועל עוזר רב אונים ומדריך נאמן להמוני העם הרחבים – יש צורך בהתלכדותו האמיצה ובהתבצרותו האירגונית והמשקית בתוך הסתדרותו המעמדית, כי בלעדיה ייהפך לאבק אדם חסר אונים ומחוסר ערך.  אולם רק בברית עם חוגים עממיים יתגבר הפועל על מכשיליו, ורק בעזרתם ימלא את שליחותו בארץ ובעם.  ברית זו יש בה ברכה משולשת וצורך משולש: למעמד הפועלים, להמוני העם, ליישוב ולציונות.

 

תל-אביב, ד חשוון תרצג ("דבר" 2291)

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה