_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ששת חדשי המאורעות

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

ירושלים, 13 באוקטובר 1936

    – לפני יומים נתפרסמה הכרזה על הפסקת השביתה והמהומות.  הכרזה זו באה באופן פורמלי לפי בקשת מלכי‑ערב.  התערבות המלכים שגוּרשה בשנים בספטמבר דר הדלת – חזרה והוכנסה דרך החלון.  אמנם התערבות מחודשת זו שונה מההתערבות הקשורה בשמו של נורי פחה, מיניסטר‑החוץ של עיראק.  ההתערבות ההיא היתה קשורה בהתחייבויות והבטחות מצד אנגליה, שהיו עשויות להפוך את ארץ‑ישראל לחלק של המדינות הערביות השכנות.  הפעם, לפי מיטב הידיעות שבידינו, לא קיבלו המלכים שום הבטחה ושום התחייבות פורמלית או בלתי‑פורמלית, מפורשת או כללית, והפסקת השביתה נעשתה בלי כל תנאים.  אין זאת אומרת, שאין לחשוש כלל להתערבות "חפשית" זו, שלא  נעשתה כמובן בלי ידיעתה של הממשלה האנגלית.  זהו תקדים מסוכן.  אולם לא פנייתם זו של המלכים היתה הסיבה האמיתית והריאלית להפסקת השביתה.  זהו סוד גלוי, שפניית המלכים הוזמנה על ידי הועד‑הפועל הערבי שראה עצמו מוכרח להפסיק את השביתה, כי אחרת היתה השביתה נפסקת מאליה. 

הגורמים להפסקת השביתה

התמרמרות ההמונים הערבים על המשביתים הלכה וגדלה.  השביתה הרסה מעמדם של אלפי סוחרים, חנוונים, בעלי‑מלאכה, פועלים ופלחים.  הטירור שבו השתמש "הועד העליון" למען הטיל את מוראו על הציבור הערבי – הטיל לבסוף את אימתו על המנהיגים עצמם.  הרצח של ראש עירית חברון לא היה יחידי.  המנהיגים הרגישו, שהשלטון האמיתי אינו בידיהם, והם עלולים ליפול בידי אותם המרצחים ששולחו במתנגדיהם. 

גורם נוסף ודוחק שימש קטיף תפוחי‑הזהב הממשמש ובא.  המנהיגים הערבים יכלו במשך חדשים להתעלם מהסבל ומההפסד של ההמונים, אבל אל היו מוכנים להקריב את האינטרסים החיוניים של חבריהם עצמם ומקורביה.  בין חברי הועד הערבי העליון עצמו נמצאים פרדסנים גדולים, והדבר נגע עכשיו לכיסם‑הם. 

תפקיד לא‑קטן מילא הפחד שנפל על נשיא הועד הערבי העליון[1], שמא יאבּד את משרותיו והכנסותיו המרובות, שיש בידו לא בתוקף היותו מופתי בירושלים, אלא בתוקף היותו ממונה על‑ידי ממשלת א"י לנשיאות המועצה המוסלמית העליונה. 

אולם הגורם העיקרי והמכריע בהפסקת השביתה היה התוקף הרחב שעמד להינתן למפקד הראשי של כוחות הצבא.  ידעו מסדרי השביתה והפרעות, שהמשחק המסוכן שנסבל זמן כה רב על‑ידי האדמיניסטרציה האזרחית מגיע לקצו – והם הבינו, שמוטב להם למהר ולהיכנע בלי כל תנאים, כפי שנדרש מהם לאחר החלטת הקבינט בשנים בספטמבר, – מאשר לתת לשביתה להתפורר מאליה ולדכא את הטירור בכוח הצבא. 

השביתה נפסקה, הכנופיות מתפזרות ומסתירות נשקן – אבל אם גם המהומות יפסקו עכשיו אין להשלות את נפשנו שהבטחון הוחזר.  צפויה לנו התחדשות המהומות בעתיד אל‑רחוק, אם לא יחולו שינויים יסודיים במשטר‑הבטחון בזמן הקרוב.     

השביתה החטיאה את המטרה

ועכשיו מלים אחדות להערכת השביתה.  לא נבהלנו כשהוכרזה השביתה ואין אנו צוהלים כשנגמרה בכשלון גמור.  השביתה לא השיגה אף אחת ממטרותיה המפורשות.  מינוי ועדת‑הכתר נעשה עוד באמצע חודש מאי.  יותר מזה לא הושג מאז.  השביתה גם לא הצליחה כהפגנה.  אם עוד היה קיים צורך להוכיח זאת – הוכיחה השביתה שארץ זו אינה כבר עכשיו ארץ ערבית בלבד.  השביתה הפגינה כלפי העולם שאין בכוח הערבים להשבית את חיי הארץ.  במשך חדשי השביתה הערבית אל חל כל שינוי יסודי במהלך החיים הכלכליים שבארץ.  השביתה לא הקיפה אילו את כל הישוב הערבי.  הכפר הערבי לא שבת כלל.  נמל חיפה המשיך לפעול.  עובדי הרכבת, הדואר והטלגרף הערבים עבדו.  מהשירותים הארציים הושבת רק נמל יפו – וקשה לתאר שירות גדול יותר שעשה המופתי לישוב היהודי ולמפעל הציוני בהשבתת נמל יפו...

בששת חדשי המהומות היו לנו אבידות‑אדם יקרות, נזקי‑משק לא‑מעטים – אבל לא נחלנו כל תבוסה.  להיפך, יצאנו מהמהומות באוצר של כיבושים משקיים ופוליטיים חשובים.  אולם המערכה לא תמה עדיין.  המהומות בארץ נגמרו לפי‑שעה, אבל המערכה הכבדה, המסוכנת – עדיין לפנינו;  זוהי המערכה הפולטית אשר תוכרע לא פה, אלא באנגליה.

גדולה הסרת טבעת...

עלי לעמוד עוד על דבר אחד, שאמנם הוא בעיקרו ענין משקי, אבל יש לו חשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה, זהו ענין הנמל העברי בתל‑אביב.  עברו שני ימים אחרי הפסקת השביתה.  שביתה זו עם כל הנזקים והסכנות שבה היתה גם לברכה:  היא סייעה בעקיפין לביצור עצמאותינו המשקית ולכיבוש עמדות כלכליות חשובות, ובנו תלוי הדבר שכיבושי אלה יהיו בני‑קיימא;  כוונתי להגברת העבודה העברית, הרחבת התוצרת העברית –  ועל כולם פיתוח נמל תל‑אביב.  על שלושת הדברים האלה היינו מצוּוים כל הימים, אבל מה שהתורה וההגיון של הציונות לא יכלו לעשות, עשתה "הסרת הטבעת" של המופתי.  בלי פרעות ומהומות לא הבינו יהודים רבים שהחזרה לארץ‑ישראל אינה רק חזרה גיאוגרפית, אלא חזרה לעצמאות משקית, ושלא ניאָחז במולדת אם לא נבנה בתוכה את כל חיינו ברשות עצמנו, אם לא נזרע ונקצור, נשתול ונקטוף, נסול ונבנה, נעמול ונעבוד בעצמנו.  כי בעשיית מלאכתנו בידי עצמנו מתחילה הציונות, ובעצמאות משקית כבעצמאות תרבותית טמון ההבדל בין גלות למולדת.  אולם ההגיון הציוני כשהוא לעצמו לא עצר כוח להעמיד אותנו על אמת זו, עד שבאו הפרעות ונתנו לנו לקח מר – ומועיל.  עכשיו מבינים הכל שנחוצות לנו מחצבות משלנו ושיעבדו בהן יהודים, ויש הכרח שיהיה לנו חלב יהודי וירקות יהודיים, ויש הכרח שיהודים יעבדו בפרדסים – כי אחרת הכל צפוי לחורבן ולהרס.  לרגל המהומות הוכרח הישוב לחיות חיים עצמאים במשך ששה חדשים, והמופתי נעשה למסייע למפעל.  המופתי הפסיק עכשיו את עזרתו זו, ועומדת בפנינו השאלה אם גם בכוח עצמנו נוכל לשמור על התוצרת העברית ועל העבודה העברית ועל כל העמדות היסודיות שביצרנו בחדשים אלה, וקודם‑כל  – העמדה שכבשנו בים.

כיבוש היסטורי גדול

ישבנו בערים ובמושבות שעל החוף ולא הרגשנו שיש בארצנו אוצר גדול ויקר ששמו ים.  לכל‑היותר היה זה מקום רחצה וטיול.  ולא עלה על לבנו שלים יש תפקיד משקי, פוליטי והתישבותי עצום.  מעבודת‑הים היינו רחוקים.  כמובן היינו חוצים את הים כשבאנו ארצה.  היינו מכניסים דרך הים את צרכינו, שלחנו דרכו את פרי הארץ – אבל "זכינו" ומלאכתנו נעשתה בידי אחרים.  אנחנו היינו הנוסעים, הסוכנים, הסוחרים.  הספנים, הקברניטים, הסוארים, הסבּלים, השייטים, הפורקים והטוענים – היו אחרים.  הים היה שלהם – והם ידעו לנצל שלטונם זה למען החנק אותנו.  ופתאום – נסגר הים בפנינו, בעלי הים ועובדיו הכריזו עלינו מלחמה.  "האחרים" סירבו לזכּות אותנו במלאכתם הימית.  – ופתאום הרגשנו מה ערכו של מוצא לים ועד כמה כל קיומנו בארץ זו תלוי בים.  הממשלה, שאף היא סייעה להרחיק אותנו מהים, הוכרחה לתת לנו מוצא חדש לים, – והוקם המזח בתל‑אביב.  איני יודע בכל תולדות מפעלנו בארץ התחלת כיבוש היסטורי גדול יותר מהתחלה צנועה זו.  בשביל הממשלה היה זה רק סידור ארעי וחולף   ואיני תולה הרבה תקוות בחסדי הממשלה.  הממשלה לא עזרה לנו לפני המאורעות להיכנס לעבודת‑הים, ובמקרים רבים גם הפריעה לנו, ואין לקוות שהיא תעזור לנו עכשיו בפיתוח הנמל העברי.  להיפך, יש להניח שלא תימנע מנסיונות ישרים ועקיפים לחסל את ההתחלה בתל‑אביב ותזקיק אותנו לנמל יפו כבימים שעברו, לפני המהומות.  אין כמובן בכוח הממשלה להחזירנו נגד רצוננו ליפו, ואין לה כל יסוד והצדקה להכריח אותנו להסתלק מתל‑אביב.  אבל היא יכולה לבוא אלינו בטענות:  בנמל יפו הושקע הון רב (ברובו שלנו), נעשו סידורים טכניים, וזה מקור‑הכנסה לממשלה, ואין צורך בנמל שני ליד יפו.  גם אמצעי‑לחץ בידי הממשלה:  ביטול התעריף המוּזל בהובלת סחורות מחיפה, הכבּדות והגבלות אדמיניסטרטיביות בפריקה ובטעינה בתל‑אביב וכדומה.  והאמצעים יהיו מכוּונים לתכלית אחת:  להחזיר אותנו לנמל יפו.  ומשנחזור לנמל יפו – יסָתם כמובן הגולל על נמל תל‑אביב.  ועלינו לקבוע מיד ובאופן הברור והנמרץ ביותר את יחסנו לנמל יפו. 

פנינו לשלום ולא לחרם הדדי

אף פעם לא הכרזנו חרם על ערבים ולא נכריז גם להבא.  כשם שלא ענינו אף פעם בהתקפה על התקפה – כך לא ענינו ולא נענה אף פעם בחרם על חרם.  לאחר שנכשלה השביתה שהוכרזה נגדנו – יתכן שהמנהיגים הערבים יקראו את ציבורם מר‑הנפש והמאוכזב למלחמת‑חרם עלינו.  לא נבהלנו מהשביתה, לא נבהלנו מהטירור – לא ניבּהל מהחרם.  השביתה הזיקה למשביתים הרבה יותר משהזיקה לנו.  אפילו הטירור פגע בערבים הרבה יותר מאשר פגע בנו.  והחרם אף הוא יתנקם במחרימים הרבה יותר משיורגש בתוכנו.  לא פועלים יהודים עסוקים במשק הערבים, אלא פועלים ערבים עסוקים במשק היהודי.  לא אכרינו מוכרים תוצרתם החקלאית בעיר הערבית, אלא הפלחים מביאים תוצרתם לשוק היהודי.  לא בעלי בתים יהודים משכירים דירותיהם לדיירים ערבים, ולא ספּנים וסבּלים ונהגים יהודים מובילים סחַר הערבים – אלא לכיפך.  התרחקנו מעין תחת ענין, נתרחק מחרם תחת חרם.  ההתקפות החוזרות נגדנו, מימי משטר התורכים שלפני המלחמה ועד המאורעות האחרונים, לא העבירו אותנו על דעתנו ועל הכרתנו המוסרית והפוליטית, ולא יצאנו מגדר הגנה עצמית מוכרחת ומוצדקת – ועל‑פי קו זה נתנהג גם בשטח היחסים המשקיים.  לא היתה לנו ולא תהיה לנו מלחמה בערבים, לא משקית ולא צבאית ולא מדינית. הציונות חרתה על דגלה שאיפת שלום וידידות לשכנינו הערבים בארץ ובסביבותיה, ולא נזוז משאיפה זו גם לאחר כל הנסיונות המרים שנתנסינו בהם בעבר, – ואולי עוד נתנסה בהם בעתיד.  שאיפת השלום והידידות אינה רק מורך מוסרי עמוק של הציונות – והציונות נשענת קודם‑כל על יסודות מוסריים עמוקים – אלא גם צורך פוליטי ומשקי חיוני.  אין בכוח ההתקפות, הטירור והמהומות של המנהיגים הערבים להזיז אותנו כמלוא נימה מרצוננו הנחרץ לחזור למולדתנו, לבנותה ולחדש בה את עצמאותנו הלאומית השלמה.  ולא היתה עדיין אף התקפה אחת נגדנו שלא יצאנו מתוכה מחוזקים ומבוצרים מאשר היינו, גם בשטח המשקי וגם בשטח הפוליטי.  אחרי פרעות ירושלים, בשנת 1920, באה הכרזת סן‑רימו [2] וראשית העליה החדשה.  אחרי פרעות מאי 1921 – בא בנין תל‑אביב העברית.  אחרי מאורעות 1929 – באה אגרת מקדונלד [3] והעליה ההמונית.  ותוך כדי המאורעות האחרונים, שזעזעו את כל הארץ עד היסוד – התמדנו בכיבושים המשקיים והישוביים והרינו עומדים בסוף המהומות בישוב יותר גדול ובמשק יותר מבוצר מבראשיתן. 

קואופּרציה ולא תלות

וכשם שהתקפות אלו לא החלישו את כוחהו הפוליטי והכלכלי – כך לא זעזעו את עמדתנו המוסרית והרוחנית.  לא אכולי‑שנאה, ולא שטופי‑נקמה – אלא בוטחים בצדקתנו, בכוחנו ובעתידנו אנו מוסיפים לעמוד על המשמרת – משמרת הגאולה והקוממיות והשלום של העם העברי, וממשיכים את מפעלנו היוצר והמשחרר מתוך רצון כּנה ונאמן לקיים יחסי שלום וידידות עם שכנינו הערבים.  אין אנו רואים בכנופיות ובמופתי את הביטוי היחיד של העם הערבי ואין אנו חושבים את הטירור והשביתה והחרם למלה האחרונה של ההיסטוריה הערבית.  אנוּ יודעים, שאת שליחותנו אנוּ נבצע לא בחרמות ולא בשפיכות‑דמים, אלא במפעלי יצירה ובנין.  – ביסוד ליחסינו לשכנינו הערבים אנו מניחים:  עצמאות וקואופרציה.  כל השנים שאפנו לפעולת‑גומלין וליחסי ידידות ועזרה הדדית – ובשאיפותינו אנו עומדים ונעמוד.  התנגדנו ונתנגד להתבדלות ולהסתגרות – אבל התנגדנו ונתנגד לתלוּת, לחסות, לחסד.  קואופרציה מחייבת זכויות שוות ורצון הדדי;  אין קואופרציה חד‑צדדית ואין קואופרציה כשצד אחד תלוי בחסדו של הצד השני.  בלי עצמאות אין קואופרציה.  ובשביל יחסינו העתידים עם העם הערבי – והחשבון שלנו עם העם הערבי הוא חשבון לדורות – עינו לבצר את עצמאותנו ולהאדירה מבחינת הכמות והאיכות בכל המהירות האפשרית ובכל שטחי‑החיים. 

מעמדנו בים

מאורעות אלה הציגו בכל החריפות והדחיפות הטרגית את שאלת מעמדנו בים.  במשך שני הדורות הראשונים של התישבותנו המחודשת עשינו מאמצים להיאחז ביבשת המולדת והסחנו דעתנו מים המולדת.  המאורעות האחרונים הראו שבלי מוצא חפשי ועצמאי לים – כל קיומנו ועתידנו בארץ זו בסכנה.  בלי מוצא עצמי וחפשי לים אין עליה יהודית – אין גם בטחון קיום פיסי לישוב הקיים.  בלי הים אנו כלואים בגיטו כלכלי ופוליטי.  בלי הים אנו נתונים להרעבה ולכליון. 

שני נמלים בארצנו – ביפו ובחיפה.  את שניהם רצו להשבית ולסגור בעדנו.  נמל חיפה לא הושבת ­– כי הצלחנו להכניס לנמל זה את הפועל היהודי והצלחנו להקים יחסי‑חברות בין פועלי‑הנמל היהודיים והערביים.  אבל נמל חיפה אינו מספיק לכל צרכי הארץ.  וישובנו הדרומי זקוק לנמל שני. שנים רבות היינו תלויים בנמל יפו.  עלייתנו ומסחרנו פרנסו נמל זה ומאות עובדיו הערבים.  ובעיר‑נמל זו נערך פעמים פוגרום אכזרי ופרוע:  במאי 1921 ובאפריל 1936.  כאז כן גם הפעם לא ידעה הממשלה למנוע את ההריגה.  אולם הפעם לא הסתפקו בפוגרום – אלא סגרו בפנינו את ים‑יפו והשביתו את הנמל, כי בנמל זה לא ניתנה דריסת‑רגל לעובד‑ים יהודי.  הנמל שנתקיים ונבנה ונתעשר מהעליה היהודית – הושבת למען התנקש בנפשה של העליה. 

אולם גם אז וגם הפעם לא קמה מזימת‑הדמים, לא טימאנו נפשנו בתועבות הפורעים ולא ענינו על שפיכות‑דמים בשפיכות‑דמים.  גם אז וגם עכשיו עשינו את הדבר היחיד ההולם את כבודנו וצרכנו הלאומי:  אחרי הטבח במאי 1921 מקימונוֹ על יד יפו עיר עברית.  אחרי ההריגה באפריל 1936 – הקימונו על יד יפו נמל עברי, והשתחררנו מהשעבוד המחפיר ורב‑הסכנות לקן הרוצחים והפורעים.  ולשעבוד זה לא נשוב – ויהי מה!  מוצאנו לים לא יהא עוד תלוי בחסדם של משטיני העליה העברית ושום ממשלה בעולם לא תכריח אותנו לשוב לעיר שחיינו תלויים בה מנגד. 

אין ארץ‑ישראל בלי ים ישראל

במאורעות אלה הוכח לנו והוכח לעולם כולו שאין הממשלה מוכשרה – אם גם לא אומר שאינה רוצה – למנוע שביתה ערבית פוליטית המכוּונת להחנקת הישוב היהודי, כזו שהיתה בנמל יפו.  ואין היא רשאית למנוע מאתנו מוצא עצמאי ובטוח ליום.  – אין זו שאלת לת‑אביב לבדה, אין זו אפילו שאלת הישוב הארצישראלי בלבד.  זוהי שאלת‑חיים, שאלה גורלו של העם העברי כולו.  זוהי כרגע מהשאלות הפוליטיות והקולוניזציוניות המרכזיות, העומדות ברומה של הציונות והקובעות את כל עתידנו, את כל עתידה של ארץ‑ישראל העברית.  אין ארץ‑ישראל בלי ים‑ישראל.  עמים אחרים מוציאים כסף‑תועפות ומקריבים את הקרבנות היקרים ביותר למען השיג מוצא לים.  הים הארצישראלי – אחד האוצרות הגדולים והיקרים ביותר של ארץ קטנה זו – הוא נחלת כל תושבי הארץ, ונמלי הארץ הם נמלי כל אוכלוסיה.  לא אנו אלא הערבים הכריזו על נמל יפו כעל נמל ערבי, והפכו נמל זה לנשק מורעל ומסוכן במלחמתם הפרועה נגדנו.  לא הכרנו ולא נכיר במונופול זה.  יש לנו זכות בכל נקודה בארץ זו, בין ביבשה ובין בים, ובפתחנו נמל בתל‑אביב לא ויתרנו על זכותנו בשום נמל אחר.  אבל אין הערבים יכולים לאחוז את החבל בשני ראשיו:  אם ביפו חיי יהודי הם בסכנה, ואם נמל יפו מושבת למען הפסיק עליה יהודית – אנו מודיעים, שאין אנו זקוקים לנמל זה.

אשמת הממשלה

הממשלה גם היא נושאת באחריות לכל אשר קרה ביפו ובנמל יפו, ואף היא אינה רשאית לאחוז את החבל בשני ראשיו:  אם היא לא נתנה להכניס עובדים יהודים בנמל יפו, ולא היה לה כשרון או יכולת או רצון למנוע שביתת הנמל נגדנו – אין היא יכולה לתבוע מאתנו שנחדל לפתח ולשכלל את הנמל בתל‑אביב. 

יתכן שהממשלה תאמר לנו, שהיא מכירה בטעותה והיא נכונה להבטיח לנו חלק בעבודת נמל יפו מכאן ולהבא.  יתכן שהיא תבטיח לנו עכשיו אמצעים מספיקים להגנת חיינו כשנחזור ליפו.  אין אנו זקוקים לחסד זה ואין אנו רשאים לקבלו.  לפני המהומות סירבה הממשלה לתת לנו חלק בעבודת‑הים ביפו, מתוך נימוק שעובדי‑הים הערבים יראו בעבודתנו קיפוח והתחרות ויתקוממו ויביאו לידי שפיכות‑דמים.  כלום נשתנה יחס זה לאחר המהומות?  השביתה הממושכת, שנגמרה בכשלון גמור, ודאי לא המתיקה את המרירות והשנאה של ספני יפו.  הם חזרו לעבודתם מאוכזבים ומרי‑נפש, כי מסיתיהם ומעבידיהם רימו אותם והוליכו אותם שולל, אבל איבתם ורוגזם יכוּונו נגדנו.  ואם פועלים יהודים יכּנסו עכשיו לנמל יפו בחסות כידונים בריטיים – תגדל המרירות והשנאה.  מה ענין יש לנו לשמש מטרה לחצי המשטמה?  ולמי נחוץ הדבר שהועדה המלכותית תמצא כאן את המחזה המרהיב של פועלים יהודים עובדים בנמל יפו תחת משמר צבא בריטי והספנים הערבים מרימים צעקה שהם מנושלים?  למה לנו למרר ולחדד שלא לצורך יחסינו עם הערבים?  יש לנו הזכות לעבוד במנל יפו – כי נמל יפו הוא נמל ארצישראלי, אבל אין לנו החובה לעבוד שם כשעבודתנו זו אינה נחוצה לעצמנו, אינה רצויה לערבים, והיא דרושה אך ורק לאלה שרוצים להתנקש בקיומו של נמל תל‑אביב ופיתוחו.  להתנקשות זו לא ניתן יד. 

מוצא עברי לים – הכרח לקיומנו ולעלית יהודים

בלי נמל עצמאי  אין הבטחון לקיומנו הכלכלי בארץ, אין בטחון לעליה היהודית.  וכשם שלא נסתלק מהלשון העברית, כך לא נסתלק מים עברי ומנמל עברי.  ושום קושי טכני, שום קושי כלכלי, שום עיכוב ומכשול פוליטי, לא יזיזו מהמוצא העברי לים. 

אנו מוכנים לקואופּרציה גם בים

ויחד עם המשכת עבודתנו בנמל תל‑אביב נודיע לממשלה ולערבים:  אנו מוכנים תמיד לקואופרציה – בם בשטח הים.  ואם יפו הערבית רוצה בנמל משותף, ותציע לנו תנאי בטחון וכבוד מספיקים, זכויות שוות ומלאות גם בבעלות, גם בעבודה, גם בהון, גם בפקידות, כשותפים גמורים, בזכות ולא בחסד – נדון ברצון טוב על הצעה זו. 

אין יודע אם הצעה כזו תבוא ואימתי.  אולי ילמדו הערבים לקח מהמהומות האלה.  אולי יווכחו שהם זקוקים לנו לא פחות משאנו זקוקים להם.  אולי יראו בעליל שבלי עליה יהודית ובלי אימפורט ואכספורט יהודי נידון נמל יפו לדלדול וחורבן – ויכירו סוף‑סוף שיש להם צורך בקואופרציה אתנו.  אם מהפכה כזו בלב ערבי יפו תבוא – נקדם אותה בברכה.  אבל קואופרציה – אם תבוא – תהיה קואופרציה בין נמל יפו ובין נמל תל‑אביב.  פיתוחו של הנמל העברי הוא תנאי מוקדם גם לעצמאות וגם לקואופרציה. 

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] החג' אמין אל‑חוסייני.  – המע'.

[2] בועידת מדינות‑ההסכמה בה אוּשר דבר מסירת המנדט על ארץ‑ישראל לידי בריטניה, לשם הקמת הבית‑הלאומי.  – המע'.

[3] ב-13 לפברואר 1931.  האגרת נתנה פירוש רשמי לספר הלבן, שנטל את עוקצן של גזירותיו, אם‑כי להלכה "הספר הלבן" לא בוטל.  – המע'.