_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גורם הזמן בציונות

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

בכינוס הציוני הרביעי, דצמבר 1944

 

אני רוצה הערב לנסות להבהיר גורם אחד בפעולה ובמדיניות הציונית, ההולך ונעשה יותר ויותר מכריע, חושש אני להגיד — פאַטאַלי, בגורל הציונות — זהו גורם הזמן.

אין אנו גורסים ציונות רק כהשקפת עולם, אנחנו רואים בציונות מאמץ לאומי מתמיד ושיטתי המכוון לשינוי גורלו של העם היהודי, שינוי בשלושה דברים שהם אחד, שינוי מפיזור לריכוז, מנכר למולדת, מתלות לעצמאות. מאמץ זה תלוי תמיד בנסיבות הזמן, עכשיו—יותר מאשר בכל הזמנים.  תוצאות המאמץ הזה לשינוי ולתיקון גורלו של העם היהודי אינן תלויות רק בנו. לביצוע דבר הציונות אנחנו זקוקים לא רק להבנה ואהדה, אלא לעזרה בין־לאומית אקטיבית.

 

תביעה ציונית

קראתי בעתונות על המושב האחרון של אסיפת הנבחרים, כי אחד הנואמים הנכבדים, המחונן, כנראה, בחושים של מוסיקליות פוליטית, עשה ״תגלית״ חשובה מאוד והיא: שדבר ביצוע הציונות זקוק לתמיכה בין־לאומית, וקודם כל לתמיכת המעצמות הדימוקרטיות — אנגליה ואמריקה. ותגלית זו נעשתה קרנים לנגח את המסכנים בתנועה הציונית המכונים בשם ״בילטמוריסטים״. אין אני בילטמוריסט, רק פעם אחת בחיי הרציתי במלון זה שנקרא ״בילטמור״, לפני שנתיים וחצי. אבל לפני זה ולאחרי זה הרציתי כמה וכמה פעמים במקומות אחרים על אותו נושא. אמנם אני חסיד גדול של תביעת המדינה היהודית, אבל אני חושב שזו לא תביעה ״בילטמורית״ אלא תביעה ציונית, תביעה של התנועה הציונית כולה. יותר מזה: תביעה של העם היהודי כולו. אין דבר יקר כל־כך בשנים האלה בנשמת העם היהודי לכל ציבוריו, בין בשרידי יהדות פולין ובין בקיבוץ הגדול והחפשי של יהדות אמריקה, בין בארצות הבלקנים ובין בדומיניונים הבריטיים, מאשר התביעה והשאיפה למדינה יהודית.  אבל כציוני ותיק אני מכיר קצת את ההיסטוריה המדינית של הציונות ואני יודע שטרם עשה ״קולומבוס״ של אסיפת הנבחרים את תגליתו הגדולה היו אלה המכונים בילטמוריסטים יושבים בבירות אנגליה ובבירת ארצות־הברית ומשקיעים מאמצים כפי יכלתם להשגת עזרה בין־לאומית מהמעצמות הדימוקרטיות, והמאמצים האלה לא עלו, כמדומני, לגמרי בתוהו. עדות לכך הכרזת הנשיא רוזבלט, החלטת ה״לייבור פרטי״ באנגליה וכדומה.

 

במה תלויה העזרה הבינלאומית

אולם עלי לציין שגם העזרה הבין־לאומית וביחוד מידותיה והיקפה תלויים בהחלט במאמץ היהודי, וקודם כל בקביעת רצונו, הגדרתו־שאיפתו של העם היהודי והסברתה. אינני רוצה להגיד שהתביעה בלבד וההגדרה בלבד מחייבת את העזרה הבין־לאומית האפשרית. אין הדבר מחויב המציאות שאנחנו נקבל מה שאנחנו דורשים, אבל לא יתכן שנקבל מה שאין אנו דורשים כלל וכלל. אם יהודים ידרשו עליה של 40% לארץ־ישראל אני יכול להבטיח אתכם ששום אדם באנגליה ובאמריקה, גם לא בארצות אחרות, בין שהוא שייך ל״כוחות המחר״ ובין שהוא שייך ל״כוחות היום״, לא יכפו עלינו עליה למעלה מ־40%. אם היהודים ידרשו עליה אטית לארץ־ישראל לא ימצא שום כוח בעולם שיטיל עלינו עליה מהירה. אם היהודים יגידו לא מדינה יהודית לא יהיה אף אדם ואף גורם אחר בעולם שיגזור עלינו מדינה יהודית. ואם בניגוד לתביעת מדינה יהודית יש שמציגים אצלנו תביעה לרוב יהודי בלבד, ואחרים — רק עליה גדולה, אני רוצה להגיד ששלושת המושגים האלה, — עליה גדולה, רוב יהודי, מדינה יהודית — הם מבחינת הדינמיקה הפוליטית מושגים נרדפים, מושגים נרדפים אולי בכמה וכמה מובנים, אבל קודם כל באותה הזדהות בתפיסה הפוליטית של עמים שיש להם חושים פוליטיים. אם מי שהוא יאמר לנו, מדינה יהודית לא תקום, מפני שהערבים מתנגדים לכך, פירוש הדבר, רוב יהודי לא יקום, מפני שגם לכך מתנגדים הערבים. אם מישהו יגיד לנו, רוב יהודי אין לדרוש, מפני התנגדות הערבים, אלא עלינו לדרוש רק עליה גדולה, לא תקום העליה הגדולה, כי הערבים מתנגדים לעליה הגדולה, ואין שום הבדל בין התנגדות הערבים למדינה יהודית או לרוב יהודי או לעליה גדולה. אצלם שלושת המושגים האלה מזדהים בהחלט.

 

אל נדבר בלשון שלפני 1939

אין אני מתכוון הערב לברר את הקשר הפנימי, קשר בל ינתק, שיש בין שלוש התביעות הללו, והזהות הפוליטית שיש בין התביעות של מדינה יהודית, של רוב יהודי ושל עליה גדולה. אלא עד כמה גורם הזמן עכשיו מכריע בביצוע כל אחת מהדרישות הללו. ציונות שאינה רק ״וועלט־אנשויאונג״ או תיאולוגיה מטפיזית, ציונות המשמשת ביטוי חי לצרכים ולרצונות ההיסטוריים של העם היהודי, ציונות זו אינה יכולה להתקיים על סיסמאות ופרוגרמות הנוטות וקפואות שאינן תלויות בנסיבות הזמן והמקום. ציונות שרוצה להתגשם תלויה בתמורות, בחליפות ובנסיבות הזמן, והנסיבות אינן קופאות על שמריהן. ציונות, אשר בסוף 1944 תדבר בלשון שלפני 1914 או אפילו בלשון שלפני 1939, היא ציונות כוזבת ומכשילה. על סף 1945, בשנה הששית למלחמת העולם, לאחר השמדת מיליונים יהודים, לאחר ה״שיחרור״ של כמה ארצות מעול הנאצים, חייבת התנועה הציונית לעשות חשבונה המדיני מתוך ראית המציאות — העולמית והיהודית — החדשה, שלא היה דומה לה עד ימינו אלה.

אירופה עדיין אחוזה להבות מלחמה. ההסתערות המפתיעה של צבאות הנאצים לדחות את התבוסה הניצחת אשר נגזרה על גרמניה הפושעת, לא תבטל בשום אופן את גזר־הדין ההיסטורי. הנצחון על היטלר אינו מוטל בספק ובוא יבוא, אם בקרוב מאוד או קצת באיחור זמן. מעשה זה בא רק להזכיר אותנו שהנצחון לא יבוא באפס־יד, שהוא ידרוש עוד מאמצים כבירים מצד כל בעלי הברית. ואם כי חזית המלחמה רחקה מאתנו, זוהי מלחמתנו אנו לא פחות מאשר מלחמתה של אמריקה, אנגליה ורוסיה ושאר העמים בעלי הברית. אחרי כמה שנות זוועה ואימה שאין משלם גם בהיסטוריה שלנו, זרח לנו בשנה הששית של המלחמה קו אור אחד. הונף הדגל היהודי וחטיבה יהודית לוחמת מארץ ישראל משתתפת עם בעלות הברית בשלב המלחמה המכריע, הסופי. דבר זה מחייב אותנו. דבר זה מחייב בראש וראשונה את הנוער למלא את השורות החסרות של החטיבה. אבל זה מחייב גם את הישוב. לנו אין שלטון כמו לכל העמים האחרים לכוף על בניהם לצאת לקרב. אולם יש בכוחנו ליצור בישוב אוירה כזו, שלא תיתכן בה מציאות משתמט. על ידי יצירת אוירה של התנדבות והתגייסות ציונית חייבים אנו לגול מאתנו את החרפה, שהיא בתוכנו צריכה להיות גדולה יותר. מאשר בכל עם אחר — חרפת הדזרטירים והמשתמטים, וגם חרפת הסבל של משפחות החיילים.

ואם כי הידיעות האחרונות מהחזית משרות מצב רוח קצת פסימי, יום־הנצחון לא רחוק! יותר מזה: המלחמה, בעצם, נגמרה כבר בכמה וכמה ארצות, מקודם נגמרה בצפון אפריקה, שהיתה קרובה מאוד לשערי ארצנו. היא נסתיימה גם בכמה ארצות של דרום־אירופה ומערבה. ואנחנו יכולים כבר להציץ לאירופה שלאחרי המלחמה, מה יהא פרצופה, כמו־כן אנו יכולים לקבוע שני דברים, אשר כמעט אינם מוטלים בספק: אחד — כללי עולמי, ואחד — יהודי בלבד.

הדבר הכללי: הנצחון על היטלר כשהוא לבדו, לא יבטיח אחרי המלחמה עולם יציב, עולם שלו, עולם מרוצה ועולם מאוחד. אירופה, ואולי לא רק אירופה בלבד, נכנסת לאחר המלחמה הזאת לתקופה של מתיחות, זעזועים, התרוצצויות, שאין לראות מראש את ארכם, את חריפותם, את המשכם ואת תוצאותיהם.

 

הרס, דלדול, מרירות

ואשר ליהודים, לא רק שאנחנו יודעים כבר כי אירופה הפכה להיות בית־קברות אחר למיליוני יהודים. גם השארית המעטה שנשארה פה ושם בארצות אשר כאילו נשתחררו, לפי כל הסיפורים שאנחנו שומעים מעולי רומניה, בולגריה, צרפת, הולנד, יוגוסלביה, בלגיה ויון — צפויה להתנוונות חמרית ורוחנית ללא תקוות, אם לא תינתן לה האפשרות בזמן הקרוב ביותר לעלות לארץ. יתכן, שיעשו נסיונות בארצות משוחררות, להחזיר על הנייר את הזכויות ליהודים. אבל, כשם שלא יחיו את מיליוני המתים היהודים, כן לא יחזירו ליהודים, הנשארים עוד בחיים, את מעמדם הקודם, אפילו לא המעמד הקלוקל שהיה ליהודים לפני המלחמה בארצות אירופה.

 

נתכונן גם לרעות וגם לטובות, גם לקטנות וגם לגדולות

מלבד קומץ קטן, אולי של בעלי הון, המוני היהודים — במידה שיש עוד לדבר עכשיו על ״המוני״ יהודים, כּלומר האלפים והרבבות שנשארו בחיים — לא יקבלו עוד את דירותיהם, את חנויותיהם, את כליהם, את רכושם הקטן אשר נשדד ונחמס ועבר בינתיים דרך כמה ידים. וגם ממשלה, הליברלית ביותר, הצודקת ביותר, לא תעיז לעקור אלפים ורבבות מבני עמה מדירותיהם, למען שכן את הפליט היהודי הרוצה לחזור לביתו. לא יקחו מבעל־המלאכה הצרפתי או הבולגרי, היווני או הרומני, את כליו ואת רהיטיו למען החזיר אותם לבעליהם — לבעל־המלאכה היהודי. אם כי היהודים סבלו יותר מכולם — אין לשכוח שאירופה כולה סבלה קשות ורבות במלחמה זו.

בסוף המלחמה הזאת אי אפשר לראות את אירופה ויחסיה הפנימיים אלא על רקע של הרס, דלדול, עוני, מרירות כללית לכל התושבים. על רקע זה לא יוקם מחדש אפילו המעמד הרעוע והנפסד, שהיה ליהודים לפני המלחמה. והשאלה נשאלת: למה לאירופה מדולדלת, מסוכסכת, הרוסה ומסוערת (וכך תהיה אירופה לאחר גמר המלחמה הזאת) למה לה אלפים ורבבות של יהודים נואשים, מדולדלים, עניים ומרודים, בלתי רצויים?

 

עצה שהיא לעג לרש

ושאלה שניה: מה בשביל יהודים מרודים אלה רעיון ציוני ואידיאולוגיה ציונית בלי אפשרות ממשית של עליה לילדיהם ולהם עצמם, לאחר שאין להם שום אפשרות להסתדר בינתיים באופן אנושי בגולה ההרוסה? העצה שציונים נותנים עכשיו ליהודים אלה, שישבו ויחכו שם בגולה, ולא יבואו הנה רצוצים ושבורים, שיכשירו את בניהם במשך שנים במשקים חקלאיים בנכר, — עצה זו אינה אלא לעג לרש, התעללות בתקוותם האחרונה.

קשה היתה מלחמת הקיום של שלושה מיליון יהודים בפולין גם לפני המלחמה. אבל אחרת היא כשעומדים במלחמת־קיום שלושה מיליון יהודים כקיבוץ גדול של שותפי־גורל. עצם ההוויה ההמונית של מיליוני יהודים משמש משען ומקור של תקוה, עידוד וחיזוק הדדי. עכשיו אין עוד מיליונים יהודים, יש רק אלפים ורבבות. ואם רק רבבות אחדות של יהודים בפולין הרוסה ומסוכסכת יצטרכו לעמוד במלחמת־קיום במשך הרבה שנים — מה יהיה משענם? והיכן ישאבו כוחות מוסריים, ציבוריים, פוליטיים, לשמור על צלמם האישי והיהודי?..

אולם אין זו הסכנה היחידה הצפויה לשארית זו. יש עוד סכנה אחת: להיות מנותקים בחוזק יד מהעם היהודי ומארץ־ישראל, יתכן מצב כזה לאחר המלחמה, ששערי ארץ ישראל יהיו פתוחים לרווחה, אבל יהודי אירופה או בארצות מסוימות באירופה לא יוכלו לעלות, כי לא ינתן להם לצאת. כל אידיאולוגיה ציונית, כל מדיניות ציונית המכוונת עכשיו לתקופת שנים ארוכה, מתעלמת ממציאות איומה, מרה ומחרידה. למי יש בטחון שבעוד הרבה זמן נוכל להעלות את השארית מאירופה?

 

שפת האמת

יאמרו: האומנם כל כך עגום המחר באירופה ובעולם? כלום אין שום תקוה לעולם מתוקן, לעולם שיש בו צדק גם לשארית, גם למיעוט, ולו גם מיעוט יהודי? אני שייך לאלה שמאמינים בכל לבם, ואני מאמין עכשיו עוד יותר מאשר האמנתי בנעורי, שהמצב הנוכחי בעולם, מצב של מלחמות, משטר רשע, שנאת עמים, דיכוי אדם באדם, לא ימשך לעולם; חזון נביאינו לא היה חלום־שוא, חלום מיטב האנושות בימינו אלה איננו חלום־בדים.  יבוא עולם יותר ישר וצודק.  אבל רק עוורים שאינם מסוגלים לראות מה שקרה בימינו בדורנו אנו, אינם רואים את האפשרות המחרידה שיתכן עולם שכולו טוב, צדק, שויון, אחוה. אבל הוא יקום לאחר שמהעם היהודי לא ישאר שריד ופליט...

אני יודע, אלה הם דברים קשים מאד, אבל אין זו שפת היאוש אלא שפת האמת המרה. הדור הזה ראה שתי מלחמות־עולם בחייו, ראה במה נסתיימו אלו בשביל היהודים. במלחמה הראשונה אמנם לא השמידו מיליונים יהודים — ״רק״ אי־אלו מאות אלפים באוקראינה. אבל קרה משהו נורא אף הוא. ניתק בחוזק יד מהעם היהודי ומהמולדת השבט הגדול ביותר בעם היהודי — השבט היקר ביותר בחושיו היהודיים, ברצונו היהודי, ביכלתו היוצרת היהודית. מי יודע אילו פנים היו לנו בארץ אילו אותו השבט הגדול והמבורך, שנתן לנו את הביל״ויים, את ביאליק, את העליה השניה, את גדולי הספרות העברית, כל אלה הכוחות אשר הפרו את היהדות ב־60 השנים האחרונות, אילו שבט זה הורשה לו להשתתף בבנין הארץ אחר הצהרת־בלפור ועד היום יחד אתנו. שבט זה ניתק מאתנו, אולי לא לעולם, אין אנו יודעים, אבל יש ערך לזמן. ההפסד שכבר היה לנו אין לשער ערכו. זהו הפסד שאינו חוזר.

ובמלחמה זו הושמדה כמעט כל יהדות אירופה — וגורל השארית המעטה עוד לא ידוע. ועלינו לזכור: השמדה אינה הסכנה היחידה האורבת לנו. יש עוד סכנה אחת: השתמדות. שתי סכנות אלה הגיעו בימינו אלה לשיאן.

ושני המאורעות הללו — בסיומה של המלחמה הקודמת ובסיומה של מלחמה זו — חייבים לשמש לנו אזהרה חמורה ומחרידה.  אזהרה זו צריכה להעמיד אותנו על חשיבות הגורם שכמעט לא נחשב בעינינו — גורם הזמן. לנו היהודים אבדה תחושת הזמן וחשיבותו, כי אנחנו עם עתיק. דברים אשר קרו לפני אלפיים או 2500 שנה, כאילו קרו אתמול, ועשר ומאה שנה — בינינו ובין ההיסטוריה היהודית — מה הן?

 

זכרון העבר וצפית העתיד

אך לא רק שיש לנו זכרון גדול לשעבר; אנחנו יותר מכל העמים בעולם צופים למרחקי עתיד מופלגים. אנחנו חונכנו על חזונות אחרית הימים, שהם חיים כבר בתוכנו כשלושת אלפים שנה. אנחנו מדברים בשפת הנצח וסומכים על נצח ישראל; אבל אי־אפשר לעם להתעלם מגורל שני המרכזים היהודים הגדולים, אשר רק לפני דור אחד הם לבדם היוו בעצם רוב האומה היהודית, — היהדות הרוסית והיהדות הפולנית. אֵיָם?

אולם לא רק שרידי יהדות אירופה מעוררים חרדה עמוקה. יש יהדות תימן, כ־4050 אלף נפש, יש יהדות פרס, — כ־100 אלף נפש; יש יהדות מצרים — כ־70 אלף נפש; ויש עוד קיבוצים יהודים במזרח הקרוב. מי יערוב לנו שבתוך המתיחות וההתרוצצות, העלולות לבוא גם אחרי מלחמה זו — אנחנו שומעים לפי־שעה כאילו מרחוק, ממעמקים, הדים עמומים של הרעמים הבאים — לא תעבור הכוס על הקיבוצים היהודים הקטנים. אין לנו שום בטחון שהסערה תעבור רק על אירופה ולא תגיע לפרס ולמצרים ולתימן.

מה יהיה גורל קיבוצים אלה, אם גם ארצות אלו יגרפו לתוך המערבולת העולמית.

אנחנו איננו יודעים עדיין, אם מפני שהדבר כל־כך קרוב, או מפני שאנחנו כל־כך נדהמים, להעריך מה קרה לנו בשנים אלה, לא רק במספר הנטבחים והנשרפים, אלא מה הן המסקנות של הטבח הזה, שלא היה כמותו, בשביל העמים ובשביל שארית ישראל. חוששני שמעשהו של היטלר לא נסתיים. לא זו בלבד שישאר הארס המפעפע, שנזרע בעולם. שונאינו ידעו שהותרה הרצועה: הותר דמנו. לפני דור לא העיזו גם שונאינו הגדולים ביותר להעלות דבר כזה על דל שפתותיהם. מעכשיו ישענו על ״תקדים״.

ואני שואל: האם יקשה כל־כך בארץ פלונית או אלמונית לכשיתעוררו שם מהומות, לעשות כלה בינתיים באותו המיעוט הבזוי והמיותר, שנקרא יהודים? ואיך תעוצב דמותם של היהודים שיעמדו בתוך סכנה מתמדת שכזו? מקורם היה מפלט ומשען בהוויה ההמונית היהודית, עכשיו — מחוץ לארצות־הברית באמריקה, — יש רק שרידים מתי־מספר, קיבוצים של אלפים ורבבות בלבד; ויש לשאול: מה תהיה דמות יהדות זאת, מעוטת־האוכלוסין, המבודדת, לכשתעמוד בפני סכנות של בלבולים פוליטיים וסערות חברתיות, הנשקפים להרבה ארצות בעולם? ואם אנו מעיזים לראות את המציאות היהודית החדשה נגיע למסקנה אחת מוכרחת: אין תיקון ליהדות אירופה וליהדות בכמה מארצות המזרח אלא בטרנספר מהיר ומלא לארץ!

 

העברת יהודים מהירה ומלאה

אני מדגיש ואומר: לא עליה — אלא טרנספר, לא אטי — אלא מהיר, לא חלקי — אלא מלא. והתנועה הציונית והמפעל הציוני, אין להם בשעה זו תפקיד אחר אלא זה — להכשיר את הישוב ואת העם היהודי ואת דעת הקהל בעולם ואת ידידינו בקרב אומות העולם (וישנם כאלה) — ליצור את הכלים והאמצעים הדרושים למען העביר בשעת הכושר הראשונה, לאחר גמר המלחמה, את כל היהודים באירופה ובארצות־מצוקה אחרות הרוצים לעלות ארצה — בבת־אחת או בזמן הקצר ביותר. אין מפלט מהכרת זה. זוהי ההצלה הנאמנה היחידה של שארית ישראל.

ואם ישאלו: הנוכל לבצע טרנספר יהודי גדול ומהיר כזה? אענה כיהודי בשאלה : האם נסינו ולא יכולנו?

הבוקר בהרצאתו של קפלן סוּפר בקוים כלליים על פעולת ועדת התיכון שעל יד הנהלת הסוכנות. ועדת התיכוּן מבררת מבחינה כלכלית משקית, פיננסית וארגונית את האפשרות להעלות ארצה בבת־אחת, כלומר בזמן־הקצר ביותר, מיליון־היהודים הראשון לאחר המלחמה ומכינה את התכניות הדרושות לביצוע העליה וההתישבות של מיליון יהודים.

 

אין מניעות לכך

זה רק כשנתיים הכריז העם היהודי ע״י התנועה הציונית מהו דורש מאומות העולם: לפתוח את הארץ לעליה יהודית; למסור לסוכנות היהודית שלטון על העליה וההתישבות; ולכונן את הארץ כמדינה יהודית.

״הריאליסטים״ בתוכנו נדו ראש על בעלי־הדמיון המסכנים שנואלו להציג דרישות אלו. אולם נמצאו מפלגות פוליטיות אדירות, ודוקא באותן המעצמות הדימוקרטיות, אשר נתגלו לקולומבוס החדש באספת הנבחרים האחרונה — באנגליה ובאמריקה — אשר הכירו בתביעות הללו כצודקות וכמעשיות, ונשיא ארצות הברית הכריז על תמיכתו במדיניות ציונית שתביא לידי הקמת מדינה יהודית. מפלגת העבודה הבריטית קיבלה בועידה שלה פרוגרמה התובעת שלמען פתרון שאלת העם היהודי יש צורך במדיניות שתביא לרוב יהודי. תהא זו השליה אם מישהו יאמר לכם, שהכרזות והחלטות אלו משמעותן שהדבר מונח בקופסא. עוד רבה וקשה הדרך, אבל משמעותן היא שיש אנשים המבינים קצת גם הם בהוויות העולם הסבורים שדברנו יתכן, ודברנו צריך לקום. יש גורמים בעולם, שעדיין יש להם גם מצפון אנושי וגם תבונה מדינית מעשית שאינם רוצים ויכולים להשלים עם מציאות בעיה כאובה ומרה זו של עם מפוזר, חסר מולדת וחדל־ישע, והם רואים כמונו את הפתרון בעליה גדולה, ברוב יהודי ובמדינה יהודית בארץ.

 

הכרעה לשאלה משולשת

יהודים חקרנים בני חקרנים שואלים: המדינה שאתם רוצים — התקום רק לאחר שנהיה רוב או מיד, כשאנחנו עוד מיעוט? ואני חוזר ואומר ששאלה זו חלה גם על תביעת רוב יהודי ועליה יהודית גדולה.  וזוהי השאלה: האם לאחר שנהיה למעשה רוב בארץ יכירו בעולם ויכירו באנגליה ובאמריקה ובמדינות אחרות, שיש לנו זכות על הרוב, או לאחר שיכירו בזכותנו להיות רוב, ובעודנו מיעוט, נוכל בכוח הכרה זו להיהפך לרוב? והוא הדין ביחס לתביעת עליה גדולה. האם יתנו לנו את הזכות לעליה גדולה לאחר שתהיה עובדה של עליה גדולה ואז רק יכירו בעובדה הקיימת, או יכירו מיד עכשיו בזכותנו לעליה גדולה, למען תוכל להיות עליה גדולה. — והתשובה הכללית היא: יש צורך בהכרה בינלאומית ובעזרה בינלאומית תחילה. עליה גדולה, רוב יהודי ומדינה יהודית יקומו לאחר שתוכרע זכותנו להקימם.

אני מאמין, שיש בכוחנו בלבד לקרוע את גזירת ״הספר הלבן״. אבל אין אני מאמין שאנחנו לבדנו, בלי עזרה והכרה בינלאומית, יכולים לבצע אחד משלושת הדברים האלה: הקמת המדינה, יצירת רוב, מימוש עליה גדולה. כל אחד משלושת הדברים זקוק מראש לעזרה ולהכרה בינלאומית ובריטית.

אם בגלל הערבים לא יתנו לנו מדינה יהודית, לא יתנו לנו גם להיות רוב, כי בעיני הערבים רוב יהודי ומדינה יהודית הם היינו הך. ואם בגלל הערבים לא יתנו לנו להיות רוב, לא יתנו לנו גם עליה גדולה.

״הריאליסטים״ השוללים את המדינה היהודית מציעים לנו פרוגרמה אלטרנטיבית: עליה יהודית של מאתים אלף לשנה. איני יודע משום־מה הגיעו דוקא למספר זה. ואיך אפשר בכלל לקצוב מספר זה או אחר כמיכסה שנתית. אבל אני שואל: כלום לא מבינים ״ריאליסטים״ אלה שכל ערבי יוכל לקחת עפרון ביד וימצא שעליה זו פירושה רוב יהודי, זאת אומרת מדינה יהודית, בעוד ארבע שנים. המסכימים לכך הערבים? והיסכימו לכך אלה, אשר לדעת ה״ריאליסטים״ שלנו לא יחליטו על שום דבר שהערבים מתנגדים לו?

זוהי עובדה מרה ומצערת, אבל אין העם הערבי עכשיו מוכן להסכים מרצונו הטוב לא למדינה יהודית ולא לרוב יהודי ולא לעליה גדולה. איני בטוח אפילו אם הוא מוכן להסכים לאיזו עליה שהוא, אם לא יובטח לו שהיהודים ישארו לצמיתות במיעוט. יהיה הכרח בהכרעה.  והדבר העומד להכרעה, אם נרצה ואם לא נרצה, הוא זה ורק זה: הלהשאיר את היהודים גם בארץ־ישראל במיעוט או לאפשר ליהודים להיות רוב — באשר לעם הערבי יש עצמאות ורוב בשטחים עצומים ובממלכות רבות, ולעם היהודי אין סיכוי למולדת, לרוב ולעצמאות אלא בארץ־ישראל בלבד. איני יודע אם בקרוב או רק לאחר תום המלחמה תפול ההכרעה בשאלת ארץ־ישראל, אבל הדבר העומד להכרעה אינו אלא זה, ובהכרעה כרוכות שלוש השאלות: עליה גדולה או לאו? רוב יהודי או לאו? מדינה יהודית או לאו? זוהי השאלה המשולשת העומדת להכרעה. וההכרעה קודמת לעליה גדולה, קודמת ליצירת רוב, קודמת להקמת המדינה.

 

לא נפסיק עבודתנו

לא נפסיק עבודתנו גם אם לא תהיה הכרעה, וגם אם ההכרעה תהיה נגדנו.

זכיתי להיות מאותם הציונים והעולים שלא תלו את ציונותם ועליתם בשום תנאי, גם לא בתנאי של הצהרת־בלפור, גם לא בתנאי של הסכם ערבי. נשארתי כל ימי ציוני ממין זה. איננו יכולים לתלות את הציונות בשום תנאים, מפני שלא ראיתי ואינני רואה שום דרך אחרת לעם היהודי מחוץ לציונות. אני מאותם בני העליה השניה אשר ציונותם ינקה מיאוש עמוק ומוחלט בגולה, עוד לפני היות היטלר בעולם, ועוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כשעדיין זרחו התקוות של הרבולוציה הראשונה ברוסיה ושל הליברליזם הנאור באירופה. ולא קיבלתי מעולם את התורה של ציוני הלסינגפורס [i]. אולם יחד עם היאוש העמוק המוחלט בגולה הבאתי אמונה גדולה ועמוקה בארץ.

ולא הייתי בודד, לא ביאושי ולא באמונתי. היו עשרות ומאות ואלפים כמוני בימים ההם, זמן רב לפני הצהרת־בלפור, אבל איני רואה בציונות רק מפלט לנפשי וסיפוק אישי להרגשותי היהודיות. הציונות היא צורך חיים של העם היהודי. ואנחנו עומדים עכשיו לא ב־1906, גם לא ב־1917 אלא על סף 1945.  קרה מה שקרה, ושרידי היהדות אינם רוצים ואינם יכולים לחכות הרבה. ואנחנו חייבים להאזין לרצונם. ומותר ליהודי ברומניה, בבולגריה, בהונגריה וביון, לאחר שהוא ראה את הוריו ואת אחיו ואחיותיו שחוטים וכל מעמדו הרוס, מותר לו לא לקבל את רוחב הלב של אידיאולוגים בארץ־ישראל המיעצים לו לדחות את העליה ל״תהליכים״ הדורשים הרבה שנים, ולהקים בינתים את הריסותיו בגולה ולסמוך על ״כוחות המחר״. היהודים רוצים לעלות ארצה מיד ולהקים את ההריסות פה, במולדת. מכל פינות הגולה בוקעת ועולה אלינו תביעה אחת: העלו אותנו מהר, פן נאחר את המועד.

 

תעלה זעקתנו

אין זה בכוחנו לגזור על צ׳רצ׳יל ועל רוזבלט ועל סטאלין לעשות את מבוקשנו. אבל חובתנו היא להיות שליח נאמן של היהודים האלה — שליח של רצונם האנושי והיהודי להיגאל ולהערות במולדת ולטוות יחד אתנו חוט העתיד היהודי. מי הוא אשר אזנו אוזן יהודית ולא יאזין את הזעקה הזאת הבוקעת ועולה מכל רחבי הגולה באירופה? ולא רק מאירופה בלבד, גם מצפון אמריקה, מתימן ומפרס ומארצות אחרות שאינני רואה עכשיו צורך להזכיר את שמן, מגיעה אלינו זעקת העליה.

וזעקה זו עלינו להביא לאומות העולם. מה אנו תובעים מהן? אין אנחנו אומרים להם: בתאריך זה וזה, בשעה זו וזו, בשעון ביד, הקימו לנו מדינה ותנו לנו רוב והעלו המונים. לא רק להם, גם לעצמנו אנחנו לא נוכל להגיד זאת. אבל אנחנו אומרים להם ואנחנו אומרים לעצמנו: — יש אסון מחריד, כפול: אסון העם היהודי ואסון מיליוני יהודים. הושמדו מיליונים והשארית בגולה צפויה להתנוונות חמרית ורוחנית. לעם היהודי אין מולדת ואין בטחון ואין עתיד בנכר. אבל ראו — מאות אלפים מאתנו חזרו למולדתם ההרוסה והמדולדלת, הפריחו עד עכשיו חלק קטן מהשממה, ועוד רבה המלאכה.  אבל רכשנו לעצמנו נסיון רב ואנחנו בוטחים ביכולתנו ומכירים באפשרויות הגנוזות של ארצנו. אפשר להעלות עוד מיליונים. תנו לנו העזרה, הזכות והסמכות הממלכתית לפתח את הארץ במלוא אפשרויותיה ולהעלות ארצה את כל הרוצים לעלות — בהיקף ובמהירות שכושר אירגוננו ויצירתנו מסוגל להם. אין לנו צורך לקחת ולא נקח אף שעל אדמה, לא בית ולא אילן משל אחרים. אנו ניישב אדמה שוממה — אדמת טרשים וחולות וביצות וערבה ועזובה אשר אחרים לא רצו ולא יכלו לעבד. בעצמנו נבנה בתים חדשים, ניטע עצים, נזרע שדות, נקים בתי־חרושת ונבנה נמלים, נרכוש אניות, נייסד בתי ספר ומוסדות־מדע, נארגן כוחות בטחון. מכם אנו דורשים רק סמכות ממלכתית ועזרה כספית בצורת מלווה או בצורה אחרת. את השאר נעשה בעצמנו, ואנחנו מאמינים שיש לאל ידינו להעלות ארצה את כל היהודים הרוצים בכך ולהשרישם בארץ. אם נוכל להעלות המיליון הראשון במשך שנה — נעלה במשך שנה; אם ידרשו שנתיים או יותר — נעשה זאת בשנתיים ויותר.  זה הוא דבר הצלתנו אנו — תנו את הדבר בידינו אנו.

האומנם כל העולם הוא כל־כך מרושע ומטומטם ואדיש שלא ישמע לזעקה — ולתביעה? האומנם מעונין העולם כולו שהארץ הזאת תישאר שממה, ושהיהודים באירופה ובארצות אחרות ימקו בענים ובמצוקתם?

מאמינים אנו שלא זו בלבד שיש ענין רב לעולם בתיקון העוול האכזרי שנעשה ליהודים, וענין לא פחות לסייע לפיתוח ארץ הרוסה רבת סיכויים ואפשרויות, — אלא גם ארצות המזרח התיכון, סוריה, עיראק, מצרים ואחרות יש להן ענין היסטורי במפעל הקונסטרוקטיבי הגדול של העם היהודי בארצו, למרות כל גילויי־ההתנגדות הפוליטיים בשעה זו; מדינה יהודית מפותחת ורבת־אוכלוסין תהיה מהגורמים האדירים החיוביים ביותר בהפרחת כל המזרח התיכון ובקידומן וביצורן של ארצות ערב העצמאיות — סוריה, עיראק, מצרים וכו'.

לא בידינו בלבד הדבר. אין אנו יכולים להבטיח לא לעצמנו פה ולא לשארית ישראל האומללה באירופה שנעביר אותם בקרוב אל המנוחה ואל הנחלה במולדת. אבל נתחייב בנפשנו וההיסטוריה היהודית לא תסלח לנו אם לא נעשה מצדנו כל מה שיש לעשות בכוחות אנוש — למען יקום הדבר, בזמן הקרוב ביותר ובממדים האפשריים. לכך יכוון המאבק המדיני שלנו — עד שהדבר יקום. אך לא נשב בחיבוק ידים גם עד קומו.

 

נתכונן גם לרעות וגם לטובות, גם לקטנות וגם לגדולות

עליה גדולה, העברת המונים, פיתוח אינטנסיבי של הארץ, הקמת מדינה יהודית לא יתכנו תוך כדי המלחמה אבל תהיה זאת אוולת ופשע אם עד סוף המלחמה ועד בוא ההכרעה הגדולה נשב בחיבוק ידים ונעסוק בויכוחים מדיניים. למען הכשיר האפשרות של עליה והתישבות המונית וכל הכרוך בהן, עלינו לשקוד על ביצור כל עמדה שלנו בארץ; על יישוב דחוף של כל שעל אדמה הנמצא ברשותנו על רכישה מהירה של כל אדמה הנתונה לרכישה גם בימים אלה; על הגברת העליה דרך כל הסדקים והחורים, מקרוב ומרחוק; על חיזוק כוחות הבטחון שלנו; על חיזוק האחדות היהודית והציונית בתוכנו; על הכשרת הנוער וציודו לקראת העתיד; על הרחבת כשרון הקליטה של הישוב הקיים; על האדרת רצונו הציוני והתאמת ארגונו ומוסדותיו לשליחות החלוצית שהוטלה עליו מטעם ההיסטוריה היהודית בשעת גורל זו.

ובמיוחד אני רוצה להגיד לנוער שלנו: התכוננו במלוא יכלתכם, נאמנותכם, ומסירותכם גם לרעות וגם לטובות, גם לקטנות וגם לגדולות!

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  ב־1906 נתקיימה בהלסינגפורס ועידה של ציוני רוסיה, בה החליטו על ״עבודת ההווה״ בגולה, כחלק של התכנית הציונית. — המע'.