העדוּת בפני הועדה המלכותית / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ב-7 לינואר 1937

ההזמנה שקיבלתי להעיד לפני הועדה המלכותית הביאתני במבוכה. יודע אנוכי, כי יש לי מעט מאוד להוסיף על דברי עדותם המקיפה של שליחי הסוכנות היהודית, וביחוד על דבריו של ד"ר וייצמן; לפיכך, רוצה אני להצטמצם בשאלות יסודיות אחדות, שנתעוררו במשך החקירה הזאת.

 

הצדקת מפעלנו    🔗

הרבה דוּבר כאן על התועלת, שהיהודים הביאו לארץ בכללה, על השבּחת החקלאות, על יצירת אפשרויות-עבודה נוספות, על שיפור תנאי הבריאות, על שכלול החינוך וכדומה. לא צדקת היהודים היא שגרמה לכל אלה והביאה תועלת לכל הארץ כולה; הדבר טבוע בעצם אֹפיו של מפעלנו. אין אנו יכולים להגשים את שאיפתנו בארץ-ישראל בלי עבודה בונה ויוצרת בחקלאות, בתעשיה, בחינוך וכדומה. טובת הארץ כולה לנגד עינינו – מתוך נימוקים מוסריים, כלכליים ומדיניים. אולם רוצה אני להרחיק אפשרות של אי-הבנה גדולה, העלולה להתעורר אגב ויכוח מסוג זה: לא הבאת תועלת לאחרים, כאותה התועלת שצמחה לארץ ממפעלנו, היא הנימוק להימצאנו כאן וההצדקה למפעלנו, מפעל הבית-הלאומי היהודי. אנו באים הנה ונמצאים כאן בזכותנו אנו. אנו חושבים את הבית-הלאומי היהודי למטרה בפני עצמה. טענתנו היא, שאנו נמצאים כאן ובונים את עתידנו בארץ, משום שזו זכותנו שלנו המוצדקת מעצמה – בין אם זה מביא ובין אם זה לא מביא תועלת לזולתנו.

היו"ר: כשאתה אומר: בין אם זה מביא תועלת לאחרים – האם כוונתך: בין אם זה מביא תועלת לצד השני?

ב. ג.: מפעלנו אינו מכוּון מעיקרו לתועלתם של אחרים, אך למעשה מן ההכרח שהוא מביא תועלת גם לאחרים, שכן זהו מפעל של יצירה ובנין.

היו"ר: אתה אומר, שזה מן ההכרח?

ב. ג.: כן, מעצם מהותו של מפעלנו, שהוא מביא ברכה לכל הארץ, אחרת לא היינו יכולים לבצע את שאיפתנו.

סיר הוראס רומבולד: כוונתך, איפוא, שהתועלת שאתם מעניקים לעם השני אינה אלא תועלת מקרית, הצומחת אגב הקמת ביתכם הלאומי?

ב. ג.: כן, אין זו המטרה העיקרית, והצדקת מפעלנו טבועה בו גופו.

סיר לורי האמונד: בן-גוריון מתכוון לומר, שהם באו הלום בזכותם-הם ולא בתורת פילנתרופּים.

ב. ג.: כן, אדוני, זוהי מטרה לעצמה; אנו חושבים כי העם היהודי זכאי לחיות ולהיות חפשי למענו ובזכותו הוא.

 

התנ"ך הוא המנדט שלנו    🔗

זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה. היו“ר הנכבד של הועדה המלכותית, או אחד מחבריו, אמר באחת הישיבות, כי המנדט הוא ה”בייבל" (תנ"ך) של הציונות.

היו"ר: האמנם הרחקתי כה לכת?

ב. ג.: אולי נאמר הדבר ע“י אחד מחבריך. היינו שמחים לשמוע דבר כזה מפיכם, אך אני יכול לומר בשם העם היהודי את ההיפך: התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי “להקים מחדש את ביתו הלאומי”.

פרופ' קופלאנד: זה נאמר בהקדמה למנדט?

ב. ג.: כן, בהקדמה למנדט. זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה.

היו“ר מעיר: לדעתך, נאמרו הדברים בתנ”ך יותר ברור מאשר במנדט? (צחוק באולם).

 

לא דבר חדש אנו באים לייסד כאן    🔗

ב. ג.: כוונתי, שלזכותנו ההיסטורית תוקף גדול יותר. המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם ארץ-ישראל ואוּשרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו.

רומבולד: ובכן, על יסוד זכותכם הנובעת מהתנ"ך הלא תגיע גם להקמתה-מחדש של המדינה הלאומית היהודית?

ב. ג.: עוד אגיע לשאלה זו. לא עורך-דין אנוכי ואין ברצוני לדבר בשפת המשפט. אדבר רק בשפת השכל הישר וההיסטוריה. אני אומר, שאנו נמצאים כאן בזכותנו. מאמין אנוכי, שכל העמים, קודם-כל העם האנגלי ואחריו עמי-אירופה אחרים וארצות-הברית של אמריקה, שאישרו את פעולתה של בריטניה הגדולה – גם העמים האלה ראו את דבר הקמת הבית הלאומי כמטרה בפני עצמה.

 

הכוונה – פתרון שאלת היהודים    🔗

כוונתם היתה, לא שהיהודים יביאו תועלת לארץ, אלא לפתור את השאלה היהודית, לסלק תלונה היסטורית של העם היהודי קבל כל העולם הנוצרי, תלונה הקיימת במשך דורות על דורות. בדורות האחרונים נעשו ע"י עמים נאורים שונים כמה נסיונות, שכוונתם היתה רצויה וראויה לשבח, לסלק בדרכים שונות – כגון שיווּי-זכויות באנגליה, בצרפת ובארצות אחרות – את תלונתו ההיסטורית של עם ישראל, את סבלותם ואת רדיפותיהם; אולם הוּכח, כי אין זה פתרון, משום שאין בו כדי לעקור את שורש כל צרותינו, והוא – שבכל הארצות אנו מהוים מיעוט הנתון לחסדו של הרוב. רוב זה יכול להתיחס אלינו ביושר ובצדק כמו באנגליה ובצרפת, או שהוא עלול לרדוף אותנו כמו, למשל, בגרמניה. – על-כל-פנים, תמיד נתונים אנו לחסדם או לשבטם של אחרים.

היו“ר: אינני רוצה להפסיקך, אך על זאת כבר דיבר בפרוטרוט ד”ר וייצמן.

ב. ג.: כבר העירותי בראשית הודעתי, שאינני מתכוון לחזור על דברים; אין כוונתי אלא להסביר, כי באנו הלום בזכותנו אנו ולמען עצמנו, אף-על-פי שאנו גם מביאים ברכה לארץ. אין אנו רוצים ליצור גם בארץ-ישראל אותו מצב שאין לשאתו שבו שרויים היהודים בארצות הגולה. הבית-הלאומי היהודי בא להביא שינוי יסודי בחייו ובמצבו של העם היהודי. שאם לא כן הרי אין כל חפץ בבית-לאומי. הבית-הלאומי היהודי אין פירושו מתן שיווּי-זכויות ליהודים בארץ-ישראל, אלא שינוי יסודי בחיי העם – בית לחיים לאומיים, חפשיים ומלאים.

 

מדוע דוקא ארץ-ישראל?    🔗

ואני רוצה לבאר מדוע דוקא בארץ-ישראל. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ – עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אח"כ, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על ארץ-ישראל מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה – ראשית: ארץ-ישראל היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים – בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים – יכולים לראותה כארצם, כארץ-מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם או גזע אחר בעולם – ואני מדגיש “עם” ולא סתם “אוכלוסים” או “חלק של עם” – הרואה בארץ זו את ארץ-מולדתו היחידה. כל תושבי ארץ-ישראל בלי הבדל הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שווֹת בארץ, לא רק בתורת אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר – זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ-ישראל בתור יהודים, בתור בני-ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן. בזמן שניתנה הצהרת בלפור היו בארץ 60.000 יהודים, ולא זכותם בלבד היא זו שניתנה ההצהרה. כיום אנו 400.000 נפש וגם עתה אין זו זכותם של 400.000 אלה בלבד. אנו בני העם העברי וזו ארץ-מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת.

 

כאֵם זו היולדת בעצמה את ילדה    🔗

אנחנו חוזרים לארץ-ישראל, ואנו מקבלים בשמחה וללא סייג רק תנאי הכרחי אחד, והוא – שלא תיפגענה זכויותיהם של תושבי הארץ, ושלא ישָלל מהם שום דבר מהדברים הדרושים לקיומם ולאושרם. באנו הלום על-מנת ליצור ולהוסיף ולא לשלול ולגרוע ממישהו. אנו עולים ואנו זכאים לעלות לארץ כל עוד לא נפתרה השאלה היהודית בעולם, כל עוד היהודים זקוקים לארץ-ישראל וכל עוד יש בה מקום בשבילנו בלי לנשל את זולתנו. אין אנו קונים בית-לאומי לעצמנו; אין אנו כובשים בית-לאומי. אנו יוצרים מחדש את ביתנו הלאומי. ומשום כך מייחסת תנועתנו הלאומית ערך כה רב לעבודה עברית ולעבודה עצמית. ממש כמו אֵם זו היולדת בעצמה את ילדה ולא תוכל לעשות זאת על-ידי אשה אחרת, כן חייבת האומה ליצור את ביתה במאמציה-היא ובעבודתה העצמית. וזוהי הסיבה שאנו עומדים בתוקף על הדרישה, שכל עבודתנו בארץ – חרישה בשדות, עבודה בבתי-חרושת, בנין בתינו וכו' ­תיעשה בידי עצמנו, שאם לא כן – לא נהיה זכאים לקרוא לזה בשם ביתנו הלאומי, באותו מובן שכם קורא לארץ בשם ארצו שלו.

 

מדוע בית-לאומי ולא מדינה?    🔗

ועתה הגעתי לשאלתו של סיר הוראס – בדבר מדינה לאומית. כשאנו אומרים כי ארץ-ישראל היא ארצנו, איננו מתכוונים להוציא מהכלל את שאר התושבים; הרי זו גם ארצם של אלה שנולדו כאן ושאין להם מולדת אחרת. אנו זכאים להיכנס לארץ ללא כל הגבלה וסייג, מלבד התנאי היחיד, שלא לנשל את התוֹשבים הנמצאים כאן. הבית-הלאומי היהודי פירושו – פתרון שלם של הבעיה היהודית. פירושו: לעשות את העם היהודי לאדון עתידו ולחותך גורל עצמו, דוגמת כל עם בן-חורין ועצמאי. ובכן שואלים אותנו: מדוע בית-לאומי יהודי ולא מדינה יהודית? כן שואלים לפעמים: מדוע נאמר “בית-לאומי ליהודים בארץ-ישראל” ולא “ארץ ישראל בתור בית-לאומי”? ראשית, הייתי רוצה לומר, כי בתכניתה הפוליטית של תנועתנו, שנוּסחה לראשונה – אני מדגיש: “נוסחה” ולא “נוצרה”, שכּן תכנית זו היתה קיימת במשך כל ההיסטוריה שלנו – בקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897, כבר אז השתמשנו כמעט באותן המלים, שבהן משתמשת הצהרת בלפור: “ליצור בית-מולדת לעם ישראל בארץ-ישראל, מובטח במשפט ממלכתי”. בנוסח שנכתב בשפה הגרמנית השתמשנו במלה “היימשטֵאטֵא”, מלה גרמנית מיוחדת במינה, שפירושה בית מקוּים על-ידי חוק פומבי, כלומר, נתכוונו לבית בשביל העם היהודי בארץ-ישראל.

גם בתכנית באזל השתמשנו במלים “בארץ-ישראל”, ולא אמרנו “ארץ-ישראל בתור בית-לאומי”, כלומר, לא אמרנו מדינה יהודית בארץ-ישראל; לא אמרנו זאת אז ואיננו אומרים זאת גם עתה. וזאת מתוך שלושה נימוקים:

 

אין אנו רוצים לשלוט    🔗

ראשית, שאיפתנו היא לעשות את העם היהודי לחותך גורל עצמו, אשר לא יהיה, דוגמת כל עם חפשי, כפוף לרצונם ונתון לחסדם של אחרים. אולם אין זה ממטרתנו לשלוט על מישהו. לו היתה ארץ-ישראל ריקה מתושבים לא-יהודים, אולי היינו גורסים “מדינה יהודית”, כי אז לא היה הדבר נוגע לאחרים. אולם יש תושבים אחרים בארץ-ישראל, וכשם שאין אנו רוצים להיות נתונים לחסדם של אחרים, כן זכאים גם הם לא להיות נתונים לחסדם של היהודים. יתכן, שאילו היתה הארץ בידי היהודים, כי עתה היינו מראים יחס טוב יותר כלפי התושבים האחרים; אך אין הם מחויבים לסמוך על רצוננו הטוב. לגבי מדינה שיש בה שתי קבוצות לאומיות, הרי זה דבר אפשרי – אם-כי לא הכרחי – שהרוב ירצה להשתלט על המיעוט; ומכאן החשש, שרוב יהודי בארץ עלול להשתלט על שאר התושבים. אך כשם שלא נתכוונו לכך בזמן ניסוח תכנית-באזל, כן אין זו מטרתנו כעת.

האמונד: ובכן, מטרתכם היא לא להשתלט?

ב.ג.: כן, לא לשלוט על אחרים אלא להבטיח קוממיות לעצמנו. עמידה ברשות עצמנו ולא שליטה על אחרים.

היו"ר: ומשום כך אתם רוצים במשטר של מנדט, כדי שלא תועמדו בנסיון – –

ב.ג.: לא. הרי אמרנו זאת לפני היות המנדט; תכניתנו הפוליטית נוּסחה לפני המלחמה, בשנת 1897; ואני מתכוון לנוסח ההוא. כבר אז הבאנו בחשבון, שיש לא-יהודים בארץ-ישראל ולא נתכוונו להשתלט עליהם, לפיכך לא דיברנו על מדינה.

 

קשר עם חבר העמים הבריטי    🔗

שנית, “מדינה” פירושה יחידה פוליטית נפרדת, מובדלת מכל מדינה אחרת. גם בית-לאומי יהודי עלול להיות כך, אך אין זה הכרח שיהא מובדל לעצמו. איננו שואפים לכך, להיפך, היינו רוצים שהארץ תהא קשורה ביחידה מדינית גדולה יותר, יחידה הנקראת בשם חבר-העמים הבריטי. לשם פתרון הבעיה היהודית ולמען עתידנו החפשי, אין הכרח שארץ-ישראל תהיה מדינה מובדלת, וגם לאחר שתושלם הקמת הבית-הלאומי היהודי וארץ-ישראל תהיה חפשית לחלוטין ולעולם, גם אז היינו רוצים להצטרף כחבר ליחידה מדינית גדולה יותר, ז. א. לחבר-העמים הבריטי. גם מסיבה זו אין אנו משתמשים במונח “מדינה יהודית”.

 

המקומות הקדושים    🔗

וסיבה שלישית לכך – יש בארץ-ישראל מקומות קדושים לכל העולם התרבותי; איננו רוצים ואין זה מעניננו לקבל על עצמנו את האחריות להם! אנו מכירים בצורך של פיקוח בין-לאומי על המקומות הקדושים, פיקוח ע"י שלטון מנדטורי או מוסד בין-לאומי אחר, כפי שנקבע במנדט.

 

בית-לאומי יש בו יותר מבמדינה יהודית    🔗

מטעמים אלה אין אנו משתמשים במונח “מדינה”, העלול להביא לידי אי-הבנה, אך ביתר הדברים אין הבדל בין בית-לאומי יהודי לבין מה שמקובל להבין במונח מדינה יהודית, אלא שבית-לאומי יש לו יתרון אחד על מדינה. בית-לאומי לעם היהודי הרי זה יותר ממדינה יהודית, והנני להסביר לכם, מהו היתרון. אילו אמרנו מדינה יהודית, ואלמלא היו קיימים שלושת הטעמים הנ"ל – כלומר: לוּ היתה הארץ ריקה מתושבים, לולא רצינו להצטרף ליחידה מדינית גדולה יותר, אלמלא היו מקומות קדושים בארץ, – כי עתה היה פירושה של מדינה יהודית כזו פחות מבית-לאומי. מדוע? מדינה יהודית, דוגמת כל מדינה אחרת, משמע – רבּונותו של העם של אותה מדינה; בידם להחליט, ללא מתן אילו נימוקים שהם, מי יכּנס ומי לא יכּנס לגבולותיה של המדינה. ומאחר שבריטניה הגדולה והמעצמות האירופיות האחרות הכירו בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו, ולבנות מחדש את ביתו הלאומי, הרי הוכרה בזאת זכותו של כל עם ישראל, של כל היהודים בעולם, ולא רק של היהודים היושבים בארץ-ישראל, או אלה, שבדרך מקרה ימָצאו בארץ בשעה שתיכוֹן מדינה יהודית. אלה לא יוכלו למנוע את כניסתם של יהודים אחרים, כל עוד לא יהיה מקום בשבילם בארץ. נמצא, כי בנידון זה בית-לאומי יהודי הוא מושג רחב יותר מאשר סתם מדינה.

רומבולד: כוונתך לומר, שאילו היתה מדינה לאומית יהודית, כי עתה היתה המדינה עלולה להגיד ברגע ידוע: “יש כבר די אנשים כאן וצריך להפסיק את כניסתם של אחרים”?

ב.ג.: כן, וזאת בלי מתן אילו נימוקים שהם; לא כן בבית-לאומי בשביל העם היהודי כולו.

היו"ר: מדינה היתה יכולה לומר זאת בלי כל הנמקה.

 

כל עוד יש יהודי – –    🔗

ב.ג.: מה שאין כן בבית-לאומי יהודי הקיים בתוקף החוק הבין-לאומי; במקרה של בית-לאומי, הרי היו חייבים להגיש נימוקים לפעולה כזו, וגם לוּ היתה שם ממשלה יהודית, גם אז היו מחויבים לתת נימוקים. איש לא יוכל למנוע כניסת יהודים לגבולות הבית-הלאומי, משום שהזכות להיכנס לארץ נתונה לכל יהודי. פירוש הדבר, ששיעור גידולו של הבית-הלאומי אינו קשור בשום אופן ופנים במספר התושבים הנמצאים בארץ, והוא מותנה רק בשני דברים: במספר היהודים בעולם הזקוקים לעליה לארץ-ישראל ובאפשרויותיה הממשיות של הארץ עצמה. כל עוד ימָצא בעולם יהודי המוכרח והרוצה לעלות לארץ-ישראל, וכל עוד ימָצא בשבילו מקום בארץ בלי לנשל את אחד התושבים, הרי תהיה לו הזכות להיכנס לארץ. לדעתנו, רק שני דברים אלה יש להביא בחשבון בקביעת שיעור מידותיו של הבית-הלאומי. ואם תאמרו, כי הצורך הזה בעליה גדולה לארץ-ישראל הוא עובדה חדשה, צורך חדש שבא בעקב המצב הנוכחי בגרמניה, בפולין וכו' – הרי טענה כזו לא תהיה נכונה מבחינה היסטורית. עוד בקונגרס הציוני הראשון ובשאר הקונגרסים שהתקיימו לפני המלחמה, הועמדה במרכז הדיון שאלת מצבם הנורא של היהודים בכמה מארצות הגולה. הקונגרסים שנערכו לפני המלחמה דנו בסכנה הצפויה ליהודים אפילו באותן הארצות, שבהן נהנו היהודים משיווי-זכויות. מאותה תקופה יש לציין ביחוד את הופעתו של הסופר היהודי המפורסם מאכס נורדוי, שהרצה לפני הקונגרס על מצב היהודים בעולם.

 

ד"ר הרצל בפני ועדה בריטית    🔗

בשנת 1902 מינתה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית לחקר שאלת הגירת הזרים; הועדה דנה גם בשאלת המהגרים היהודים, וד"ר הרצל הוזמן להעיד לפניה. זה היה בתולדות תנועתנו הקשר הראשון שלנו עם ועדה מלכותית בריטית.

 

לא מרכז רוחני, אלא מרכז מדיני    🔗

ד“ר הרצל אמר לפני אותה ועדה שהיתה בשנת 1902 את המלים הללו, שתוכלו למצוא אותן בדו”ח הרשמי: “פתרונה של הבעיה היהודית יבוא רק אם יכירו ביהודים בתור עם וימצאו בשבילם בית-לאומי מוּכּר במשפט העמים, ושאליו יוכלו היהודים להגר מאותם חלקי העולם שם הם נרדפים” – הכוונה היתה למרכז מדיני. אח"כ באה הצעתו של צ’מברלין ליישב יהודים באוגנדה; גם בהצעה זו לא יתכוונו למרכז רוחני, אלא למרכז מדיני, מקום אשר אליו יוכלו לבוא אותם היהודים, שלא יוכלו להישאר בארצות בהן ישבו. וכשניתנה הצהרת-בלפור ולפני שהתחילה העליה החדשה שלאחר המלחמה, הכריז גנראל סמאטס, אחד ממחברי הצהרת-בלפור ומי שהיה חבר בקבינט-המלחמה הבריטי: “אין בלבי כל ספק, שאם גם לא אזכה לראות בחיי אותו יום שבו ישוב כל עם ישראל לארץ-ישראל, בטוח אני שארץ-ישראל תיעשה יותר ויותר ביתו הלאומי של העם היהודי. מאותם חלקי העולם, שבהם היהודים נרדפים ואומללים, והם אינם מתקבלים שם בסבר פנים יפות מצד האוכלוסים הנוצרים – מאותם חלקי העולם יבוא זרם עולים לארץ-ישראל, שילך הלוך וגדול”. דברים אלה נאמרו בשנת 1919.

 

כלפי הארצות השכנות    🔗

היו"ר: התדבר עכשיו על ההתאמה בין השאיפות הלאומיות של היהודים לבין אלו של הערבים?

ב.ג.: הנני לדבר על זאת. דברי הקודמים קשורים בשאלת עמדתנו כלפי שכנינו הערבים. מעולם לא התעלמנו מקיומם של לא-יהודים בארץ-ישראל וממציאות תנועה לאומית ערבית. אנו מאמינים, – ואמונתנו זו נתאמתה ע"י כל מה שפעלנו עד עכשיו בארץ – שמפעלנו בארץ-ישראל, שהוחל בו מתוך שאיפה להביא גאולה לעם היהודי, עתיד, הודות לעצם מהותו, להביא ברכה רבה לא רק לתושבים הלא-יהודים בארץ-ישראל, אלא גם לארצות השכנות ולכל המזרח הקרוב. אנו מקדמים בשמחה את העובדה, שהעמים הערביים בעיראק ומצרים, וכעת גם בסוריה, זכו לקבל עצמאות; אנו שמחים על כך לא רק מטעמים מוסריים, לא רק משום שתנועתנו הלאומית מבינה לרוח שאיפותיהם הלאומיות של אחרים ויודעת להעריכן ולכבדן, אלא גם מתוך טעם עמוק יותר של תועלת עצמית. כדי שיהיה לנו בית-לאומי מוכרחים אנו ליצור בארץ ישוב יהודי גדול וחזק; אינני יכול לומר, מה יהא גדלו של הישוב בעתיד, על-כל-פנים נחוץ לנו, בשביל קיומנו והתפתחותנו, שהארצות השכנות לנו תהיינה מאושרות, מפותחות ומצליחות. אנו אמונה, שמפעלנו המביא ברכה לארץ-ישראל – כל העורך סיור קצר בארץ ישראל יכול לראות במו עיניו מה גדולה הברכה, שהיהודים מביאים לכל הארץ – יביא תועלת גם לאותם העמים היושבים בארצות השכנות לארץ-ישראל, והמקבלים עתה את עצמאותם.

 

תנועתנו היא תנועת בנין בעיקר    🔗

חבל מאד שבקרב שכנינו הערבים קיימת תנועה לאומית שהיא פוליטית גרידא.

אינני מגנה מישהו, אין לי כל רשות לכך; כל עם רשאי לארגן את תנועתו הוא כרצונו, אולם יש הבדל יסודי מאוד בין תנועתנו הלאומית ובין תנועתם הלאומית של הערבים בארץ. תנועתנו היא בעיקר תנועת-בנין. אין אנו עוסקים בתעמולה פוליטית, אלא בעבודת יצירה ובנין. הוכרחנו לעשות זאת כדי להשיג את מטרתנו: ראינו את תפקידנו ביבּוש ביצות, בהגדלת הפוריוּת הקרקע, בבנין ערים ובתי-חרושת, ביצירת מוסדות אמנות, תרבות ומדע. שכנינו הערבים היו עסוקים בעבודה פוליטית גרידא. ועתה שמחים אנו לראות, כי שכנינו בסוריה, עיראק ומצרים, כיון שהשיגו את עצמאותם, הרי אינם יכולים כעת להטיל את האחריות לצרותיהם על ממשלה זרה, והם מוכרחים לטפל בעצמם בשאלות קונסטרוקטיביות. כעת הם אחראים לארצם ולעמם, ואינם יכולים להטיל אשמות על הבריטים או על הצרפתים; הם מוכרחים כעת לפתור בעצמם את בעיותיהם-הם, ועליהם יהיה לעסוק באותה עבודה קונסטרוקטיבית, שאנו עוסקים בה בארץ.

 

יבוא יום והערבים יווכחו    🔗

אני מקוה שהם, ואחריהם גם שכנינו הערבים בארץ, יוכרחו להכיר ולהעריך את מהותו היוצרת והמועילה של מפעלנו, ויווכחו לדעת, כי לא רק שאין התנגשות אינטרסים בין העם היהודי כולו לבין כל העם הערבי, אלא להיפך: שהאינטרסים של שני העמים משלימים אלה את אלה. אנו זקוקים זה לזה. אנו יכולים להועיל זה לזה. אין לי כל ספק בדבר, כי העמים השכנים היושבים בסוריה, עיראק ומצרים, יהיו הראשונים, שיכירו בעובדה זו ומהם תתפשט ותלך ההכרה הזאת בקרב שכנינו הערבים בארץ; אני מאמין בזה, כי בעצם אין מקום ואין הכרח לסכסוך בין שני העמים. אנו מצדנו מעולם לא היה לנו ריב עם הערבים בארץ-ישראל, אף לא עם הערבים בארצות אחרות. באנו לארץ בהכרה, שמלבד הצלת עצמנו וגאולת עמנו, עלינו גם למלא תפקיד תרבותי חשוב בארץ, ושאנו יכולים להיות לעזר רב לשכנינו הערבים בארץ-ישראל ובארצות הסמוכות; וסבורני, כי מפעלנו הוכיח זאת. ככל שנתחזק וישובנו בארץ ילך ויגדל, ככל שיפרוץ מפעלנו הישובי ויתפתחו מוסדות-המדע שלנו, כן יכירו שכנינו הערבים בארצות הסמוכות ובארץ את הברכה הצפונה במפעלנו; כן תגדל התענינות-הגומלין ההיסטורית הקיימת בין שני העמים, בין העם היהודי השב לגבולו ומביא אתו את המסורת של תרבות אירופה וברכתה לבין העמים הערביים שמסביבנו, השואפים גם הם להשיג לא רק עצמאות פוליטית רשמית, אלא גם תחיה כלכלית, שכלית, רוחנית ותרבותית. אנו מאמינים, כי ישוב יהודי גדול, אומה יהודית חפשית בארץ-ישראל בעלת כר נרחב לפעולותיה, עלול להביא ברכה רבה לשכנינו הערבים. ומתוך הכרת העובדה הזאת, יקום שלום-של-קיימא ושיתוף-פעולה מתמיד בין שני העמים.