_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לקראת הקונגרס העשרים

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

יש שני תאריכים גדולים בתולדות הציונות המדינית:  תאריך 1897 ­  – שנת הקונגרס הציוני הראשון, ותאריך 1917 –  שנת מתן הצהרת-בלפור.   בתאריך הראשון הוכרזו הקיום המדיני והרצון המדיני של העם היהודי על-ידי עצמו.   בתאריך השני, לאחר עשרים שנה, נעשתה הכרזה זו על ידי אחרים, על ידי האדירה שבמדינות.   הפרוגרמה הברזילאית משנת 1897  נקבעה הקונסטיטוציה הפוליטית  של האומה היהודית מבחינה פנימית, מבחינת הכרת עצמה.   בהצהרת-בלפור משנת 1917 אושרה קונסטיטוציה זו, מבחינה חיצונית, מבחינת הכרת העמים.  ושוב הגענו לתאריך שלישי מכריע –  כי השנה תיקבע מחדש  המדיניות הארצישראלית של ממשלת המנדט.

תקופת עשרים שנה שבין תאריך לתאריך, היא כמובן לגמרי דבר שבמקרה.   אבל בשלושת התאריכים האלה. 1897, 1917, 1937, צפוּן לקח מאַלף ועמוק.

כשאנו סוקרים לאחור ועושים חשבון ארבעים השנים שעברו עלינו – אנו מוצאים שורה של כיבודים ונצחונות, גם פוליטיים וגם התיישבותיים.  ה"הזיה" של קומץ חולמים פוליטיים נעשתה עובדה בין-לאומית:  הפרוגרמה שנוסחה בבאזל בשנת 1897, נכנסה במלוֹאה לתוך הכרזה מחייבת של האדירה במדינות.   השאיפה הציונית הונחה ביסודו של המנדט הבריטי.  הישוב הדל, מעוט האוכלוסים ואמון ה"חלוקה" ,הפך למרכז יהודי גדול, מושרש בקרקע, בעבודה, בחרושת ובים.  פני הארץ נשתנו בעקבות פעולתנו הענפה והמפרה בכפר ובעיר.  חותם העבודה העברית הוטבע בישוב הגדל, ובשום ארץ אחרת שבעולם לא הכה הפועל העברי שרשים כל-כך מעמיקים, לא גילה עושר-פעולה וכשרון-יצירה ויכולת-כיבוד כבארץ שמתנגדינו כינו אותה בזלזול  "ארץ הקברים".   מאה אלף פועלים יהודים מאורגנים מהוים את חוט-השדרה של הישוב הארצישראלי,  הסתדרות העובדים היתה לראש-פינה בארץ המתנערת מהריסותיה, ובתנועת-הפועלים היהודית בעולם אין משלה בכוחה המשקי, הארגוני, התרבותי והממלכתי.   מישוב תלוי ביהודי חו"ל נהפכה היהדות הארצישראלית תלפיות לעם היהודי, מרכז לשאיפותיו ומשׂוֹשׂ גאונו.

בחינת העבר הקרוב, חשבון ארבעים השנים שעברו מיום התכנס הקונגרס הציוני הראשון –  דיו לבצר את אמונתנו ובטחוננו בכוח עצמנו, בכוח רעיוננו, תנועתנו והסתדרותנו.   אולם פנינו מופנות לבאות.   בחינת העתיד קובעת את מחשבתנו ורצוננו.  העתיד מעורר חרדה.  הסיפוק הקל בכיבושים שנעשו אינו יכול ואינו רשאי להרדים את ערוּתנו וחרדתנו –  כי אנו עומדים בפני מערכה כבדה, וסכנות חמורות ואיומות צפויות לנו בעתיד – אם לא נדע להתאזר עוז ולעמוד בפרץ במלוא כל יכלתנו.

הכוח שבו עמדנו כל השנים בפני כל מפגע ומעצור –  באותו כוח עלינו לפגוש עכשיו את הבאות.   אין זו הפעם הראשונה שמנסים להצמית את מפעלנו.  שנות 1921, 1929, 1936  עוד זכורות גם לדור הצעיר שבנו.  התנקשויות אלו הדפנו אחור ויצאנו מתוכן מחוזקים ומבוצרים משהיינו.   אבל ניזהר מהשוואות קלות ומרגיעות.  ההיסטוריה אינה תמיד חוזרת.  צירופי-כוחות ונסיבות חדשים מופיעים מזמן לזמן – ואפשרויות חדשות לשבט ולחסד חבויות בתוכם.   ודרוש לנו האומץ הפנימי לראות את הסכנות המתרחשות ובאות ללא כל השליה:  המערכה שאנו עומדים בה לא היתה דוגמתה.  גורל הארץ הזאת אינו מקופל עדיין בתוכה אלא תלוי בגורמים ובכוחות המצויים בחוצה לה.  גם כוחנו-אנו אינו הכוח של יהודי ארץ ישׂראל בלבד –  וגם הכוח העומד נגדנו אינו רק הכוח של מתנגדינו אשר בארץ.    במשך השנה שעברה התחוללה בארץ התנגשות מרה בין כוחות היצירה וההרס אשר בתוך הארץ – ומהיאבקות זו יצאנו אנחנו, היוצרים, והבונים, וידנו על העליונה.    החזקנו מעמד לאורך כל החזית – ואף הרחבנו וביצרנו עמדותינו.   אנו עומדים עכשיו בפני היאבקות בשטח בין-לאומי עולמי,  בפני היאבקות בין העם היהודי וממשלת-המנדט, וציר ההיאבקות היא המדיניות החדשה שתיקבע על יסוד מסקנות הועדה המלכותית. 

איש אינו יודע לפי-שעה מה הן המסקנות הללו.   יתכן שהועדה עצמה אינה יודעת עדיין.   אולם דבר אחד כמעט ברור:  פחות מכל יש לחכות להמלצה על המשכת ה"סטטוס-קווֹ".

עשרים השנים שעברו מאחרי הכרזת-בלפור היו שנות היאבקות קשה בין העם היהודי שגמר אומר לממש את ההבטחה שניתנה לו על אף המכשולים שקמו יום יום – ובין ממשלת המנדט שנרתעה מהתחייבויותיה  מפני שנבהלה מהקשיים.  אלו היו שנות נצחון וכשלון:  נצחון העקשנות היהודית וכשלון הרתיעה האנגלית.   אנו הלכנו מחיל אל חיל – בשעה שהפקידות והממשלה המהססת הלכו מדחי אל דחי.   הנצחון והכשלון הגיעו  לשיאם במאורעות 1936.   והשאלה הגדולה היא: מה יכריע בקביעת המדיניות החדשה?  נצחוננו או כשלונם?  והסכנה היא שהממשלה לא תודה בכשלונה ותתלה את הקולר לא ברתיעתה, בהיסוסה ובשגיאותיה – אלא בקושי הפנימי, כביכול, ואולי בנמנעות של קיום המנדט. 

עם מינוי הועדה הוכרז רשמית ופומבית שאין הועדה מוסמכת לנגוע במנדט –  אלא לבחון את דרכי הגשמתו.   אולם לא היה זה סוד שאין זו אלא הכרזה למראית-עין.  למבחן הועדה הועמד למעשה לא פירוש המנדט אלא קיום המנדט.   אנגליה אינה נוהגת להתכחש בגלוי וביודעים להתחייבויותיה.   אבל אפשר לומר –  ויש להדגיש שאין זו נבואה ואין זו קביעת עתידות, אלא בירור אפשרות בלבד: – שהדבר אשר הובטח ליהודים בשנת 1917 כבר קיים ועומד.    הובטח ליהודים בית-לאומי בארץ-ישראל – והבית-הלאומי כבר הוקם.  יש מושבות יהודיות, יש עיר עברית, יש ישוב יהודי של ארבע מאות אלף איש, יש בתי-ספר ומוסדות-חינוך, יש שפה ותרבות עברית, יש אוניברסיטה עברית – זאת אומרת יש בית-לאומי.   אנגליה מילאה כבר את הבטחותיה והריהי מעכשיו פטורה מעול המנדט והצהרת-בלפור.

יתכן שלא יעיזו לומר זאת בפה מלא, ויודו שהבית-הלאומי לא הוקם עדיין בשלמותו.  אבל יטענו: הבטחנו בית לאומי – לא הבטחנו מדינה יהודית.  וגם בית-לאומי הבטחנו בארץ ישראל – אבל לא ארץ ישׂראל כבית-לאומי.   זאת אומרת שלא כל הארץ נועדה להיות בית-לאומי, ואין להקים בית-לאומי  שיהפך למדינה יהודית.   למען מנוע הפיכת הבית-הלאומי למדינה יהודית יש למנוע התהווּת רוב יהודי בארץ, זאת אומרת יש לקבוע כלל יסודי שהיהודים ישארו לתמיד מיעוט בארץ.

ויתכן שלא ירצו גם לומר זאת בפירוש – אבל יקבעו סדר-עליה כזה שיגזור למעשה על הישארותנו מיעוט בארץ.   לשם כך יש רק לשנות את העיקרון אשר על פיו ישק דבר העליה – כלומר יש לבטל את העיקרון של יכולת-קליטה כלכלית.  עיקרון זה שהוכרז ב"ספר הלבן"  של 1922, בטרם אוּשר המנדט, יקבע את מכסימום העליה –  אבל לא את המינימום.   יאמרו: אין העליה היהודית יכולה לעבור על מידת-הקליטה הכלכלית, אבל אין היא מחויבת תמיד להגיע עד מלוא הקליטה הכלכלית, כי יש לקחת בחשבון גם  גורמים ונסיבות פוליטיים, ויש לסדר את העליה באופן כזה שלא יִשָנו המאורעות של 1936, כלומר שלא ירגיזו ויפחידו את הערבים ומנהיגיהם....

כל שלוש האפשרויות האלה – אומרות למעשה דבר אחד:  ליקבידציה, וזוהי הסכנה כמו שהיא, בכל מוראה.   זהו ההבדל שבין המערכה  הפוליטית שאנו עומדים בה הפעם ובין המערכות הפוליטיות שעמדנו בהן בשנים הקודמות.   עד עכשיו עמדנו בפני גזירות, קיצוצים וקיפוחים – ולרוב התגברנו עליהן.   אנו עומדים הפעם לא בפני קיצוץ זה או אחר –  אלא בפני אפשרות של ליקבידציה, של ערעור היסוד, של עקירת העיקר.  

ועלינו להתכונן למערכה בגיוס מלוא יכולתנו ומלוא כוחנו.   בשני דברים נעמוד במערכת-הגורל הכבדה הזאת:  בכוח הישוב ובכוח הציונות. 

כוח הישוב פשוטו כמשמעו:   הכוח המשקי, הארגוני והפיסי של ארבע מאות אלף היהודים אשר בארץ.   כוח זה צריך להיות מגויס ומצויד בכל מכשירי ההתגוננות והתנופה, מלוכד ומאוחד בהכרתו ובמשמעתו הציונית כחלוץ העם העברי העומד בחזית הראשונה של מלחמת השחרור והגאולה.   במאורעות 1936 לא בא עדיין לידי גילוי מלוא הכוח הגנוז בישוב, לא הכוח המשקי ולא כוח ההתגוננות.   אנו לא רק ארבע מאות אלף מספרים חיים.   משקלנו היחסי, האיכותי הוא הרבה יותר גדול ממספרנו החשבוני.  גבורתו המוסרית והגופנית של הנוער שלנו, התלכדותו  ויזמתו של מחנה פועלינו, ערכן של שלוש מאות נקודותינו, יכולת משקנו ועבודתנו, יצר וכשרון היצירה  הפועם בתוכנו, הכרת שליחותנו  ההיסטורית וצדקת מפעלנו המשחרר –  כל אלה משַוים לנו כוח-משנה,  ועלינו להטילו עכשיו במלוא כבדו על כף-המאזנים של המערכה הצפויה לנו.

אבל המערכה אינה נערכת בארץ בלבד, ולא פה תוכרע הכף –  בלי התגייסות מכסימלית של התנועה הציונית בעולם כולו, בלי המוני ישראל בתפוצות,  בלי היהדות העולמית שתתאסף  תחת הדגל הציוני ותופיע במלוא קומתה ומשקלה –  לא נעמוד בקרב.   וזהו היעוד הפוליטי של הקונגרס  העשרים –  מוביליזציה של עם ישראל להגנת תביעתנו הארצישראלית במלוא היקפה ותכנה.

ההכרזה היהודית משנת 1897 וההכרזה האנגלית משנת 1917 עומדות למבחן בשנת 1937 – ובימי הקונגרס העשרים יוטל הגורל.  ולעומת מזימת ההתכחשות והליקבידציה עלינו להציג את הכוח והרצון המלוכד וכושר המלחמה המגויס של העם היהודי, המיוצג בהמוניו בהסתדרות הציונית ובמתה העליונה    הקונגרס הציוני. 

בקונגרס לא תסתיים המערכה –  מערכות פוליטיות אינן מסתיימות על-נקלה ובמהרה.   אבל בקונגרס יתגלה כוחה הפוליטי של הציונות.   בהיקף הכוח הזה, בהמונים שיעמדו מאחוריו, בנכונותם החלוצית ובכשרונם המלחמתי והיוצר – ניבּחן. 

במערכה הפוליטית העומדת לפנינו יכריעו כוחות פוליטיים.   כוחו של הקונגרס נקבע במפעל השקל.   היקף ההמונים אשר יתרכזו סביב הקונגרס יקבע את משקלו הפוליטי.   משום כך אין מפעל השקל הפעם רק ענין הסתדרותי פנימי בלבד –   אלא גיוס פוליטי חיצוני.    דעת-הקהל האנגלית והעולמית צריכה לראות שמאחורי מלחמתנו הפוליטית עומד עם ישראל בהמוניו.    אולם גם פה, גמו בגיוס כוח הישוב, חשובה לא רק הכמות אלא גם האיכות.   גדלו של הכוח החלוצי הציונות, ונכונות ההמונים להצטרף למחנה הבונים והיוצרים, העובדים והמגינים –  משַוה  כוח-משנה לקונגרס הציוני, ותנועתנו נתבעת לגלות כוח-משנה לקונגרס הציוני –  במלוא היקפו ועצמתו. 

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה