_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הליכות המדינה היהודית

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

תל-אביב, 29.10.1937

 

אנו עומדים לפני שינויים פוליטיים מכריעים.  יתכן שאנו עומדים גם לפני קוממיות ממלכתית, לפני הקמת מדינה יהודית.

 

בפני הנעלם

יש להדגיש את המלה "יתכן" – כי אין עדיין לדבר על כך בודאות מכמה טעמים.  לפי שעה אין זו אלא הכרזה – ויש כמה אפשרויות שימנעו את הקמת המדינה היהודית.  יתכן, שהעם היהודי יסרב.  יש אפשרות שאפילו המחייבים יסרבו – אם תכנית המדינה המוּצעת ע"י אנגליה לא תהא מספקת ולא תמלא את הדרישות המינימליות, הנראות לנו כהכרחיות לקיום המדינה ומילוי תעודתה.  יש אפשרות תיאוריטית, שהמחייבים ימצאו סיפוק בהצעה, אולם רוב הקונגרס ידחה את ההצעה מטעמים פּרינציפּיוניים, לפי דעת השוללים.

יתכן למעשה סירוב מצד הערבים.  יש להניח, שהערבים ימָנעו מכל משא ומתן הכרוך בהקמת מדינה יהודית עצמאית אפילו בחלקה של הארץ, כי לדעת הערבים ארץ-ישראל כולה היא ארץ ערבית, ומתוך עמידה על "שלמוּת הערץ" יתנגדו להקמת מדינה ערבית בחלקה של הארץ.  אך יש גם אפשרות של סירוב מצד אנגליה.  הממשלה האנגלית אמנם הכריזה בלונדון ובג'ניבה, שהיא מקבלת בכללן את מסקנות הועדה המלכותית על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות, אולם מותר לפקפק, אם תקיים הממשלה את הכרזתה.  אין זה כלל מן הנמנע, שבטרם תקום המדינה תשנה הממשלה את דעתה.  מה שעשתה הממשלה ביחס למנדט היא יכולה לעשות גם ביחס לתכנית החלוקה.  תשלח ועדה חדשה – והועדה תמצא, שהמסקנות של הועדה המלכותית אינן בגדר של הגשמה.

יתכנו גם הפרעות אחרות שאינן תלויות בשלושת הגורמים האלה.  אנו חיים עכשיו בעולם טרוף ומסוכסך, ואין יודע מה ילד יום.  במערב אירופה ובמזרח אסיה מתלקחת מלחמת-דמים ויש חשש להתפוצצות עולמית.  ואם המצב בעולם יחריף יש לפקפק, אם תוכל אנגליה להיפּנות לביצוע התכנית הנועזת והקשה, שהציעה הועדה המלכותית.

לא כל ההפרעות האפשריות שמניתי הן ריאליות ובנות-תוקף במידה שוה.  הקמת המדינה היהודית תלויה בעיקר בשני גורמים:  היהודים והאנגלים.  והספק חל יותר על הגורם היהודי.  לפי-שעה עומדת הממשלה על דעתה, ש"הפתרון הטוב ורב-הסיכויים ביותר" הוא פתרון החלוקה;  אך אין דבר נתון לשינויים ולחליפות כמדיניות האנגלית, ואין שום בטחון שהממשלה תאמר גם מחר מה שאמרה אתמול.  ואם תאמר – אין בטחון שתעשה את דברה.  מהכרזה עד הגשמה יש מרחק רב. 

עת לעסוק בבירור הליכות המדינה העברית

ואף-על-פי-כן – הגיעה השעה להתחיל בבירור הליכות המדינה העברית.  כי אין זה מן הנמנע, שבעוד שנה נעמוד לפני שלב ראשון בהקמת המדינה, ונצטרך לברר לעצמנו ולאחרים את הדרך בה תלך המדינה היהודית.

בתנועה יש עדין ויכוח לגופו של דבר.  יש עדיין שוללים את המדינה מיסודה, באשר הקמת המדינה כרוכה באסון החלוקה.  בויכוח זה אין חדש עכשיו.  הבירור שנתקיים בציריך מיצה את טענות שני הצדדים ואין עכשיו מה להוסיף או לגרוע.  הויכוח עוד לא נתסיים ולא הוכרע – אבל אין טעם לחידוש הויכוח רק כשתסתמן תכנית ברורה ומוסמכת מצד הממשלה האנגלית.  רק אז תהיה אחיזה חדשה ממשית בבירור סופי של השאלה.

והבירור שיש להעמיד בפני תנועתנו – גם המחייבים וגם השוללים מחייבים להיזקק לו.  ברור, זה מיוסד לפי-שעה על השערה בלבד, שדבר הקמת המדינה יתכן גם מצד היהודים וגם מצד האנגלים, וגם השוללים אינם יכולים להגיד בודאות, שהשערה זו היא נמנעת-המציאות.  אם תוקם המדינה בניגוד לדעת השוללים – לא תהא זו מדינת המחייבים, אלא מדינת היהודים, המדינה של המחייבים והשוללים כאחד, וכולנו יחד ניתבע למאמץ משותף להקים את המדינה, לבנותה ולעשותה מנוף רב-אונים להגשמת הציונות – ובעוד זמן עלינו לברר, כיצד יעָשה הדבר.

ויש לפתוח את הבירור בהבהרת המושג והתוכן של "מדינה יהודית".  במועצת הסוכנות בציריך שאל אחד ה"לא-ציונים" שאלה זו:  מה זאת מדינה יהודית – האם זוהי מדינה, שרק יהודים אזרחיה?  או רק יהודים שליטים בה? או דתה הרשמית היא הדת היהודית? או שהרוב בתוכה הם יהודים?

 

מדינת היהודים – יעודה שונה מכל המדינות

לא הרי המדינה היהודית כמדינה הערבית.  הצעת המדינה הערבית מכוּונת להענקת עצמאות לערבים היושבים בשטח הערבי.  במדינה העברית אין המכוּון הענקת עצמאות ליהודי ארץ-ישראל.  אילו היתה תכנית המדינה היהודית מכוּונת אך ורק למתן קוממיות ליהודי ארץ-ישראל – לא היה המדינה מוקמה, כי לא היה בנמצא אף יהודי אחד בגולה או בארץ, שהיה נותן ידו להקמת מדינה שכזו.

המדינה היהודית שונה מבחינה ידועה לא רק מהמדינה הערבית, אלא גם מכל מדינה אחרת שבעולם.  המדינה היהודית לא תהיה ככל שאר המדינות מטרה לעצמה, אלא אך ורק אמצעי למטרה שמחוצה לה.  מדינה זו לא תוקם לשם הנאת תושביה ואזרחיה בלבד.  המדינה תשמש מכשיר ואמצעי להגשמת הציונות: לא סיפוק צרכי הישוב הנמצא בתוכה בשעת הקמתה, אלא מקלט וכלי-קיבול להמוני ישראל שבגולה.  למדינה הזאת תהיה תעודה היסטורית – לשמש מנוף לקיבוץ-גלויות, ורק תעודה זו תכשיר את זכות קיומה.

 

שלבים בהגשמת הציונות

הקמת מדינה יהודית עפ"י תכנית החלוקה, כלומר: בחלקה של הארץ, אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית בשלמותה, כי רק בארץ-ישראל כולה אפשר לפתור את שאלת היהודים בהיקפה המלא.  המדינה המוּצעת לא תוכל איפוא להיות אלא שלב, אחד השלבים, בהגשמת הציונות.

ויש לראות שתי תקופות בהתפתחות המדינה היהודית:  א) תקופת הבנין והיסוד;  ב) תקופת ההתפשטות.

עם הקמת המדינה היהודית אין אנו מפקיעים את זכותנו לשוב ולהתישב בכל חלקי הארץ, והתישבותנו לא תהא מצומצמת לעולם-ועד בתחומים המוגבלים של המדינה.  אולם ברור, שבתקופה הראשונה נרכז את מיטב מאמצינו, אם-כי אפשר לא את כולם, בבנין המדינה וביצירת משק וישוב יהודי גדול בתוכה.  תקופה זו תימשך עשר או חמש-עשרה שנים. אינו קובע מסמרות.  מספרים אלה אינם באים אלא לסבּר את האוזן.  לא הרי ההיסטוריה כהרי האסטרונומיה, ואין לראות מראש א הנולד ואף לא את המולד.  אפשר רק לנטות קו של סיכויים ואפשרויות.  הכוחות והגורמים שיפעלו ויכריעו בעתיד – רק מקצתם נראים מבין מצולות-הזמן, ואחד מהם הוא רצוננו ההיסטורי, כיווּן דרוך ותכליתי בפעולתנו, חתירה מאומצת ומתמדת לקראת מטרה. ואם יש לעמוד על התקופה השניה – זו הסמויה עדיין לגמרי מן העין – הרי אין זאת לשם ציוּן אפקים רחוקים וסיכויי העתיד, אלא לשם נטית קו-הפעולה בתקופה הקרובה, הראשונה, בתקופת-המסד.  כי רק באופי פעולתנו וכיווּנה בעתיד הקרוב, בימים הראשונים להקמת המדינה, מותנית האפשרות של בוא התקופה השניה.  תקופת ההתפשטות לא תבוא ולא תוכשר מאליה, כפרי בשל הנושר מהעץ.  אפשרויות ההרחבה לא יתכנו, אם מהרגע הראשון לא תכוון המדינה היהודית את כל מאמציה וצעדיה ויחסיה – בבנין, ביצירת-כוח ובהקמת יחסי-שכנים – לקראת התפשטותנו בארץ, מתוך רצון והסכמה ושיתוף-פעולה עם שכנינו הערבים.  בחיים החקלאיים יש עונת החריש והזרע ויש עונת הקציר והאסיף.  בשום אופן אי-אפשר לשנות את סדר העונות – עונת-הקציר אף פעם לא תקדים את עונת-הזרע.  אולם הקציר אל יבוא אף בעונתו – אם לא קדמו לו חריש וזרע. 

 

המדינה היהודית – מדינה ציונית

המדינה היהודית, ככל מפעל ציוני, אינה אלא אמצעי למטרה אחת ויחידה:  קיבוץ-גלויות במולדת.  והמדינה לא תמלא את תפקידה, אם מהרגע הראשון של קיומה לא תתאים את כל הליכותיה בבית ובחוץ למטרה זו.  כדי שתהיה המדינה היהודית נאמנה ליעודה ההיסטורי, יש הכרח שתכלכל את כל מעשיה, בשטח הכלכלי והפוליטי, במשטר הפנימי והחיצוני, מתוך דאגה להרחבת אפשרויות הקליטה וההישבות.  במלים אחרות:  שומה עליה,על המדינה היהודית, להיות מדינה ציונית.  הנחה זו צריכה לשמש נקודת-מוצא בקביעת דרכנו במדינה היהודית – לכשתקום.

 

ערובה לאפיה הציוני של המדינה היהודית

השאלה הראשונה המתעוררת אחרי אקדמה זו היא:  מהי הערובה שהמדינה היהודית אמנם תהיה מדינה ציונית?  כיצד תובטח התעודה הציונית, שלשמה עומדים להקים את המדינה היהודית?  ערובה זו אינה נתונה מאליה.  העובדה, שהמדינה תהיה יהודית, כלומר:  שהרוב שבה יהיה יהודי ושליטיה יהיו יהודים, אינה מבטיחה עדיין את האופי הציוני ומילוי התפקידים והיעודים הציוניים של המדינה.  יהודי ארץ-ישראל מעונינים כמובן בגידול כוחם ומספרם, אולם אין זהות אוביקטיבית מלאה בין הצורך הכללי של הישוב לגדול ולהתגבר ובין הצרכים של המוני ישראל לעלות לארץ להתישב בה.  העברת המוני ישראל לארץ לא תיתכן בלי תמורה במבנה הסוציאלי-כלכלי של ההמונים האלה, בלי העברת ההמונים האלה לחיי-עבודה.  מהי איפוא הערובה, שבמדינה היהודית יקום משטר ציוני?  אין שום ערובה אבטומטית ואַפּריוֹרית, מלבד העובדה האוביקטיבית של המצוקה היהודית האיומה, המתגברת והולכת.  המדינה היהודית תעמוד תחת הלחץ העצום של המוני ישראל שאינם יכולים להתקיים בגולה ואשר בתוקף גזירת הקיום ישׂתערו על הארץ.  לחץ מתמיד זה של העם היהודי בגולה ישמש בלי ספק גורם כביר בשמירת האופי הציוני של המדינה, אולם בלי מציאות כוח ציוני שקול ומכוון בתוך המדינה עלול לחץ זה להסתרס ולהסתלף.

האופי הציוני של המדינה היהודית יובטח בה-במידה שהשלטון במדינה ישָען בעיקרו של הכוחות הציבוריים המזהים את האינטרסים שלהם עם האינטרסים ההיסטוריים של האומה והמעמידים עצמם לבא תנאי ושיור לשירות ההגשמה הציונית.

ההגמוניה של חלוצי ההגשמה הציונית בארץ תשמש יחד עם מצוקת ישראל בגולה ערובה לכך, שהמדינה היהודית לא תצטמצם בדאגה לצרכי תושביה הקיימים, אלא תכוון את מאמציה ויכלתה וכח שלטונה להכשרת התנאים לקליטת המוני ישראל והשרשתם באץ בחיי-עבודה בכפר, בעיר ובים.

 

יהדות העולם – משען ומעוז למדינה היהודית

בנין המדינה עצמו וביצוע תפקידיה לא יתכנו בלי מאמצים חלוציים מוגברים ובלי שיתוף-כוחות בין יהודי ארץ-ישראל לבין העם היהודי בעולם.  המדינה היהודית לא תקום, לא תתקיים ולא תמלא את שליחותה, אם לא תשען על כוחו של העם היהודי כולו.  בלי העם היהודי שמחוץ למדינה אין קיום למדינה, אין צורך במדינה ואין עתיד למדינה.  לא ארבע או חמש מאות אלף היהודים יהיו נושאי המדינה היהודית.  המדינה תוקם, כדי לשמש את צרכיו של העם היהודי כולו;  המדינה תתקיים אם מאחוריה יעמוד כוחו של העם היהודי כולו.  המטרה שלשמה מוקמת המדינה – קליטת המוני ישראל והשרשתם במולדת – לא תושג אך ורק בכוחותיה הפנימיים של המדינה. 

באחד העתונים הציוניים בפולין נתפרסם לפני זמן-מה מאמר, שיצא מעטו של אחד מעסקני הציונים הכלליים על דבר חדלונה של ההסתדרות הציונית לאחר הקמת המדינה.  לדעת העסקן הציוני הפולני לא יהיה עוד צורך בהסתדרות ציונית, כי המלאכה הציונית תיעשה על-ידי המדינה היהודית.  בהבנה זו יש סירוס רעיונה של ההסתדרות הציונית לא-פחות מסילוף משמעותה של המדינה היהודית.  שליחותה של ההסתדרות הציונית אינה מסתיימת עם הקמת המדינה – כי המדינה אינה השלב הסופי של ההגשמה הציונית.  הקמת המדינה תזקיק ביתר שאת וביתר תוקף גיוס כוחות העם היהודי – כי הצרכים יגדלו, האפשרויות ירבו והתביעה של ההמונים תגבר, והמדינה כשהיא לבדה לא תוכל לספק את כל הצרכים והתביעות ולבצע את כל האפשרויות;  הבור לא יתמלא מחוליתו. עלית מאות אלפים יהודים מהתפוצות, הקלטתם בחקלאות ובחרושת ובמלאכת הים, לא תיעשה ביכולת המוגבלת של המדינה.  אמנם, הקמת שלטון ממלכתי יהודי, המטיל מסים וגובה מכס וכורת בריתות מסחריות, תיצור יכולת כספית חדשה, שאינה ניתנת כלל בלי מדינה.  אפילו האבטונומיה המקוצצת של עיריה בת מאה וחמשים אלף מאפשרת מלוה חיצוני של מיליון.  והאפשרויות של מדינה תהיינה גדולות פי-כמה מהאפשרויות של עיריה.  אולם היכולת המורחבת של המדינה תהיה זעומה ודלה לעומת הצרכים העצומים, כי לא צרכי תושבי המדינה בלבד, אלא צרכי עם, צרכי מיליונים שמחוצה לה, יהיו עמוסים על מדינה יחידה-במינה זו – וצרכים אלה לא יתמלאו על-ידי תושבי המדינה, אלא בכוחו של העם,  בכוחם של המיליונים היהודים אשר מחוץ למדינה.

 

היחסים ההדדיים בין המדינה היהודית וההסתדרות הציונית

במערכות התנועה הציונית יחולו בלי-ספק כמה שינויים לאחר שתוקם המדינה היהודית.  המסגרת של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, יחסיהן עם היהדות הארצישראלית, עם חבר-הלאומים, עם אנגליה ועם שאר המדינות בעולם, לא תוכל להישאר לאחר היות מדינה, כאשר היתה לפני היות מדינה.  הנציגות הממלכתית תתרכז כולה במדינה, אבל מציאות שלטון יהודי, מוסד מחוקק יהודי, תקציב-ממלכה יהודי – לא תגרע אלא תגביר את כוחה של התנועה הציונית.  וההסתדרות הציונית תיזקק למדינה היהודית לא-פחות משהמדינה היהודית תיזקק להסתדרות הציונית.  הליכות המדינה היהודית לא יקָבעו, אמנם, על-ידי ההסתדרות הציונית, וההסתדרות הציונית לא תהיה כפופה למרוּת המדינה, אולם לשתיהן יחד יהיה תפקיד משותף:  הכשרת המונים לעליה, הסעתם והשרשתם בארץ.  מפעל העליה וההתישבות לא יבוצעו אלא בסיוע המדינה היהודית וההסדרות הציונית כאחת.  המדינה תשרת את העליה ןההתישבות היהודית בתחיקה, משטר, שיטת מכס וכספים ובריתות מסחריות, המכוּונים לפיתוח אינטנסיבי מכסימלי של כל שטחי המדינה בעמק ובהר, להרמת הפריון של החקלאות והחרושת ומלאכת הים והרחבתן, להגנת התוצאת ושיווּקה.  אולם המדינה לא תוכל להעמיס על עצמה את כל העול הכספי הדרוש למפעל ההתישבותי.  ככל שהעליה תתרחב לאחר הקמת המדינה, כן יהיה הכרח להגדיל את האמצעים הלאומיים של העם היהודי מכל רחבי הגולה, למען האדיר את כשרון הקליטה הכלכלית של המדינה ויצירת מקורות פרנסה וכלכלה נוספים.  הסתדרות הציונית תשתתף בבנין המדינה ופתוחה לא רק בקרנות הלאומיות.  כמקודם תהיה שוּמה  על ההסתדרות הציונית לחנך את העם היהודי, לארגנו וללכדו, להכשיר את הנוער היהודי לתפקידי-כיבוש חלוציים בחקלאות, בעובודת ציבוריות, בים, בשמירה ובהגנה, להנחיל לעם את הלשון העברית וספרותה, לגייס לעזרת המדינה היהודית את הגורמים הבין-לאומיים.  קיום המדינה ישמש בלי ספק גורם מחנך ומללכד רב-אונים, אשר יסייע לתפקיד החינוכי, הארגוני והפוליטי, המוטל על התנועה הציונית.  לאחר הקמת המדינה תרכז ההסתדרות הציונית סביבה המונים יותר מרובים מאשר עכשיו, וכוחה והשפעתה בתפוצות יגדלו.  תגדל גם אחריותה.

הקואופרציה המוכרחת בין המדינה היהודית ובין ההסתדרות הציונית לשם ביצוע השליחות המשותפת של שתיהן – תחייב חזית לאומית מאוחדת גם במדינה וגם בהסתדרות הציונית.

יסוּד מדינה יהודית עפ"י תכנית-חלוקה בימינו אלה הוא נסיון נועז ומסוכן. הקשיים החיצוניים והפנימיים, שתתקל בהם המדינה מראשית יסודה, התביעות החמורות והמרובות אשר יוגשו למדינה והאפשרויות המוגבלות לסיפוקן, – כל אלה יעמידו את המדינה במצב קשה ומסוכן, ורק במשטר איתן ובמדיניות יציבה ומרחיקה-ראות, רק בתמיכה נאמנה ומתמדת של המוני האזרחים בפנים והמוני ישראל בחוץ תוכל המדינה להתגבר על קשייה ולעמוד בנסיון.  לא הכל יעָשה בכוח הכפיה ובתוקף השלטון.  גם הדברים שיכּללו בחוג סמכותה ויכלתה העצמית של המדינה לא יבוצעו תמיד ולאורך-ימים בגזירת החוק והמנגנון הממלכתי בלבד.  ולא הכל יכּלל בתחום סמכותה ויכלתה של המדינה.  למדינה לא תהיה שליטה על העם היהודי שבתפוצות.  וגיוס העם היהודי לעזרת המדינה, ואפילו כנאמנות של אזרחי המדינה לחובתם הממלכתית, לא יתכנו אלא אם ירגיש כל אזרח וכל יהודי, שהוא שותף למפעל ההיסטורי, שהמדינה יעוּדה לבצעו.

טיפוח השותפות ההיסטורית הזאת בהכרת העם ובהכרת אזרחי המדינה, גיבוש השותפות הזאת במסגרת הסתדרות ציונית מאוחדת ובמשטר ממלכתי דימוקרטי וקואליציוני – באלה יש לראות את הצו הראשון של התנועה, הרואה עצמה אחראית לעתיד האומה והמדינה כאחת.

 

התפקידים המיוחדים של המדינה היהודית

הענינים שהמדינה עתידה לטפל בהם, יש לחלקם לשני חוגים: א) חוג הענינים שבהם מטפלת כל מדינה באשר היא מדינה, כגון :  חוק ושמפט, שירותם, מכס, וכו';  ב) חוג הענינים המיוחדים, שיוטלו על מדינה זו באשר היא מדינה יהודית, או ביתר דיוק –  באשר יש לה יעוד ציוני;  אלה הם עניני עליה, התישבות, יחסים עם ערבים וכדומה.

בהמשך דברי אנסה לברר את הקו הממלכתי, שיש לקוט בו רק לגבי הענינים המיוחדים, הכרוכים באופן בלתי-אמצעי בתעודה הציונית של המדינה.

 

מדיניות העליה

בראש וראשונה העליה.  זו תהיה אחת השאלות הקשות והבוערות במדינה.  המדינה לא תוכל לקלוט כמובן את כל שבעה-עשר מיליוני היהודים, היא לא תוכל לקלוט את כל הרוצים לעלות.  ואין להניח, שבמדינה היהודית תתקיים עליה חפשית בלי שום הסדרה ורגולציה.  כיון שהמדינה תהיה לא מטרה אלא אמצעי – גם העליה לא תהיה מטרה לעצמה, אלא אמצעי לבנין המדינה ולפילוס נתיב להרחבה ולהתפשטות.  מדינה לא תהיה מוכשרה לקלוט כל הזקוקים לעליה – ומשום כך תבחר ותברור את החלק הרצוי לה מבחינת היעוד ההיסטורי המוטל עליה.  המסקנה:  העליה במדינה היהודית תהיה מכוּונת ומבוררת.  צרכי המדינה יחייבו בשורה הראשונה עליה צעירה – מבני י"ח עד בני ל' משני המינים.  צרכי המשק והבטחון, סיכויי העתיד והבראת העם ימריצו עליה של עובדים ועובדות צעירים, מגינים ומגינות צעירים, אבות ואמהות צעירים, אם-כי לא תמיד תוכל המדינה להתחשב אך ורק עם התועלת הממלכתית בלבד, ולא תוכל להתעלם מתביעות משפחתיות והוּמניות.  המדינה תצטרך לעודד באופן מיוחד את עלית בעלי-הון, מומחים מקצועיים ומדעיים, אולם ציר העליה העיקרי יהיה הגיל הצעיר, שיקבל בארצות הגולה הכשרה תרבותית, גופנית, מקצועית, צבאית.  מהעולה הצעיר תדרוש המדינה ידיעת השפה העברית, ידיעת הארץ, ידיעת מקצוע או הרגל לעבודה גופנית.  צירי המדינה בארצות הגולה יפקחו על ההכשרה, והמדינה היהודית תכרות בריתות עם מדינות-היציאה לתת הכשרה צבאית ומקצועית לעליה הצעירה.  בארצות מסוימות, כגון: אמריקה, הולנד ואנגליה, יקבל נוער יהודי מובחר הכשרה ימית ואוירית בבתי-הספר הממלכתיים – עפ"י הסכם מיוחד שבין ממשלות הארצות הללו לבין הממשלה היהודית.

 

מדיניות פיתוח להגברת כוח-הקליטה

המשטר הקרקעי של המדינה יהיה משטר של פיתוח.  התחיקה הקרקעית תהיה מכוּונת לארבעה דברים עיקריים:  א) מניעת הוברת האדמה ועזיבתה ;  ב) מניעת ספסרות קרקעית והפקעת מחירים;  ג) ניצול רציונלי ומכסימלי של מקורות המים; ד) אינטנסיפיקציה מכסימלית של המשק החקלאי.

המדינה תטיל מסים על אדמה מוּברת ובשעת הצורך תשתמש בחוק המחלול התורכי[i]) ותעביר לרשות המדינה אדמה בלתי-מעובדת.  המים:  מי-התהום, מי הנהרות והנחלים ומי-המעינות, יהיו קנין המדינה.  בכל שטחי-השלחין תתקין המדינה תכניות-פיתוח של חובה:  מומחים חקלאיים וכלכליים יעבּדו שיטת-משק אינטנסיבית בנויה על השקאה, שתאפשר הרמת דרגת-החיים של האכר והקטנת יחידת-המחיה הקרקעית;  בנק ההתישבות יסַפק לאכרים מִלְוֶה לפיתוח המשק, ויקבלו תמורתוֹ עודף הקרקע להתישבות נוספת.  המדינה לא תגביל את הקנין הפרטי בקרקע ותאַמץ השקעת ההון הפרטי בפיתוח החקלאות, אולם המדינה תמסור לחברה ממלכתית את המונופולין בהעברת קרקעות מחוץ לשטח הערים, בין בקניה ובין במכירה, לשם מניעת ספסרות והפקעת מחירים מלאכותיים. 

המדינה תייער באמצעים ממלכתיים את ההרים שאינם ראויים לעיבוד משקי אחר, ותאַמץ נטיעת עצי-פרי בכל האדמות ההרריות המוּכשרות לכך.  על-ידי יסוּד שדות-מופת ותחנות-נסיון בכל חלקי המדינה ועל-ידי קואופרציה של חובה בין האכרים תקדם המדינה עיבוד אינטנסיבי של הקרקע וגיווּן המשק החקלאי ותיכונו.  הקואופרציה החקלאית תסדר בעזרת המדינה את השיווּק של תוצרת הארץ.  ההתישבות החדשה תהיה פטורה ממסים בחמש השנים הראשונות.  הקרנות הלאומיות של ההסתדרות הציונית, יחס עם בנק התישבותי של המדינה, יציידו את המתישבים בקרקע ובמכשירים.

 

בטחון והגנה

הבטחון במדינה יוּשתת על שתים:  שאיפה נאמנה לשלום וצדק בית ובחוץ, וכוח-צבאי מאומן ומצויד במכשירי-הגנה משוכללים.

ברוח בלבד אין מבטיחים סדר, ביחוד במדינה קטנה, שום אמצעי לא יגביר את הבטחון של המדינה ושל תושביה כמדיניוּת פנימית וחיצונית, אשר הצדק החברתי והשלום הבין-לאומי יהיה לה לקו. דימוקטיה, שתימנע מהכל הפליה ושתדע לנטוע בלב כל האזרחים הרגשת שותפות-גורל ושותפות מולדת, מאמצים נאמנים לקשור יחסי-ידידות וקואופרציה עם הארצות השכנות – אלה יהווּ את היסוד המוסרי של הבטחון הפנימי והחיצוני של המדינה.  אולם משטר-צדק ושאיפת-שלום אינם מזדהים עם חוסר-אונים ורפיון-ידים.  המדינה היהודית תיזקק לשלטון תקיף ונמרץ, שיש ביכלתו להשליט חוק וצדק  ולהגן על שלום המדינה לא רק במאמרי-מוסר ובאגרות ידידות, אלא גם ביד חזקה ובזרוע נטויה.  מדינה זו לא תיתבע אך ורק להבטיח שלום אזרחיה, אלא לשמש מקלט לרבבות ומאות אלפים עולים חדשים – ויותר מכל מדינה אחרת תיזקק לכוחות מזוינים ומצוידים לשמור על הבטחון הפנימי והחיצוני.

המדינה היהודית לא תנהיג שירות-צבא כללי, כי כל כוחות האדם במדינה ידָרשו לבנין, לעבודה, למלאכה, ליצירה.  אולם המדינה תתקין חינוך צבאי כללי – בים, ביבשה ובאויר.  כל נער ונערה בגיל בית-הספר יקבלו גם חינוך גופני וצבאי מלא.  יחד עם למוד תורה ועבודה ילמד הנער, ללא הבדל מין, לאחוז בנשק.  המדינה תקיים גרעין פרופסיונלי של מומחים צבאיים מכל הסוגים.  תורת-צבא היא תורה רחבה ועמוקה ותובעת התמכרות שלמה ככל מקצוע מדעי וטכני מורכב.  וחלק מטובי הכוחות האינטלקטואליים של הנוער במדינה יקדיש עצמו לתורה זו כל ימי חייו.  אולם הדור הצעיר בכללו לא יוטל עליו לבזבז זמנו בקסרטין, אלא יקבל בבית-הספר הכשרה צבאית כללית, ויקָרא לאחר גמרוֹ בית-הספר מפעם לפעם  לזמן לא רב אל תחת הדגל, למען חדש ושכלל את ידיעותיו וסגולותיו הצבאיות.  העולים המתבגרים והבוגרים, שלא קיבלו חינוכם בבתי-הספר בארץ ואף לא קיבלו הכשרה גופנית בגולה – בשבילם יסודרו מחנות-הדרכה מיוחדים.  המדינה תשאף לכך, שלא ימָצא בתוכה אף אדם צעיר אחד, שלא יהיה מוכשר להגנה בבוא יום-הפקודה.  כל אזרחי המדינה יהווּ כוח מתגונן – בלי ליהפך צבא פרוֹפסיונלי.

 

המיעוט הערבי במדינה והיחסים עם הארצות השכנות

השאלה המסובכת והקשה ביותר היא אולי המדיניות הערבית של המדינה היהודית.  המדיניות היהודית כלפי המיעוט הערב – היא לא שאלת- מיעוט רגילה.  אילו היו הערבים שישארו במדינה היהודית, הערבים היחידים, ובארצות מסביב היו יושבים עמים לא-ערבים – היתה שאלת הערבים במדינה היהודית שאלת-מיעוט רגילה, זו המצויה בכמה וכמה ארצות, ופתרונה היה פשוט וקל.  אולם הערבים במדינה היהודית יהווּ רק רסיס קטן של העם הערבי הגדול, התופס שטח ענקי צפונית, דרומית ומזרחית למדינה היהודית.  וביחס המדינה היהודית לערבים היושבים בתוכה תהיה כרוכה במידה רבה שאלת הקשרים שבין המדינה היהודית לבין הארצות הערביות השכנות.  המדינה היהודית תיזקק ליחסי-שכנות טובים לא רק למען הבטיח שלומה הפנימי והחיצוני והתפתחותה הכלכלית, אלא למען הכשיר במשך הזמן עליה והתישבות יהודית בשאר חלקי הארץ מתוך הסכם והבנה עם העם הערבי.  גם לאחר שתפתח המדינה היהודית את יכולת-הקליטה עד קצה המכסימום, לא תכיל  את כל המוני ישראל, שיוכרחו או ירצו לעזוב את הגולה.  יש צורך שהמדינה היהודית תרכוש את אמונו וידידותו של העם הערבי.  זה היה צורך חיוני של התנועה הציונית כל הימים, אבל להסכם יהודי-ערבי דרושים שני צדדים,ועד היום לא היה צורך לצד השני – כך לכל-הפחות סבור היה הצד השני – שום הסכם עם העם היהודי, אשר יאפשר את גידולו של הכוח היהודי בארץ.  אם אנו אצים בהסכם יהודי-ערבי – וכל הימים רצינו בהסכם כזה;  אם לנו דרוש הסכם כזה מטעמים פוליטיים ומוסריים – אין להסיק מכך מסקנה, שהערבים יעשו את רצוננו, בלי שיהיה להם צורך חיוני בכך ולי שיכירו הם בצורך זה.  ולא רק לא הכירו הערבים צורך זה – הם לא הודו כלל במציאות שני צדדים.  הם ראו בעצם רק צד אחד –  רק את העם הערבי;  העם היהודי היה בפולין, באמריקה, בגרמניה, בכל שאר התפוצות, אבל לא היה עם יהודי בארץ-ישראל.  היה רצון לעם היהודי להיות בארץ, היתה שאיפה של המוני ישראל בגולה לשוב לארץ;  אבל הערבים ראו רק את המציאות הקיימת  בארץ ובסביבותיה, מציאות זו ראו מיעוטים יהודים בעיראק, סוריה, תימן וארץ-ישראל.  בארץ זו הלך המיעוט וגדל על-ידי עליה –  והם התנגדו לגידול זה, פחדו מפניו ולא רצו בשום אופן להשלים אתו.  הערבים בתימן אינם מכירים במיעוט היהודי כבצד;  הערבים בעיראק אינם מכירים ביהודי עיראק כבצד, ולגבי הערבים אין ארץ-ישראל שונה מארץ ערבית אחרת – מסוריה, עיראק ותימן.  וכל ה"פיקחים" ואנשי-המעשה אשר הסבירו לנו השכם והסבר, כי למעננו אנו, למען הצלחת מפעלנו הציוני, יש צורך בהסכם עם הערבים, לא גילו לנו אף פעם את הסוד, מה ידחף את הערבים לבוא לידי הסכם אתנו – אם ההסכם פירושו עליה יהודית גדולה לארץ.  יש חכמים המנסים להוכיח לנו, כי ההמונים הערבים מעונינים בעליה יהודית גדולה;  אבל עד היום לא הצליחו החכמים האלה להוכיח זאת לערבים.  הערבים ה"מטומטמים" מסרבים לקבל את ההוראות המחוכמות ואינם מזהים את האינטרסים שלהם עם אינטרסי העליה היהודית, ואים רוצים לשמוע על שום הבנה הדדית עם היהודים, שאין עמה הסתלקות מהשאיפות הציוניות.  והטעם פשוט:  הערבים אינם רואים עדיין, שיש להם חשבון ותועלת לבוא לידי הסכם עם היהודים ולתת להם להיות כוח עצמאי בארץ.  הכוח היחיד שהערבים רואים בארץ, זהו הכוח האנגלי.  כוח זה אולי יכול היה להביא לידי התקרבות יהודית-ערבית – אילו היה רוצה בכך ברצינות.  אולם איני מצפה, שאדמיניסטרציה זרה זו תביא לידי הבנה בין היהודים לערבים.  הפקידות הבריטית יכולה להתקיים גם בלי שלום יהודי-ערבי.  עם הקמת מדינה יהודית יווצרו התנאים, אשר יכשירו את ההסכם היהודי-ערבי.  תקום ממשלה יהודית, אשר תעשה את כל המאמצים הפוליטיים למען ברית יהודית-ערבית – יקום בארץ כוח יהודי, כוח מספרי, משקי, תרבותי, פוליטי וצבאי; יקום הצד השני, היהודי, שהיה חסר עד עכשיו.  אין יודע  כמה יהודים תקלוט המדינה היהודית – היהיו פה שנים או שלושה מיליון יהודים.  אולם אם מפתח העליה יהיה בידינו, ושלטון יהודי יחוקק את חוקי העבודה, הקרקע, החרושת, וממשלה יהודית תכלכל את בנין הארץ – יקום בארץ בזמן הקצר ביותר כוח יהודי גדול, משק ענף ומפותח, תרבות גבוהה ועשירה, כוח, שאין רבים כמוהו בכל המזרח הקרוב, – לא בכמות, אלא באיכות – ושום מדינה שנה לא תוכל להתעלם מכוח זה, ולא בנקל תוותר על ברכת ידידותו ועזרתו. 

גם עכשיו, כשלא הגענו אפילו לחצי-מיליון ואין לנו כל שלטון, יש כבר בארצות השכנות מנהיגים ערבים, היודעים להעריך את חשיבות הגורם היהודי – אמנם לא בפומבי, כי עדיין חוששים לומר זאת בקול רם, אבל אומרים לנו זאת בשיחות פרטיות, והיו רוצים להתקשר אתנו, אלא שהסכסוך עם ערבי ארץ-ישראל מעכב; כי הם אומרים לנו:  אין אנו יכולים לבוא אתכם בברית מעל לראשי אחינו הערבים בארץ.

הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, אם –כי הוא סכסוך חד-צדדי, כי ידנו מושטת כל הזמן לשלום, הוא המפריע העיקרי להבנה יהודית-ערבית בהיקף יותר רחב, ומכאן חשיבותו העצומה של פתרון שאלת המיעוט הערבי במדינה היהודית. מעמד המיעוט הערבי במדינה היהודית יקבע במידה מרובה את היחסים בין המדינה היהודית לבין הארצות הערביות השכנות.

המדינה היהודית תצטרך להתנהג כלפי אזרחיה הערבים כאילו היו יהודים.  ז.א. לא רק שויון-זכויות מלא בכל שטחי החיים, במוסדות המחוקקים, בפקידות, בשירותי המדינה, במשק, בתרבות – אלא מאמצים מתמידים ומדרגים להשוואת מדרגת-החיים של המיעוט הערבי לדרגה הכלכלית והתרבותית של הרוב היהודי.  מובן, שהדבר לא יעָשה בבת-אחת.  הפלא הזה הוא למעלה מיכלתה של המדינה ולמעלה מכשרונם של הערבים.  אולם המדינה היהודית לא תהיה נאמנה ליעודה הציוני, אם לא תסייע במכוּון ובהתמדה להעלאת רמת-החיים של המיעוט הערבי עד כדי הרמה התרבית, הסוציאלית והכלכלית של הרוב היהודי – על-ידי חובת חינוך כללי, שירות רפואי וסניטרי, תחיקת-הגנה של העובד החרשתי והחקלאי, טיפוח הארגון המקצועי והקואופרציה המשקית, ללא כל מחיצה גזעית, בקרב העובדים, האכרים, בעלי האומניות החפשיות, בעלי המלאכה והחרושת והסוחרים היהודים והערבים.

לא רק מתוך הנחות מוסריות בלבד, לא רק מתוך דאגה וחרדה למצב המיעוטים היהודים בגולה, אלא תוך התעודה הציונית המוטלת על המדינה היהודית, מתוך הצורך ההיסטורי למצוא מסילות ללב העם הערבי ולהתקשר אתו בברית-ידידות ובפעולת-גומלין, תשקוד המדינה היהודית במידת-יכלתה על שמירת זכויותיהם ותיקון מעמדם של הערבים אשר ישארו במדינה.  ערבי ארץ-ישראל משמשים עכשיו סלע-מחלוקת בין העם היהודי ובין העם הערבי, והם זורעים מדנים בין הישוב ובין הארצות השכנות.  היחס ההוגן והנכון של המדינה היהודית לאזרחיה הערבים עלול להפוך את המיעוט הערבי לגשר בינה ובין שכניה הערבים.  הערבים במדינה היהודית יעלו על הערבים שבכל הארצות הערביות ברמתם הסוציאלית, התרבותית והכלכלית.  אמנם כפית-טובה היא חזיון שכיח בחיים הפוליטיים.  יתכן, שאותם הערבים אשר המדינה תעשיר, תרים ותחנך, ינסו כוחם בהתנקשויות ובטירור.  היד החזקה של המדינה תנחת בפושעים אלה.  הממשלה היהודית לא תירתע מכל צעד, שיש בו הכרח להבטיח את השלום והשקט במדינה.  ובביעור הרע לא תפלה בין יהודי לערבי.  אולם היא לא תפלה גם בין יהודי לערבי בשירותי המדינה ובהנאת מפעליה החינוכיים, המשקיים והבריאותיים.  מקו-היחס מיעוט הערבי ימָתח קו-יחסים למדינות הערביות השכנות.  המדיניות הערבית הפנימית תכשיר את הדרך למדיניות הערבית החיצונית.  ושוב – לא על הצדק בלבד, אלא על כוחה המשקי והגופני תישען המדינה היהודית ביחסיה עם שכניה.  בשנַים תבוא המדינה היהודית לשכניה הערבים:  בכוח המוסרי של מעמד המיעוט הערבי ובכוח החמרי של המשק והשלטון והצבא היהודי.  בשני אלה תכשיר את הברית היהודית-ערבית, ברית מיוסדת על עזרת-גומלין של שני כוחות ממשיים מציאותיים, שיש לכל אחד מהם מה לתת ומה לקבל.

ומי יודע?  יתכן שמתוך הבנה והסכמה הדדית תיהרס המחיצה המלאכותית אשר הקימה תכנית-החלוקה בין שתי המדינות, והארץ המפולגה תתאחד שוב בגבולותיה ההיסטוריים,ושני העמים השמיים יעבדו שכם אחד לתחית המזרח הקרוב מתוך הרמוניה והסכם של עמים שוי-זכויות ושוי-דרגה.

זו בכל אופן תהיה השאיפה של המדינה היהודית – אשר תשַוה לפניה כל הימים את התעודה הציונית שלשמה נוצרה.

 

ב

בישיבת ההנהלה – ירושלים, 7 ביוני 1938

  – הדיון בשאלת המיעוט במדינה היהודית, כמו בכל שאלות המדינה, הוא לא-נוח ולא קל בשעה זו.  אולם הועמדנו על שאלה זו ע"י הודעה[ii]) .  יש רושם כאילו גורל המיעוט הערבי היא השאלה המרכזית המעסיקה את הועדה.  אולם אין כל בטחון שאנו דנים על ענין אקטואלי. המדינה היהודית אינה קיימת ואינה מונחת בקופסה.  ואם גם נניח שתקום, הרי כל זמן שלא ידועה לנו המסגרת הטריטוריאלית והפוליטית של המדינה, קשה לדון בשאלת המיעוט.  אסור לגשת לשאלה זו גישה דוגמטית.  מה תהיינה אפשרויות העליה וההתישבות של המדינה – זוהי בשבילנו השאלה העיקרית, המתנה את כל שאר השאלות.  הליכות המדינה היהודית יקָבעו מתוך צרכי העליה וההתישבות, שלשמם תוקם המדינה.  התעודה הציונית של המדינה היהודית תקבע את כל הליכותיה.  כשהועדה מציגה לנו שאלות יש לנו קושי רב במתן התשובות, כי בכל תשובה יש מעין התחייבות לעתיד, בה בשעה שהממשלה האנגלית עוד לא קבעה עמדתה ולא אמרה לנו, מה יהיה טיבה של המדינה המוצעת:  גבולותיה, שטחה, סמכותה.  יתכן לאמר, שהועדה מתכוונת להקמת "מדינה", שלמעשה תעמוד תחת משטר של מנדט, ולא המנדט הקיים, אלא המנדט של ה"פּאַליאַטיבים", כפי שהציעה הועדה המלכותית בחלק השני של הרצאתה.  אולם יהיו הנימוקים של הועדה מה שיהיו – אין אנו יכולים להשתמט מתשובה.  נקודת-המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית היא הצורך להכשיר את התנאים להסכם ערבי-יהודי, שיאפשר ביטול החלוקה והתפשטות היהודים בכל ארץ-ישראל מתוך הבנה הדדית והסכם יהודי-ערבי.

לפי-שעה אפשר לציין רק ראשי-פרקים לקו פעולותיה והליכותיה של המדינה העברית:

אם תוקם מדינה יהודית סוברנית, תתקין המדינה בעצמה את חוקתה ותקבע מזמן לזמן את קו מדיניותה.  אם לא תהיה למדינה הסמכות המלאה להגדיר את משטרה וסדריה ולהחליט על דרכי פעולתה לפי ראות עינה וצרכיה מפקידה לפקידה, לא תהיה זו מדינה סוברנית.  אי-אפשר איפוא להטיל על המדינה תכנית כפויה מראש, שתכבול את חופש פעולתה ותפגע בסוברניות.

אולם יש בעיות פוליטיות, הטעונות בירור וקביעה עוד בטרם תוקם המדינה  באשר קביעה זו משמשת תנאי להקמת המדינה. אין כמעט ספק, ששני הגורמים הראשיים בהקמת המדינה היהודית – אנגליה מצד אחד והעם היהודי מצד שני – לא יסכימו להקמת המדינה, אם לא יובטחו מראש תנאים מסוימים אשר לשמם תוקם המדינה או אשר בהיעדרם אין להקימה, והם:  א) ביצוע כוונתה של הצהרת-בלפור;  ב) הבטחת האינטרסים של בריטניה בארץ;  ג) הגנת המיעוטים.

 

א. התעודה הציונית של המדינה היהודית

הקמת מדינה יהודית עפ"י תכנית-החלוקה אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית והגשמת כוונתה של הצהרת-בלפור , אלא משום דרך חדשה בקידום המפעל הציוני בתנאים מוצרים מצד אחד ומורחבים מצד שני:  בשטח מצומצם פי-כמה מזה שהתכוונה לו הצהרת-בלפור, ובסמכויות ואפשרויות מורחבות מאלו שהוגדרו במנדט: סמכות של מדינה סוברנית ואפשרות של העברת האוכלוסים הערבים.

ביחס למנדט קבעה הועדה המלכותית, ש"אין כל ספק שהתעודה הראשונית של המנדט,כפי שהובעה בהקדמתו וסעיפיו, היא לקדם את יסוּדו של הבית-הלאומי היהודי" (עמוד 39, פרק ב', סעיף 4).  יש לקבוע בודאות לא פחות קטנה, שהתעודה העיקרית של המדינה היהודית המוצעת היא ליצור תנאים ואפשרויות לקליטת מכסימום של עולים יהודים ולסייע ע"י כך לפתרון שאלת היהודים בעולם. – – –

גם הועדה המלכותית, שהציעה את תכנית-החלוקה, וגם ממשלת הוד מלכותו, בהצהרתה משבעה ליולי 1937, שאישרה את התכנית הזאת בכללה, הבחינה וציינה את התעודה המיוחדת של המדינה היהודית.

הועדה ראתה את היתרון של תכנית-החלוקה בשביל היהודים בשחרור עליה היהודית מהשגחה לא-יהודית ומהגבלות המנדט,  "חלוקה – אומרת הועדה – הופכת את הבית-הלאומי למדינה יהודית.  אזרחיה יהיו מוכשרים להכניס לארץ יהודים במספר כזה, שלפי דעתם הם יש בכוח המדינה לקלוט".  ובציינה מה אומרת הקליטה בארץ להמוני היהודים הסובלים בגולה, קובעת הועדה: "בזה, כמו בהרבה דברים אחרים הקשורים לארץ, יש לקחת בחשבון לא רק את העמים היושבים בארץ.  השאלה היהודית אינה האחרונה השאלות המרובות, המסבכות את היחסים הבין-לאומיים וחוסמות את הדרך לשלום ופריחה" (פרק כ"ב סעי' 3–4).

ממשלת הוד מלכותו הודיעה בהצהרתה מיום 7 ביולי 1937: "בתמכה בפתרון שאלת א"י בדרך הלוקה, נתרשמה מ.ה.מ. התרשמות מרובה מהיתרונות שיש בחלוקה גם לערבים וגם ליהודים. – החלוקה תבטיח את יסוּדו של הבית-הלאומי היהודי ותשחררהו מכל אפשרות של שעבוד בעתיד לשלטון ערבי.  היא תהפוך את הבית-הלאומי למדינה יהודית, שיהיה לה פיקוח מלא על כל העליה".

מהצהרות אלו ברור, שגם לפי דעת מתכני תכנית-החלוקה אין הקמת המדינה היהודית מכוּונת כצעד סופי ביסוד הבית-הלאומי, אלא כאמצעי להבטיח את פיתוחו של הבית-הלאומי על-ידי קליטת עליה נוספת, שתסודר ברשות המדינה העברית.

התעודה, שלשמה תוקם המדינה יהודית –  התעודה לקלוט מכסימום של עולים יהודים ולסייע ע"י כך לפתרון שאלת העם היהודי בעולם – תקבע את אפיה, משטרה ושיטת פעולתה של המדינה היהודית כלפי פנים וכלפי חוץ.  היחס של העם היהודי לתכניות הועדה והצעות מ.ה.מ. יקָבע מתוך בחינה, באיזו מידה תינתן האפשרות למדינה היהודית המוצעת לשמש אמצעי למטרה זו.  הבחינה לא תהיה אם ליהודי א"י יובטח במדינה המוצעת קיום עצמאי ובר-הגנה, אלא באיזו מידה יאפשרו השטח, הגבולות והסמכות, שיוצעו למדינה היהודית, קליטת עליה והתישבות יהודית נוספת, שיש בה כדי לסייע באופן ממשי לפתרון השאלה היהודית וביצוע השאיפה הציונית, לפי רוח ההתחייבות של הממשלה הבריטית כלפי העם היהודי.

המשטר של המדינה היהודית יהיה מכוּון איפוא בשורה הראשונה להרחבת יכולת-הקליטה של הארץ בשביל המוני עולים יהודים ולהושבת חלק מאתים של העולים על הקרקע. – – –

המדינה העברית תבוא בדברים עם המדינות הערביות השכנות בדבר העברה מרצון של אריסים, פועלים ופלחים ערבים, מהמדינה היהודית למדינות השכנות.  לשם כך תרכוש המדינה היהודית, או חברה מיוחדת לכך, שתוכר בתור חברה לתועלת הציבור, אדמות בארצות השכנות לשם התישבות כל אותם הפלחים והאריסים, אשר יאותו לצאת מהמדינה היהודית.

התחיקה התעשיתית ומדיניות-המכס:  שיטת-הכספים והבריתות המסחריות של המדינה היהודית יהיו מכוּונת להרחבת החרושת והמלאכה, שיקלטו לכל-הפחות שני-שלישים של העליה היהודית.  המדינה תגן על תוצרתה מפני הצפה והתחרות בלתי-הוגנת של עבודה זולה מהחוץ.

 

ב. המדינה היהודית ואנגליה

אמנם-ברית בין המדינה היהודית ובין אנגליה תיערך מתוך מו"מ שבין ממשלת המנדט ובין הסוכנות היהודית, אלחר שיקבעו גבולותיו של השטח היהודי והקונגרס הציוני ידון ויחליט בחיוב על תכנית-החלוקה.

באמנה זו יקבעו ההתחייבויות ההדדיות של בעלות-הברית (המדינה היהודית מצד אחד והממלכה המאוחדת מצד שני), ובתוך השאר תקבע האמנה את הזכויות שינתנו לצבא, לצי ולחיל-האויר האנגלי באזורים השונים של המדינה היהודית, בחופיה ובנמליה ובשאר אמצעי-תחבורתה, כמו-כן תבטיח את הגנתה של המדינה מפני כל התקפה חיצונית.

אמנה זו תכיר בסוברניות המלאה הפנימית והחיצונית של המדינה היהודית, ותבטיח את עזרת אנגליה לקבלת המדינה היהודית כחברה בחבר-הלאומים בהתאם לברית.

במקרה של ברית צבאית בין המדינה היהודית ובין הממלכה מהאוחדת, אשר תחייב את אנגליה לבוא להגנת המדינה היהודית מפני התקפה חיצונית – תתחייב המדינה היהודית לנהל את מדיניותה החיצונית מתוך התיעצות עם ממשלת ה.מ., אולם שני עיקרים יסודיים יונחו מראש במדיניות החיצונית של המדינה היהודית:

א. פעולה אקטיבית ושיטתית לקשור יחסי-ידיות, שכנות טובה וקואופרציה משקית, תרבותית ופולטית עם הארצות הערביות השכנות;

ב. הגשת עזרה, חסות והגנה ליהודים הזקוקים לכך בארצות אחרות, בלי להתערב בענינים הפנימיים של שום מדינה אחרת, ובלי לצאת מגדר היחסים המתוקנים שבין העמים.

 

ג. המדינה היהודית והמיעוטים

החוקה של המדינה היהודית תוּשתת על זכות בחירה כללית של כל אזרחיה הבוגרים ללא הבדל דת, גזע, מין ומעמד, על נציגות פרלמטרית, ועל ממשלה אחראית בפני נבחרי העם;  אולם חוקה זו תיכנס בתקפה רק לאחר שיבוצר השלום והבטחון הציבורי במדינה.  עד אז ימָצא השלטון בידי ממוני הסוכנות היהודית.

עם הקמת המדינה תינתן הברירה לכל האזרחים הארצישראליים, הדרים בשטח המדינה, לקבוע במשך שלוש שנים, אם הם מקבלים את נתינות המדינה היהודית או לא.  במקרה השני יצטרכו לאחר גמר תקופת הברירה לעזוב את הארץ.

המדינה היהודית תגן על זכויות המיעוטים הדתיים והלאומיים ותבטיח את חופש הדת והמצפון של כל העדות והאזרחים.

כל עדה דתית תיהנה מחופש מלא לסדר ברשות עצמה את סדרי הפולחן, בלי לפגוע בבטחון הציבורי ובאשיות המוסר.

ימי-החג של כל עדה דתית יוכרו כימי-מנוחה רשמיים של בני-העדה.

שום הפליה לא תיעשה בין אזרחי המדינה העברית על יסוד גזע, דת, מין ומעמד.  טיפול המדינה בהעברת ערבים למדינות הערביות השכנות מתוך רצונם החפשי של המועברים וטיפוח העליה היהודית למדינה ומאמצי המדינה ליישוב העולים היהודים אינם בגדר הפליה.

השפה העברית תהיה שפת המדינה.  אולם כל מיעוט לאומי יובטח לו חופש מלא להשתמש בלשונו בחינוך בניו ובשאר צרכיו הפנימיים.

המיעוט הערבי יוכל להשתמש בלשונו הערבית לא רק במוסדותיו החינוכיים, הדתיים והעדתיים, אלא גם בפנותו לכל מוסדות המדינה.  בכל מחוז, עיר וכפר, שרוב תושביהם הם ערבים יתפרסמו כל הודעות הממשלה גם בערבית. – – –

עד שיטושטשו המחיצות בין שתי רמות החיים השונות של הרוב היהודי והמיעוט הערבי, יובטח אחוז מתאים בכל עבודות המדינה ושירותיה לפקידים ולעובדים ערבים בשכר עבודה שוה לפקידים ולעובדים היהודים.  כמו כן יבוטח אחוז מתאים לנציגות הערבים במוסדות הנבחרים של המדינה, בלי לקבוע שיטת בחירות עדתיות. 

עם הגנה אפקטיבית של זכויות המיעוטים בכל שטחי החיים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, תתאמץ המדינה להשריש בתוך כל אזרחיה הכרה ממלכתית משותפת ותטפח כל פעולה וארגון, המכוונים להריסת המחיצות שבין הגזעים והעדות בכל הענינים הממלכתיים הכלליים.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] ) אדמת הממשלה שלא עובדה בידי המחזיקים בה במשך 3 שנים רצופות, נפקעת זכותם עליה והרשות בידי הממשלה להפקיעה לעצמה. – המע'.

[ii] ) על ועדה זו ועל תפקידה – ראה עמוד 310.  – המע'.