_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בשם התנועה

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

בישיבת הועד הפועל הציוני המצומצם – 18 במאי 1938

ועדת-החלוקה אמרה לנו, שתשמור על תחומי-סמכותה ולא תדון בשום שאלה או הצעה, העומדת מעבר לתחום.  הסמכות נקבעה באגרת של אורמסבי-גור.  הסבורים, שכאילו נמסר לועדה גם לבדוק עצם שאלת החלוקה בעקרונה – טועים.

אמנם באגרת של אורמסבי-גור נאמר, שעוד יבדקו את תכנית-החלוקה, אם היא הוגנת ואם היא מעשית.  את הבדיקה הזאת תעשה ממשלת ה.מ. ולא הועדה. באגרת הוגדרו באופן ברור הסמכויות של הועדה, ובה נאמר, שלועדה יש שני תפקידים עיקריים, המסתעפים לכמה סעיפים:  א. להגדיר את הגבולות של השטח היהודי, של השטח הערבי ושל השטחים המנדטוריים, הזמניים או התמידיים, ב. לברר שורה של שאלות כספיות וכלכליות, הכרוכות בחלוקה.  רק זה נמסר באופן רשמי לועדה.  אין זאת אומרת, שאין הם עלולים לעבור על סמכותם.  אבל זוהי הסמכות שניתנה להם, והועדה אמרה לנו, שתצטמצם בתחומי סמכות זו ולא תדון בשום פתרון אחר.

אני מקדם בברכה את הגבלת הסמכות של הועדה.  הייתי רואה נזק וסכמנה, אילו ניתנה לועדה הזאת לבדוק מחדש את כל הפרובלימה הארצישראלית, כלומר: אילו היתה זו מהדורה שניה של הועדה המלכותית.  נלחמנו באופן נואש נגד קביעת הועדה המלכותית, נגד מינויה ושליחותה לארץ.  לא רצינו, שתיפתח מחדש השאלה הארצישראלית.  "ועדה מלכותית" חדשה לא תביא לנו שום ברכה, היא עלולה להיות רק לרועץ, ועדה מלכותית אחת הביאה לנו אסון החלוקה, אבל גם ברכת המדינה היהודית;  ועדה מלכותית שניה תוכל להציע "שלמות" ארץ-ישראל, יותר נכון, שלמות פלשתינה תחת שלטון ערבי  היא בכל אופן יכולה לדון על הצעה זו, ואין זה רצוי לנו. 

אין לשכוח דבר אחד חשוב, שתחומי הויכוח הציוני הפנימי אינם תחומי הפרובלימה הארצישראלית, ותחומי המתוַכחים בקרב הציונים אינם תחומי המעונינים והגורמים בפתרון  שאלת ארץ-ישראל. תחומי הויכוח הציוני הם מנדט או מדינה;  מנדט בריטי בכל מערב ע"י או מדינה יהודית בחלק ממערב א"י.  הויכוח הציוני סובב על שני צירים אלה.  יש כאלה, שאומרים מנדט בכל התנאים:  יש גורסים מנדט בריטי מתוך התלהבות רבה, ויש התובעים מנדט בריטי מתוך עגמת-נפש, כי קשה להם להתלהב למנדט זה, אפילו אנגלי, והיו בוחרים כמובן במנדט יהוד;  אבל אין מנדט יהודי אפשרי, ולכן הם גורסים מנדט בריטי.  ויש שרוצים במדינה יהודית, ולוּגם בחלק מן הארץ. ושוב יש שרוצים במדינה יהודית מתוך התלבות, כי מדינה יהודית, אפילו לא-גדולה, טובה בעיניהם ממנדט בריטי גדול, ויש שמסכימים למדינה קטנה מתוך עגמת-נפש.  אבל בשביל כל התנועה הציונית לא יתכן אלא אחד משני הפתרונות האלה.  אולם הויכוח הארצישראלי מתנהל לא רק בתחום התנועה הציונית. יש אנגלים ויש ערבים.  גם הם דנים "קצת" בשאלה הארצישראלית, ואם בתוכנו נשענים על פסוק "מלבוא חמת" – יש ביניהם הרוצים להקים אימפּריה ערבית ממפרץ פרס עד תורכיה, מעיראק עד הים התיכון.  ויש גם מרחיק-לכת.  יש שואפים להקים אימפריה, שתכלול לא רק את ערבי עיראק, א"י וסוריה וסעודיה, אלא גם צפון אפריקה, ממצרים ועד מרוקו, ממזרח ים התיכון עד מערבו;  ובאימפריה או פדרציה ערבית זו צריכה להשתתף א"י בשלמותה.  הכוחות העומדים מאחורי פתרון זה אינם מעטים ומבוטלים.   זוהי תנועה לאומית, הנשענת גם על מדינות קיימות, על צבא ערבי, ועל אוירונים ועל טנקים, שבימינו אלה, לצערנו, יש להם איזה משקל.  תנועה זו נשענת לא רק על העם הערבי והממלכות הערביות;  גם בקרב האנגלים ואפילו בחוגי הממשלה האנגלית, יש נטיות כאלו.  והנטיות הללו מצויות לא רק בקרב החוגים השמרניים ביותר של אנגליה, אלא גם באגף השמאלי ביותר של תנועת-הפועלים האנגלית – בקומוניזם האנגלי.

הדיון בין שוללים ומחייבים אינו ממצה איפוא את כל הויכוח הארצישראלי.  יש עוד מתוַכחים אחרים, ואין להתעלם מהם בשום פנים ואופן.  "המתוַכח" השלישי, הערב, אינו מנהל כמונו רק מלחמת-דברים, אלא מלחמה ממש.  מלחמה בנשק, בשפיכות-דמים, ומלחמה זו מכּונת נגדנו, ואינה מבחינה כלל בין שוללים ומחחיבם.  אנחנו רק מדברים, אנחנו רק עושים תעמולה, אנחנו רק מסבירים, אנחנו רק עושים עבודת יצירה בארץ.  אבל אחרים לוחמים ממש.  לוחמים בפצצות, ברובים, במוקשים.  אלה שעושים את המלחמה ממש, נלחמים בהצעת מדינה עברית קטנה ובעד "שלמות הארץ".  לא בעד מנדט בריטי, אלא בעד "שלמות הארץ" ממש, שלמות ארצם.  הם אינם זקוקים לעליה ולהתישבות למען הגשים שלמוּת הארץ.  הם אינם צריכים לחכות עד שיהיו לרוב.  הם הרוב ב"ארץ השלמה", והם נלחמים על שלטון הרוב, על שלטון הרוב בארץ כולה.  ובמלחמה זו נופלים יהודים כמעט יום-יום, זו השנה השלישית.  האפשר להתעלם לגמרי ממלחמה זו במדינה יהודית ובעד "שלמות הארץ"?  ואם מישהו רוצה לשכוח ממלחמה זו – באות הכנופיות המזוינות ומזכירות לו, והכנופיות אינן בודדות.  מאחריהן עומדים מיליוני ערבים, והן נתמכות ע"י מדינות ערביות וע"י שונאינו באנגליה וע"י שונאינו בקרב היהודים.  לכנופיות יש פרוגרומה פוליטית.  ויש שאינם תומכים במעשי-הרצח של הכנופיות, אבל תומכים בתכניתם המדינית.  בין התומכים יש גם אנגלים וגם יהודים, ואפילו אנשים הקוראים לעצמם בשם ציונים.  וכשאנו עושים את הויכוח הפנימי בין שוללים ומחייבים אי-אפשר לשכוח, שיש עוד מתוַכחים, אם גם הויכוח הציוני בתוכנו הוא מר ונוקב עד התהום.

אי אפשר לנו לראות רק את היריב הציוני ולעשות את המלחמה הפנימית כאילו אין לנו אלא מחלוקת בין "מחייבים" ו"שוללים".  עלי להזהיר אתכם – לאט לכם!  יש עוד צד ויש עוד לוחמים.  "הסכנה" של מחייבי המדינה היהודית אינה היחידה.  יש לוחמים חריפים נגד המדינה היהודית – ואף הם דוגלים ב"שלמוּת הארץ" – והם מהווים סכנה הרבה יותר גדולה לציונות מאשר כל בעלי-הפלוגתא בפנים.  תחומי הויכוח מסביב לא"י הם רחבים, ו"הויכוח" שמעבר למחייבים ושוללים שלנו הוא חמוּר ורציני, כי הוא נעשה בפצצות וברובים.   יתכן, שהשוללים שלנו "ינצחו" – לא תקום מדינה יהודית בחלקה של א"י.  התיבּנה הציוֹנות מ"נצחון" זה בלבד?  זה כאלפיים שנה זכינו ל"נצחון" הגדול הזה.  זה כאלפיים שנה שלא היתה לנו בארץ אפילו מדינה קטנה ביותר, והארץ היתה "שלמה" – האם זה האידיאל של השוללים?  עוד לא די שאוסישקין ינצח את וייצמן.  אם גם תיבטל תכנית מדינה על יסוד של חלוקה, עדיין לא הובטח נצחון הציונות.  הרס האפשרות להקים עכשיו מדינה יהודית בחלק מהארץ יכול להיות גם נצחונו של המופתי, שאף הוא נלחם ל"שלמות הארץ".

ומפני שתחומי הויכוח והמתוַכחים הם הרבה יותר רחבים ועדיין איש מאתנו אינו יודע מה ילד יום – כי המלחמה בנו, בכולנו, בשוללים ובמחייבים כאחת, עוד לא נסתיימה –  חובה עלינו לכבוש קצת את יצר הרוב ולעשות סייג לויכוח הפנימי.  אל תאמרו, שההסתדרות הציונית אינה אלא "מסגרת", ולאחר שנחלקנו על תוכן הציונות מה לנו המסגרת הפורמלית?  ההסתדרות הציונית שאנו עומדים בה אינה "מסגרת פורמלית, אלא ברית חיים ומוות של נאמני העם היהודי.  ברית זו היא עכשיו עוגן-ההצלה היחיד של העם היהודי, ובה תלויה תקות גאולתו, בין שהתקוה תתגשם בדרך המחייבים או בדרך השוללים.  על אף הויכוח יש עוד דבר-מה משותף בין המחייבים והשוללים.  והדבר המשותף אינו מסגרת, אלא חומה חיה של מגיני תוחלת העם ומגשימיה.  מעבר לחומה זו עומדים אויבינו-בנפש. 

אני חולק על דעת השוללים לא-פחות מאשר הם חולקים על המחייבים, ובחיובי יש לא-פחות תוקף מאשר בשלילתם.  אבל אין אני יכול להרשות לעצמי את צרות-העין לראות בשוללים את האויב.  את האויב המסוכן לציונות אני רואה במקום אחר לגמרי, וראית האויבים האלה מרסנת את הויכוח שלי עם השוללים, ולפי דעתי מוכרחה מציאות האויבים האלה לרסן את אוסישקין במלחמתו בחייבים.

אנחנו עומדים בחזית;  ואולי מימי מלחמתנו ברומאים לא עמדנו בחזית קשה כזו.  זוהי אינה החזית שבין אוסישקין ובין וייצמן, אלא החזית שבין העם היהודי ובין אויביו בארץ ובעולם.  אויבים?  חיות-טרף!  ועמידתנו בחזית איומה זו מחייבת אותנו לעמוד ב"מסגרת" המשותפת.

לאחר הקדמה זו אני רוצה לגשת לענין גופו.  לא אעשה פולמוס, אבל אקבע שורה של הנחות מחויבות המציאות הפוליטית, שעל פיהן עלינו לפעול בלי לזוז ימינה או שמאלה.

אין אנו רואים בועדה זו אינסטנציה פסקנית בריב שבין המחייבים והשוללים.  אין אנו מביאים את הויכוח שלנו להכרעה בפני הועדה.  ועדה זו לא נבחרה מטעם הקונגרס הציוני, ולא הקונגרס נותן לה הוראות. מהי איפוא סמכותה להכריע בריב שבין הציונים?  רק הקונגרס הציוני מוסמך להכריע בויכוח שבין השוללים והמחייבים.  כל אחד מאתנו יצטרך להוכיח את צדקת עמדתו לא לועדה אנגלית, אלא לקהל הבוחרים הציונים, והם יכריעו בדבר.  ועדת התכנית היא ועדה של הממשלה האנגלית, ואין אנו רשאים למסור לה את ריבנו הפנימי.  מי שרוצה זאת פוגע בעיקר ציוני מרכזי ומערער את היסוד, אשר עליו עומדת הציונות:  קביעת גורל העם היהודי היא בידי העם היהודי, ולא בידי זרים.  הדור השני של החשמונאים הזמין את הרומאים להכריע בריב שביניהם.  ומאז התחיל חורבן המדינה היהודית. 

אינני "זולל-אנגלים", להיפך – אני מעריץ אותם.  אבל איני רוצה, שאפילו אנגלים יכריעו בשאלותינו הפנימיות.  רצון הקונגרס היה, שההכרעה הסופית תבוא בקונגרס הבא.  אין לשום ציוני רשות לעשות את הועדה לשופטת בינינו.  וההנהלה לא תתן שמישהו יעשה את הועדה לשופטת בינינו.  אפשר לעשות, כמובן, נגד רצון התנועה.  להסתדרות הציונית אין שלטון ואין כוח של כפיה.  אבל כל אלה העומדים בתוך ה"מסגרת" הציונית חייבים להמנע מצעד זה, הסותר החלטת הקונגרס.

ואני רוצה להניח כלל שני:  יש לא רק מחייבים ושוללים, אלא יש גם ציונים.  כלומר, ציונים שציונותם קודמת ל"חיוב" או ל"שלילה".  איני מתעלם אף פעם מהעובדה שבתוכנו יש מחייבים ושוללים, ושינהם הם שוי-זכויות בתנועה.  ויש לא סתם שוללים ומחייבים, אלא יש כמה סוגים של מחייבים וכמה סוגים של שוללים.  יש שוללים תקיפים ויש שוללים פושרים, ויש מחייבים תקיפים ומחייבים פושרים.  יש שוללים מאונס ויש כוללים בהתלהבות ויש מחייבים בהתלהבות.  אבל יש עוד דבר:  יש ציונים, יש הסתדרות ציונית, יש קונגרס ציוני ויש הנהלה ציונית.  יש תנועה אחת, מאוחדת – ותהיה הופעה אחידה של התנועה ושל ההנהלה בפני הועדה.  יש ויכוח – אבל הקונגרס לא נפלג וההסתדרות לא נחלקה, ונתקבלה עמדה אחת, המחייבת את המחייבים ואת השוללים כאחת.

ומכאן נובע הכלל השלישי, שיש לקבוע:  העמדה, שתובא בפני הועדה האנגלית בשם התנועה הציונית ובשם הסוכנות, לא תהיה עמדתם של המחייבים ולא של השוללים, אלא העמדה שקיבל הקונגרס וקיבלה מועצת הסוכנות:  עמדה דואליסטית.  מאחרי הקונגרס העשרים ועד הקונגרס ואחד (אם נניח, שהקונגרס הבא כבר יוכל להכריע הכרעה סופית) יש להסתדרות הציונית בשלמותה עמדה דואליסטית, האומרת:  א. מלחמה על המנדט, ב. מלחמה על תכנית מתוקנת של מדינה יהודית.  יתכן שלכל אחד מאתנו יש רק עמדה מוניסטית.  המחייב רוצה רק במדינה, השולל רוצה רק במנדט.  כל זה בויכוח הפנימי.  כלפי חוץ מצוּוה כל ציוני להילחם גם על המנדט וגם על תכנית מדינה יותר מתוקנת – כדי שתוגש לקונגרס לדיון ולהחלטה.  כשדחה הקונגרס האחרון את הצעת פיל החליט, שעל ההנהלה לנהל מו"מ בדבר הקמת מדינה.

זוהי העמדה של הקונגרס הציוני, וההנהלה, על מחייביה ושולליה, יכולה להגן בפני הועדה אך ורק על עמדה זו – עמדה דואליסטית.  בכל מקרה ובכל אינסטנציה שיש בהם להגן על המנדט – לעשות מלחמה על המנדט.  בכל מקרה ובכל אינסטנציה שיש בהם להגן על תכנית מדינה יותר מתוקנת – להלחם על תכנית מדינה יותר מתוקנת.

בקונגרס היתה גם הצעה על עמדה מוניסטית – מלחמה על המנדט – ותו לא.  עמדה מוניסטית זו נדחתה, והתנועה נתחייבה על עמדה דואליסטית.  ועד הקונגרס הבא לא נזוז ממנה.

השאלה העומדת לפנינו עכשיו – שאלת הופעתנו בפני הועדה – אינה השאלה מי יופיע, אלא במה נופיע?  השאלה אינה, אם יופיעו השוללים והמחייבים יחד או לחוד, אלא במה יופיעו גם המחייבים וגם השוללים.  והתשובה של ההנהלה היא ברורה:  בין שמחייבים והשוללים יופיעו יחד, בין שיופיעו לחוד, ובין שיופיעו רק מחייבים או רק שוללים – הם מחויבים לעמוד על החלטה הדואליסטית של הקונגרס.  אם תדון הועדה גם במשטר המנדט, מחויב כל אחד להגן על אפשרות הגשמתו של המנדט ועל מילוי כל התחייבויות המנדט, בלי לסתור את אפשרות הקמת המדינה היהודית, כי לקונגרס הבא צריכה להינתן האפשרות לדון ולהחליט – בחיוב או בשלילה – על תכנית הקמת המדינה.  ואם תדון הועדה רק על תכנית חלוקה – ולפי שעה קבעה הועדה, בהתאם להוראות שלה, שהיא דנה על תכנית חלוקה – חייב כל אחד מאתנו לעמוד ולהילחם על תכנית מתוקנת של מדינה עברית, בלי לוותר על המנדט, כי לפני החלטת הקונגרס אי-אפשר לחייב את התנועה על שום תכנית של מדינה, גם הטובה ביותר, כי רק הקונגרס הבא מוסמך לקבל החלטה סופית.

מה יהיה הצעד הראשון שלנו בפני הועדה?

נביא לועדה את עמדת התנועה, עמדת הקונגרס הציוני ומועצת הסוכנות גם בדבר המנדט וגם בדבר תכנית החלוקה.  נגן על דעתנו המשותפת והכללית, שהמנדט הוא בר-הגשמה, ונסביר את הנימוקים, שהביאו אותנו לדחית הצעת פיל.  המיעוט דחה, מפני שהוא מתנגד מלכתחילה לכל תכנית של מדינה יהודית, הכרוכה בחלוקת האר.  הרוב דחה מטעמים מעשיים, בלי לקבוע לפי-שעה עמדה עקרונית:  אם בתנאים מסוימים ישלים או לא ישלים עם מדינה מקוצצת.  והנימוקים המעשיים לדחייה הם:  ועדת פיל הכריזה על  מדינה יהודית סוברנית, אולם בתכנית הקונקרטית שהגישה הסוברניות של המדינה המוצעת היא פגומה.  אין שלטון מלא על חוף הים, אין רשות להקים נמל בת"א, יש "מנדטים זמניים" בארבע ערים, יש תלשום מס למדינה הערבית.  נאמר שלא תיתכן מדינה יהודית בלי ירושלים, לא יתכנו הגבולות המזרחיים והדרומיים, כפי שהוצעו ע"י ועדת-פיל, לא מטעמי בטחון ולא מטעמי משק.  נעמוד על הנגב, על מפעל ים-המלח ומפעל החשמל.

לפי שעה נעמוד רק על בקורת תכנית פיל;  אבל ברור לנו, שלא נוכל להסתפק בבקורת בלבד.  כי יתכן מאד – והדבר קרוב לודאי – שהועדה תאמר לנו:  נניח, שבקורתכם נכונה, כולה או מקצתה, אך לא יתכן "מנדט זמני" לעולם-ועד.  אבל אם "המנדטים הזמניים" יקָבעו לחמש או שלוש שנים, היש בהם פגימה יסודית או לא?  תאמרו:  אתם תובעים את ירושלים, אולם אתם מודים,שהמקומות הקדושים צריכים לעמוד תחת חסות בין-לאומית – תציעו איפוא תכנית מסוימת איך לעשות זאת?  יאמרו לנו:  אתם מוצאים פגם בגבול הדרומי או בגבול המזרחי – מהו לדעתכם הגבול הרצוי, אשר יאפשר לקונגרס לדון בהצעה ולהחליט בה?

אין ספק שנעמוד בפני שאלות כאלו ונהיה מוכרחים לתת עליהן תשובה – ז.א. נצטרך להיכנס במו"מ מפורט על תכנית המדינה.  לא יתכן שנאמר לועדה:  אנחנו באנו אליכם רק לשמוע.  כשתהיה לכם או לממשלה הצעה – נגיש אותה לקונגרס והקונגרס יחליט.  אם נעשה זאת – נתכחש לרצון הברור של  הקונגרס, ונמעל בשליחותנו הציונית, כי הוטל עלינו – אם-כי הדבר לא נאמר בפירוש – לעשות את כל המאמצים האפשריים למען השיג מהממשלה האנגלית את התכנית הטובה ביותר.

אנו עומדים בפני מערכה רצינית וחמורה,ועלינו ללכד את שורותינו.  את הויכוח הפנימי נמשיך באופן חברי;  אולם כלפי חוץ נופיע בעמדה מאוחדת, ואת ההכרעה הסופית נשאיר בידי המוסד העליון של תנועתנו.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה