_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

למלחמה ב"ספר הלבן"

דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

נאום בישיבת מועצת פועלי תל-אביב, 22 ביולי 1939

חברים, אני לא אגלה "אמריקה" אם אומר לכם שהתפקיד המרכזי העומד בפני הפועלים, בפני הישוב, בפני התנועה הציונית ובפני העם היהודי – זוהי המלחמה במדיניות של "הספר הלבן".  "הספר הלבן" נתפרסם זה יותר מחדשיים וכבר יש עליו ספרות גדולה ועשירה בעתונות האנגלית , בעתונות היהודית בשבעים הלשון, וגם לא-מעט בעתונות העולמית.  נתקיימו כבר שני ויכוחים גדולים בפרלמנט האנגלי, מתנהלים ויכוחים בלתי-פוסקים בתוכנו, וכמעט שאין מלה ב"ספר הלבן" אשר לא נותחה ולא נבדקה שבע-בדיקות.  ואם אני בכל-זאת מנסה עוד פעם לשוב לנושא זה, אולי הנושא הנדוש ביותר כרגע בתוכנו, אם-כי הוא חיוני וטראגי ומר ביותר, הרי אני עושה זאת משום שרוב מבקרי "הספר הלבן" ביקרו אותו בקורת מוסרית, ניתחו אותו מבחינת האמת, הצדק והמשפט, – אבל הערכה מוסרית בלבד אינה מספיקה.  יחסי עמים בימינו ובכל הימים אשר קדמו להם לא התנהלו ולא נקבעו מתוך בחינת הצדק והאמת.  ואַל נהיה תמימים לחשוב כי אם נוקיע כאשר הוקענו את המרמה, התככים הצביעוּת, הסילופים, הכחש והמעל אשר בתעודה זאת – ויצאנו ידי חובתנו.  הדבר העיקרי המוטל עלינו הוא לבחון ולברר אם אפשר לעשות את המדיניות הזמומה ב"ספר הלבן" לאַל, וכיצד ובמה אפשר לעשות זאת.

והבחינה הזאת, הבחינה הפוליטית של "הספר הלבן" לא נתמצתה עדיין.  בחינה פוליטית אומרת בחינת אפשרויות של ביצוע והכשלה הכרוכות ביחסי-כוחות ויחסי-רצונות מתנגדים ומתחרים, נאבקים ומתגוששים.  ובחינה זאת לא נעשתה בתוכנו במידה מספיקה.  ועדיין שוררת מבוכה גדולה המביאה לעתים לידי יאוש ולעתים לידי טירוף-דעת, מבוכה המולידה מצד אחד הלך-רוח דפיטיסטי והשלָמה, ומצד שני – תעלולים פליליים מחוסרי-טעם ונטולי תכלית ותועלת.

*

ה"ספר הלבן" נתפרסם, כידוע, זה יותר מחדשיים, אבל המדיניות הכרוכה ב"ספר הלבן" לא נולדה דוקא עם פרסומו.  המגמה של "הספר הלבן", מגמת-החיסול של המדיניות הציונית מצד אנגליה – אינה חדשה.  נאבקנו כל השנים עם ממשלת-המנדט, כי תמיד היה רווח לא-קטן בין התוכן שאנחנו ייחסנו והיינו מוכרחים לייחס להצהרת-בלפור ולהתחייבויות המנדט ובין התוכן שהממשלה ייחסה ושעל-פי טבעה נוח היה לה לייחס לתעודות אלו.  שני הרצונות – הרצון של העם היהודי והרצון של הממשלה האנגלית – לא עלו בקנה אחד ולא יכלו לעלות בקנה אחד.  מה שלחץ עלינו – לא לחץ מעולם על אנגליה;  במה שאנחנו היינו מעונינים לא היתה אנגליה מעונינת אף פעם.  אף פעם לא היתה זהוּת שלמה בין האינטרסים והמאוַיים שלנו ובין אלה של אנגליה.  בכלל, אין הרצונות של שני עמים עולים בקנה אחד.  אולם היה בסיס משותף, אם לא בכל השטח, לקואופרציה מתמדת;  היה שיתוף קבוע מיוסד על הכרת מינימום של התחייבויות וזכויות שממשלת-המנדט הודתה בהן כל השנים:  הכרה בזכות העם היהודי לכונן מחדש את ביתו הלאומי בארץ-ישראל, התחייבות לסייע לעליה יהודית והתישבות יהודית ועוד.  לא היתה זהות בהשקפת היהודים והאנגלים בדבר שיעור הזכות, בדבר מידת הסיוע, בדבר היקף העליה וההתישבות, אבל לא היתה מחלוקת על עצם עקרון הזכות, העליה, הסיוע.  עד "הספר הלבן" לא התכחשה אנגליה לעצם הרעיון שיש לעם היהודי, ולעם היהודי כולו, זכות לארץ-ישראל, ושעל אנגליה מוטלת חובה לסייע להקמת הבית-הלאומי.  אנחנו דרשנו היקף יותר גדול, קצב יותר מהיר, עזרה יותר אקטיבית והממשלה צמצמה את ההיקף, האֵטה את הקצב, הפחיתה (ולפעמים גם מנעה) את העזרה.

עם "הספר הלבן" בא שינוי יסודי.  עכשיו אין ויכוח על היקף וקצב – אלא על עצם הענין,  על זכותנו ביסודה ועל חובת הממשלה האנגלית מעיקרה.

*

והשאלה עומדת לפנינו:  כיצד ובמה נילחם נגד "הספר הלבן".  כיצד ובמה נעשה לאַל – ואם אפשר לעשות לאַל – את המדיניות החדשה.  ושאלה זאת איננה קלה.  מצד אחד עומדת אימפריה עצומה, האימפריה האדירה והגדולה ביותר בעולם, אשר בימים אלה הגיעה אולי לשיא יכלתה.  כי מגבד הכוח העצמי של האימפריה הזאת, התופסת רבע מכדור הארץ, הרי לרגל הסיטואציה האינטרנציונאלית, נעשתה אימפּריה זו למנהיגה של קואליציה גדולה:  צרפת, תורכיה, רומניה, יון ואולי בקרוב גם רוסיה.  כולן קשורות כרגע בברית עם אנגליה ותלויות בה, תלויות בכוחה הימי, הפיננסי, ביכלתה הכלכלית וגם הצבאית.  ומה העם היהודי, עם חסר-ישע וחדל-אונים, נטול-מולדת ומפוזר בין זרים, אשר מעולם לא היה כל-כך נרדף ומעונה ומדוכא כבימים אלה – מה הוא שיעמוד בפני כוח עצום וכביר של שליטי-עולם?

באויבי אנגליה לא נסתייע, כי כך רצה הגורל ההיסטורי שאויבי אנגליה הם אויבינו בנפש.  הנסתייע בגרמניה של היטלר ובני-בריתה הפאשיסטיים, אלה שעמדו לכלותנו ולהשמידנו בארצותיהם ואשר ידם נטויה גם נגד היהודים בארצות אחרות – הנסתייע בהם נגד אנגליה?

אנו עומדים מבודדים בהיאבקות לא שוה זו.  ואַל ננַחם את עצמנו באופּטימיזם קל, רשמי של "נצח ישראל לא ישקר", ש"רבים קמו עלינו בכל הדורות לכלותנו ולא יכלו לנו".  אין דבר מסוּכן מאופּטימיזם שטחי ומליצי זה.  "נצח ישראל" יעמוד לנו רק אם נדע לעמוד על נפשנו ונגַלה כוח ורצון ויכולת ותבונה לעשות לאַל את המזימה של ה"ספר הלבן" – כלומר, אם נדע להכשיל את המדיניות החדשה.

והשאלה היא – הניתן לנו הדבר?  האין זה למעלה מיכלתנו.

*

ויש בישוב כאלה אשר בחרו להם דרך קלה ונִקְלָה:  מעשי-טירור נגד ערבים עוברי-אורח, הסרים למושבה יהודית או לשכונה יהודית עירונית.  לאנשים אלה אבד – אם היה להם פעם – לא רק כל חוש מוסרי-אנושי אלא גם כל טעם פוליטי-מעשי.  סבורים הם משום-מה שרצח פלחים עלובים יטיל אימה על ממשלתם של צ'מברלין, הליפכּס ומקדונלד – והיא תפתח לרוָחה את שערי הארץ לעם היהודי.  מעשים מטורפים ומתועבים אלה עלולים רק להביא לידי תוצאה מדינית אחת:  הידוק הקשרים בין הערבים והאנגלים, הרחבת החזית האנטי-יהודית.

ויש אחרים בתוכנו שרואים את קשי השאלה ומגיעים לידי יאוש של השלמה:  מה אנו ומה כוחנו?  יש לנו כוח לבנות וליצור – אבל אין לנו כוח לכפות את רצוננו על אנגליה ולהכריח אותה לשנות את דרכה ואת מדיניותה בארץ.  גם אלה טועים טעות עמוקה.  אין היאבקות בין העם היהודי ובין העם האנגלי, ואין ניגוד בין קיומנו ובין קיומה של האימפריה הבריטית.  השוָאת הכוחות העומדים מאחורי העם היהודי והכוחות העומדים מאחורי האימפּריה הבריטית היתה במקומה אילו היה ריב חמוּר, ריב לחיים ולמוות, או לכל-הפחות ניגוד יסודי בין העם היהודי ובין העם האנגלי.  בהיאבקות לא-שוה זו כוחנו אפס.

אולם לאשרנו אין אנו עומדים בפני הצורך להכריע את האימפריה הבריטית, כשם שלאימפריה הבריטית אין צורך להכריע את העם היהודי.

יש ניגוד בינינו ובין מדיניות ה"ספר הלבן" – ואין לזהות מדיניות זו עם קיומה של האימפּריה, כשם שאין לזהות אפילו את הצהרת-בלפור עם האימפריה.

*

מדינאי-הריביזיוניזם חלקו כל השנים על דרך-ההגשמה הציונית שלנו – מאמצי-בנין מתמידים והיאבקות פוליטית ממושכת.  הם האמינו שבכוחם להקים מדינה יהודית משני עברי הירדן בהבל-פיהם – בהכרזות ובהפגנות, כי אין האימפריה הבריטית יכולה להתקיים כלל בלי ארץ-ישראל יהודית, ודי לדפוק באגרוף על שולחן משרד-המושבות או להכריז "פּאוזה"[1] ולאיים על הממשלה בהפסקת בנין הארץ – ושליטי בריטניה, שאינם יכולים להתקיים בלעדינו, יבּהלו מיד ויתנו לנו בבת-אחת את כל מבוקשנו:  אדמה בשפע ובחינם, תקציב ממלכתי להתישבות, פקידוּת אידיאלית, עלית מיליונים ופתיחת שערי עבר-הירדן, – כי אחרת לא יהיה בטחון לשלטון אנגליה במזרח ובעולם, ותעלת-סוּאֵץ ושאר עורקי האימפריה הבריטית במזרח יעמדו בסכנה. 

ברם, סברה ילדותית זו של חכמי הרביזיוניסטים לא היה לה שחר.  כמה וכמה אימפריאליסטים אנגלים מובהקים לא היו נלהבים כלל וכלל להצהרת-בלפור, ולא עוד אלא שרבים מהם חלקו עליה כל הימים, והפּקידות הקולוניאלית ושליחי משרד-החוץ במזרח התיכון חתרוּ לא-מעט במשך כל שנות המנדט תחת המדיניוּת של הבית-הלאומי.  בקרב מדינאי אנגליה היתה תמיד התרוצצוּת בין "האורינטציה היהודית" ובין "האורינטציה הערבית" – וההיאבקות המתמדת שלנו גם "בימים הטובים ההם" שלפני "הספר הלבן" היתה תוצאה מוכרחת של התרוצצות זו.  אולם אף פעם לא זיהתה אנגליה את קיומה, עתידה וגורלה לא עם "אוריינטציה יהודית" ולא עם "אוריינטציה ערבית".  וכשם שלא היה שחר לסברה בעבר שהגשמת הציונוּת היא שאלת-חיים בשביל אנגליה – כך אין שחר לסברה החדשה שהגשמת "הספר הלבן" היא צורך חיוני לאנגליה.

עוד בטרם התכחשה ממשלת-המנדט להתחייבוּיותיה כלפי העם היהודי עמדנו במערכה פוליטית מתמדת, ולפעמים לא-קלה ביותר. על קיום זכוּיותינו.  הממשלה עמדה במדיניות "הבית הלאומי":  א) מפני שהתחייבה על כך בימי המלחמה, וכסוחרים טובים ומדינאים חרוצים יודעים האנגלים את התועלת בעמידה על דיבורם – עד לעת מצוא...  ב) מפני שאנגליה יש לה פחות או יותר – יותר מכמה עמים אחרים, ולא פחות מהטובים שבעמים אחרים – אהדה לעם סובל ונרדף, והיא נכונה להושיט עזרתה, אם העזרה אינה פוגעת באינטרסים שלה, וביחוד כשהעזרה מביאה גם ברכה לאימפריה. 

אבל תמיד היו חילוקי-דעות בינינו ובין הממשלה, כאשר צוּין כבר למעלה, בין שיעור ההתחייבות ועזרה.  כי בשבילנו היה הבית-הלאומי, מפעל הצלה וגאולה לאומי, יחיד ומיוחד – בשעה שלאנגליה היה זה רק אחד השיקולים הרבים והשונים במדיניוּת המורכבת והמסובכת של האימפּריה רבת הניגודים והחליפות.  בארץ-ישראל ראינו ונראה את מקור-חיותנו-וחירותנו היחיד עלי-אדמות, בשעה שלגבי אנגליה אין זו אלא פנה קטנה, אם-כי חשוּבה, במרחבי האימפריה הענקית, המתפשטת בחמשת חלקי תבל.  בעבודתנוּ אנו בארץ ראינו רק את מצוקת עמנו המתגברת והולכת ואפשרויותיה הגנוזות של הארץ המתרחבות ונפתחות מתוך מגע-הקסמים של יכלתנו היוצרת.  אוּלם ממשלת-המנדט לא רצתה ולא יכלה לראות רק את צרכינו ויכלתנוּ – ומדיניוּתה הארצישראלית היתה מותנה ומושפעת מגורמים וכוחות וחשבונות שאין להם כל קשר ויחס לצרת ישראל ותוחלת גאוּלתו, ומשום כך לא פסקה ההיאבקות בינינו.

הצהרת-בלפור ניתנה על-ידי בריטניה – אולם לא כוחה המלא של בריטניה עמד מאחורי ההצהרה.  אילו היתה הצהרת-בלפור ביטוּי רצונה ויכלתה האינטגרליים של האימפריה הבריטית – היתה כבר מדינה יהודית עומדת על תלה בתחומי ארץ-ישראל ההיסטורית.  לעם היהודי היה ודאי צורך גדול, הרבה יותר מזה של אנגליה, בהקמת הבית-הלאומי, אבל אף הוא לא העמיד לרשות הקמת הבית-הלאוּמי את מלוא יכלתו ורצונו.  אילו היה העם היהודי עושה במשך עשרים השנה את כל אשר היה בכוחו למען הקמת הבית-הלאומי – לא היינוּ מגיעים ל"ספר לבן" זה, כי לא היינו נשארים עד היום מיעוט בארץ...

עכשיו הכריזה למעשה הממשלה האנגלית שהיא מחסלת את הצהרת-בלפור ומסתלקת מכל התחייבות כלפּי הבית-הלאוּמי.  הפרת-אמונים זו לעם היהוּדי היא מבּחינה אנגלית רק חוּליה אחת בשרשרת הנסיגות והכניעות של ממשלת צ'מברלין בשנים האחרונות.  מגמת-החיסול קדמה לפרסום "הספר הלבן".

*

מאחורי המדיניוּת של  "הספר הלבן" אינו עומד שום צורך או הכרח פנימי של אנגליה – אין זו אלא תמרון פּוליטי, פרי האופּורטוניזם של הממשלה, ויש מדינאים אנגלים לא-מעטים שמטילים ספק רציני אם כדאי היה בשביל תועלת רגעית (יש כופרים גם בתועלת זו) להקריב את שמה הטוב של אנגליה ולהפר אמוניו לעם היהודי.

לא אינטרס חיוּני של אנגליה ולא הסכמה כללית של אנגליה עומדים מאחורי המדיניות של "הםפר הלבן".  לא רק מפלגות האופּוזיציה – הפועלים והליברלים, אלא גם חלק הגון וחשוב (באיכות, אם לא בכמות) מהמפלגה השמרנית מתנגדים בכל תוקף למדיניוּת החדשה.  אין אנו רשאים אמנם להישען יותר מדי על התנגדותה של האוֹפּוֹזיציה.  ממשלתו של צ'מברלין יש לה רוב גדול, וגם אם תפול באחד הימים – אַל נַשלה את עצמנו:  אין שום בטחון שבעלות האוֹפּוֹזיציה לשלטון תהפוך מיד את הקערה על פּיה ותקרע לגזרים את "הספר הלבן" של מקדונלד.  לא קל היה להליפכּס ולמקדונלד לחסל את הצהרת-בלפור, והם כרכרוּ הרבה כרכורים עד שניסחו ופרסמו את ספר-המעל – ואם תגיע האופוזיציה לשלטון, לא תמהר להחזיר את העטרה ליושנה, כי בינתיים אֵרעו  מהוּמות, נוצרו מצבים חדשים וניתנוּ התחייבויות לערבים, וקשה להעלות על הדעת שיחזור המצב לקדמוּתו – שיחזור "הסטטוס קווֹ אַנטה".  נתחייב בנפשנו אם נזלזל בסכנה הכרוכה ב"ספר הלבן" – אך מאידך אין להגזים ולהפליג בכוח העצום העומד מאחורי "הספר הלבן".  בהתגוששוּת שבינינו ובין ממשלת "הספר הלבן" יש לקחת בחשבון לא את הכוחות העומדים מאחורי שני הצדדים בכללם – אלא את המניעים והגורמים המיוּחדים הפועלים בכל צד לגבי "הספר הלבן" בלבד.

במשך השנתיים האחרונות החליפה הממשלה הנוכחית שלוש פעמים את מדיניותה הארצישראלית.  לפני שנתיים הכריזה הממשלה שהפּתרון הטוב ורב-הסיכוּיים ביותר לשאלת ארץ-ישראל היא חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות;  לפני שנה הודיעה שהחלוקה אינה מעשית, והפּתרון האחד הוא – הסכם יהודי-ערבי;  לאחר ועידת-לונדון הוּכרזה מדיניות חדשה – מדיניות "הספר הלבן" של מקדונלד.

הממשלה שינתה טעמה בכל פעם כשביצוע מדיניותה המוּצהרת נתקל בקשיים רציניים, ורק תמים יחשוב ש"הספר הלבן" זוהי המלה האחרונה, הסופית במדיניותה הארצישראלית של אנגליה, ואינה ניתנת עוד לשום שינוּי ותמוּרה.  במדיניות בכלל אין "סוֹפיות" ואין "מלים אחרונות".  ואין מדיניות גמישה וקלת-תנועה כמדיניות הבריטית.  ותורת "הספר הלבן" אינה יוצאת מן הכלל.  היא עלוּלה להשתנות אם התגשמותה תיתקל בקשיים רציניים.  אפשר לומר כמעט בבטחון מוחלט ש"הספר הלבן" כמות שהוא לא יוּצא לפועל אף פעם.  – יבואו שינויים, אולם השאלה היא:  אילו שינויים?  כי יתכנו גם שינויים לרעתנו.  ונעשה משגה פאטאלי אם נחשוב שב"ספר הלבן" מצינו כבר את כל קוּבעת כוס התרעלה של התכחשות הממשלה המנדטורית.  הכוחות שנלחמו במדיניות המנדט והבית-הלאומי מוסיפים ללחוץ על הממשלה – ואין כמעט גבול לכשרון הכניעה והנסיגה של ממשלת צ'מברלין.

*

מועידת-לונדון (שנסתיימה באמצע מרס) ועד פִּרסוּם "הספר הלבן" (באמצע מאי) נעשו ויתורים נוספים ללחץ הערבי.  בהצעות שהוגשו למשלחת היהודית והערבית בלונדון – נסתייגה "העצמאות הפלשתינאית" בשלושה סייגים:  הסכם יהודי-ערבי מוקדם, אפשרות של סידוּר פדרלי, אי-היות המדינה הפלשתינאית יהודית או ערבית.  כל שלושת הסייגים האלה הושמטו מ"הספר הלבן" – ואין ספק שהשמטות אלו באו על-פי לחץ הערבים.  גם ההכרזה החדשה של מיניסטר-המושבות על הפסקת העליה היהודית מאוקטובר ואילך לרגל "העליה הבלתי-ליגלית" – אף היא מציינת נסיגה נוספת.  ורק תמים יניח שאלו הן הנסיגות האחרונות. הסופיות.

וכאן יש מקום לדפיטיסטים שבתוכנו להתגדר:  אמנם, אנגליה מוַתרת ונכנעת ללחץ הערבי.  לערבים יש כוח.  אנגליה זקוקה לידידותם.  אבל במה כוחנו ובמה נוכל אנחנו לעמוד בפני המדיניות החדשה – ולהביא לידי שינויים לטובתנו?

זה יותר משנתיים טוענת הממשלה האנגלית ש"המנדט אינו ניתן להגשמה" – כלומר שאין ברצונה ובדעתה להגשים את המנדט.  ואין כוח לעם היהודי לכפות על אנגליה משטר מנדטורי שאין היא רוצה בו.  מבחינה משפּטית-מוסרית חייבת אנגליה במשטר מנדטורי, כי רק בזכות המנדט שניתן לה ושקיבלה על עצמה – שולטת אנגליה בארץ.  אולם הפעם אני עוסק לא בבירור משפטי-מוסרי אלא בבירור פוליטי, והשאלה הפּוליטית (להבדיל משאלה מוסרית-משפּטית), העומדת לפנינו עכשיו, אינה:  מנדט או "ספר לבן", אלא הכשלת "הספר הלבן", גם אם בתוצאת הכשלה זו לא יחזור המשטר המנדטורי.  אם אין בכוחנו לכוף את אנגליה להתמיד במנדט – אין זאת אומרת שאין בכוחנו לגרום לכשלון המדיניות של "הספר הלבן" ולהביא על-ידי כך למשטר חדש, שיאַפשר ויבטיח את גידולנו וריבוּינו בארץ, אם גם לא במסגרת המנדט.

השאלה הפוליטית שהציג לפנינו "הספר הלבן" היא לפיכך כפוּלה: 

1)  כיצד ובמה נכשיל את המדיניות של "הספר הלבן"?

2)  מה הוא המשטר האפשרי בתנאי המציאות הפוליטית הנוכחית שבידינו להקים במקום משטר "הספר הלבן" – אם משטר המנדט לא יחזור (ומלבד רצונה החפשי והטוב של אנגליה אין עכשיו כוח בעולם שיטיל על אנגליה משטר זה נגד רצונה!).

 משטר "הספר הלבן" פירושו:  הפסקת עליה יהודית, צמצוּם שטח ההתישבות היהודית, שלטון הרוב הערבי בארץ כוּלה.  בלי עזרה צבאית מתמדת ורבת-היקף של אנגליה לא יכּון משטר זה אף יום אחד, אם הישוב בארץ והעם היהודי בגולה יתנגדו לו בפועל, בהתמדה, בעוז ובתבונה.  ערבי ארץ-ישראל אין בכוחם לסגור את הארץ לעליה יהוּדית ואין ביכלתם להשתלט על היהודים, גם כשיהיו מיעוט של שליש – נגד רצונם.  ואם ערבי ארץ-ישראל יזָקקו אף הם לעזרת היהודים בארצות הגולה.  הים אינו יותר מחיצה מהמדבר.  וכשם שהשכנים יעברו את המדבר – יעברו היהודים את הים.  ובלי התערבות מתמדת שח הצי והצבא האנגלי אין לראות בשום-אופן כיצד תוגשם מדיניותו של "הספר הלבן" – וקשה להניח שהצי והצבא האנגלי יראו לאורך-ימים את תפקידם בשעבוד יהודי ארץ-ישראל לשלטון ערבי ובמניעת יהודים לשוב למולדתם.

בויכוח שנתקיים בפרלמנט לפני שבוע על הפסקת העליה, ציין דוף קוּפּר, מי שהיה זמן רב חבר בקבינט של צ'מברלין ועמד בזה אחר זה כמיניסטר-הצבא ומיניסטר-הצי, את כשלון המדיניות של "הספר הלבן".  המדיניות של "הספר הלבן", הכריז מי שהיה חברו של מקדונלד בקבינט, לא "תפעל", ועצם ההכרזה על הפסקת העליה הליגלית בגלל העליה הבלתי-ליגלית מוכיחה שהמדיניות נכשלה.  והצדק עם דוף קוּפּר.  אם במשך החדשיים האחרונים שלאחר הכרזת "הספר הלבן" אין הממשלה האנגלית יכולה למנוע עלית יהודים לארץ בלי רשותה – בשעה שעוד יש מקום לעליה ליגלית במיכסה לא-קטנה בערך, בהשוואה למיכסות העליה בשלוש השנים שקדמו ל"ספר הלבן", – מה ערך יש להכרזתה על הפסקת העליה לאחר חמש שנים?  עכשיו מענישה הממשלה את העולים "הליגליים" בעד "עוון" העולים "הבלתי-ליגליים".  את מי תעניש לאחר חמש שנים?

מיניסטר-המושבות שזמם והכריז את המדיניות של "הספר הלבן" וכבר הספיק במשך חדשיים להכריז על סגירת שערי הארץ ליהודים מיד לאחר אוקטובר שנה זו, ושהוא מגייס את כל ההשפּעה הפוליטית והדיפלומטית העצומה של ממשלתו בפולין, רומניה, תורכיה, יון וארצות אחרות למען ארגן בלוקדה על היהודים הרוצים לצאת לארץ, ומשתמש בצי הבריטי לצוד על חופי הארץ פליטים יהודים שנמלטו על אף הבלוֹקדה מארצות הגיהנום האנטישמי – ובכוחו לאסור ולכלוא במחנות-הסגר את "הפושעים" הנוראים המתמלטים לארץ הבית-הלאומי, – כמה משונה הדבר שמיניסטר-מושבות כל-יכול זה פּונה בפרלמנט בקריאה למנהיגים היהודים לסייע...  למניעת עליה "בלתי-ליגלית" לארץ.  האין המנגנון הדיפּלומטי, הצבאי, הימי והמשטרתי של אימפּריה כבירה זו יכול לעמוד בפני אילו אלפי פליטים יהודים – שאין להם אלא רצונם "הבלתי-חוּקי" להינצל במולדתם ובביתם הלאומי?..

נראה הדבר שגם אימפּריה כבירה ועצוּמה זו אינה כל-יכולה בבואה להגשים מדיניות המתנגדת ליושר האלמנטרי ולשׂכל הישר החיוני של עם אומלל ומעוּנה שאין לו תקנה אלא בשיבה לארצו.

האם הכרה זו או סיבות אחרות הניעוּ את מיניסטר-המושבות לסיים את נאומו השני באותו ויכוח (משום-מה לא השתתף הפּעם בויכוח שום מיניסטר אחר, ומיניסטר-המושבות נאלץ כרגיל לדבר פּעמיים באותו ענין) בדברים שאפשר לראות בהם מעין הכנה לנסיגה מהמדיניות ה"סופית" של "הספר הלבן".  דברים אלה מחייבים הקדמה קטנה.

כידוּע "גילתה" הממשלה בימי ועידת-לונדון "תעודה" שיש בה כדי לערער ולפסול את הצהרת-בלפור, וזוהי אגרת הוגרט – קצין אנגלי נמוך שנשלח בשנת 1918 בשליחות דיפּלומטית לשריף חוסיין להסביר לו את כוונתה של הצהרת-בלפור.  במשך עשרים שנה לא שמע איש על אגרת זו.  לא הפּרלמנט האנגלי, לא ועדת-המנדטים, לא חבר-הלאומים ולא הסוכנות היהודית לא זכו אף פעם לשמוע על קיום אגרת זו – עד שהגיעה השעה וממשלתו של צ'מברלין החליטה להסגיר את הבית-הלאומי, חיפשו ומצאו בארכיון של מיניסטר-החוץ וגילו תעודה, בלתי-ידועה לאיש, שעל יסודה אפשר להצדיק כביכול את ההתכחשות להצהרת-בלפור.  תעודה זו ידועה עכשיו בשם "אגרת הוגרט" – ומיניסטר-המושבות מעמיד אותה בשורה אחת עם הצהרת-בלפור.  אגרת הוגרט היתה ידועה כבר בימי ועידת-לונדון – והיא שמשה אז אמתלה לביטול הצהרת-בלפור.  בסוף הויכוח בשבוע שעבר העלה שוב מיניסטר-המושבות את זכר הוגרט – אולם הפּעם גילה מר מקדונלד באגרת זו תוכן חדש שאין למצוא אותו ב"ספר הלבן".  ואלה דברי המיניסטר:

"לבסוף אני רוצה להסתמך על אגרת הוגרט המבוזה כל-כך, כי נראה לי, שלאחר כל הבירורים על המשמעות המדויקת של הבטחתנו ליהודים והבטחתנו לערבים, אם יש ברצוננו להגיע לידי פתרון מאושר והרה-שלום לשאלה, עלינו לחזור לפסוּק אחד חשוב באגרת הוגרט זו, וזוהי ההצהרה בשם הממשלה הבריטית, כי עד כמה שהדבר נוגע לארץ-ישראל, הרי זה רצוננו הנחרץ שעם אחד לא יהיה כפוף למשנהו".  האין זה פלא שמר מלקולם מקדונלד שהוציא לאחר עשרים שנה מגנזי הארכיון את אגרת הוגרט וראה בה הצדקה לחיסול הצהרת-בלפור וביסוס למדיניות החדשה של "הספר הלבן" – לא ידע לפני פרסום "הספר הלבן" כי באגרת הוגרט נאמר ש"עם אחד בארץ- ישראל לא יהיה כפוף למשנהו".  והן בועידת-לונדון נשאל אותו מלקולם מקדונלד לא פעם ולא שתים על עקרון אי-ההשתלטות של עם רחד על חברו – ואף-על-פי-כן לא ניתן כל רמז ב"ספר הלבן" שבפלשתינה העצמאית לא יהיה העם היהודי כפוף לעם הערבי.  מה ראה פתאום מיניסטר-המושבות צורך להכריז חדשיים לאחר פרסוּם "הספר הלבן", כי הוא רואה בפסוק זה ש"עם אחד לא יהיה כפוף למשנהו" – "טכּסט טוב מאוד למדיניות ארצישראלית"?  הנתעלם "הטכּסט הטוב" הזה ממנו בשעת כתבו את "הספר הלבן" – או נתברר לו בינתיים שמדיניות "הספר הלבן" לא תצלח?  והפליאה תגדל עוד יותר בקראנו את דבריו האחרונים של מיניסטר-המושבות, שבהם נתן פירוש מעשי ל"טכּסט הטוב מאוד".

"אין בדעתי – כך סיים מר מקדונלד את נאומו בפרלמנט – לעשות פירושים נוספים לפסוק האמור, מלבד זה שלפי דעתי שומה עלינו להקשיב קשב רב מאוד להצעה על חוקה פדרלית בשביל ארץ ישראל".

הצעת חוקה פדרלית נדונה בועידת-לונדון, על-פי דרישת המשלחת היהודית, ובהצעות שהוגשו תחילה למשלחת היהודית והערבית ניתן מקום לסידוּר פדרלי של ארץ-ישראל עצמאית – אולם ב"ספר הלבן" נמחק כל זכר לחוקה פדרלית, כי כך דרשו ערבי ארץ-ישראל והמדינות השכנות.  ואם חדשיים לאחר פרסום "הספר הלבן" חזר מיניסטר-המושבות והכריז על הצורך "להקשיב קשב רב מאוד" להצעות חוקה פדרלית, – סימן  שנתערער קצת הבטחון בלב מיניסטר-המושבות (ואולי גם בלב שאר חבריו) באפשרות הגשמתו של "הספר הלבן"...

בצדק ציין באותו ויכוּח דוף קוּפּר (חברו-לשעבר של מלקולם מקדונלד) כי "אי-אפשר להכחיש שהפּרסטיג'ה והפּופּולריוּת של ממשלת אנגליה ירדו פלאים בארץ-ישראל גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים", ואיש מאתנו לא יְיַחס רצינות מיוחדת לדברי מיניסטר-המושבות ולא יסיק מהם שום מסקנות נמהרות – מלבד זה שהמיניסטר עצמו אינו בטוח כל-כך ביכלתו לבצע את המדיניות שהוּתוותה על ידו ב"ספר הלבן".  כי אמנם המדיניות של "הספר הלבן" נכשלה כבר – ונכשלה מפּני שהיהודים "מרדו" בה – לא כאשר מרדו הערבים.  לא בטירור ובחבלות וברצח אנשים נקיים – אלא ב"מרד"  העליה.  כנראה שלא קל הדבר לאנגליה לדכא "מרד" זה – אם-כי היא מנסה את כוחה ומגייסת את ציריה וצייה וצבאה ושוטריה, ומטילה קנסות ומאיימת במאסרים וביריות – והיהודים אינם נכנעים, לא באשר הם אוהבים להפר חוק, אלא באשר אין באפשרותם להיכנע, באשר הם מוכרחים לעלות לארץ, באשר אין מה להפסיד – מחוץ לארץ-ישראל.

*

וזוהי התשובה על השאלה הפאטאלית:  במה כוחנו?  כוחנו הוא בחוסר-ברירה.  לאנגליה יש ברירות שונות בארץ-ישראל.  היתה לה ברירת המנדט.  היתה לה ברירת החלוקה.  היתה לה ברירת הסכם יהוד-ערבי.  היתה לה ברירת "הספר הלבן".  מיניסטר-המושבות גילה עכשיו ברירה חדשה:  עם אחד לא יהיה כפוף למשנהו, והארץ תקבל חוּקה פדרלית.  יש לאנגליה עוד ועוד ברירות.  לעם היהודי יש רק ברירה אחת:  לעלות ארצה ולבנותה!  מלקום מקדונלד אינו הראשון שסגר את הארץ בפני העליה היהודית – ונתאכזב.  קדם לו השלטון התורכי לפני המלחמה.  ובתוך חברי המשלחת היהודית בלונדון היו צירים שבאו כ"עולים בלתי-ליגלים" – לפני יותר משלושים שנה – וגם הודיעו על כך למר מלקולם מקדונלד וחברו לורד הליפכּס, וחברותם במשלחת לא נפסלה על "החטא" הגדול והנורא שחטאו ל"חוק התורכי".  האומנם גם האמין מר מלקולם מקדונלד שיהודי גרמניה, צ'כיה ופולין ירָתעו בימינו מה"חוק" שלו – ויבַכּרו להתנוון ולהישמד בתופת הנאצית ובלבד שלו יעברו על "חוקי" העליה של ממשלת-המנדט אשר הפרה את דברה לעם היהודי?

ולשוא פּנה מיניסטר-המושבות למנהיגים היהודים שיעזרו לו במניעת "עליה בלתי-ליגלית".  אין איש מצטער יותר ממנהיג יהודי על העלבון של יהודי המוכרח להתחפּש ולהסתתר ולעקוף את החוק הממשלתי בדרכו למולדתו.  אולם יש חוק עליון, חוק-הקיום, שהוא קיים ועומד גם אם מיניסטר-המושבות הנוכחי אינו רוצה להכיר בו, וחוק זה עוקר יהודי מגיא-הבכא ומעביר אותו לארצו.  ואם מי שהיה מיניסטר-הצי אומר בויכוח שמדיניות "הספר הלבן" נכשלה, כי אין לקַפלה במיטת-סדום של "הספר הלבן", – ידע מה שאמר.  אולם העליה היא רק פּרק אחד ב"ספר הלבן", וכשלון פּרק אחד אינו גורר עכשיו בהכרח כשלון הספר כולו.  יש פרק על קרקע ויש פּרק על חוקה.  מדיניות העליה שב"ספר הלבן" נכשלת על-ידי הסבל וחוסר-המוצא של יהודי הגולה – שאין להם ברירה אלא לעלות ארצה.  יהודי הגולה אין בכוחם להכשיל את מדיניות הקרקע והחוקה של "הספר הלבן", – רק הישוב היהודי בארץ מסוגל לעשות זאת, אם גם הוא יראה בהכשלת מדיניות זו שאלת חיים ומוות, כאשר רואים פליטי הגולה שאלת חיים ומוות בעלייתם לארץ.

ההוקעה המוּסרית, הוקעת המעל והמרמה וההתכחשות של "הספר הלבן", לא תעמוד לנו כשהיא עומדת לבדה במלחמתנו נגד המדיניות החדשה.  בגולה היה כוחנו רק בפה:  ידענו לצעוק, להסביר, להתחנן, לבכות, לעשות תעמולה, – כל אלה לא יעמדו לנו עכשיו.  אנו חיים בתקופה אכזרית.  הגיון, יושר, צדק אינם מטבּע עוברת-לסוחר בשעה זו, אולם לא נדם לגמרי המצפּון האנושי, והראָיה:  שני הויכוחים בפרלמנט האנגלי.  וכמה פּאתּוס, תוקף מוסרי, הגיון פּוליטי, יושר אנושי, היה בדברי מתנגדי "הספר הלבן", אלא שהם נתקלו באזנים אטומות של הרוב – והמעל ניצח.

אולם בארץ אין כוחנו בפה בלבד.  ששים שנות עבודתנו הקימו התחלה לא-מצערה של כוח יהודי.  אין אנו כאן סמוּכים על שולחן אחרים, ואין אנו תלויים על בלימה, ואין אנו קיימים בחסד זרים.  מושרשים ומעורים בקרקע מולדת, מרוכּזים בישובים עצמאיים – אין אנו כמות מבוטלת.  אם-כי אנו עדיין מיעוט – אין בארץ כוח העולה עלינו ביכלתו הרוחנית או גם הפיסית.  ויש בידינו לעשות לאַל את מדיניות-המעל אם נדע להשתמש בעוז ובתבוּנה בשני אלה:  בכוח הממשי של הישוב העברי בארץ ובסבל הנואש של הגולה.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הרביזיוניסטים תבעו להכריז על הפסקה זמנית בעבודת הבניה בארץ, כמחאה נגד מדיניות האנגלים בארץ-ישראל.  המע'.